קטגוריה:במדבר יא א

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' עד ותדבר מרים ואהרן במשה ויש לשאול בספור הפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' באמרו ויהי העם כמתאוננים רע ולא פי' מה היה החטא הזה ולמה אמר כמתאוננים בכ"ף הדמיון ולא אמר מתאוננים רע ולמה היה ענשם אש ה' בקצה המחנה האם היו החוטאים בקצה ההוא ולא במקום אחר:

השאלה הב' באמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ומה היתה זאת התאוה ולמה אמר וישובו ויבכו שמורה שכבר בכו וחזרו ובכו פעם אחרת ואם האספסוף הסיתו את בני ישראל למה נענשו בני ישראל בלבד:

השאלה הג' באמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה כי אם הם התאוו בשר הנה הדגה לא היתה תמורתו אמנם המתאוים בשר אמרו בסדר בשלח מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר אבל אלו לא דברו כהוגן כי התחילו בשאלה הבשר ונעתקו מיד לדגה ולדברים אחרים שאינה לא דגה ולא בשר:

השאלה הד' באמרו והמן כזרע גד הוא כי מה ראה עתה לזכור שלמיות המן וכבר פירש אותם בסדר בשלח גם שאלה לא אמרו שהיה המן דבר רע אלא שעם היותו מאכל טוב לא היה להם דבר זולתו ומה היה השלמות שספר וברדת המן על המחנה לילה:

השאלה הה' באמרו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו כי מה שפי' בו רש"י אינו מספיק שהיו בוכים על העריות שנאסרו וזה לא יתכן כי המתאוה אוכל לנפשו כי ירעב לא יבכה על חסרון המשגל כי הם תאוות מתחלפות והשם לא השיב על זה:

השאלה הו' באמרו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע כי אם היה העון כל כך חמור שחרה עליו אף השם מאד בידוע שיהיה בעיני משה רע ומה בא לאשמעינן:

השאלה הז' באמרו למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך כי הם שני המאמרים בלתי נקשרים שאם הרע עמו בידוע שלא מצא חן בעיניו כ"ש שבפי' אמר לשום את משא כל העם הזה עלי וזה בלי ספק פירוש למה הרעות לעבדך אבל למה לא מצאתי חן בעיניך לא השיב הכתוב כלל ולא ביאר מה ענינו:

השאלה הח' למה המשיל משה ענינו לאשה היולדת ולא לאיש המוליד כי האב הוא המתעמל יותר לזון את בניו והכתוב אומר כרחם אב על בנים כי האב נותן הצורה והאשה החומר ונותן הצורה יאהב הדבר יותר מהנותן החומר:

השאלה הט' למה המשיל עוד כאשר ישא האומן את היונק כי בהיות שהמשיל ענינו באשה היולדת למה חזר והמשיל עצמו באיש גם כי אומן לא ישא את היונק אלא האומנת תשאהו בחיקה ומי ייחס היונק אל האומן ומה ענין ואל אראה ברעתי כאלו לא היה חושש אל הרע הבא אלא שלא יראה אותו:

השאלה הי' מהתקון שתקן לו ית' על תלונתו באסיפת שבעים איש להנהיג את העם עמו שהנה משה היה מספיק להנהיגם ומה הצורך שיהיו הע' איש נביאים והיה די שמשה יקחם מתוך העם ויטיל עליהם צרכי צבור כל שכן שאם היה זה לענין המשפט כבר הושמו עליהם בחורב שיפטים שרי אלפים ושרי עשרות ואם היה לענין התלונות מה יועילו השבעים איש כי העם בעת הצורך אל משה יבאו לצעוק:

השאלה הי"א מה ההכרח שיבואו אל אהל מועד ויתיצבו שם עמו כי אם היה זה כדי שידעו שהם כלם תלמידי משה הנה הנבואה אשר הגיעה אליהם תודיעם שכן הוא ואם כדי שיסכימו כלם ולא יחטאו בדבר הנה עכ"ז לא יועיל כלום כי כלם חטאו במרגלים וכלם מתו במדבר:

השאלה הי"ב למה נענשו ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה כשיצאו ממצרים ושאלו בשר ואם היתה שאלתם רעה בעיני ה' יותר ראוי היה שימנע מהם שאלתם משיתננה להם ומרה תהיה באחרונה ולמה היו חדש ימים והיה די ביום אחד או עד חמשה ימים אחרי שלא היתה הכוונה אלא למלאת תאותם:

השאלה הי"ג באמרו יתברך ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' ואיך לא האמין אדון הנביאים בדבר האלהים ויכולת בורא עולם הן הכה צור ויזובו מים והוריד המן והשלו פעם אחרת ואיך עתה יד ה' תקצר. וכבר התעוררו חז"ל על זה ומגדוליהם אמרו שלהיות זה הדבר בסתר נתכפר לו אבל ענין מי מריבה שהיה בגלוי לא כופר לו. ואין הקושי אצלי איך כופר לו אלא איך יצא מפי קדוש השם כפירה כזאת בחק היכולת האלהי. וקצתם השיבו כי לא שם הדבר בהעדר היכולת חלילה אלא מצידם שלא נסתפקו בשום דבר כי היתה שאלתם בלתי מוגבלת. ויקשה אליהם שאם לא היה גבול לתאוותם גם כן לא היה גבול ליכולת האלהי הבב"ת. והרמב"ן כתב שחשב משה שהשם לא יעשה נס לתכלית רע רוצה לומר להמיתם והנה המוכיח שכל הדעות האלה בלתי ישרות. מה שהשיבו ית' היד ה' תקצר מורה שדברי משה היו מכוונים זה ולכך אמר היד ה' תקצר בה"א התימה כי היא נקודה בשו"א פתח כי הוא סי' על ה"א התימה:

השאלה הי"ד באמרו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם כי הוא מאמר חוץ מההקש כי הנה היום הזה ימצאו בעולם יותר משלש מאות אלפי אלפים רגלי ואוכלים צאן ובקר ומספיק להם. ובדברי הימים כתוב שהיו בישראל במלחמות ירבעם ואביה אלף אלפים ומאתים איש ואין ספק שכלם היו אוכלים בשר ומצא להם וכל שכן מה שאמר אם את כל דגי הים כי בידוע שאין זה מאמר צודק לעצמו:

השאלה הט"ו באמרו ויתנבאו ולא יספו ופי' אונקלוס זר מאד שהוא לא פסיקו כי לא מצאנו בהם עוד נבואה אחרת שינבאו גם שאם היו נביאים איך חטאו במרגלים שכלם מתו במדבר באותו עון. ואם נפרש ולא יספו כדברי רש"י (במדבר י"א כ"ו) תשאר השאלה למה אחרי שהוכנו לנבואה מנעה השם מהם והוא יתברך אינו מונע טוב מבעליו ועוד כי מה היה הצורך לנבואתם אחרי שלא היתה כי אם ליום אחד וגם אז לא הוצרכו אליה לענין הבשר כי הנה לא נזכר בכתוב דבר שעשו או דברו בענין ההוא:

השאלה הט"ז למה אלדד ומידד נשארו במחנה ואיך נבאו אחרי שהיה מאמר השם שיבואו אל המחנה ואם השם נתן את רוחו עליהם מה פשעם ומה חטאתם שאמר יהושע אדני משה כלאם ואיך אמר משה ומי יתן את כל עם ה' נביאים כי זה להיותם בלתי מוכנים היה תפלת שוא שיהיו כל העם נביאים:

השאלה הי"ז באמרו הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת כי אחרי שהסכים דעת המקום ב"ה לתת להם בשר חדש ימים איך לא קיים מאמרו שבעודנו בשיניהם שלא היה עדיין באצטומכא מתו וכמ"ש לא זרו מתאוותם עוד אכלם בפיהם ואף ה' חרה בהם:

והנני מפרש הפרשה הזאת באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

ויהי העם כמתאוננים עד ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש. ספר הכתוב שעם היות שבני ישראל עמדו בסיני שנה אחת וקבלו שם תורה ומצוות למודים ותוכחות אלהיית הן לא נפרדו מאמונותם הרעות והכוזבות שהיו להם במצרים בתוך המצריים הפושעים ולא נזהרו ג"כ מהמדות המגונות והשטיפה במאכל ובמשתה שהיה להם במצרים כי במקום שהתורה האלהית באה להיישירם באמונות האמתיות ובמדות המשובחות הנה הם לא קבלו מוסר ותמיד היו משוקעי' בהפסד דעותיהם ובזוללות ובפתיחות מנהיגיהם הרעים אשר קנו שמה. ומפני זה בנסעם מהר השם עם היות שהיה ארון הברית נוסע לפניהם וענן ה' עליהם הנה הם חזרו לחסרונם אם בדעות ואם במדות וזה טעם קשור שני הספורים האלה ר"ל מהמתאוננים שבא להודיע רוע אמונותיהם והמתאוים שבא להודיע פחיתות זוללותם ושטיפתם במאכלם והוא אמרו בראשון ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' ומתאוננים אינו מגזרת און כדברי הראב"ע ולא מלשון צער כדברי הרמב"ן אבל הוא אצלי מלשון תואנה הוא מבקש שהם מבקשים תואנות וטענות דברים להוכיח שרע באזני ה' כלומר שהיה בלתי שומע דברי בני אדם והוא ע"ד ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב שהם מליצות שהיה בלתי יודע ולא משיג עניני העולם השפל ופרטיו. והיה זה עתה בפיהם מפני שראו שמרע"ה היה אומר קומה ה' ויפיצו אויביך ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל היו הם לועגים מדבריו ואומרים רע באזני ה' ואין לו אזנים קשובות לזה. והכונה שלא היה שומע הדברים האלה. ולפי שהיו דבריהם על דרך הצחוק והלעג לכן אמר הכתוב כמתאוננים בכ"ף הדמיון כי לא היו מכחישים השגחת השם ויכלתו בפרסום אבל היו מבקשים תואנות וטענות לטעון שאינו שומע הענינים השפלים ולהיות חטאם בלתי מפורסם לכן לא פירשה התורה יותר ולא הוכיחם משה עליו. אבל אמר וישמע ה' כי עם היות שהם אמרו שרע באזניו ולא היה שומע הנה הדבר היה בהפך ששמע טענותיהם ודבריהם וחרה אפו כי הוא הנוטע אוזן הלא ישמע ובראותו כי תחת אהבתו אותם בפיהם יכזבו לו ושהמה מתוך חסדיו לא הכירוהו רצה שיכירוהו מתוך ענשיו ולזה בערה בם אש ה' ואולי שהיה אש ממש שיצא במחנה והיה שורף אותם ולפי שלא בא האש ההוא על ידי בני אדם ברצון או בשגגה אלא בדרך נס לכן הכירו שהיה אש ה' ותאכל בקצה המחנה להודיע שהיה שלוח ההשגחה שלא נתפשט בכל הצדדים כדרך האש הבוער ועכ"ז האנשים הפושעים ההם לא צעקו אל ה' ולא אמרו למשה חטאנו כי דברנו בה' ובך אלא צעקו אל משה לכבות את האש והוא התפלל עליהם והשם שב מחרון אפו ותשקע האש. כי למען ידעו כי היה האש ההוא בהשגחה נשקע בארץ למטה עם היות שטבע האש לעלות למעלה וכדי שישאר להם זה לזכר עולם קרא הציר הנאמן שם המקום ההוא תבערה וביאר שלא נקרא השם ההוא לסבת האש אשר מצאתם אלא להיות אש ה' והנראה הוא שתבערה הוא בדרך כשנסעו ממדבר סיני לקברות התאוה. ובדרך נסיעתם היה המעשה הזה. וכמו שאמר ובתבערה ובמסע ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה' והנכון בעיני שאש ה' הנזכר כאן היו קדחות חדות ממיתות פתאום ולפי שלא היו בסבת עפוש ליחות כי אם בהשגחת השם בדרך העונש נקרא אש ה' או שנקרא כן מפני שבו מתו נדב ואביהו כאלו אמר האש האלהי הממית כי באש ה' נשפט ואש אוכלה הוא. ואמר ותאכל בקצה המחנה רוצה לומר שמתו בהם מקציני העם ומאציליה. ודעת חז"ל הוא שהם אצילי בני ישראל שבמעמד הר סיני הרסו בעיונם ונתחייבו כליה והעתיר מרע"ה עליהם והאריך הקדוש ברוך הוא אפו עד שנשרפו בתבערה. ואין הענין שמתו שם באותו עון כי הכתוב אומר שהיו מתאוננים רע באזני ה' אלא שכאשר היה זה נענשו אות' הקצינים שבעם לפי שהם חטאו בסיני ועתה הוסיפו לחטא באמרם רע באזני ה' ולכך נתמלאה סאתם ומתו. ואבן כספי פירש שהיו מתאוננים מתרעמים על העמל והטורח שהיה מגיע אליהם בהליכתם במדבר ושהיו מתאוננים. כלומר צועקים מרעתם באזני ה' כדי שישמע בקולם ויתקן ענינם וישמע ה' צעקתם אבל היה לרעה ואינו נכון. הנה הותרה במה שפירשתי בזה השאלה הראשונה אשר בזה הספור הראשון מרוע אמונותיהם. ואחר ספר הפלגתם במדות רעות ושטופם במאכל באמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה רוצה לומר שהערב רב שנאספו לישראל והיה בקרבו במחנה התאוו תאוה כלומר תאוה מבלי צורך ולא הכרח כלל. ושהערב רב ההוא אע"פ שלא מבני ישראל המה לא דברו שלא כהוגן אבל התאוו תאוה ולא עצרו כח לדבר ולצעוק עליו פן יגער בהם משה. אבל הם העירו הענין ובני ישראל העירו בו וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל כי בא הכתוב הזה לספר בגנות ישראל שהאספסוף עם היות שהתאוו תאוה לא בכו ולא אמרו דברי כפירה אמנם בני ישראל הרעו מהם כי הם שבו ויבכו רוצה לומר שמלבד הבכיה הראשונה אשר בכו כאשר בערה בם אש ה' על השריפה. עוד עתה מפני המשכם אחרי תאוות הערב רב לא לבד התאוו תאוה אבל גם שבו לבכות בכיה שנית. ויהיה לפי זה מלת גם בני ישראל מרבה בכיה על בכיה ששבו ובכו שנית בהיותם בני ישראל. ולהגדיל פשעם אמרו מי יאכילנו בשר אחרי שאנחנו במדבר הזה והכחישו בזה יכולת הש"י ולזה לא אמרו למשה תנה לנו בשר ונאכלה כי היה דעתם שלא יספיק לזה היכולת האלהי ולכן היו בוכים כי האדם לא יבכה אלא מה שאי אפשר תקנתו. ואמרם זכרנו את הדגה וגומר היתה תשובה למה שאפשר שיאמר אליהם השומע את בכיתם כי יאמר להם ולמה תתרעמו לבלתי אכול בשר האם הייתם אוכלים בשר במצרים אין ספק שלא אכלתם שמה בשר וזה כי הם היו שמה דלים ועניים והבשר במצרים ביוקר גדול על כן היו אומרים הנה במצרים אם לא היינו אוכלים את הבשר הנה היינו אוכלים את הדגה כי רבה היא שמה ממי נילוס. ולא היינו צריכין ממון לקנותם כי היינו לוקחים אותה בחנם בלא כסף ובלא מחיר והיה זה לפי שנהר נילוס יוצא ומתפשט וכל אחד מהמצריים היה חופר גומץ שהיה מתמלא מהיאור וכשהנהר שב למקומו היו נשארים הדגים בחפירות ההם ובזה הדרך היו אוכלים אותם חנם. ויש אומרים שבהיותם בעבודת המלך ברבות הדגים היו לוקחים חנם. ומלבד הדגים שהיו אוכלים שמה. עוד היו אוכלים ירקות שהיו הרבה במצרים את הקשואים ואת האבטיחים וגומר אבל עתה לא נאכל הבשר ולא הדגים וגם לא הירקות כי נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו לאמר מתי יבא. ובזה נתגלה פחיתותם מכמה צדדים. הא' שהם הוסיפו לחטא יותר מהאספסוף והערב רב כי הם התאוו תאוה לבד ולא אמרו דברים מגונים אבל בני ישראל בכו וכפרו בהשגחתו ויכולת השם ודברו דברים אשר לא כן. הב' שהראו דבריהם פחיתות טבעם ומדותיהם ושהיו זוללים כל כך שבהיות להם המשובח שבמזונות שהיה המן היו שואלים דגים וקשואים ואבטיחים ובצלים ושומים שהם מאכלי עובדי אדמה ואנשים כעורים ומזוהמים וכבר כתב הרב המורה שעובדי האדמה יבחרו להם המאכל הפחות ויבחרוהו על המאכל הטוב מאנשי המעלה. והג' מסכלותם שעם היות שבערה בם אש ה' הקדחות השורפות שפרשתי היו מבקשים לאכול פירות וירקות לחות שחמרם קרוב לעפוש והם סבת מקדימות לאש הקדחות כי הקשואים הם קרים בתכלית קשים לגוף כחרבות. והיו האבטיחים חומר מוכן מאד לעפוש. והחציר שהם הכרתיים ובצל ושומים שהם מחודדים וחמים. ומזיקים לגופים החמים ובזמן הקיץ ישרפו הדם וכל שכן במדבר החם ובזמן ההוא שהיו מתאוים מה שיזיקם וימיתם כדרך התאוה הכלביית מבלי השכל. ואפשר עוד לפרש שהיה התרעומת שלהם שהמה לא היו מתאוים במדבר דגים לפי שאין שם ים שיאספו ממנו. אבל התאוו בשר כי כמו שבמקומות הסמוכים לים ימעט הבשר וירבו הדגים כן במקומות היבשה הרחוקים מן הים ירבה הבשר וימעטו הדגים וזהו אמרם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם והיינו מבשלים הדגים עם הקשואים ועם האבטיחים ועם החציר והבצלים והשומים כדי להסיר רעת הדגים ושם לא היינו מתאוים בשר. אבל כאן שאין דגה וירקות נמצאים להיותינו רחוקים מן הישוב במדבר שאינה ארץ משקה בהיותם כבר הכרחיים כפי חום הזמן שהיה בחדש אייר והבהמות חסרו להם בהפרדם ממדבר סיני לכן היו מתאוים מי יאכילנו בשר. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון. והותרו בזה שתי השאלות הב' והג'. והנה להוכיח שהיתה תאוה בהמית ולא כפי השכל ספר הכתוב שבחי המן באמרו והמן כזרע גד הוא כלומר ראה גם ראה כמה היתה תרעומתם מגונה בהיות להם מזון נכבד ומועיל שהוא המן ורשם בו ד' מעלות שהיו נמצאות בו הא' שהיה מאכל יפה לא מכוער נמבזה ונמאס ועל זה אמר והמן כזרע גד שהוא מקשיי עגול כשלמה שבתמונות. ומראהו נחמד כי היה עינו ומראהו כעין הבדולח והמעלה הב' שהיה מאכל טוב בחנם ועל זה אמר שטו העם ולקטו ר"ל שלא היו מריבים אלו עם אלו על קנינו ולא היו עושים עליו הוצאות רבות אבל יצא העם כל אחד מאהלו ולקטו איש כפי אכלו והמעלה הג' הוא מאכל ערב ומעודן וע"ז אמר והיה טעמו כטעם לשד השמן ר"ל אם היו מתאוים בשר שמן מתוק לחך הרי המן היה כן ואין סתירה בזה למה שנאמר בסדר בשלח וטעמו כצפיחית בדבש לפי ששם ספר הכתוב הטעם שהיה במן כמו שהוא ברדתו על הארץ שהוא כצפיחית בדבש. וכאן ספר הכתוב הטעם שהיה בו אחרי התקון והבשול והוא אמרו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ואחרי התקונים והבשולים ההם היה טעמו כטעם לשד השמן. והמעל' הד' שהיתה במן הוא אמרו וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו ר"ל שהיה המאכל ההוא טהור ונקי מכל לכלוך וזוהמה כי הנה כשהיה יורד הטל על השדה בלילה היה יורד המן עליו באופן שלא היה נוגע המן אל עפר הארץ אבל היה על הטל בטהרה רבה ובזה סתר למה שאמרו בלתי אל המן עינינו באמרו שבהיותם ישנים על מטתם היה יורד המן בלילה ובקומם ממטתם ימצאו הלחם מוכן. והם לא יקוו אליו אבל הוא מקוה אליהם הנה א"כ היה המן מזון יפה בתמונתו ובמראהו יבחנם מבלי הוצאה וערב וטהור. ומזה התבאר גנותם שבהיות להם לחם אלהי כזה לשובע בקשו להם הבשר והדגה והירקות הפחותות אשר זכרו והותרה השאלה הד'. והנה ראה משה את העם בוכים למשפחותם איש פתח אהלו ר"ל שראה שלא היה במרד הזה איש אחד או שנים ממשפחה וגם לא היו הדברים מדברים האלה בסתר כי כלם היו מתחברים למשפחותיהם לבכות ולזעוק ע"ז כאשה המתאבלת על מת ולא היתה הבכיה כאלו יבכו על מת א' אלא כאלו כל אחד הי' בוכה למשפחותיו כאלו כל אנשי משפחותיו היו מתים לפניו והוא ע"ד וספדו עליו משפחות וגו' וזכר שגם אותה בכיה שהיו עושים למשפחותם לבית אבותם לא היו עושים אותה בסתר כי אם איש לפתח אהלו שכל אנשי המשפחה שהיו שוכנים לעבר אחד היו יוצאים איש לפתח אהלו ובוכים בפרהסיא כי לא בושו ולא נכלמו מדברי כפירתם ומפחיתות זוללותם. ומלבד מה שנראה הדבר הזה בעצמו מגונה אצל משע"ה ראה והשיג שחרה אף ה' ע"ז מאד כי כחשו השגחתו ויכלתו. ועדין היו בכפירתם הקודמת. ואמנם אמרו ובעיני משה רע י"מ שמרע"ה לא הכיר הנסתר מזה אבל היה רע ומגונה בעיניו היותם בוכים על אכילת הבשר כתינוק הזולל השואל למה שאין לו בו צורך ואינו נכון. אבל הנראה בזה הוא שמרע"ה כאשר ראה פשע העם ורוע דבריהם. וראה עם זה בכח נבואתו שחרה אף ה' מאד עליהם. היה נגד עיניו של משה גלוי וידוע הרעה אשר תבואם על זה כי נגלה לפני שכלו העונש הנמרץ שיענישם הש"י ועל זה אמר ובעיני מרע"ה שהיה גלוי וידוע לפניו של משה העונש שיבא בעבור זה עליהם. ובראותו זה חשב אדון הנביאים לעשות תחבולה לשכך חמתו יתברך ושהוא ברחמיו יעבור על חטאתם והיא שקודם הגזרה והעונש שיעשה ית' על זה יצטער משה עצמו מאד מישראל ואומר שאינו רוצה בהנהגתם כדי שהקב"ה יחלה פני משה שיעבור על חטאותם ולא יעזבם ויהיה זה סיבה למחילתם ולזה מהר משה לומר לפניו ית' למה הרעות לעבדיך וגו' והותרה בזה השאלה הה' והו' וי"מ שהיתה הכוונה בזה למה הרעות לעבדך לשלחני להוציאם ממצרים ובעבור שאמרתי שלח נא ביד תשלח מיד ויחר אף ה' במשה ואלו מצאתי חן בעיניך לא הייתי נשלח לעם הזה ואינו נכון כי הם שני דברים מתחלפים לא אחד אבל היותר נכון בזה הוא שהיתה כונתו בדבריו אלה לומר שהוא היה בין שני דברים מתנגדים. הא' היות כל משא העם עליו ושהם יתרעמו עליו בעת צרכם להפיק רצונם. והב' שלא היה לו יכולת על זה כי אלו היה בידו יכולת למלאת שאלתם ובקשתם לא היה מצטער מההנהגה ועל הראשונה אמר למה הרעות לעבדך. ועל השנית אמר ולמה לא מצאתי חן בעיניך שתחנני באופן שאוכל להשלים צרכם ובקשתם וביאר שתיהם כי על הראשונה אמר לשום את משא כל העם הזה עלי וחזק הטענה הזאת באמרו האנכי הריתי את כל העם הזה רוצה לומר למה הרעות לעבדך לשום את משא כל העם הזה עלי. האם אני כמו האם שתקבל טורח גדול בניה אם אנכי ילידתיהו והייתי לעם הזה כמו האב המוליד הבנים שיטרח עליהם כרחם אב על בנים. ולמה א"כ שמת את משא כל העם הזה עלי. וכנגד השנית מקוצר יכלתו להפיק רצונם אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק רוצה לומר ומדוע תאמר אלי שאשא את העם הזה בחקי רוצה לומר שאוליכם אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו. כי הנה אם היתה שבועת מתנת הארץ נעשת לי ובעבורי היה ראוי שאטרח להוציאה לפועל מפני שהיא מתנתי שנתת לי אבל המתנה והשבועה לאבותיהם היתה ולמה עמלתי אני עליה. והיותר קשה שבזה הוא שתעשה ממני כמו האומן לא כמו האומנת כי האומנת כאשר תשא את היונק ויבכה תפייסהו באתה לו משוד תנחומיה ומחלבה. אבל האומן שהוא בעל ואיש האומנת לא יוכל לפייס את התינוק כי אין לו שדים וחלב לכן התינוק בכה יבכה ולא יפייסהו וכן דמיתי לאומן בשנתת את משא כל העם הזה עלי ולא מצאתי חן בעיניך לתת לי כח למלאת שאלתם ובקשתם כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי הם בוכים עלי ואומרים לי תנו לנו בשר ונאכלה. והם בזה כתינוק השואל חלב משדי האומן ואין לו דבר לתת לו לפייסו. ומפני זה לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ר"ל ולא תחשוב שיספיק לזה בשתתן אליהם בפעם הזאת בשר לשובע כי הנה תאוותם היא בלתי מוגבלת ובכל יום ויום יוסיפו לחטא ויבקשו דברים אחרים וכ"ש עתה שמתו זקניהם ואציליהם כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהיו עוזרים בתוכחותם והנהגתם ועל זה אמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה ר"ל להוליכם בדרכים ולנחותם ולשאת אותם אל הארץ אשר זכר. כי כבד הוא ממני וזה הפך המנהג הטבעי שהיות הכבד ראוי שיהיה נושא לא נשוא ואיך אשא אני היותר כבד ממני. ואם ככה את עושה לי ר"ל שאשאם ולא תתן להם תאותם טוב מותי מחיי והרגני נא הרוג כי בזה אחשוב כאלו מצאתי חן בעיניך לפי שבמותי אל אראה ברעתי והותרו כפי מה שפרשתי השאלה הז' והח' והט'. ואפשר לפרש אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם ככה אתה עושה לי כאשר עשית לשאר אצילי בני ישראל שנשרפו שתהרגני במדה הזה כאשר הרגת אותם אחלה פניך שתהרגני עתה קודם שאראה ברעתי באופן שלא אתבייש לעיניהם ולא אוכל להנהיגם ולתת צרכם כפי שאלתם וי"מ אתה עושה לי שלא תמנה אחרים שיעזרוני בהנהגתם: