מפרשי רש"י על ויקרא ו ב
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק ו' • פסוק ב' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כא • כג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨הֿ[1] עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כׇּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃
רש"י
"צו את אהרן" - (תורת כהנים פרק א) אין צו אלא ל' זרוז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס
"זאת תורת העולה וגו'" - הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד שכל תורה לרבות הוא בא לומר תורה אחת לכל העולים ואפי' פסולין שאם עלו לא ירדו
"הוא העולה" - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם שבאו לעזרה. כל הענין בתורת כהנים (פרק א) וזבחים פ"ג ופ"ד.
רש"י מנוקד ומעוצב
צַו אֶת אַהֲרֹן – אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס (ספרא צו, פרשתא א,א; קידושין כ"ט ע"א).
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וְגוֹמֵר – הֲרֵי הָעִנְיָן הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד עַל הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵיבָרִים, שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה (מגילה כ"א ע"א), וּלְלַמֵּד עַל הַפְּסוּלִין, אֵיזֶה אִם עָלָה יֵרֵד וְאֵיזֶה אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. שֶׁכָּל 'תּוֹרָה' – לְרַבּוֹת הוּא בָּא, לוֹמַר: תּוֹרָה אַחַת לְכָל הָעוֹלִים וַאֲפִלּוּ פְּסוּלִין, שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ (ספרא שם,ז).
הִוא הָעֹלָה – לְמַעֵט אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁלֹא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, שֶׁנִּפְסְלוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לָעֲזָרָה (שם,ח; זבחים כ"ז ע"ב; נדה מ' ע"ב).
מפרשי רש"י
[א] אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. בתורת כהנים, ומייתי לה בפרק קמא דקדושין (דף כט.), ושם יליף ליה זירוז - דכתיב (דברים ג', כ"ח) "צו את יהושע וחזקהו", מיד ולדורות - דכתיב (ר' במדבר טו, כג) "מיום אשר ציוה ה' והלאה לדורותיכם", למדנו מיד ולדורות. ואין להקשות, דילמא דוקא התם דגלי לך קרא דהוא מיד ולדורות, אבל בעלמא לא, דהכי קאמר, מאי לשון "צו" דכתיב בכל מקום, ואמר דהוי לשון זירוז מיד ולדורות, ומייתי ראיה דמצינו אצל "צו" זירוז, דכתיב "צו את יהושע וחזקהו", וזהו זירוז. ואם כן יש עלינו לומר שלשון "צו" דכתיב בכל מקום הוא לשון זירוז. מיד ולדורות - דכתיב "מיום אשר ציוה ה' וגו'", וכך יש לפרש לשון "צו" בכל מקום, כיון דלא ידענו מה לשון "צו", ומצאנו דלשון "צו" בא בענין זה, יש ללמוד הלשון שהוא סתום מן המפורש (יומא דף נט:):
ובראש פרשת ויקרא איתא בתורת כהנים מבנין אב משני כתובים, לא הרי פרשת נרות כפרשת שלוח טמאים, ולא פרשת שלוח טמאים כפרשת הנרות, הצד השוה שבהן שכן ב"צו" ומיד ולדורות, אף כל דבר שהוא בצואה - הוא מיד ולדורות. והא דיליף בתורת כהנים מבנין אב, התם לא בעי למילף זירוז, ולפיכך מייתי ליה במה הצד מיד ולדורות, ואין צריך שום קרא. אבל בברייתא (קידושין דף כט.) בעי למילף זירוז, יליף ליה מקראי. לכך הוצרך בתורת כהנים ללמוד משני מקראות לא ראי זה כראי זה. ומחדא ליכא למילף, דשלוח טמאים יש בו כרת. ומפרשת נרות נמי ליכא למילף, דמה לנרות דהוא עבודה באהל מועד. ורבינו ישעיה מפרש דמה לנרות דבעי כהונה (שמות כ"ז, כ"א). ולפי זה נוכל למילף "צו" דהכא דהוא מיד ולדורות מנרות בלחוד, דגם עולה בעי כהונה:
[ב] אמר רבי שמעון ביותר וכו'. ואם תאמר, הרי כאן אין חסרון כיס לכהן שיאמר לשון "צו", ויש לומר, דשפיר איכא חסרון כיס, משום דהיה העבודה מוטל על הכהן, והיה בשביל זה מבטל ממלאכתו. ולא חסרון כיס גמור בעינן, אלא כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא חסרון כיס. ובתחלת ספרי (במדבר ה', ב') אמר רבי שמעון אין "צו" אלא חסרון כיס, "צו את בני ישראל ויקחו אליך" (להלן כד, ב), "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וכו'" (במדבר ה', ב'), עד חוץ מן אחד "כי אתם באים אל ארץ כנען" (במדבר ל"ד, ב') שנאמר לענין זירוז חילוק הארץ. והרי אין "וישלחו מן המחנה" חסרון כיס, אלא דזה נקרא חסרון כיס שלא היה בביתו לעשות מלאכתו, [הכא נמי] נקרא זה חסרון כיס מה שהיה צריך הכהן לבטל מלאכתו לעשות העולה. והא דכתיב (דברים ג', כ"ח) "צו את יהושע וחזקהו ואמצהו", חסרון דגופא (ד) טפי צריך זירוז, שירא במלחמה:
[ג] זה בא ללמד כו'. פירוש, דהא תורת העולה כבר נאמר בפרשת ויקרא (ויקרא א', ג'-י"ז), אלא בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כל הלילה, כדכתיב בסיפא דקרא "היא העולה על מוקדה כל הלילה":
[ד] ללמד על הפסולין וכו'. דכל לשון "תורה" הוא רבוי, כלומר תורה אחת לכולם, ולמדנו דאף הפסולין אם עלו לא ירדו. וממיעוטא ד"היא העולה" למדנו דיש עולות אף על גב דעלו - ירדו, והיינו אותן שלא היו פסולן בקודש, כגון רובע ונרבע. ואף על גב דגם רובע ונרבע מצי להיות פסולן בקודש, כיון שפסולן אין תולה בקודש, שאין פסול בשביל הקדושה, לא נקרא זה פסול שלהן בקודש. ואין לומר מקרא ממעט רובע ונרבע לפני הקדש, ומרבה רובע ונרבע אחר הקדש, דרובע ונרבע לפני הקדש לא קדוש, כדאיתא בתחלת ויקרא (רש"י א, ב):
[ה] תורה אחת לכל העולין. הרמב"ן הקשה על זה, דאין ה"תורה" הזאת רבוי לכל העולין, רק לכל העולות, דהא הנסכים אם עלו ירדו (זבחים דף פג.). והרא"ם תירץ דהנסכים הם גם כןבכלל 'עולות', וראיה לזה דקאמר בברייתא אחר כך (תו"כ כאן) 'יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו, תלמוד לומר "העולה", מה עולה מיוחדת וכו, ואם לא היו נסכים בכלל 'עולות', למה הוצרך למילף מן "העולה" 'מה עולה מיוחדת וכו:
הביא ראיה של כלום, דאף על גב דבלשון "עולת" לא הוי נסכים, מכל מקום ב'מה מצינו' יש למילף כל הקרבנות. דאם לא כן, כיון דבקרא כתיב "עולה" מהיכן למדנו שאר קרבנות, אלא ב'מה מצינו', וגם הנסכים יש למילף במה מצינו. ולפירוש רש"י, אם "עולה" לשון עליה הוא, היאך נאמר (תו"כ כאן) 'מה עולה מיוחדת כו, והלא "עולה" פירושו לשון עלייה, ולא הוי [איירי] קרא דוקא בעולה. אלא על כרחך דבקרא כתיב "עולה", וילפינן במה מצינו לכל הקרבנות:
ויש לומר, דרש"י סבירא ליה דפירוש הכתוב "זאת תורת העולה" כאילו כתב "זאת תורת העולה" - שנקראת "עולה" על שהיא עולה לגבוה והיא כולה כליל (לעיל א, ט), וכתיב "זאת תורת העולה" לרבות כל העולים אף על גב שאינם כליל. והשתא הוי שפיר דקאמר 'יכול אף נסכים', שהרי הנסכים גם כן עולים, תלמוד לומר "העולה", שהרי "העולה" כתיב בקרא, ודומיא ד"העולה" יש לנו לרבות כל העולין:
- ^ בספרי תימן מוֹקְדָ֨הֿ במ"ם רגילה