ביאור:שמות כד יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.




המחזה על הר סיני[עריכה]

נאמר בשמות פרק כד פסוקים ט-יא:

" "ויעל משה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל."

"ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת ספיר וכעצם השמים לטוהר."

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" ".

שלושת הפסוקים שקראנו מעלים מספר שאלות:

1. מתי אירוע זה קרה?

2. האם נדב ואביהוא ושבעים הזקנים באמת ראו את הקב"ה?.

3. מה פרוש "תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"?

4. מי הם האצילים?

5. מה משמעות "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"?

6. "ויאכלו וישתו" על מה?

7. האם התיאור המתואר פה הוא חיובי או שלילי?

פרשנים רבים התחבטו בשאלות שהבאתי כאן. להלן מספר פרשנים שנותנים את דעתם לנושא: רשב"ם, אבן עזרא, הרמב"ן, רבנו בחיי, ספורנו, בעלי התוספות, רש"י, רמב"ם. כל פרשן נותן תשובה לחלק מהשאלות או לכל השאלות.

לפני שניכנס להסברים של הפרשנים, אני רוצה להזכיר שכתוב בפרשת כי תשא (שמות לג כ): "ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי".

רשב"ם[עריכה]

לדעת רשב"ם במעמד של כריתת ברית עם ה', מופיע הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שראינו אצל אברהם בברית בין הבתרים, הקב"ה בעצמו עבר בין הבתרים.

גם בפרשת כי תשא כתוב : "ויעבור ה' על פניו".

בפרשה שלנו, כמו בפרשות הקודמות שהזכרתי, בברית שלפנינו נראה ה' יתברך לאצילי בני ישראל בכל כבודו. לדברי רשב"ם ראיית ה' לא הזיקה להם.

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", ה' לא שלח בהם את ידו להזיקם.

בפרשתנו הם לא ניזוקו, למרות שישנה הזהרה מפורשת בפרשת במדבר שלא לבוא לידי ראיה זו אפילו באופן אקראי. כמו שנאמר: (במדבר ד כ): "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", דהיינו בשעת כיסוי הכלים. ועל כן הכהנים הוזהרו לכסות היטב את הכלים קודם בואם של נושאיהם, שמא יראו משהו ממנו ויתחייבו מיתה.

בתנ"ך מצאנו עדות לאסון גדול שהתרחש כתוצאה ממעשה כזה. בעת שארון ה' חזר משדה פלשתים בואכה בית שמש (שמ"א, ו). תגובתם הטבעית של אנשי בית שמש הייתה "וישמחו לראות" (יג), אולם בסופו של דבר נענשו על ראיה זו: (שמואל א ו יט): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה'". הם הוכו משום שראיה זו אינה לכבודו של הארון. לעומתם, אצילי בני ישראל לא נפגעו. ה' כיבד אותם, ע"י הופעתו בפניהם בשעת כריתת הברית, ולא פגע בהם.

אבן עזרא[עריכה]

אומר אבן עזרא: הופעת ה' היה במראה הנבואה, השם לא שלח ידו בהם, כלומר הם לא ניזוקו, ועל כן "ויאכלו וישתו" בשמחה ובטוב לבב.

אבן עזרא מביא גם את פירושו של רבי יהודה הלוי , כי "ויאכלו וישתו" הודגש לפחיתות ערכם, מול ערכו של משה רבנו. משה ישב בהר ארבעים יום ולא אכל, אולם הזקנים על אף, שראו גילוי שכינה, נאלצו לאכול ולשתות כדי להתקיים ולחיות. דבר זה בא לציין את ההבדל בינם לבין משה רבנו, למרות השגתם הגדולה.

הרמב"ן[עריכה]

מפרש כוונה של תורה בהדגשת "אצילי", להדגיש עליונותם הרוחנית של הזקנים כנציגי בני ישראל. הם היו ראויים למחזה הגדול, ולכן "לא שלח ידו" לפרוץ בהם פרץ. עם גמר המחזה, אכלו שְׁלָמִים לפני אלוקים לפני ששובו לאוהליהם.

רש"י[עריכה]

לעומת המפרשים, שציינתי עד כה, רש"י מפרש את המקרה בצורה שלילית. ה' לא שלח ידו לפרוץ בהם פרץ, כפי שהיו ראויים לכך בגלל התנהגותם הבלתי נכונה.

"ויאכלו וישתו" – הם אכלו בגסות, תוך זלזול במעמד הנשגב.

הם נתחייבו מיתה על פגיעתם בכבוד אלוקים, אבל השם לא רצה להפריע לשמחת הברית, והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד (במדבר יא א): "ויהי העם כמתאננים... ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"כלומר בקצינים שבמחנה - באצילים שבמחנה.

הרמב"ם[עריכה]

בצורה דומה מפרש הרמב"ם בספר "המורה" חלק א' פרק ה'. לדבריו חטאו אצילי ישראל בעיונם המוטעה והשגתם הבלתי שלמה. הם לא רק ראו והשיגו את האלוקות, אלא ראו בחזיונם דמות פסולה לאלוקות. בראותם "ותחת רגליו כלבנת הספיר", כאילו ח"ו צורה גשמית לשכינה. על ידי ראיה והשגה גשמית זו התגשמו גם הם - "ויאכלו וישתו", לכן נתחייבו כליה, אבל הקב"ה המתין בעונשם לזמן מאוחר.

יש הסבר נוסף לגבי הנאמר: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו".

כשאדם מקבל שליחות נבואית, הוא צריך להיות בטוח שבאמת הקב"ה מדבר אליו. לדוגמא אצל ירמיהו: ירמיהו א ט: " "וישלח ה' את ידו, ויגע על פי..." "" " וכו'.

לפי מושגי התגלות האלוקים כאן, כל מי שעלה להר היה ראוי לקבל שליחות נבואית.ההתגלות של ה' לפני הזקנים הייתה מאפשרת להם לטעון אחר ירידתם מהר סיני, שהם קיבלו שליחות נבואית מאת ה'. ה' רצה למנוע מראש שמישהו מהשבעים ושלושה יופיעו אחר כך כנביא ויטען, שקיבל מה' תורה ומצוות שונות מאלה שנתן ה' למשה. כדי למנוע סכנה זו מודיעה התורה בתיאורה "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה' את ידו". הקב"ה לא אפשר להם למסור כל נבואה, בניגוד למה שנאמר אצל ירמיהו: וישלח ה' את ידו ,ויגע על פי" בעקבות שליחת יד זו הוא התנבא.

לסיכום[עריכה]

ישנן דעות לכאן ולכאן יש שמפרשים את כל האירוע כדבר חיובי שקרה לעם ישראל, ויש מפרשים כדבר שלילי שקרה לעם ישראל.

בכל מצב, מה שנאמר "לא יראני האדם וחי" נאמר אחרי חטא העגל, ולכן בעת עלייתם של אצילי בני ישראל על ההר הם עדיין היו זכאים בראיית בקב"ה.

נכתב ונערך[עריכה]

ע"י אברהם מדי

גרושקביץ 42

קריית מוצקין

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אברהם מדי שפורסם לראשונה במשכן אחוה, ליל שבת פרשת משפטים התשסח וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-04.


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:המחזה על הר סיני

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-24-0911