אור החיים על ויקרא ו

<< · אור החיים על ויקרא · ו · >>

<< · אור החיים על ויקרא · ו · >>

פרשת צו

(ב) צו את אהרן. אמרו ז"ל בתורת כהנים: אין צו אלא זרוז - מיד ולדורות; אמר רבי שמעון - ביותר וכו' כל מקום שיש חסרון כיס. עד כאן.

הנה לתנא קמא יש כאן זרוז לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות לזה זרזו מיד פירוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב (אמור כ"ד ב'): ״צו את בני ישראל ויקחו אליך״ וגו', וכתיב (בהעלותך ח'): ״ויעש כן אהרן״. לדורות, פירוש, שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו ז"ל (פסיקתא פסוק ו') וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין עד כאן, הרי שיש מקום לטעות שלא תנהוג לדורות. וחסרון כיס שאמר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס אלא הוא הדין ריבוי הצער. ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה והוא חסרון כיס. ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנים מהם. ויש אומרים חסרון כיס לכהן שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני.

ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל (יומא דף מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום אלא לקיים אש תמיד תוקד וגו' עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר שאין בו אחד מהקרבנות אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון:

עוד נראה כי חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול דכתיב (פסוק ה') ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר עליה העולה עד כאן. ותניא בתוספתא דפסחים (פ"ד) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן, הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקרב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (דף כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט), וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים והמנחות והקטורת וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא (בבא קמא דף פב:) שהיו משלשין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום, ובפרט מנכסי גבוה:

לאמר. אין ידוע למי יאמרו, ואם ״לדורות״, הרי דבר זה נשמע מאומרו ״צו״, כמו שכתבנו בסמוך; ואם לומר לישראל, כדי שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה, הרי אמר: ״וידבר ה' וגו' לאמר״.

ואולי כי צוה עליו שיאמר לאהרן דרשות הרמוזות במכתב אלהים והדקדוקים אשר יכוון להם הכתוב, כי הפסוק הוא כחזון הסתום, ומה שתמצא שדרשו רז"ל אינו אלא לפי מה שקדם אליהם מהלכות שנאמרו למשה בסיני ואותם צוה ה' לאמר לאהרן,

או ירצה, לצד שהכשיר עולים על המזבח הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (תו"כ) בפירוש הכתוב, לזה צוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעליתם ולא יתנו עליהם לב לשמרם לבל יעלו לזה צוה לאמר להם שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פירוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה וכו':

זאת תורת העולה וגו'. ר' יהודה דרש (תו"כ כאן) ג' מיעוטים, זאת, היא, וה"א של העולה שניה, למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אלו אם עלו ירדו, אבל הלן, וזבח היוצא והטמא וכו' אם עלו לא ירדו, וכל שאר הפסולים אם עלו לא ירדו, כי תיבת תורת ריבוי היא, וזה שיעור הכתוב זאת תורת העולה היא העולה פירוש כל שעלתה על מוקדה וכו' תורת עולה יש לה ואין לך בה פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם עלתה על מוקדה על המזבח תורת עולה יש לה בכל גונא, וכל הפסולין טהרם המזבח זולת ג' דברים שמיעט כנזכר. שלא היה לו לומר אלא תורת העולה עולה על מוקדה, ואמר זאת, היא, וה"א, למעט כנזכר:

הוא העולה - כתב רש"י ז"ל: מעט הרובע וכו'. לא ידעתי למה בחר יותר לפרש הכתוב אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דרבי יהודה - שכתב: למעט הנשחט בלילה, ושנשפך דמו. ועוד לא דקדק יפה הרב בלשונו - שלא כתב המיעוטים ב״זאת״ אלא ב״היא העולה״, ור"ש מ״זאת״ דרש, ופשוט אצלי כי ממיעוט זאת לבד דריש ר"ש ולא מ״היא העולה״, כי אין צריך לרבי שמעון מיעוטים רבים לפרטים שאמר בהם אם יעלו ירדו כמו שמיעט רבי יהודה ג' מג' מיעוטים, שאם באנו לומר כן צריכין אנו למיעוטים רבים מלספור, כי רבים הם הפרטים שהזכיר ר"ש שעליהם בא המיעוט, אלא ודאי כי ממיעוט אחד מיעט הכל, כל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו וכיון שאין צריך אלא מיעוט אחד וקתני ליה בברייתא (זבחים פ"ד) תלמוד לומר זאת, מנין לרש"י לומר שדורש היא העולה, ותמצא שאמרו בהוריות (ב') על מתניתא דקתני נפש אחת וכו' הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו וכו', ומוקי הש"ס הברייתא כרבי יהודה ופריך דילמא ר"ש היא, ומשני מאן שמעת ליה דדריש מיעוט כהאי רבי יהודה דתניא זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו מיעוטין, הרי כי ר"ש לא דריש מיעוט:

על מוקדה על המזבח. יתבאר על דרך אומרם בפרק המזבח מקדש (פ"ה) כל אלו שאם עלו לא ירדו, אם ירדו לא יעלו, אמר עולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו. והגם דאיכא התם מאן דמתני אסיפא דעצמות והגידים והקרנים וכו', הרי מסיק בגמרא דלא נפקא פלוגתא אלא בסיפא, אבל ברישא האיברים והאמורים הפסולים שנתרבו מהעולה שאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו לכולי עלמא אם שלט בהם האור יעלו הגם שירדו. ולזה אמר הכתוב כנגד אותם שמשלה בהם האור על מוקדה, וכנגד אותן שעדין לא משלה בהן האור אלא עלו למזבח אמר על המזבח. וחלקם הכתוב לצד שישתנו בדינם, על המוקדה תעלה הגם שירדה, אבל מה שהוסיף הכתוב לומר על המזבח דוקא אם עלתה ולא ירדה.

ולזה הקדים הכתוב לומר על מוקדה קודם אומרו על המזבח, ומן הראוי יקדים עלית המזבח כי אינה מוקדה אלא אחר שקדם המזבח, אלא נתכוון לרשום הדרגה ראשונה שבה יחזור הפסול כשר ממש לענין אם ירדו יעלו, ואחר כך אמר הדרגה שניה שאין בהם הסרת פסול אלא כל עוד שהם על המזבח כנזכר. ובתורת כהנים נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע רבן גמליאל סובר על המזבח כל דבר שראוי למזבח אם עלה לא ירד ואפילו נסכים ורבי יהושע סובר על מוקדה דוקא ולא נסכים וכו' וע' פנים לתורה:

ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות, נראה למי דומה, למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע, והן היום אלף ותרע"ב, מה אייחל עוד; ולא גלות לבד אלא ענוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הוכרעה בכוננת והאריכה לשון שקר, ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל, ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו - אהרן ובניו, להודיע לדורות את הדבר הזה: זאת תורת העולה, אמר זאת - למעט כל העליות, שאין כמוה עולה, וחזר ופירש: מי הוא זאת, ואמר: הוא העולה כבר, דכתיב (שה"ש, ג): מי זאת עולה מן המדבר.

על מוקדה על המזבח - הם ב' פרטים שאנו בהם: ה-א', שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות; וה-ב׳, שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות.

כנגד התורה אמר - על מוקדה, שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז"ל (תענית ד): האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא וכו';

וכנגד הגלות וענפיו אמר - על המזבח, כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה).

והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו - כל הלילה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה - ״שומר מה מלילה״ (ישעי', כא), וכן בפסוק ״ליני הלילה״ - דרשו ז"ל על הגלות עד הבוקר, שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר, והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז"ל (ב"ר יט) כי יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה - מדת לילה, ות"ק שניה - מדת יום, והודיע ה' כי עד הבוקר, שכשיגמר ת"ק שנה בגלות עד הבוקר שיהיה העליה.

ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף ה-ה' או בוקרו של אלף ה-ו', כי באלף ה-ד' גלה כבוד ישראל בעקב"ו, לזה גילה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו (ישעי', לג): ״היה זרועם לבקרים״ - לב' בקרים: לבוקר ב'; אם לא, לבוקר א'. ולזה אמר: עד הבוקר - הידוע, שהוא ב', ולא, בוקר הבא ראשון בגלות.

ואולי כי לזה רמז הנביא באומרו (ישעי', כא): ״אמר שומר אתא בוקר וגם לילה״, פירוש, הגם ש״אתא בוקר״ ראשון, לא הועיל, ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו.

ואולי כי אלו ישראל היו שלמים, היו נגאלים בבוקר ראשון:

והוא מה שרמוז בדבריהם, שלא נגזר על ישראל גלות אלא יום אחד, דכתיב (תהלים, כ): ״יענך ה' ביום צרה״, פירוש, יומו של הקדוש ברוך הוא, ולא נשארים אלא תרע"ב, שהם עק"ב שנשארו מאלף ה-ד' ות"ק של אלף ה-ה', הרי תרע"ב, ובבוקרו היו נגאלים; ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בוקר ב', ולזה נתכוון באומרו (ישעי', לג): ״ה' חננו לך קוינו״ וגו', פירוש, קוינו להיות הגאולה בבוקר א', שלא לעכב עד בוקר ב', אבל על כל פנים ״היה זרועם לבקרים״ - כשיעברו שנים.

ואומרו ואש המזבח תוקד בו - יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי - אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד, והוא אומרו: ואש המזבח שרמזנו בו בחינת היסורין מהאומות, ולא ריחם לבם לאשר הכה ה' זה ימים והשפיל גאון יעקב, ולא נהג בם בחינת דיראון, לומר: די ראות עליוני עליונים למטה מטה, אש מזבח זה תוקד בו בנעלם הנעלמים, כי הוא המקנא ולובש קנאה.

ורמז גם כן באומרו ואש המזבח לבחינת עקדת יצחק. גם המזבח יגיד אל בחינת הדין, כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אומרו: תוקד בו; והבן:

ולבש הכהן מדו בד. ירצה למדת החסד והרחמים, כי יתכנה בשם ״כאן״, הכוונה, שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ועיין מה שפירשתי בפרשת וארא וגו' בפסוק (ו' ב') ״ויאמר אליו אני ה'״. ואומרו מדו בד, יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך , הקדוש ברוך הוא רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואותו ילבוש יום נקם בלבו; והוא אומרו: מדו - אשר בו, אותם שהם בד, שהם ישראל אשר הם (בלק כג ט) ״עם לבדד ישכון״ ושורשה בד.

גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך.

ואומרו ומכנסי בד - ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר ומכנסי בד לשון הכנסה. בד הוא בחי' האחדות, לאלה אמר: על בשרו, פירוש: אין דבר מפסיק בינם לבין ה', ואמר בשרו - לשכך את האוזן, על דרך אומרו (ירמי', יג): ״כאשר ידבק האזור אל מתני איש״ וגו', (במדבר י"א, א') ״באזני ה', עיני ה' (תהלים, לד), ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה.

ואומרו והרים את הדשן - כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו ז"ל (מכילתא וילקוט) בפסוק ״זכרנו את וגו' את הקשואים״ וגו' - חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים, אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא; ועוד, אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות, וכנגד זה, אמר; והרים אל מרים ראשי את הדשן, אשר תאכל האש - אש העמים, כי מצינו שצרת האומות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל, י) ״את העולה״ שהיא האומה הנקראת ״עולה״:

ואומרו על המזבח יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב"ם (הל' תשובה פ"ו) וראב"ד בענין משפט העובדי כוכבים המענים אומתינו, כי הראב"ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב"ם סובר כי ישפטו גם על העיקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (לך טו יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כונת המענים לקיים מצות ה' היה להם שלא להוסיף וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. והוא אומרו על המזבח פירוש ביתר על השיעור שהוא לכפרה שקצב ה' להם אותו שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה וידין ממנו כי לא למצות ה' הם מתכוונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכוונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחייבים על הכל. או ירצה כי הגם שעדיין לא שלמו ימי גלות יבוא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות:

עוד ירצה כי יקריב מעשה הצרות לפני מדת הדין שמתיחסת למזבח כדי לנקום נקם מאויבינו. ואומרו ופשט וגו' להיות שבגדים הראשונים הם לעשות משפט בעושי רעתינו ועכשיו בא להטיב להוציאנו מהגלות ולהטיב אותנו, לזה ילבש בגדי בחינת ההטבה, כי לא יעכב קיבוץ גליות עד כלות עושי רשעה אלא תיכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור היא ארץ ישראל הטהורה כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו אוירה (שבת טו) ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה. גם ירמוז באומרו מקום טהור מקומו של הקדוש ברוך הוא הנקרא טהור כביכול, ואומרו והאש על המזבח פירוש לא תדמה כי אין צרה לעושי רשעה אלא הרעה ההיא אשר יעשה ה' בהם שפטים בהוציא אותנו מביניהם, לא כן אלא והאש היא בחינת אש המשפט לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים הם האומות שהם עצים יבשים על דרך אומרו (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ וכן אמרו ברבות (בפתיחתא איכה ר') וזה לשונם העצים אלו הגליות ע"כ. ואומרו בבקר בבקר ירצה לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאולה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת"ק לאלף החמישי ולסיבת העון נתעכב עד בוקר ב', ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבוקר ראשון, לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו בבוקר ראשון ובוקר ב':

ואומרו וערך עליה וגו' יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ק פ"ג): ״הכל לפי המבייש והמתבייש״, כי אינו דומה נכבד המבייש נכבד לבזוי המבייש נכבד, ואין צריך לומר עבד המבייש את רבו; והוא אומר: וערך עליה העולה - שהוא האומה הישראלית בכללותה:

והקטיר עליה, פירוש, יעריך גם כן בחינת הצדיקים השלמים מובחרי ישראל, שלמים שבהם, המעלים ריח בשֹמים, על דרך אומרו (תולדות כז כז): ״ראה ריח בני כריח שדה״, ותדע כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה; והמעשה שהובא בדבריהם (קב הישר פ"ז), שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעוברו על סרחון נבילה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם - שיעלה ממנו בושם כריח הגן. לזה זכר זכרון עריבתם בלשון הקטרה, והמכוון: כי ישפוט בפרטות את אשר הריעו לאנשי בושם:

עוד ירצה כי כאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתה מהמריעים, לא יעריכנה בפני עצמה, אלא יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה, שיקראו בשם ״חלב השלמים״, שבזה תגדל מעלתה של האומה לנקום נקמה גדולה משונאיה.

ואומרו אש תמיד וגו', פירוש; הגם שיכה ה' בהם מכה רבה, לא תכבה אש, ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אומרו (יואל, ד): ״ונקיתי דמם לא נקיתי עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ״, ״והיה ה' למלך על כל הארץ״ (זכרי', יד):

(טו) והכהן וגו'. תחתיו מבניו. בפרק התכלת (נא) דרשו שבא לכהן גדול שמת ועדיין לא מינו אחר תחתיו שבנו של מת יביאנה במקומו, והוא אומרו תחתיו מבניו. ודרשו מ"ם של מבניו לדרשא אחרת, דתניא שם בניו אלו כהנים הדיוטים, או אינו אלא כהנים גדולים, כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור מה אני מקיים בניו בהדיוטים, ומסיק שם בגמרא דמאומרו מבניו דורש כן. ובהוריות פרק ג' (יא) אמרו עוד כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה מנלן דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן מתחתיו מבניו מאי המשיח וכו' ע"כ. וקשה והלא צריך לומר המשיח ללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות כמאמר התנא בפרק התכלת. ויש לומר שללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות שפיר נשמע הגם שלא היה אומר המשיח, כי ב' כתובים בכהן א' למה לי, אלא ודאי שבניו דרישא בהדיוטים בניו דסיפא בגדולים, ולא היה צריך לומר המשיח אלא לדרשא למשוח כהן גדול בן כהן גדול. ועדיין קשה בכתוב למה אמר תחתיו מבניו שהיה צריך לומר מבניו תחתיו. ואולי שיכוין להסמיך בניו ליעשה אותה לכוין דרשת פרק התכלת שאם מת כהן גדול ועדיין לא מינו אחר במקומו בנו יביא במקומו, וזה שיעור הכתוב והכהן המשיח תחתיו יעשה, ואם עדיין לא נתמנה, מבניו של מת יעשה אותה, ואם היה אומר הכתוב הכהן המשיח מבניו תחתיו אז תהיה הכוונה שאין חיוב על בנו להביא אלא אם יהיה תחתיו שכן משמע דוקא תחתיו פירוש שנתמנה או שהוא ראוי לעמוד תחתיו, ומאומרו מבניו יעשה משמע כל יורש יביא. ולר"ש שחולק וסובר שאם לא מינו אחר תחתיו באה משל ציבור אמר תחתיו מבניו, לסמוך מבניו ליעשה, לומר כי אין ראוי לשום אדם אחר ליכנס תחת הכהן זולת בנו. אחר שפירשתי זה מצאתי שכן דרשוה בתורת כהנים למבין משמעות הברייתות על נכון: