מ"ג ויקרא ו ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨הֿ[1] עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | פַּקֵּיד יָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי לְמֵימַר דָּא אוֹרָיְתָא דַּעֲלָתָא הִיא עֲלָתָא דְּמִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא כָּל לֵילְיָא עַד צַפְרָא וְאִישָׁתָא דְּמַדְבְּחָא תְּהֵי יָקְדָא בֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | פַּקֵיד יַת אַהֲרן וְיַת בְּנוֹי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְיתָא דְעָלָתָא דְאַתְיָא לְמִכַפְּרָא עַל הִרְהוֹרֵי לִבָּא הִיא עֲלָתָא דְמִתְעַבְּדָא בְּעָלָתָא בְּטַוְורָא דְסִינַי וְקַיְמָא עַל אֲתַר בֵּית יְקִידְתָּא עַל מַדְבַּח כָּל לֵילְיָא עַד צַפְרָא בְּרַם אֵישָׁתָא דְמַדְבְּחָא תְּהֵי יוֹקְדָא בֵיהּ: |
רש"י
"זאת תורת העולה וגו'" - הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד שכל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל העולים ואפי' פסולין שאם עלו לא ירדו
"הוא העולה" - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה. כל הענין בתורת כהנים (פרק א) וזבחים פ"ג ופ"ד.
ובראש פרשת ויקרא איתא בתורת כהנים מבנין אב משני כתובים, לא הרי פרשת נרות כפרשת שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כפרשת הנרות, הצד השוה שבהן שכן ב"צו" ומיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצואה - הוא מיד ולדורות. והא דיליף בתורת כהנים מבנין אב, התם לא בעי למילף זירוז, ולפיכך מייתי ליה במה הצד מיד ולדורות, ואין צריך שום קרא. אבל בברייתא (קידושין דף כט.) בעי למילף זירוז, יליף ליה מקראי. לכך הוצרך בתורת כהנים ללמוד משני מקראות לא ראי זה כראי זה. ומחדא ליכא למילף, דשלוח טמאים יש בו כרת. ומפרשת נרות נמי ליכא למילף, דמה לנרות דהוא עבודה באהל מועד. ורבינו ישעיה מפרש דמה לנרות דבעי כהונה (שמות כ"ז, כ"א). ולפי זה נוכל למילף "צו" דהכא דהוא מיד ולדורות מנרות בלחוד, דגם עולה בעי כהונה:
[ב] אמר רבי שמעון ביותר וכו'. ואם תאמר, הרי כאן אין חסרון כיס לכהן שיאמר לשון "צו", ויש לומר, דשפיר איכא חסרון כיס, משום דהיה העבודה מוטל על הכהן, והיה בשביל זה מבטל ממלאכתו. ולא חסרון כיס גמור בעינן, אלא כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא חסרון כיס. ובתחלת ספרי (במדבר ה', ב') אמר רבי שמעון אין "צו" אלא חסרון כיס, "צו את בני ישראל ויקחו אליך" (להלן כד, ב), "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וכו'" (במדבר ה', ב'), עד חוץ מן אחד "כי אתם באים אל ארץ כנען" (במדבר ל"ד, ב') שנאמר לענין זירוז חילוק הארץ. והרי אין "וישלחו מן המחנה" חסרון כיס, אלא דזה נקרא חסרון כיס שלא היה בביתו לעשות מלאכתו, [הכא נמי] נקרא זה חסרון כיס מה שהיה צריך הכהן לבטל מלאכתו לעשות העולה. והא דכתיב (דברים ג', כ"ח) "צו את יהושע וחזקהו ואמצהו", חסרון דגופא (ד) טפי צריך זירוז, שירא במלחמה:
[ג] זה בא ללמד כו'. פירוש, דהא תורת העולה כבר נאמר בפרשת ויקרא (ויקרא א', ג'-י"ז), אלא בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כל הלילה, כדכתיב בסיפא דקרא "היא העולה על מוקדה כל הלילה":
[ד] ללמד על הפסולין וכו'. דכל לשון "תורה" הוא רבוי, כלומר תורה אחת לכולם, ולמדנו דאף הפסולין אם עלו לא ירדו. וממיעוטא ד"היא העולה" למדנו דיש עולות אף על גב דעלו - ירדו, והיינו אותן שלא היו פסולן בקודש, כגון רובע ונרבע. ואף על גב דגם רובע ונרבע מצי להיות פסולן בקודש, כיון שפסולן אין תולה בקודש, שאין פסול בשביל הקדושה, לא נקרא זה פסול שלהן בקודש. ואין לומר מקרא ממעט רובע ונרבע לפני הקדש, ומרבה רובע ונרבע אחר הקדש, דרובע ונרבע לפני הקדש לא קדוש, כדאיתא בתחלת ויקרא (רש"י א, ב):
[ה] תורה אחת לכל העולין. הרמב"ן הקשה על זה, דאין ה"תורה" הזאת רבוי לכל העולין, רק לכל העולות, דהא הנסכים אם עלו ירדו (זבחים דף פג.). והרא"ם תירץ דהנסכים הם גם כןבכלל 'עולות', וראיה לזה דקאמר בברייתא אחר כך (תו"כ כאן) 'יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו, תלמוד לומר "העולה", מה עולה מיוחדת וכו, ואם לא היו נסכים בכלל 'עולות', למה הוצרך למילף מן "העולה" 'מה עולה מיוחדת וכו:
הביא ראיה של כלום, דאף על גב דבלשון "עולת" לא הוי נסכים, מכל מקום ב'מה מצינו' יש למילף כל הקרבנות. דאם לא כן, כיון דבקרא כתיב "עולה" מהיכן למדנו שאר קרבנות, אלא ב'מה מצינו', וגם הנסכים יש למילף במה מצינו. ולפירוש רש"י, אם "עולה" לשון עליה הוא, היאך נאמר (תו"כ כאן) 'מה עולה מיוחדת כו, והלא "עולה" פירושו לשון עלייה, ולא הוי [איירי] קרא דוקא בעולה. אלא על כרחך דבקרא כתיב "עולה", וילפינן במה מצינו לכל הקרבנות:
ויש לומר, דרש"י סבירא ליה דפירוש הכתוב "זאת תורת העולה" כאילו כתב "זאת תורת העולה" - שנקראת "עולה" על שהיא עולה לגבוה והיא כולה כליל (לעיל א, ט), וכתיב "זאת תורת העולה" לרבות כל העולים אף על גב שאינם כליל. והשתא הוי שפיר דקאמר 'יכול אף נסכים', שהרי הנסכים גם כן עולים, תלמוד לומר "העולה", שהרי "העולה" כתיב בקרא, ודומיא ד"העולה" יש לנו לרבות כל העולין:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וְגוֹמֵר – הֲרֵי הָעִנְיָן הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד עַל הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵיבָרִים, שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה (מגילה כ"א ע"א), וּלְלַמֵּד עַל הַפְּסוּלִין, אֵיזֶה אִם עָלָה יֵרֵד וְאֵיזֶה אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. שֶׁכָּל 'תּוֹרָה' – לְרַבּוֹת הוּא בָּא, לוֹמַר: תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָעוֹלִים וַאֲפִלּוּ פְּסוּלִין, שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ (ספרא שם,ז).
הִוא הָעֹלָה – לְמַעֵט אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁלֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁנִּפְסְלוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לָעֲזָרָה (שם,ח; זבחים כ"ז ע"ב; נדה מ' ע"ב).
רשב"ם
היא העולה: הנקטרת ביום, כדכתיב ביום זבחכם, ביום הקריבו את זבחו, כל הלילה תגמור הקטרתה, ואש המזבח תוקד בו בלילה כמו ביום:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כה) מוסר ודרך ארץ שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם, לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם, וכן אמר שלמה ע"ה (שם יח) איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח, יאמר הכתוב כי מי שיש בו מעלה שיודע לקבץ הריעים והחברים ראוי הוא שישבחוהו בני אדם. ובאור להתרועע, להשתבח, מלשון (תהלים קנ) בצלצלי תרועה. כי מי שהוא איש ריעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות, והנה הוא נצול משני נזקים גדולים המגיעים ממדת העוני והעושר, והוא שאמר (משלי יח) תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כי מהעוני יבא נזק שיצטרך העני שיירא מן הבריות, ומן העושר יבא נזק והיא מדת הגאוה אשר יעניקנו עשרו, ועל כן הזכיר הכתוב למעלה ממנו שהוא מדבר במדות העוני והעושר, והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, כוון שלמה ע"ה בזה לגנות העוני והעושר וכענין שאמר במקום אחר (משלי ל) ראש ועושר אל תתן לי וגו', ונתן טעם לדבריו פן אשבע וכחשתי ופן אורש וגנבתי. וכן אמר החכם רבוי העושר מזיק לנפש כרבוי הדם לגוף. ובאור הכתוב כי העני מצטרך לדבר תחנונים כי הוא ירא מן הבריות, והעשיר עשרו יגיענו למדת הגאוה ולענות עזות, וסמך לו מיד איש רעים להתרועע, לבאר כי איש רעים נצול משני נזקים אלה, כי כיון שהוא איש רעים לא יירא מן הבריות כי רעיו יחזקו דבריו, וכיון שהוא איש רעים אין בידו מדת הגאוה כי עמה לא היה מקבץ הרעים, רק עם השפלות, ואיש כזה ראוי הוא לכל שבח ומעלה שהרי יש בידו התועליות הבאות מן העוני והעושר, ומן הנזקים שיגיעו מהם אין לו חלק בהם, למדנו מכל זה שמחברת האוהבים יגיעו לאדם תועליות גדולות.
אמנם יזהיר שלמה ע"ה בכאן שעם היות חברת האוהבים טובה ותועלתם רבה ראוי לו לאדם שיוקיר רגליו מבית רעהו ושלא יתמיד כל כך לבא לביתו תמיד, כי המעוט יפה וההתמדה והרבוי יזיק, כי יחזור על רעהו למשאוי וטורח כי ישבעהו עד שישנאהו, כענין אכילת הדבש שמעוטו יפה ורבויו מזיק, כן חברת האוהבים להכנס אל ביתם, ועל כן הזהיר בפסוק שלמעלה ממנו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו, כדי להמשיל חברת הרעים לאכילת הדבש, וקשור הכתובים יבא כן, כשם שאכילת הדבש מעוטו יפה שהוא ערב ומתוק לגוף ורבויו מזיק עד שיקיאנו, כן בית רעך מעוט הכנס בו יפה ורבויו מזיק שישבעך עד שישנאך וישליכך מעליו. וכן הרבוי שבכל המדות אין בהם תועלת שהרי המטר חיי העולם ורבויו מזיק. ובאור הכתוב הוקר רגלך מבית רעך, לא אמר מבית הרע, כי אין צריך לומר הפחות או הבינוני, אלא אפילו מאותו החשוב הנכבד שהוא רעך והוא בדוק אצלך ומוחזק באהבה יתרה, יש לך להתרחק ולהוקיר רגלך מהכנס לביתו תמיד בשעות שאינן ראויות כגון בשעת אכילה ושתיה או בשעת השינה ושעת עשית שאר הצרכים, ונתן טעם בזה פן ישבעך ושנאך, כלומר כדי שלא ישבעך, שהרי אם תכביד עליו להכנס לביתו תמיד בשעות הללו בודאי ישבעך וישנאך ואז תתגבר השנאה על האהבה אשר אהבך מתחלה, וכענין שכתוב בענין אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה אשר אהבה. וע"ד המדרש הוקר רגלך מבית רעך, כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב (תהלים סו) אבא ביתך בעולות, לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים, כך דרשו רז"ל בפ"ק דחגיגה. ובאור המדרש הזה קרא בית המקדש בית רעך וכן דרשו רז"ל בישראל שנקראו ריעים למקום שנאמר (שם קכב) למען אחי ורעי, וכן אמר שלמה ע"ה על הקב"ה (משלי כז) רעך ורע אביך אל תעזוב, ואמר (שיר ה) זה דודי וזה רעי, והכוונה בזה שיזהיר האדם שלא יחטא ושלא יתמיד להכנס לבהמ"ק בחטאות ואשמות, לפי שחטאת ואשם הם קרבנות שבאים על חטא המעשה והקב"ה חפץ באדם יותר שלא יחטא ולא יביא קרבן כלל ממה שיחטא ויביא קרבן, וכן אמר הנביא (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב, ועל כן יאמר הוקר רגלך מבית רעך, אל תנהוג קלות ראש בעצמך ותרבה כל היום עונות וחטאות ותלך לבהמ"ק להקריב שם קרבן, פן ישבעך הקב"ה ושנאך כי הוא שונא הקרבנות ההם, כי על זה נאמר (משלי כא) זבח רשעים תועבה, כי הרשע בעת שיביא קרבנו כונתו חוזר על החטא ולכך הוא תועבה כי הקב"ה יתעב אותו וישנאנו, אבל בעולות ושלמים על זה אמר דוד (תהלים סו) אבא ביתך בעולות, כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה, וזהו שכתוב:
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וע"ד הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ ותכלית, וכמו שאמרו רז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים.דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה. קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהלים קז) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'. ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח. והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד.
הענין השני גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, דבר ידוע כי האדם צריך שיהיה נכנע ושפל להקב"ה בעמדו בתפלה לפניו או בעשותו מצוה או אחד מיתר העבודות הקלות או החמורות, שיתהדר בהם לכבוד הש"י, ושלא יחוס על כבוד עצמו, אלא שיכיר בעצמו כי הבשר והדם דל הוא ואין ידו משגת לחובה העצומה, וראוי לו להכנע ולהשפיל עצמו, כענין שכתוב באברהם (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, והמלך דוד ע"ה אמר (תהלים טו) נבזה בעיניו נמאס וז"ש בכאן:
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה לא בא מסודר זכרון הקרבנות בפרשה זו כסדורם בסדר ויקרא כי שם נזכרו החטאת והאשם אחר השלמים וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים והשלמים אחריהם ולמה היה החלוף הזה בדרוש אחד:
השאלה הב' באמרו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. שזה מורה שהיה דין ומשפט כל עולה שתהיה מוקדה על המזבח כל היום וכל הלילה ואינו כן כי הרבה עולות היו נקרבים ביום ונשרפים באותו יום ולא היו א"כ כלם מוקדה על המזבח כל הלילה:
השאלה הג' באמרו היא העולה על מוקדה וגו' כי אם אמר זה על התמיד שבין הערבים כדברי המפרשים איך יאמר היא העולה כאלו היא ידועה והלא בכל סדר ויקרא לא נזכרו התמידין ואיך יאמר עליו היא העולה כאלו מדבר על דבר ידוע ועוד למה לא אמר כן על עולת הבקר להכשיר שתהיה נקרבת כל היום:
השאלה הד' באמרו ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו כי למה זכר הבגדים האלה לחייב אותם בעבודה. והלא ד' בגדים היה צריך הכהן הדיוט בעת עבודתו ואם עבד בלתם עבודתו פסולה וכמו שנאמר בפרשת תצוה ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת. והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ולא ישאו עון ומתו. ובפירוש הפסוקים אזכור דעות המפרשים בזה:
השאלה הה' באמרו מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר כי אחרי שאמר כל הלילה למה הוצרך לומר עוד עד הבקר כי הנה מצאנו בכתובים כל היום ההוא וכל הלילה. ולא קרב זה אל זה כל הלילה ברוח קדים עזה כל הלילה ולא נאמר באחד מהם עד הבקר:
השאלה הו' באמרו והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה כי למה לא אמר ג"כ והוציא את המוראות ואת הנוצות כי בידוע שאחרי שהיו מושלכות אצל המזבח במקום הדשן יוציא אותם כאשר יוציא את הדשן וא"כ למה אמר אל מקום טהור ולא פירש אותו:
השאלה הז' באמרו והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה כי למה נזכר ענין האש בכאן כל כך פעמים. ראשונה ואש המזבח תוקד בו. ושנית והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ושלישית אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:
השאלה הח' באמרו והקטיר עליה חלבי השלמים רוצה לומר על העולה ופרש"י אם יביאו שם שלמים. ויש לשאול למה זכר השלמים ולא החטאת או אשם כ"ש שלא היה צריך לזכור אחד מהם אלא שיאמר והקטיר עליה שאר הקרבנות:
השאלה הט' באמרו והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה' שהנה מצאנו בענין אשה ריח ניחח ד' חלקי הסותר כי פעם יאמר שניהם אשה ריח ניחח כמו שהוא בעולות ובמנחות ובשלמי הבקר בסדר ויקרא ופעם לא יאמר שום אחד מהם כמו שמצאנו בחטאת הנשיא ובקרבן עולה ויורד ופעם יאמר לשם לבד כמו שאמר במנחת הבכורים ופעם יאמר ריח ניחח לבד כמו שנאמר בחטאת היחיד כשהיא שעירה. ראוי לדעת הסבה בחלופים אלה:
השאלה הי' באמרו לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קדש קדשים הוא כי מה טעם זה הפסוק לומר לא תאפה חמץ לפי שקדש קדשים הוא כי הנה מלבד זה אסר הכתוב כל שאור וכל דבש שלא יתקרב על המזבח ועוד כי מה ענין אמרו קדש קדשים הוא כחטאת וכאשם ועדין לא שמענו שהחטאת והאשם היו קדש קדשים:
השאלה הי"א למה זה נכנסה פרשת זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגומר בתוך הקרבנות ובאמצעותם כי למעלה ממנה זכר תורת העולה ותורת המנחה ואחריה זכר תורת החטאת ותורת האשם ותורת זבח השלמים ואחר זה באה פרשת קח את אהרן ואת בניו אתו וגו' וצוה על קרבנותיהם ויותר ראוי היה שיזכור כאן הקרבנות כלם שנזכרו בסדר ויקרא זו אחר זו העולה המנחה החטאת האשם והשלמים ואח"כ יזכיר קרבן אהרן ובניו ויצוה על ענינם למרע"ה:
השאלה הי"ב באמרו בתורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת ולמה הוצרך לומר זה והלא כבר נאמר בסדר ויקרא בחטאת הנשיא ובחטאת היחיד ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה ושחט את החטאת במקום העולה ושחט אותה לחטאת במקום אשר ישחט את העולה ולמה א"כ נכפל כאן ללא צורך:
השאלה הי"ג באמרו כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים היא. כי מה טעם קדש קדשים היא לכל זכר בכהנים יאכל אותה. והנה העולה היתה קדש קדשים ולא יאכל אותה כל זכר בכהנים ולמה הוצרך לומר כחטאת וכאשם:
השאלה הי"ד באמרו בחטאת כאשר יזה מדמה וגו' ולא נאמר כן בשאר קרבנות של עולה ושל אשם ולא בשלמים וכן באמרו וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ולא זכר כן בשלמים ובאשם:
השאלה הט"ו למה שאמר באשם ובחטאת קדש קדשים היא כי הנה שניהם באים על חטא כחטאת וכאשם ולמה יהיו א"כ קדש קדשים ואם אלה בהיותם על חטא היו קדש קדשים איך יהיו השלמים שאינם באים על חטא כלל קדשים קלים:
השאלה הט"ז באמרו והקריב את זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו כי למה יצוה ית' שיהיו לחמי שלמי תודה ד' מינים ושיהיו שלשה מהם מצות ואחד חמץ ולא צוה כזה בשום מנחה מהמנחות:
השאלה הי"ז למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה אחד מכלל שאר השלמים שהיו נאכלים לשני ימים ולילה אחד ומה ההבדל שיש בין שלמי תודה לשאר השלמים שחייב בחלוף הזה בזמני אכילתם:
השאלה הי"ח למה לא קבע הכתוב זמן לקדשי הקדשים שיהיו נאכלים ליום ולילה אחד כמו ששנינו באיזהו מקומן כמו שקבע הכתוב זמן לשלמי תודה שיהיו נאכלים ליום ולילה אחד כי יותר ראוי היה זה בקדשי הקדשים וכן לא קבע מקום לקדשים קלים שיהיו נאכלים בכל העיר כמו ששנינו באיזהו מקומן כמו שקבע מקום לקדשי הקדשים דכתיב בחטאת במקום קדוש יאכל ובאשם במקום קדוש יאכל:
השאלה הי"ט אחר ששלמי תודה נאכלים ליום ולילה אחד כמו שלמי המלואים למה לא נקראו שלמי תודה קדשי הקדשים כשלמי המלואים בהיות דינם שוה:
השאלה הכ' באמרו לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה כי למה נאמר בחטאת ובאשם שיהיו לכהן המכפר דכתיב כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה אמנם בשלמי תודה נאמר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה:
השאלה הכ"א באמרו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ולמה באו שני הפסוקים האלה כי אין ספק שבאחד מהם היה די ומה שנכלל באחד נכלל בשני. ובפירוש הפסוק אזכור דעות המפרשים בזה:
השאלה הכ"ב למה זה בזבח השלמים באו בכתוב שתי פרשיות הא' זאת תורת זבח השלמים וגומר והב' וידבר ה' אל משה לאמר המקריב את זבח שלמיו ובין הפרשה ראשונה לשנית שהם בענין אחד נכנס דבור אחר באיסור כל חלב שור וכשב ועז ואיסור הדם והוא זר מאד כי היה ראוי להשלים מצות השלמים ואח"כ יצוה באיסור החלב והדם כ"ש שבסדר ויקרא כבר נאסר כל חלב וכל דם ולמה א"כ נכפל כאן איסורם. ועוד למה אמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כאלו חלב שור וכבש אינו מותר למלאכה והיה לו לתת הדין שוה בכל חלב שיהיה אסור באכילה ומותר בהנאה ולמה א"כ הבדיל ביניהם:
השאלה הכ"ג אם היו מתנות הכהונה החזה והשוק בלבד כמו שצוה כאן ראוי לעיין בו דברים הא' למה נתיחדו שני דברים אלו ר"ל החזה והשוק לכהן יותר מכל האיברים שבגוף. והב' שיראה סותר זה למה שאמר בפרשת שופטים וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. והג' למה לא השוה החזה והשוק בתנופה ובתרומ' והבדיל ביניהם ביחסו החזה לתנופ' והשוק לתרומה ושניה' היו בשוה לכהן. והד' למה צוה שיהיה החלב על החזה ולא צוה שישימו חלבים על השוק. והה' למה היה החזה לאהרן ולבניו ר"ל שיחלקוהו הכהנים ביניהם והשוק היה לכהן המקריב לבדו או למזה את דם השלמים כמו שיראה מהפסוקים ובכלל שהיה ראוי שיהיה הדין שוה בכל הדברים לחזה ולשוק:
השאלה הכ"ד באמרו קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' כי הנה כבר צוה ית' למשה על לבישת הכהנים את בגדיהם ועל רחיצתם ומשיחתם ועל משיחת המשכן וכל כליו והמזבח ועל הגשת פר החטאת אשר לאהרן ועל עולת האיל וכל המעשה ההוא בסדר תצוה ומה ראה לצוותו א"כ פעם שנית במקום הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרן ואת בניו וגו' עד וזאת תורת המנחה. הנה בסדר ויקרא אמר יתברך למשה דבר אל בני ישראל לפי ששם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל היו מביאים אותם אבל כאן אמר צו את אהרן ואת בניו לאמר לפי שהסדר הזה נתיחד למעשה הקרבנות והכהנים יעשו אותם ובעבור שהיו כאן דברים יעשה אותם הכ"ג בעצמו ודברים יעשו אותם הכהנים ההדיוטים לכן אמר צו את אהרן ואת בניו. ואמר זאת תורת העולה לפי שהעולה היא הקרבן היותר נבחר ומרוצה לפני השם מכל הקרבנות ולכן בסדר ויקרא התחיל במצות העולה כי היא הראשונה שבכל הקרבנות והם זבחי צדק כאלו אמר יהי רצון שכל קרבנותיכם יהיו עולות ולא תחטאו ולא תצטרכו לקרבן חטאת ואשם הבאים על עונות. האמנם נזכרו בסדר ויקרא השלמים קודם החטאת וקודם האשם וכאן נזכרו החטאת והאשם קודם השלמים לפי שבסדר ההוא נזכרו כן לכוונה שזכרתי שם. אבל כאן היו מסודרים לכוונה אחרת והיא שאחרי העולה שהיא קדש קדשים רצה הקב"ה לסדר הקרבנות שהם ג"כ קדשי קדשים והם החטאת והמנחה והאשם קודם שיסדר הקרבנות שהם קדשים קלים שהם שלמים וכן כתב הרמב"ן שרצה לסדר דיני קדשי הקדשים כי משפט אחד להם כמו שאמר במנחה קדש קדשים היא כחטאת כאשם. ואח"כ יבאר דין קדשים קלים וירצה שאחרי שזכר המנחה אחר העולה כמו שעשה בסדר ויקרא רצה לסמוך למנחה החטאת והאשם מצד שהם דומים לה מצד ששלשתם קדשי קדשים ואח"כ זכר דין קדשים קלים. גם אפשר לומר טעם אחר בסדור הקרבנות אשר בכאן נוציא אותו ממה שכתב הרמב"ן על פסוק והכהן המקריב את עולת איש שהדין הזה נוהג בכל קדשים ואמר הכתוב הזה עולה והוא הדין לחטאת ולאשם הנזכרים למעלה ואין זבחי השלמים כן ולכן הזכיר משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם השלמים א"כ גם מזה הטעם היה ראוי שיזכור דיני השלמים אחר העולה והחטאת והאשם בסדר הזה. והותרה בזה השאלה הא'. והנה אמר הכתוב זאת תורת העולה לא ללמדנו משפט כללי בכל העולות שיהיו כן כי הכתוב הזה מדבר בפרט בעולת הערב שהיא מוקטרת על המזבח כל הלילה וכאלו יאמר הכתוב על מה שנזכר בסדר ויקרא מהעולות זאת תורת העולה ר"ל זאת שכבר זכרנו לעיל בדבור שעבר היא תורה כוללת לכל העולות. ואמרו עוד היא העולה פרט ופירש שהוא מדבר באותה עולה שהיא נקטרת כל הלילה וזו היא עולת הערב והענין הוא ללמדנו שהעולה יכולה להיות נקטר' והולכת כל הלילה עם היות שבסדר ויקרא לא הוזכרו התמידין לא עולת הבקר ולא עולת הערב הנה אמר כאן היא העולה לפי שכבר נתפרש בסדר ואתה תצוה ענין התמידין כמ"ש וזה אשר תעשה על המזבח כי שם כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ואמר עולת תמיד לדורותיכם ומפני זה נתן כאן משפטה באמרו היא העולה והותרו בזה שתי השאלות הב' והג'. והנה לא אמר כיוצא בזה על עולת הבקר ר"ל להכשיר שתהיה נקטרת כל היום לפי שלא היה צריך לומר שהקרבן יהיה נקטר בכל יום הקרבתו כי בידוע הוא. ואם לא יהיה כן לא יהיה נקרב. אמנם בעולת הערב אולי חשב אדם שבהיותה נקטרת כל הלילה לא היתה נקטרת ביום הקרבתה אלא בליל יום המחרת ושאין הלילה ההיא כשירה להקטרה כיון שאין אותה לילה מזמן יום הקרבתה אלא מיום מחרתו. כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לזה הוצרך הכתוב להכשיר הלילה הבאה אחרי יום הקרבתה לענין ההקטרה. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו כתב הרמב"ן והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה ואין עבודה בשני בגדים מהם בלבד אבל הזכיר הכתוב אלה השנים מפני דבר שנתחדש בהם כאן שלמד שתהא כתונת הכהן כמדתו והענין לומר שאם היו מסולקים קצרים ואינן מגיעין עד רגליו ועבד בהם עבודתו פסולה ולמד שלא יהיה בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום ע"כ. אבל עדין יש לשאול. ולמה התעורר להזכיר אלה שני החדושים בבגדים האלו במקום הזה יותר ממקומות אחרים אבל הטעם בזה הוא שבזה המקום היה אדם אפשר לטעות שתי טעיות מצד שתרומת הדשן תחשב שהיא עבודה קלה. ואולי הכהנים ילבשו כתנות קצרות כדי שלא יתלכלכו בו בדשן או ללבוש איזה בגד על בשרן כדי שלא יתלכלך בשרן בדשן אם אולי מתלכלך הכתונת ומפני זה הוצרך הכתוב במקום הזה שצוה על הרמת הדשן שילבש הכהן מדו בד. כלומר כתונת בד שתהיה כמדתו לא קצרה מפני הדשן. ומכנסי בד ילבש על בשרו ולא שיתעטף בבגד אחר ובזה האופן ירים את הדשן. והותרה בזה השאלה הד'. והנה אונקלוס תרגם מדו לבושין ויחשוב כי באמרו מדו בד. יכלול כל בגדי כהונה. אבל זה לא יתכן לסבות. ראשונה כי אם היה מדו שם לכל בגדיו איך יצדק עליהם לשון בד. כי הנה לא היו כל הבגדים בד שהרי בפרשת פקודי נאמר ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ושם נאמר לאהרן ולבניו. ועוד שאם היה פירוש מדו לבושין היה ראוי שיאמר הכתוב מדיו בלשון רבים ולא מדו בלשון יחיד. ועוד שאם היה פי' מדו לבושין לא היה א"כ צריך לומר ומכנסי בד ילבש על בשרו שהרי מכנסים בכלל הלבושים הם ואפשר לתקן בזה ולומר דעת אנקלוס שאולי אמר מדו בלשון יחיד ע"ד הרגל לשונינו שקורא הלבושין בכלל בלשון יחיד לבוש זה הדור בלבושו ועל לבושי יפילו גורל. ומה שאמר ומכנסי בד ילבש על בשרו בא ללמד שלא יהא דבר חוצץ. ומה שאמר מדו בד למד שתרומת הדשן כשירה אפי בכהן הדיוט שמאמרו צו את אהרן ואת בניו לא היינו יודעים זה והיה אפשר לומר שתרומת הדשן אינה כ"א בכה"ג אמנם הוצאת הדשן היא אם בכה"ג אם בכהן הדיוט. ולזה נאמר ופשט את בגדיו ר"ל שמונה בגדים המיוחדים לכ"ג. ולבש בגדים אחרים ר"ל ארבעה בגדים והן בגדי כהן הדיוט ולזה נאמר ולבש הכהן מדו בד. ללמד שבגדי לבן די. אמנם היותר נכון הוא מה שפירש"י שמדו היא הכתונת ונראה לי לפרש שיהיו על בשרו חוזר לשניהם שזכר למדו בד ומכנסי בד ששניהם יהיו על בשרו ולא לבוש אחר. והנה אמר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר אין אמרו עד הבקר מותר אבל הוא לאחד משני טעמי'. הא' כדי להיות עד ועד בכלל ללמד שאפילו בהיות הבקר היא כשירה לזה מהנותר שכתוב בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. והטעם הב' הוא כדי ללמד שהרמת הדשן לא תהיה בלילה כי הנה כל הלילה עד הבקר נתיחד להקטרת העולה. ואלו אמר כל הלילה בלבד ולא אמר עד הבקר היה במשמע שאף הלילה תהיה הרמת הדשן לכן נאמר עד הבקר והותרה בזה השאלה הה'. ואמרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה כתב הרמב"ן בפ' אשר נשיא יחטא וז"ל שמושי אשר רבים יש מהם יורו על הזמן כגון כאשר בא יוסף אל אחיו כאשר כלו לאכול את השבר ודומיהם. אף כאן כאשר נשיא יחטא ויחסר כף הדעת. וכן את הברכה אשר תשמעו כאשר תשמעו שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך כאשר צויתיך ע"כ. וכן והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה כאשר תאכל את העולה. והטעם הוא שהרי כתיב והרים את הדשן והאש על המזבח תוקד בו כלומר אפי' בעת הרמת הדשן תהיה האש על המזבח תוקד בו. ופרש"י והרים את הדשן היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנם במזרחו של כבש והיה זה לפי שהרי המאוכלות הפנימיות נתאכלו היטיב והם מתאכלות והולכות. נמצא שבשעת הרמת הדשן מן המאוכלות הפנימיות עדין החיצוניות מתאכלות וזהו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה רוצה לומר והרים אח הדשן מן המאוכלות הפנימיות כאשר תאכל האש את שירי העולה שהם המאוכלות הפנימיות החיצוניות והנה זה פי' יפה ולא נצטרך אל פי' רש"י שכתב הדשן אשר תאכל האש את העולה ונעשתה דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח. ולא אמר כאן קדמה לפי שכבר כתב קדמה בפרשת ויקרא והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. האמנם למה לא נזכר כאן קדמה בענין הדשן שהוא המקום הראוי אליו ופירשו הכתוב בהשלכת מוראת העוף לא היה הכונה להראות המקום כי היה מספיק לומר והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן אבל אמר קדמה כדי לגנות הריח ההוא למה שהיו בני אדם טועים בחשבם שהיה השמש אלוה ומשתחוים קדמה וכן כתב הרלב"ג שמקום דשן היה אצל מזרח המזבח מלמטה ששם זריחת השמש וכדי שלא יחשוב חושב שהיו עובדים לשמש היו הדברים הנכבדים במקדש לפאת מערב והפחותים והנבזים לפאת מזרח ושם היה מקום מוראת העוף. והנה זכר הכתוב כאן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ללמד שאם ירצה הכהן להרים את הדשן מעל המזבח ולהוציאו בהרמתו אל מחוץ למחנה אינו רשאי שהרי הכתוב קבע להרמת הדשן מעל המזבח מקום באמרו ושמו אצל המזבח ושתהיה ההרמה ההיא בבגדים חשובים וקבע להוצאת הדשן מאצל המזבח אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ובגדים פחותים ואם בא להרימו ולהוציאו מיד אל מחוץ למחנה. הנה יפול באחד משני דברים אם שיוציאהו בבגדים חשובים ואם שירימהו בבגדים פחותים ושניהם מרוחקים מהכונה האלהית. והנה אמר והוציא את הדשן ולא אמר גם כן והוציא את המוראות ואת הנוצות לפי שהיה הדבר בספק אם היו שם מוראות ונוצות אם לאו. אבל הדשן ודאי היה שם. ועוד שהמוראות והנוצות הן מתגוללות באפר ונטמנות בו ויוצאות בתוך הדשן ולזה הספיק לומר והוציא את הדשן ובזה הותרה השאלה הו'. ואמר אל מקום טהור ולא פירוש הכתוב אם יהיה שם מקום מיוחד לזה ואיזה הוא המקום הטהור. ואם המוראות והנוצות תהיינה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. אמנם ממה שנאמר בפר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על העצים באש על שפך הדשן ישרף. נלמד שהיה שם מקום מיוחד לשפך הדשן ופרש"י והוציא את הדשן הדשן הצבור בתפוח שהוא רב ואין מקום במערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום. ונראה שבמזרחו של כבש היו עושים חפירה כדמות בור ושם היו שמי' הדשני' והמוראות והנוצות ושם היו נבלעים. אמנם כשהיתה החפירה ההיא מתמלאת אז היו מוציאים כל מה שבה דשנים ומוראות ונוצות אל מחוץ למחנה למקום ידוע ששם היה חוזר הכל בעפר האדמה. וכתב הרלב"ג שהיה זה המקום במזרח המחנה או העיר. והנה אמר ואש המזבח תוקד בו ושינה זה באמרו והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ושלש באמרו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה לפי ששלשתם הוצרכו להכתב. הא' הוא צווי שתהיה מערכת העצים של בין הערבים לשעור שתהיה האש על מוקדה כל הלילה עד הבקר. באופן שכאשר יהיה הבקר אש המזבח תוקד בו. והב' הוא צווי ואזהרה להזהר בשעת הרמת הדשן שתשאר האש יוקדת ולא תכבה ולא כדרך המבשלים שבבקר יטאטאו הכירות ואף אם יהיה בהם אש יוקדת מהלילה כדי שלא ישאר שם ניצוץ ואחר כך יערכו עצים ויבערו אש חדשה. והג' הוא צווי ואזהרה לאחד משני דברים או לשניהם יחד אם שתהיה האזהרה והצווי להיות מערכת העצים של בקר בשעור שתהיה האש יוקדת כל היום אם לא יובא ביום ההוא קרבן חדש זולתי הקבועים. ואם שהיה הצווי ואזהרה שאם יובא קרבן חדש זולתי הקבועים כמו שאמר והקטיר עליה חלבי השלמים שפירושו אם יביאו שם שלמים כמו שפירש"י (שם) שאז יהיה הכהן נזהר להוסיף בעצים באופן שהחלבים לא יכבו את האש לגמרי והותרה בזה השאלה הז'. והנה אמר ובער עליה וערך והקטיר עליה שאמר ג' פעמים עליה על האש שיראה כפל ומותר. אפשר לפרש בו שאמרו והקטיר עליה רוצה לומר על העולה לפי שמצינו בפרשת ויקרא בשלמי הבקר והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה. ואמרו וערך עליה רוצה לומר על מערכת העצים כי הנה בסדר ויקרא תמיד יאמר הכתוב שעריכת האברים היא על העצים לא על האש ויהיה לפי זה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר ר"ל על האש כמ"ש וערכו עצים על האש וערך עליה העולה ר"ל על מערכת העצים כמו וערך הכהן אותם על העצים והקטיר עליה חלבי השלמים ר"ל על העולה והוא הנכון. ורש"י כתב והקטיר עליה חלבי השלמים אם יביאו שלמים יקטירו חלביהם על העולה אשר במזבח. האמנם למה זכר שלמים (שם) ולא חטאת ולא אשם בהיות הדין הזה שוה בכלם ויש עליו שני טעמים הא' לפי שאין ראוי לעשות החטאת ולא האשם אחר העולה כשהם של בעל אחד ועל ענין אחד דכתיב והקריב אשר לחטאת ראשונה. והב' שרצה הכתוב לעשות זה המשל בשלמים להיותם זבחי צדק ולא מהקרבנות הבאות על חטא שהלואי שלא יבואו ולא יהיו והותרה בזה השאלה הח'. זהו הנראה בפרשה הזאת כפי פשוטה:
האמנם במסכת ברכות (ד' כ"ו) פ' תפלת השחר אמרו ר' יהושע בן לוי אומר תפלות כנגד תמידין תקנום ואמר זה לפי שיש בפרשה זו רמז לתפלת ערבית ולתפלת שחרית ולתפלת מנחה כי הנה באמרו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר רמז לתפלת ערבית. ובאמרו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר רמז לתפלת שחרית. ובאמרו מיד אח"ז זאת תורת המנחה הקרב אותה רמז לתפלת מנחה. וכתב בעל ספר הכוזר במ"ג וז"ל והיה פרי יומו ולילו השלש עתות של תפלה ופרי השבוע יום השבת. מפני שהוא מעמד להדבק בענין האלהי ובעבודתו בשמחה כאשר יתבאר. והסדר הזה מהנפש הוא כסדר המזון מהגוף מתפלל לנפשו ונזון לגופו ומתמדת עליו ברכת התפלה האחת עד עת התפלה אחרת כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה ע"כ. ורצה באמרו מתמדת עליו ברכת התפלה אחת עד עת תפלה אחרת. שתהיה אהבת השם בדבקותו המתחדשת בו בתפלה נמשכה עד עת תפלה אחרת וכן מתפלה לתפלה עד שתהיה אהבת השם תמיד דבקה בו והנה האהבה נמשלת כאש כמו שאמר (שיר השירים ח׳:ו׳) כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה. ותהיה אם כן אהבה המתחדש' באדם בתפלת ערבית מתמדת כל הלילה עד הבקר שהיא שעת תפלת שחרית. ולזה רמז באמרו (ויקרא שם) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וכפי זה הדרך מהרמז יש לפרש הפרשה הזאת כלה שאמר זאת תורת העולה על הנשמה השכלית העולה היא למעלה כי זאת אשר יזכור היא תורת השגת שלמותה ודבקותה באלהיה ואמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה להגיד שהנשמה תהיה עולה למעלה לשלמותה הרוחני בהיותה על מוקדה ושורפת על המזבח שהוא משל ללב האדם כל הלילה רוצה לומר כל המחשבות הרעות והחשוכות שהם בלילה כי כאשר הנשמה השכלי' תשרוף כל מחשבותיה ותאוותיה המגונות והחשוכות בלילה יגיע עד הבקר שהם חיי עולם הבא שהוא כאור בקר יזרח שמש ויהיה זה סבה שאש המזבח תוקד בו רוצה לומר שאש האהבה האלהית תוקד על המזבח שהוא לבו של אדם. כי כמו שהמזבח יונח עליו החלב כן הלב החלב חופה אותו וכמו שמתמעט על המזבח החלב אשר יניחו שם כן יתמעט החלב אשר על הלב בעבודה האלהית. וזכר שצריך להשגת השלמות הזה שיהיה האדם העובד אלהים בעל מדות טובות ומרוחק מהמדות המגונות ולרמוז לזה אמר ולבש הכהן מדו בד רוצה לומר שהכהן משרת ועובד אלהים ילבש מדות לבנות ונקיות מכל טומאה ומהמדות הרעות יתרחק מהן. ולכן מכנסי בד ילבש על בשרו כדי שלא תגלה ערותו. ואמר והרים את הדשן אשר תאכל האש. להגיד שיסיר מעצמו כל המחשבות והתאוות הגשמיות שהן הדשן אשר תאכל אש האהבה האלהית ודבקותו כי דשן הוא מלשון ואכל ושבע ודשן ולכך ירמוז לתאוות הגשמיות ואמר את העולה להגיד שתאכלם אש האהבה האלהית עם העולה שהיא הנשמה השכלית שמטבע' היא גם כן תמאסם ותשרפם. ושמו אצל המזבח רוצה לומר שישים אותם המחשבות הרעות והתאוות החמריות אצל המזבח שהוא הלב כלומר שיתן לבו עליהם ויכיר הפסדים ופחיתותם ע"ד והחי יתן אל לבו כי בלב נולדו כמו שאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ואמר ולבש בגדים אחרים. שילבש העובד האמיתי בגדים אחרים והם בגדי הנזירות והפרישות כי עד עתה צוה במדו בד ומכנסי בד שהם רמז למדות הטובות שהן במצוע ההנהגה. אמנם אחרי שיתן אל לבו גנות אותן התאוות ילבש בגדים אחרים מהפרישות והנזירות ויוציא את הדשן והתענוג ההוא אל מחוץ למחנה שכינה עד שיהיו במקום טהור לא מקום טומאה וגנות ולפי שהיה יסוד השלמות לו האהבה האלהית והוא עצמו התכלית הנכסף לאדם לכן אמר אחרי זה והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שתהיה אהבת השם בלבו שהוא מזבחו יוקדת לא תכבה. וכאשר יהיה זה יסודו הנה אז יערוך עליה הכהן המשרת והעובד האמתי עצים בבקר בבקר ר"ל ידיעות ועצות והשגות עליונות בעולם הרוחני שהוא הבקר האמיתי. ואפשר לפרש וערך עליה הכהן עצים בבקר בבקר על תפלת השחר כדברי ר' יהושע בן לוי כי בהיות האהבה האלהית על לבו יעיר בבקר בבקר ויתפלל לאלהיו בשחרית באהבה רבה וערך עליה העולה שהיא הנשמה השכלית ויערוך אותה על אותה אהבה ודבוק אלהי. ואמר והקטיר עליה חלבי השלמים להגיד שכאשר תהיה זאת הנהגתו באמת ליחד לבו ומחשבותיו באהבת השם ובהפרידו מלבו התאוות הגשמיות והמחשבות המגונות הנה אז יקטיר עליה רוצה לומר על אותה אהבה אלהית כל שמושו וגופו וצרכי גשמותו ויהיה שלום ואמת בימיו והוא אמרו והקטיר עליה חלבי השלמים. כי חלבי הוא רמז לתאוות גופניות ואמר שלמים שלא יהיו שלמי חטאת ולא חלבי אשם אלא חלבי שלמים וזבחי צדק כל ימיו יהיו שלמים אחרי היות אהבת השם בנפשו ובלבו כי עם היות כל אותם חלבי השלמים אשר יהנה מהם בעולם הזה כעובד האמיתי בהיות יסוד מעשיו טוב לפני האלהי' אין ספק שאש אהבה העליונה תמיד תוקד על המזבח שהוא לבו לא תכבה כל ימיו. ולפי שהיה הדרך לכל השלמות הנפשיי הזה הוא התפלה בשעות הרצויות מהערב והבקר כדברי השלם רבי יהושע בן לוי סמך הכתוב לזה לרמוז לתפלת המנחה פרשת וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה'. כי להיות תפלת המנחה רצויה לפני השם ובה נענה אליהו כמו שאמר ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו נאמר כאן במנחה לפני ה'. ולא נאמר כן בעולה ולא בחטאת ולא באשם ולא בשלמים. לרמוז אל תפלת המנחה כמו שאמרתי. הנה נתתי בפרשה זו שני דרכים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. הראשון הוא כפי הפשט הנכון. והשני הוא כפי הרמז הטוב והישר לפני השם:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ובענין חסרון כיס האמור כאן רבו הדעות ואוסיף לקח טוב משלי לפי שהעולה מכפר על הרהור הלב ומצינו בירושלמי (תרומות ח סוף הלכה ד) מעשה בר' יוחנן דאבד ליה כוסיתיה ובעון מיניה אוריתא ולא ידע, אמרין ליה וכי מפני דאבדה כוסיתיך אבדה דעתך אמר להו דעתא בלבא תליא ולבא בכיסא תליא מכאן ראיה שחסרון כיס יהולל חכם ויאבד לב מתנה אשר נתן לו אלהים לחשוב בחרושת עץ חיים והשיאו לבו לחשוב ולהרהר בעבירה, ואם לא עשה הכהן קרבן זה כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד כך פירש בחזקוני, וע"י חסרון כיס זה יאבד דעתו ולבו ויבא לידי הרהור עבירה ואז לא יהיה גם הקרבן השני כפרה על ההרהור שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואיך יכפר על ההרהור והרי הקרבן מוסיף לו הרהור עבירה ע"י חסרון כיס לפיכך הכהן צריך זירוז ביותר בקרבן העולה דווקא.
ד"א לפי שכל פר' זו ציווי אל הכהנים לאמר לדורות, ללמדם זאת תורת העולה ותורת החטאת וכן כל תורת הקרבנות, והלימוד מסתמא הוא בחנם כארז"ל (נדרים לז, א) מה אני בחנם אף אתם בחנם, ועוד שהכהנים מסתמא אינן עשירים כי אין להם חלק בארץ וארוחתו דבר יום ביומו מן שלחן גבוה, ומחמת חסרון כיס שבהם חיישינן שמא יאבדו דעתם התלויה בכיס ע"כ בא לזרזם ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר היינו לאמר לדורות וללמדם זאת תורת העולה וכן כל זאת תורת הנאמרים בכל הפרשה, כי הכל תורת כהנים הוא ושפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), ע"כ בא לזרזם לחזק לבם בתורת ה' ללמדם לדורות ושלא יקרה להם כדרך שקרה לרבי יוחנן שבעון מיניה אוריתא ולא ידע אלא כעין שנאמר (חגי ב, יא) שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכדשמואל דאמר לא אשתבש כהני (פסחים יז, א).
את אהרן ואת בניו. בכל סדר ויקרא לא הוזכר אהרן כ"א בני אהרן, ואמרו במדרש שרחקו הקב"ה בעבור עון העגל ומשה קרבו בתפלתו ואמר בור שנואה ומימיה חביבין כו' כדאיתא בילקוט (צו תעט) וטעמו של דבר כי כל הקרבנות של פר' ויקרא מדברים על הרוב מאותן הקרבנות הבאים על החטא ואילו לא חטאו בעגל לא היו צריכים לאותן קרבנות כלל כמ"ש (ירמיה ז, כב) כי לא דברתי את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ואמרו המפרשים דווקא ביום הוציאי אותם קודם שחטאו בעגל לא צויתים על דברי עולה וזבח אבל אחר שחטאו בעגל צויתים על משכן וקרבנות כי היו צריכין אז לכפרות, ולפי שאהרן שעשה העגל היה סבה אל הקרבנות ע"כ נתרחק מעשייתם כי אין קטיגור נעשה סניגור עד שקרבו משה בתפלתו ואמר לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם כדתנן (תמיד כט, א) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית וגפן וכו', והוא לפי שמקריבים על המזבח יין ושמן התולדות ע"כ ניצולו העצים שהם אביהם שלא יושרפו במערכה כך אהרן יהיה ניצול בשביל בניו כי אמר ה' להשמיד כל פריו, והועילה תפלת משה לחצאין ובעבור החצי שנשרפו יצא אביהם בדימוס והקב"ה הודיע דרכיו למשה שכך יהיה שיתקדש הבית בבניו של אהרן וע"ז בנה משה יסוד תפלה זו.
זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה. הוא העולה מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וע"ז אמר זאת תורת העולה העוסק בתורת העולה הוא העולה זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה והיא קרינן, הוא מוסב על ספר התורה כי ספר לשון זכר ותורה לשון נקיבה ע"כ נאמר הוא העולה וקרינן היא
וי"א הוא העולה. שנחשב לו עסק התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כאילו הקריב הוא א"ע לעולה, ואל תאמר שעסק התורה דומה להקרבת עולה ע"ד העברה שהרי באמת אין כאן לא מוקד אש ולא מזבח ת"ל על מוקדה על המזבח כי אש התורה אשר בקרבו דומה לאש המזבח. והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבקר, ועוד שעד הבקר מיותר, ללמוד דעת את העם על צד הרמז כמו שזמן העולה כל הלילה עד הבקר כך הזמן המוכן לזה שהעוסק בתורת עולה דומה כאלו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה כי אז צריכים ישראל לשלם פרים שפתותיהם, ועד הבקר ולא עד בכלל כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה' פרים ממש, כמ"ש (תהלים נא, יז) ה' שפתי וגו' ואימתי אני מבקש שתקבל ניב שפתי, כי לא תחפוץ זבח ואתנה (שם נא, יח) ולשון כי מורה על הזמן ור"ל כי יהיה זמן שלא תחפוץ זבח ועל אותו זמן אני מבקש שתקבל ארשת שפתי במקום הקרבן כי ע"י העסק בתורת הקרבנות יבא האדם ג"כ לידי רוח נשברה זה"ש (שם נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומדקאמר לא תבזה ש"מ שעסק הקרבן עצמו נבחר לה' יותר מן העסק בתורת עולה ומ"ש זאת תורת העולה הוא העולה היינו דווקא כל הלילה בגלות כשאין זבח ומנחה, וז"ש אחר כך (שם כ-כא) היטיבה ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ זבחי צדק אז יעלו על מזבחך פרים.
ויכול להיות שעל זה נאמר (ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, שהנביא מוכיחם שיבואו בית ה' בעולות ושלמים שהבשר נאכל לבעלים ואל תסבבו חורבן הבית וביטול הקרבנות, ואל תשענו על משענת קנה רצוף אהבה לומר שיכולים אנו לפטור עצמנו מן הקרבנות בדברי עולה וזבח והיינו שיח שפתותינו, כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (שם ז, כב) דווקא על הדברים של עולה וזבח לא צויתי ביום הגאולה דהיינו ביום הוציאי אותם מארץ מצרים כי זה בוקרן של ישראל, והכתוב שאומר זאת תורת העולה הוא העולה דוקא כל הלילה עד הבקר ולא עד בכלל כי הבקר זמן לקרבן ממש. ואמר ואש המזבח תוקד בו אם בסתם אש הוא מדבר, ר"ל תוקד בו באדם המקריב הקרבן כי אש קדחה באפו מצד היותו נבהל ונרתע לאחוריו לומר מה זה עשיתי כי הרעותי מעשי וקפחתי חיי כי הייתי ראוי לכל הדינין הללו ונמצא שאש המזבח פועל בו וגורם לו לשוב בתשובה, ואם באש דת התורה ידבר, פשוט שהוא תוקד בו ממש ושורף בו כל מחשבה רעה וכל הבהמיות שבו.
ועל צד הרמז שהזכיר חשכת הגלות שנמשל ללילה, ובעצם הזמן ההוא ממרום שלח ה' אש ביעקב ויש לחוש פן ח"ו מנפש ועד בשר יכלה ואיה הבקר אשר אמר, ע"כ אמר שאש של מעלה שורף ואינו מכלה כי אש המזבח תוקד בו בישראל כי כל אש שלמעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה ואש המזבח יוכיח וכארז"ל (חגיגה כז, א) פושעי ישראל אין אש של גיהנם שולט בהם, ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עליו כי אם כעובי דינר זהב ולא נשרף ק"ו אלו שמלאים מצות כרימון. ומסיק בתנחומא (שמות טו.) שאש של מעלה כך טבעו ששורף ואינו מכלה וראיה מן אש דסנה כי הסנה איננו אכל, וזה לימוד נפלא על מ"ש ממרום שלח ה' אש לומר לך אשיו משום חציו כי חציו כלים וישראל אינן כלים כך אשיו אשר שלח ה' ממרום הוא ולא יבער בם לכלותם, אלא אש הדומה לאש המזבח תוקד בו עד הבקר עד שיעלה בוקרן של ישראל
ומה שאמרנו כל הלילה עד הבקר רמז לזמן הגלות, פירוש זה מוכרח מן המדרש שמסיק בילקוט זאת תורת העולה א"ר אבא בר יודן משל למלך שכבדו אוהבו בחבית של יין וכלכלה של תאנים אמר לו המלך זו היא דורון, אמר ליה אדוני המלך לפי שעה כבדתיך אבל כשתכנס לפלטין אתה יודע במה אני מכבדך כך אמר הקב"ה למשה זאת תורת העולה הוא העולה בתמיה, אמר לפניו רבש"ע לפי שעה הקרבתי אותה אבל כשתטיב ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל
וקשה על מדרש זה, היכן רמוז בפסוק תשובה זו כי הקושיא כאן והתשובה בספר תהלים (תהלים נ"א, כ'-כ"א) אלא ודאי שבעל מדרש זה סמך על יתור עד הבקר הנאמר כאן ודרש שמשה השיב להקב"ה דווקא כל הלילה בעה"ז הנמשל ללילה תקבל זה ועד הבקר לזמן הגאולה כשיעלה בוקרן של ישראל דהיינו כשתטיב ברצונך את ציון ולא עד בכלל כי אז תחפוץ זבחי צדק, ונקט אגב שטפיה לשון הפסוק שבתהלים אבל כל תשובה זו הוציא מן יתור עד הבקר, וכוונת המאמר הוא שהעולה של העה"ז באה על חטא ההרהור וכי זה כיבוד ודורון כי אין כבוד לה' שיחטא ויביא קרבן כי יותר היה טוב שלא יחטא ולא יביא קרבן כי קרבן זה אינו דורון כלל אלא תשלום החטא וכי מכבדים את המלך בתשלום חובו ועל כן הביא משל מן התאנים ויין לפי שנאמר (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה. כי במדבר היו ישראל חוטאים ורעים מתוכם ומברם כמו שיתבאר בע"ה בפסוק (במדבר יא, ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ע"ש, ובזה המשילם לענבים שנראין יפים מבחוץ ובתוכם פסולת וגרעינין, והתאנים יש להם עוקץ מבחוץ כדמסיק בילקוט פר' לך לך (טז פ) בענין המילה מה התאנה אין בה פסולת כי אם עוקצה כו', והיין הוא אחר הסרת הפסולת שמתוכו, וכלכלה של תאנים הוא אחר שחתכו העוקצין, והמשיל אליהם הקרבנות המכפרים בעד חטא המעשה והרהור שמבית ומחוץ, ובאה התשובה על זה כל הלילה בעה"ז בעוד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אז אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. דוקא כל זמן היותו בארץ מחובר בחלק הארצי החומרי שבו, אמנם כשיעלה בקר הגאולה אז יוסר לב האבן מקרב ישראל אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל לא עולה על חטאת אלא שלמים ועולת נדבה הבאים דרך צדקה ודורון, אז יעלו לרצון פרים הבאים דרך צדקה ודורון, וזה פירוש יקר.
על מוקדה על המזבח וגו'. ג' יקידות נזכרו בפר', ומהרי"א פירש שהם כנגד ג' תפלות כי התפלות כנגד התמידים תקנום תפלת השחר כנגד תמיד השחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפלת ערבית כנגד איברים ופדרים שזמנם כל הלילה, וז"ש על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר כנגד תפלת ערבית שזמנה כל הלילה עד הבקר ועז"א ואש המזבח תוקד בו, ואח"כ אמר והאש על המזבח תוקד בו ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. כנגד תפלה של שחרית, ואח"כ אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וזאת תורת המנחה, זהו כנגד תפלת מנחה, עד כאן תורף דבריו. וכדמות ראיה לדבריו שהתפלה רמוזה בלשון יקידה לפי שנאמר (תהלים לט, ד) בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני.
והנני מוסיף על דבריו להביא על זה ראיות בריאות וטובות, כי מתחילה אמר ואש המזבח תוקד בו אין כאן שום אזהרה ללאו כי אם עשה, ובב' נאמר לאו ועשה שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, תוקד בו עשה, לא תכבה לא תעשה, ובג' נאמר ג"כ לאו ועשה והוסיף בו ענין התמידות שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. וכל זה לא נכתב על צד הקרי כ"א לכוונה גדולה ונפלאה וזה לפי שתפלת ערבית רשות ואינה חובה על כן לא נאמר בה שום לאו ואפילו העשה אינו עשה גמור, כי אין ציווי אל האש, שהרי נאמר ואש המזבח תוקד בו. ותפלת שחרית חובה ואסור לבטלה ע"כ הוסיף לאו דלא תכבה. ותפלת המנחה נוסף על לאו דלא תכבה אמר אש תמיד, המורה על התמידות שלא יבטל ע"י שום עסק בעולם כדמסיק במסכת ברכות (דף ו:) אמר רבי חלבו לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפלת המנחה כו', רבי יוחנן אומר אף בתפלת ערבית שנאמר (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, ר' נחמן בר יצחק אמר אף בתפלת שחרית שנאמר (תהלים ה, ד) ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. הנך רואה שלשון תמיד ולשון לעולם מורים על הזריזות והתמידות בתפלת המנחה ע"כ נאמר כאן אש תמיד, ולהלן אמרו לעולם יזהר אדם כו'.
אך מאמר זה עדיין צריך למודעי, כי ג' דעות אלו לא נזכרו כסדר מדריגתן כי היה לו לקבוע דברי ר' יוחנן באחרונה כדי לסדרן דרך לא זו אף זו, לא זו מנחה אלא גם שחרית, ולא זו שחרית אלא אפילו ערבית, ע"כ נ"ל ששלשתן מדברים מתפלת המנחה לבד, שכל אחד מהם מוסיף זמן למנחה כדמסיק בטור או"ח סימן ק"ח על המבטל איזו תפלה, אם יש לה תשלומין לאחר ב' תפלות, כי לדברי בעל הלכות גדולות יש תשלומין אפילו אם עבר ב' תפלות, ולדברי רבינו יונה אפילו אם עבר יומו כדמסיק בבית יוסף, על כן ראו ג' אמוראים אלו לדבר במעלת תהילת תפלת מנחה כי ר' חלבו אומר לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד שלא יבטלה בשום עסק בעולם.
רבי יוחנן מוסיף ליתן זמן למנחה, אף אם נאנס ולא התפלל מנחה מ"מ יזהר לשלם התפלה בערבית הסמוכה לה וזה"ש אף בתפלת ערבית ר"ל שיהיה נזהר להתפלל מנחה אף בערבית, שנאמר משאת כפי מנחת ערב וקשה למה קרא לערבית מנחה אלא ודאי שמדבר במי ששכח להתפלל מנחה שמתפלל ערבית ב' מתחילה ערבית והב' לתשלומי מנחה, לכך נאמר על תפלת ערבית, תכון תפלתי קטורת לפניך זו תפלת ערבית הבאה בשעת הקרבת הקטורת בין הערבים דהיינו בשעת העלאת הנרות ואח"כ יתפלל אחת למנחה, הוא שקראה מנחת ערב.
ורב נחמן הוסיף לומר עוד אף בשחרית, ר"ל אף בשחרית יש תשלומין למנחה אע"פ שעבר ב' תפלות ועבר גם יומו שנאמר בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה, וקשה בוקר בוקר למה לי, כי אין לומר שמדבר במי ששכח ערבית שמתפלל שחרית שתים שהרי ערבית רשות והדבר שהוא רשות אינו צריך תשלומין, ועוד מדקאמר אערוך לך ודאי בוקר זה מדבר בתפלת מנחה שנאמר בה (ויקרא ו, ז) הקרב אותה בני אהרן לפני ה', מה שלא נאמר כן בשום אחת מהם ולפני ה' האמור כאן, היינו לך האמור להלן כי תפלה זו קרובה אל ה' יותר מכולם ומכאן למד לומר שפסוק זה מדבר במי ששכח מנחה ולא התפלל אותה אפילו בערבית שמתפלל בבקר ב'. ראשונה, תפלת הבוקר אשר עליה אמר, ה' בוקר תשמע קולי והשניה, לתשלומי מנחה ועליה אמר, בוקר אערוך לך ואצפה שהיה מצפה וממתין עד שהתפלל תחילה שחרית של חובה, ואמר לך דוגמת לפני ה' האמור כאן כי תפלת מנחה קרובה ביותר אל ה' מדה"ר כי בלילה מדה"ד שולטת ע"כ אין הערבית כל כך עת רצון ולפיכך הוא רשות, והשחרית קרוב קצת אל הלילה שעברה, אבל המנחה שבצהרים רחוקה משני גבולים אלו, כמ"ש (תהלים לז, ו) ומשפטך כצהרים. ע"כ סדרם הכתוב בפר' זו כסדר מדריגתן ערבית, שחרית, מנחה.
וכן סדרם דוד, באומרו (תהלים נה, יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. כמספר ואהמה דהיינו נ"ז ברכות שבג' תפלות עם ברכת המינים, ולפי זה קאי לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה על שלשתן וכן מ"ש אש תמיד תוקד על המזבח, ועל ענין התמידות אמר וזאת תורת המנחה כי גם דינה שלעולם, ותמיד, יזהר בה ומיושב ג"כ מ"ש ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, ע"ד מ"ש ה' בוקר, תשמע קולי בוקר, אערוך לך, והוא ליתן בקר ב' לתפלת המנחה כאמור.
כל הלילה עד הבקר. המפרשים אמרו לפי שהעולה באה לכפר על הרהור הלב אשר עיקרו בלילה שנאמר (מיכה ב, א) חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ע"כ זמנה כל הלילה. ובתנחומא (פנחס יג. עיין שם) מצינו סתירה לדעה זו שמסיק שם צדק ילין בה (ישעיה א, כא) א"ר יודא בר סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד השחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום הה"ד צדק ילין בה. וכתיב (ישעיה לג, כד) העם היושב בה נשוא עון. כי ילין מדבר בלן בה, הוצרך להביא פסוק העם היושב בה על היום כי הוא זמן ישיבה ולא זמן לינה ושכיבה, ולפי זה תמיד של הלילה היה מכפר על עבירות היום, ועו"ק למה אמר שזמנו של תמיד של בין הערבים כל הלילה ולמה לא הזכיר זה בתמיד של בוקר שזמנו כל היום, ועו"ק שבפר' תצוה ובפר' פנחס לא הזכיר עולת הבוקר כ"א פעם א', ותמיד של בין הערבים הזכיר ב"פ, ונראה לפי שחטא היום כפול במעשה ובמחשבה ועוד שכל היום אדם פנוי לעבירה, ע"כ הזכיר ב"פ בין הערבים כי כפרתו כפולה וזמנו כל הלילה לכפר על חטא של כל היום, אבל הלילה אינו זמן הפעולה ועל הרוב עיקר חטא הלילה בהרהור כמ"ש חושבי און ופעלי רע על משכבותם באור הבוקר יעשוה. ועוד שרוב הלילה האדם ישן על מטתו וא"כ עולת הבוקר אינו מכפר כ"א על ההרהור ולא פרט זמנו כל היום כי אינו צריך לכפר על חטא של כל הלילה.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
הנה לתנא קמא יש כאן זרוז לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות לזה זרזו מיד פירוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב (אמור כ"ד ב'): ״צו את בני ישראל ויקחו אליך״ וגו', וכתיב (בהעלותך ח'): ״ויעש כן אהרן״. לדורות, פירוש, שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו ז"ל (פסיקתא פסוק ו') וזה לשונם לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים פסקו המסעות פסקו התמידין עד כאן, הרי שיש מקום לטעות שלא תנהוג לדורות. וחסרון כיס שאמר רבי שמעון רבו בו הפירושים, יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס אלא הוא הדין ריבוי הצער. ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה והוא חסרון כיס. ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנים מהם. ויש אומרים חסרון כיס לכהן שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם מה שאין כן העולה שכולה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני.
ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו ז"ל (יומא דף מה.) ג' מערכות של אש היו שם וכו', שלישית אין עליה כלום אלא לקיים אש תמיד תוקד וגו' עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס פירוש ללא דבר שאין בו אחד מהקרבנות אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון:
עוד נראה כי חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול דכתיב (פסוק ה') ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר עליה העולה עד כאן. ותניא בתוספתא דפסחים (פ"ד) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן, הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקרב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב' דזבחים (דף כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט), וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים והמנחות והקטורת וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא (בבא קמא דף פב:) שהיו משלשין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום, ובפרט מנכסי גבוה:
לאמר. אין ידוע למי יאמרו, ואם ״לדורות״, הרי דבר זה נשמע מאומרו ״צו״, כמו שכתבנו בסמוך; ואם לומר לישראל, כדי שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה, הרי אמר: ״וידבר ה' וגו' לאמר״.
ואולי כי צוה עליו שיאמר לאהרן דרשות הרמוזות במכתב אלהים והדקדוקים אשר יכוון להם הכתוב, כי הפסוק הוא כחזון הסתום, ומה שתמצא שדרשו רז"ל אינו אלא לפי מה שקדם אליהם מהלכות שנאמרו למשה בסיני ואותם צוה ה' לאמר לאהרן,
או ירצה, לצד שהכשיר עולים על המזבח הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (תו"כ) בפירוש הכתוב, לזה צוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעליתם ולא יתנו עליהם לב לשמרם לבל יעלו לזה צוה לאמר להם שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פירוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה וכו':
זאת תורת העולה וגו'. ר' יהודה דרש (תו"כ כאן) ג' מיעוטים, זאת, היא, וה"א של העולה שניה, למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, אלו אם עלו ירדו, אבל הלן, וזבח היוצא והטמא וכו' אם עלו לא ירדו, וכל שאר הפסולים אם עלו לא ירדו, כי תיבת תורת ריבוי היא, וזה שיעור הכתוב זאת תורת העולה היא העולה פירוש כל שעלתה על מוקדה וכו' תורת עולה יש לה ואין לך בה פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם עלתה על מוקדה על המזבח תורת עולה יש לה בכל גונא, וכל הפסולין טהרם המזבח זולת ג' דברים שמיעט כנזכר. שלא היה לו לומר אלא תורת העולה עולה על מוקדה, ואמר זאת, היא, וה"א, למעט כנזכר:
הוא העולה - כתב רש"י ז"ל: מעט הרובע וכו'. לא ידעתי למה בחר יותר לפרש הכתוב אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דרבי יהודה - שכתב: למעט הנשחט בלילה, ושנשפך דמו. ועוד לא דקדק יפה הרב בלשונו - שלא כתב המיעוטים ב״זאת״ אלא ב״היא העולה״, ור"ש מ״זאת״ דרש, ופשוט אצלי כי ממיעוט זאת לבד דריש ר"ש ולא מ״היא העולה״, כי אין צריך לרבי שמעון מיעוטים רבים לפרטים שאמר בהם אם יעלו ירדו כמו שמיעט רבי יהודה ג' מג' מיעוטים, שאם באנו לומר כן צריכין אנו למיעוטים רבים מלספור, כי רבים הם הפרטים שהזכיר ר"ש שעליהם בא המיעוט, אלא ודאי כי ממיעוט אחד מיעט הכל, כל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו וכיון שאין צריך אלא מיעוט אחד וקתני ליה בברייתא (זבחים פ"ד) תלמוד לומר זאת, מנין לרש"י לומר שדורש היא העולה, ותמצא שאמרו בהוריות (ב') על מתניתא דקתני נפש אחת וכו' הרי אלו מיעוטין העושה מפי עצמו וכו', ומוקי הש"ס הברייתא כרבי יהודה ופריך דילמא ר"ש היא, ומשני מאן שמעת ליה דדריש מיעוט כהאי רבי יהודה דתניא זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו מיעוטין, הרי כי ר"ש לא דריש מיעוט:
על מוקדה על המזבח. יתבאר על דרך אומרם בפרק המזבח מקדש (פ"ה) כל אלו שאם עלו לא ירדו, אם ירדו לא יעלו, אמר עולא לא שנו אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו. והגם דאיכא התם מאן דמתני אסיפא דעצמות והגידים והקרנים וכו', הרי מסיק בגמרא דלא נפקא פלוגתא אלא בסיפא, אבל ברישא האיברים והאמורים הפסולים שנתרבו מהעולה שאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו לכולי עלמא אם שלט בהם האור יעלו הגם שירדו. ולזה אמר הכתוב כנגד אותם שמשלה בהם האור על מוקדה, וכנגד אותן שעדין לא משלה בהן האור אלא עלו למזבח אמר על המזבח. וחלקם הכתוב לצד שישתנו בדינם, על המוקדה תעלה הגם שירדה, אבל מה שהוסיף הכתוב לומר על המזבח דוקא אם עלתה ולא ירדה.
ולזה הקדים הכתוב לומר על מוקדה קודם אומרו על המזבח, ומן הראוי יקדים עלית המזבח כי אינה מוקדה אלא אחר שקדם המזבח, אלא נתכוון לרשום הדרגה ראשונה שבה יחזור הפסול כשר ממש לענין אם ירדו יעלו, ואחר כך אמר הדרגה שניה שאין בהם הסרת פסול אלא כל עוד שהם על המזבח כנזכר. ובתורת כהנים נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע רבן גמליאל סובר על המזבח כל דבר שראוי למזבח אם עלה לא ירד ואפילו נסכים ורבי יהושע סובר על מוקדה דוקא ולא נסכים וכו' וע' פנים לתורה:
ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות, נראה למי דומה, למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע, והן היום אלף ותרע"ב, מה אייחל עוד; ולא גלות לבד אלא ענוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הוכרעה בכוננת והאריכה לשון שקר, ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל, ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו - אהרן ובניו, להודיע לדורות את הדבר הזה: זאת תורת העולה, אמר זאת - למעט כל העליות, שאין כמוה עולה, וחזר ופירש: מי הוא זאת, ואמר: הוא העולה כבר, דכתיב (שה"ש, ג): מי זאת עולה מן המדבר.
על מוקדה על המזבח - הם ב' פרטים שאנו בהם: ה-א', שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות; וה-ב׳, שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות.
כנגד התורה אמר - על מוקדה, שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז"ל (תענית ד): האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא וכו';
וכנגד הגלות וענפיו אמר - על המזבח, כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה).
והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה. וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו - כל הלילה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה - ״שומר מה מלילה״ (ישעי', כא), וכן בפסוק ״ליני הלילה״ - דרשו ז"ל על הגלות עד הבוקר, שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בוקר, והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז"ל (ב"ר יט) כי יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה - מדת לילה, ות"ק שניה - מדת יום, והודיע ה' כי עד הבוקר, שכשיגמר ת"ק שנה בגלות עד הבוקר שיהיה העליה.
ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף ה-ה' או בוקרו של אלף ה-ו', כי באלף ה-ד' גלה כבוד ישראל בעקב"ו, לזה גילה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו (ישעי', לג): ״היה זרועם לבקרים״ - לב' בקרים: לבוקר ב'; אם לא, לבוקר א'. ולזה אמר: עד הבוקר - הידוע, שהוא ב', ולא, בוקר הבא ראשון בגלות.
ואולי כי לזה רמז הנביא באומרו (ישעי', כא): ״אמר שומר אתא בוקר וגם לילה״, פירוש, הגם ש״אתא בוקר״ ראשון, לא הועיל, ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו.
ואולי כי אלו ישראל היו שלמים, היו נגאלים בבוקר ראשון:
והוא מה שרמוז בדבריהם, שלא נגזר על ישראל גלות אלא יום אחד, דכתיב (תהלים, כ): ״יענך ה' ביום צרה״, פירוש, יומו של הקדוש ברוך הוא, ולא נשארים אלא תרע"ב, שהם עק"ב שנשארו מאלף ה-ד' ות"ק של אלף ה-ה', הרי תרע"ב, ובבוקרו היו נגאלים; ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בוקר ב', ולזה נתכוון באומרו (ישעי', לג): ״ה' חננו לך קוינו״ וגו', פירוש, קוינו להיות הגאולה בבוקר א', שלא לעכב עד בוקר ב', אבל על כל פנים ״היה זרועם לבקרים״ - כשיעברו שנים.
ואומרו ואש המזבח תוקד בו - יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי - אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד, והוא אומרו: ואש המזבח שרמזנו בו בחינת היסורין מהאומות, ולא ריחם לבם לאשר הכה ה' זה ימים והשפיל גאון יעקב, ולא נהג בם בחינת דיראון, לומר: די ראות עליוני עליונים למטה מטה, אש מזבח זה תוקד בו בנעלם הנעלמים, כי הוא המקנא ולובש קנאה.
ורמז גם כן באומרו ואש המזבח לבחינת עקדת יצחק. גם המזבח יגיד אל בחינת הדין, כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אומרו: תוקד בו; והבן:
ולבש הכהן מדו בד. ירצה למדת החסד והרחמים, כי יתכנה בשם ״כאן״, הכוונה, שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ועיין מה שפירשתי בפרשת וארא וגו' בפסוק (ו' ב') ״ויאמר אליו אני ה'״. ואומרו מדו בד, יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו יתברך , הקדוש ברוך הוא רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש, ואותו ילבוש יום נקם בלבו; והוא אומרו: מדו - אשר בו, אותם שהם בד, שהם ישראל אשר הם (בלק כג ט) ״עם לבדד ישכון״ ושורשה בד.
גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך.
ואומרו ומכנסי בד - ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר ומכנסי בד לשון הכנסה. בד הוא בחי' האחדות, לאלה אמר: על בשרו, פירוש: אין דבר מפסיק בינם לבין ה', ואמר בשרו - לשכך את האוזן, על דרך אומרו (ירמי', יג): ״כאשר ידבק האזור אל מתני איש״ וגו', (במדבר י"א, א') ״באזני ה', עיני ה' (תהלים, לד), ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה.
ואומרו והרים את הדשן - כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו ז"ל (מכילתא וילקוט) בפסוק ״זכרנו את וגו' את הקשואים״ וגו' - חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים, אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא; ועוד, אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות, וכנגד זה, אמר; והרים אל מרים ראשי את הדשן, אשר תאכל האש - אש העמים, כי מצינו שצרת האומות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל, י) ״את העולה״ שהיא האומה הנקראת ״עולה״:
ואומרו על המזבח יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב"ם (הל' תשובה פ"ו) וראב"ד בענין משפט העובדי כוכבים המענים אומתינו, כי הראב"ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב"ם סובר כי ישפטו גם על העיקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (לך טו יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יוקח ראיה אל העיקר, שאם כונת המענים לקיים מצות ה' היה להם שלא להוסיף וממה שהוסיפו גילו דעתם כי לא למצוה יכוונו. והוא אומרו על המזבח פירוש ביתר על השיעור שהוא לכפרה שקצב ה' להם אותו שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה וידין ממנו כי לא למצות ה' הם מתכוונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכוונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחייבים על הכל. או ירצה כי הגם שעדיין לא שלמו ימי גלות יבוא ה' למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה אשר קצב ה' בגזרת הגלות:
עוד ירצה כי יקריב מעשה הצרות לפני מדת הדין שמתיחסת למזבח כדי לנקום נקם מאויבינו. ואומרו ופשט וגו' להיות שבגדים הראשונים הם לעשות משפט בעושי רעתינו ועכשיו בא להטיב להוציאנו מהגלות ולהטיב אותנו, לזה ילבש בגדי בחינת ההטבה, כי לא יעכב קיבוץ גליות עד כלות עושי רשעה אלא תיכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור היא ארץ ישראל הטהורה כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפילו אוירה (שבת טו) ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה. גם ירמוז באומרו מקום טהור מקומו של הקדוש ברוך הוא הנקרא טהור כביכול, ואומרו והאש על המזבח פירוש לא תדמה כי אין צרה לעושי רשעה אלא הרעה ההיא אשר יעשה ה' בהם שפטים בהוציא אותנו מביניהם, לא כן אלא והאש היא בחינת אש המשפט לא תכבה, וביער עליה הכהן עצים הם האומות שהם עצים יבשים על דרך אומרו (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ וכן אמרו ברבות (בפתיחתא איכה ר') וזה לשונם העצים אלו הגליות ע"כ. ואומרו בבקר בבקר ירצה לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאולה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת"ק לאלף החמישי ולסיבת העון נתעכב עד בוקר ב', ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבוקר ראשון, לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו בבוקר ראשון ובוקר ב':
ואומרו וערך עליה וגו' יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ק פ"ג): ״הכל לפי המבייש והמתבייש״, כי אינו דומה נכבד המבייש נכבד לבזוי המבייש נכבד, ואין צריך לומר עבד המבייש את רבו; והוא אומר: וערך עליה העולה - שהוא האומה הישראלית בכללותה:
והקטיר עליה, פירוש, יעריך גם כן בחינת הצדיקים השלמים מובחרי ישראל, שלמים שבהם, המעלים ריח בשֹמים, על דרך אומרו (תולדות כז כז): ״ראה ריח בני כריח שדה״, ותדע כי כל העובר עבירות ריחו נודף לרעה; והמעשה שהובא בדבריהם (קב הישר פ"ז), שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעוברו על סרחון נבילה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם - שיעלה ממנו בושם כריח הגן. לזה זכר זכרון עריבתם בלשון הקטרה, והמכוון: כי ישפוט בפרטות את אשר הריעו לאנשי בושם:
עוד ירצה כי כאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתה מהמריעים, לא יעריכנה בפני עצמה, אלא יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה, שיקראו בשם ״חלב השלמים״, שבזה תגדל מעלתה של האומה לנקום נקמה גדולה משונאיה.
ואומרו אש תמיד וגו', פירוש; הגם שיכה ה' בהם מכה רבה, לא תכבה אש, ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אומרו (יואל, ד): ״ונקיתי דמם לא נקיתי עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ״, ״והיה ה' למלך על כל הארץ״ (זכרי', יד):מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק א (עריכה)
[א] אין "צו" אלא זירוז - מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר כל מקום שיש חסרון כיס.
[ב] ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים ראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח... תלמוד לומר "כבשים" (שם, לח) -- מה כבשים המיוחדים שהם ראוים למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.
[ג] ר' עקיבא אומר מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז), שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח... תלמוד לומר 'עולה' (שם, מב) -- מה עולה מיוחדת שהיא ראוי למזבח - אף כל דבר שראוי למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.
[ד] ר' יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה - לא ירד. שנאמר "היא העֹלה על מוקדה" -- מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי לאישים אם עלה - לא ירד.
[ה] רבן גמליאל אומר "היא העֹלה על מוקדה על המזבח" -- מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד, כך כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה - לא ירד.
[ו] אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים; שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ור' יהושע אומר ירדו.
[ז] ר' יהודה אומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים. פרט לנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים.
ר' שמעון אומר אין לי אלא כשרה; מנין לשנשפך דמה, ושנשחטה בלילה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, ולהלן והיוצא והטמא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולים וזרקו את דמו, והניתנים למטה שנתנם למעלה, והנתנים למעלה שנתנם למטה, והנתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים, והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן? תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- תורה אחת לכל העולים שאם עלו - לא ירדו.
[ח] יכול אף הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, והיוצא דופן ובעלי מומין - אם עלו לא ירדו?... תלמוד לומר "זאת" "היא" "העֹלה" -- הרי אלו מיעוטים.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש.
[ט] כשתמצא לומר כלל שרבי עקיבא אומר כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו. חוץ מבעלי מומין; שבעוף כשר.
ר' חנניא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא בעלי מומין מעל גבי המזבח.
יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו? תלמוד לומר 'עולה' -- מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה, יצאו נסכים שאינם באים בגלל עצמם.
[י] מכאן אתה אומר -- הזבח כשר והנסכים פסולים; הזבח פסול והנסכים כשרים; אפילו זה וזה פסול -- שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.
[יא] מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז) למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו. מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח? תלמוד לומר "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב, יב).
מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם? תלמוד לומר "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שמות ל, כט).
[יב] כלי הלח מקדשים את הלח, מדת היבש מקדש היבש. ואין כלי הלח מקדש את היבש ואין מדת היבש מקדש את הלח.
כלי הקדש שנקבו: אם עושים מהם מעין מלאכתם שהיו עושים כשהם שלמים - מקדשים, ואם לאו - אין מקדשין.
וכולם אין מקדשים אלא בקדש.
[יג] "היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר"-- שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים על המזבח כל הלילה.
- אין לי אלא דברים שהן ראוים לקרב בלילה שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה;
- מנין דברים שהן ראוים לקרב ביום - כגון הקומץ והקטרת והלבונה והעצים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים - שמעלן מבא השמש והם מתעכלים כל הלילה?
- תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה"-- ריבה.
[יד] אתה אומר לכך נאמר "כל הלילה" - שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה; או אינו אלא שיהא מעלם מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה!
הא מה אני מקיים "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח)!? זה הוא האמור ללמד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה!
[טו] הא מה אני מקיים "כל הלילה"? שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים כל הלילה מעל גבי המזבח.
מה תלמוד לומר "עד הבקר"? אם אינו ענין לעיכול איברים תנהו ענין לתרומת הדשן; לימד שיהיו תורמים את המזבח כל הלילה עד הבקר.
[טז] "ואש המזבח תוקד בו" - ומנין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון? תלמוד לומר "אש המזבח תוקד בו".
אש מחתה ומנורה מנין?
- ודין הוא! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי, ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה . מה אש מזבח הפנימי - ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח החיצון!
- או כלך לדרך זה! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה. מה אש ממזבח הפנימי - ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה -- ממזבח חוצה לה!
- תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"(ויקרא ו, ו) -- אף אש שאמרתי לך "תהיה תמיד" (ויקרא כד, ד) - לא תהא אלא ממזבח החיצון.
למדנו אש למנורה; למחתה מנין?
- ודין הוא! נאמר אש במנורה ונאמר אש במחתה (ויקרא טז, יב). מה להלן על מזבח החיצון -- אף כאן על מזבח החיצון!
- או כלך לדרך זה! נאמר אש בקטורת ונאמר אש במחתה. מה להלן - בסמוך לו, אף כאן בסמוך לו!
- תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב) -- איזה דבר שמקצתו 'לפני השם' ואין כולו 'לפני השם'? הוי אומר זה מזבח החיצון.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
משה. לאמר צו את. ס"ת תורה צוה אותם שיעסקו בתורה:
זאת תורת העולה הוא העולה. לו' כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. הקרבנות נקראים אשה והתורה נקראת אש שנא' הלא כה דברי כאש. מימינו אש דת למו. אותיות תלמוד. הקרבנות נקראים לחם את קרבני לחמי והתורה נקראת לחם לכו לחמי בלחמי כשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך א"א לעולם בלא תורה:
- ^ בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה