מפרשי רש"י על ויקרא ו ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< | מפרשי רש"י על ויקראפרק ו' • פסוק ג' | >>
ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כא • כג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא ו', ג':

וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃


רש"י

"מדו בד" - היא הכתונת ומה ת"ל מדו שתהא כמדתו

"על בשרו" - שלא יהא דבר חוצץ בינתים (תורת כהנים פרק ב , ערכין ג)

"והרים את הדשן" - היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש תמיד כד

"הדשן אשר תאכל האש את העולה" - ועשאתה דשן מאותו דשן ירים תרומה ושמו אצל המזבח

"על המזבח" - מצא איברים שעדיין לא נתאכלו מחזירן על המזבח לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות שנאמר את העולה על המזבח בר"י)


רש"י מנוקד ומעוצב

מִדּוֹ בַד – הִיא הַכֻּתֹּנֶת; וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר מִדּוֹ? שֶׁתְּהֵא כְּמִדָּתוֹ (ספרא שם, פרק ב,א; זבחים ל"ה ע"א).
עַל בְּשָֹרוֹ – שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינְתַיִם (ספרא שם,ג; זבחים י"ט ע"א; ערכין ג' ע"ב).
וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן – הָיָה חוֹתֶה מְלֹא הַמַּחְתָּה מִן הַמְּאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְנוֹתְנָן בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ (ספרא שם,ד; תמיד כ"ח ע"א).
הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה – וַעֲשָׂאַתָּה דֶּשֶׁן; מֵאוֹתוֹ דֶּשֶׁן יָרִים תְּרוּמָה, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.
[עַל הַמִּזְבֵּחַ – מָצָא אֵיבָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאַכְּלוּ, מַחֲזִירָן עַל הַמִּזְבֵּחַ לְאַחַר שֶׁחָתָה גֶּחָלִים אֵילַךְ וָאֵילַךְ וְנָטַל מִן הַפְּנִימִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ספרא שם,ה; יומא מ"ה ע"ב)].

מפרשי רש"י

[ו] והרים את הדשן. פירוש, מדכתיב "והרים", ולא כתיב 'והסיר את הדשן', כי הרמה משמע מקצת, כמו "והרמות ממנו מכס" (במדבר ל"א, כ"ח), לכך קאמר שהיה חותה מלא המחתה, כלומר מקצתה. ולא היה צריך מלא המחתה, דהרי ביומא בפרק בראשונה (כד.) מסיק שם נאמר כאן "והרים", ונאמר להלן (פסוק ח) "והרים ממנו בקומצו", מה להלן בקומץ אף כאן קומץ, וסגי בקומץ, אלא דנקט 'מלא המחתה', דעד מלא המחתה היה מרים, ופחות מקומץ לא:

[ז] מן המאכלות הפנימיות. פירוש, כי שם היה העולה נשרף, וכתיב "את הדשן אשר תאכל האש את העולה", ולא יקח הדשן שבחוץ, כי אותו הדשן נעשה מן העצים:

[ח] ונותנין במזרחה של כבש. דכתיב בפרשת ויקרא (ר' לעיל א, טז) "והשליך אותו אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן", אם כן במזרח היה נותן את הדשן (כ"ה ברא"ם):

[ט] הדשן אשר תאכל האש את העולה ועשתה דשן וכו'. פירוש, הא דפתח ב"דשן" וסיים "אשר תאכל האש את העולה", הכי פירושו, כי האש אכלה את העולה ועשתה דשן, מאותו דשן ירים: