ביאור:שמות כד
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמות פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ (מהדורות נוספות של שמות כד)
| הר סיני - תחריט מ1723 |
א וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר: "עֲלֵה אֶל יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. ב וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְהוָה, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ, וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ". ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה - נַעֲשֶׂה". ד וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר לרגלי ההר, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה מצבות, כל מצבה מאבן אחת גדולה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ה וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות שמונו לכוהנים (לעיל יג, ב) וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה, פָּרִים. ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם מחצית מדם הפרים וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת בקערות, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. ז וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית את הספר שהוא כתב לעיל פסוק ד, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם. וַיֹּאמְרוּ: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ח וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם מהאגנות וַיִּזְרֹק עַל הָעָם, וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה דַם הַבְּרִית הברית נכרתה על ידי חלוקת הדם: חצי מהדם לה' על המזבח וחצי מהדם נזרק על העם אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
ט
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
י
וַיִּרְאוּ במראה נבואה אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כלומר, הם ראו כביכול רק את ההדום שתחת רגליו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר בצורת לבֵינה של אבן הספיר וּכְעֶצֶם והוא ממש כמו הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר לבהירות.
יא
וְאֶל אֲצִילֵי גדולי, כלומר הזקנים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ לפגוע בהם, למרות שהעם הוזהר שלא לעלות (יט, כא) להם הותר (פסוק א). וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ מהזבחים, כחלק מהברית וַיִּשְׁתּוּ. {ס}
יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: "עֲלֵה גבוה יותר ממה שכבר עלה יחד עם האחרים (בפסוק ט) אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה שָׁם. וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם ללמד את בני ישראל". יג וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ, וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. יד וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר: "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה במקום זה שאתם נמצאים בו עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם. וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם נשארים כאן - מִי בַעַל דְּבָרִים שיש לו שאלה (או סכסוך שיש לפתור) יִגַּשׁ אֲלֵהֶם".
טו
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר, וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.
טז
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהוָה עַל הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ את ראש ההר הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה לעלות אל ראש ההר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.
יז
וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יח
וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר" בפסוק א נכתב בסגנון עבר רחוק המעיד על כך שהמסופר כאן ארע לפני מעמד הר סיני שתואר בפרק כ. אם כן ,פרק זה חופף לפרק יט ומשלים את המסופר שם. ניתן גם לפרש שהכל בסדר כרונולוגי - להרחבה: פירוש דעת מקרא בסיכום הפרשייה, עמ' קח.
- הברית המוזכרת כאן כוללת מרכיבים שהיו נפוצים בימי קדם לכריתת ברית: קורבן, חציית דבר לשניים (כמו בברית בין הבתרים, ומכאן גם בא הביטוי "לכרות ברית"), דם (כמו בברית מילה). יש כאן גם מקום להשוואה לדם על המשקוף ביציאת מצרים וקורבן פסח, וכן לברית בהר גריזים והר עיבל.
- "וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ... וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת... וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" - כריתת הברית בין ה' לעם באה לידי ביטוי גם בדם (חציו נזרק על המזבח וחציו לכיוון העם) וגם בבשר (חלקו נזבח לה' וחלקו נאכל על ידי ה"אצילים").
- ניתן לאמר שבהקרבת הקורבנות כאן באה לידי ביטוי ההבטחה בשמות ג יב: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".
- "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ" (בפסוק ב) - מדוע בנסתר (ולא "ואתה לא תיגש לבדך" בהמשך לפסוק הקודם)? יתכן שיש כאן תיאור של כלל, או שפסוק ב איננו המשך הציטוט מפסוק א, אלא אמירה בפני עצמה שנאמרה לכל העם.
- "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה, פָּרִים" (פסוק ה) - לפי טעמי המקרא זבחי השלמים היו של פרים והעולות של חיה אחרת (כנראה כבשים), אך ניתן גם לפרש ששניהם היו פרים - ר' את הדיון על כך בסוף חגיגה ו ב ורש"י שם, וכן במצגת על טעמי המקרא בשקפים 16-17.
- "וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים, וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי... וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" - ישנה מחלוקת בחז"ל אם אם מנין הארבעים כולל את ששת ימי ההמתנה. אם נלך לפי השיטה שאכן כן, הרי שהחישוב של 7+33 מזכיר את היולדת זכר: "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב) ואכן גם כאן יש לנו לידה של עם.
