מועד קטן כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין התקינו שיהו מניחין תחת הכל מפני כבודן של חולי מעים חיים בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים והיו זבין חיים מתביישין התקינו שיהו מטבילין על גב הכל מפני כבודן של זבין חיים בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן אונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא:
אין מניחין את המטה ברחוב:
אמר רב פפא באין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים גוהני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא אמר רב פפי דיום שמועה הוה וכבפניו דמי אמר עולא הספד על לב דכתיב (ישעיהו לב, יב) על שדים סופדים טיפוח ביד קילוס ברגל תנו רבנן המקלס לא יקלס בסנדל אלא במנעל מפני הסכנה אמר רבי יוחנן האבל כיון שניענע ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו ואמר רבי יוחנן והכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואמר ר' יוחנן זלכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה אמר רב יהודה אמר רב חאבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל רבה ורב יוסף טמחלפי סעודתייהו להדדי ואמר רב יהודה אמר רב ימת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קול שיפורא דשכבא חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתא אמרו ליה חבורתא איכא במתא אמר להו כאי הכי שריא לכו ואמר רב יהודה אמר רב לכל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא הוו לה שבעה בני מת חד מינייהו הוות קא בכיא ביתירתא עליה שלח לה רב הונא לא תעבדי הכי לא אשגחה ביה שלח לה אי צייתת מוטב ואי לא צבית זוודתא לאידך מית ומיתו כולהו לסוף אמר לה תימוש זוודתא לנפשיך ומיתא (ירמיהו כב, י) אל תבכו למת ואל תנודו לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד משלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני (ירמיהו כב, י) בכו בכו להולך אמר רב יהודה להולך בלא בנים רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני דכתיב בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשית לו כהיתר אמר רבי לוי נאבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו) משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק:
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד:
אמרי נהרדעי לא שנו
רש"י
[עריכה]
כליכה - מטה של מתים:
על גבי נדות מתות - הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:
והיו נדות חיות מתביישות - שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:
קשה לקרוביו - בתכריכין טובים:
צרדא - קנבוס:
בר זוזא - הנקנה בזוז:
אין מועד לפני חכמים - שיכולין להספידו:
על לב - מטפח כנגד הלב:
ביד - קופץ יד זו לזו:
ברגל - מכה רגלו בקרקע:
מפני הסכנה - שהופך הסנדל ושובר רגלו:
ניענע ראשו - שנראה שניחם מעצמו:
לכל אומרים שבו - כשעומדין לפני הנשיא:
חבורתא איכא - חבורות הן שאלו קוברין מתים שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם לבדם:
ולא ישוב עוד וגו' - משמע מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה:
תוספות
[עריכה]
בכליכה. גרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת השניה כמו הללו חוזרין לכלובן (ביצה דף כד.) וכמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה) אי נמי כמו מכליב (לעיל דף י.) ופירש הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב' כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת בכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה מי שהיה יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' מביאין ראיה להא דאמר שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי למימר שלא יקרא שליח צבור עמו כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור עם הקורא ומה שרגילים עתה לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות (אינו קורא) מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל (בכורים פ"ג מ"ז):
ונהג קלות ראש בעצמו. שצוה כן בשעת פטירתו וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון בעצמו משמע כפירוש ראשון:
אבל לא מטפחות. פירוש סופק כפיו זו בזו וא"ת הא תנן פרק משילין (ביצה דף לו:) אין מטפחין ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא כדי יין (שם דף ל. בד"ה מרקדין) משום שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו בחולו של מועד אסור משום צער וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום אבל:
טפוח ביד. כדפרישית סופק כפיו זו על זו והכי משמע בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה (דף לו:) כף על ירך ואם כן ויספק את כפיו (במדבר כד) על ירך הן שתי כפים על שתי ירכים וצ"ע:
ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה. פירוש דיחף שרי טפי דנזהר היטב פן ינזק:
ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולה. פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות:
יום ראשון אסור לאכול משלו. פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:
אסורין בעשיית מלאכה. משמע דבתלמוד תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות (דף יז: ושם) ובפ"ק דמגילה (דף ג:) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי:
לגיהוץ ולתספורת. למעלה. פי' ריב"א היה אומר [שגרסינן] לכבוס ולתספורת ופירש למעלה דאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ובתוספות פירש דלא ידע מנא ליה:
מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. עד י"ב חדש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה ולמה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזעה אחת מהן נזדעזעו כולם ובש"ס דידן נמי אמרינן (שבת דף קה:) אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]רכז א מיי' פ"ד מהל' אבל הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' שנ"ב סעיף א' וסעיף ב:
רכח ב ג ד מיי' פי"א מהל' אבל הלכה ה', ומיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה כ"ב, סמג עשין ב ולאוין עה, טור ושו"ע יו"ד סי' ת"א סעיף ה':
רכט ה מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה ג', סמג עשין ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ו סעיף א':
רל ו ז מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ו סעיף א' בהג"ה וסעיף ב:
רלא ח ט מיי' פ"ד מהל' אבל הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ח סעיף א':
רלב י כ מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ג סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' שס"א סעיף ב':
רלג ל מ מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה י"א, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ד סעיף א':
רלד נ מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ד סעיף ד':
ראשונים נוספים
ת"ר בראשונה היו מניחין מוגמר תחת מתים בחולי מעיים כו' וכך היו מטבילין את הכלים ע"ג הנשים שהיו מתות נדות וכו' וכך היו מטבילין הכלים ע"ג המתים כשהן זבין והיו בכל אלו החיים מתביישין התקינו שיהו עושין כן לכל.
בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו שהיו מוציאין בתכריכין ממון רב והיתה קשה עליהן הוצאתם יותר ממיתתם עד שהיו מניחין ובורחין עד שבא ר"ג וניהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן כמותו. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. פי' בחלוק בר זוזא:
מתני' אין מניחין במועד את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד. אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מספידין בהן.
וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא. ויום שמועה כבפניו דמי ומותר אפילו במועד.
אמר עולא הספד על לב. שנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד. קילוס ברגל שנאמר (יחזקאל ו יא) הכה בכפך ורקע ברגלך:
ת"ר [המקלס] לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.
א"ר יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו.
ואמר ר"י הכל חייבין לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולה. ואמר ר' יוחנן לכל אומר' להן שבו חוץ מאבל וחולה.
אמר רב יהודה אמר רב אבל אסור לאכול ביום ראשון משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף בימי אבלם היו מחלפין סעודתן בהדדי.
אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שינתן לקבורתו.
וכל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. דההוא אתתא דהוו לה ז' בני ומת חד מינייהו והוות מתקשת יותר מדאי. ושלח לה רב הונא ולא אשגחה ביה ומיתו לה כולהו ומתה היא נמי:
ת"ר אל תבכו למת יותר מדאי. ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי וז' להספד. ל' לגיהוץ ולתספורת מיכן ואילך הרי הוא קישוי.
בכו בכה להולך. אמר רב להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבילא אלא אמאן דשכיב בלא בני. כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. זה שעבר עבירה ושנה בה. מיכן ואילך שאינו מהרהר בתשובה מפני שנעשית לו כהיתר:
א"ר לוי אבל ג' ימים הראשונים יראה עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו. מג' ועד ז' כאילו חרב מונחת בקרן זוית. מיכן ואילך כאילו חרב כנגדו בשוק. ואין מניחין מטה של נשים ברחוב לעולם מפני הכבוד.
[אמר עולה הספד על הלב.] בפרקי רבי אליעזר (פ' י"ז): ויקונן ירמיה על יאשיהו. רבי מאיר אומר השרים אלו הלוים. שהן עומדים על הדוכן בשיר. והשרות אלו נשיהם. רבי שמעון אומר לא על הלוים ולא נשיהם בלבד אמרו. אלא על הנשים החכמות שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות כו'. מכאן התקינו חכמים שיהו עושין כן לכל זקני ישראל וגדוליהם. שנאמר ויתנם לחק על ישראל. אמר עולא הספד על הלב. וכן הוא אומר על שדי סופדים. טפוח ביד, קילוס ברגל.
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי לי' אלא משבחים אותו לפי כבודו. ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרןמותא כמותא ומרעא חבוליא פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל. ואומרות כן לפי שמת בייסורים ואינו ראוי להספד אחר ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר. פירוש אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד. אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך. ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו. וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. המהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת.
והתם אמרינן (ברכות ס"ב ע"א) אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים. כך נפרעים מן הספדנין ומן העונין אחריהם. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה דמ"ח ע"ב) כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא. וכשמת שמואל הקטן. אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. ובמגילה (דכ"ח ע"ב) ריש לקיש ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בארבע. נ"ש בכ"ד סרי שוראתא. ווי חסרי ארעא דישראל גברא רבה.
ונשים נמי נספדו' בין האנשים ובין חכמים דרפר' ספדי' לכלתי' בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא. ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים. ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול. ודאמור עלה. לא מפני שראוי לכך. על הספד גדול הוא חוזר שלא יספידו נשים. הרב רב יצחק בן גיאת.
באבל (פ"א) תניא המחותך והמסורס והנפלין ובן שמנה חי. ובן תשעה מת אין מתעסקין עמו לכל דבר. הארמים והעבדים אין מתעסקין עמהן לכל דבר. פי' להספיד וללוות. אלא הצריכי' למטה וקבורה מתעסקין בעבדים. דהא שייכי במצות אבל קורין עליהן הוי ארי הוי גבר. ר' יהודה אומר הוי טוב ונאמן אוכל מעמלו. א"ל א"כ מה הנחת לכשרים א"ל אם כשר היה מפני מה אין אומרים עליו:
אמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. רב המנונא איקלע לחד מתא, שמע קל שיפורא דשכבא. חזא להנך אינשי דקא עבדין עבידתא. אמר בשמתא ליהווי הנך אינשי. לאו שיכבא איכא במתא. אמרי לי' חבוראתה איכא כלומר העיר חלוקה לחבורות. אלו עסוקין בצרכי מתים שבת אחת ואלו עסוקין שבת אחרת. אמר להו אי הכי שרי להו.כתב הרב ר' יצחק בן גיאת בפסוקות גדולות אוקמוהו במת מצוה שאין לו קוברין ולא היא דשמעתא סתמא אמרה. ועוד דרב המנונא דשמתינהו כי שמע שיפורא אטו מיבריר ליה דמת מצוה הוא דלישמתינהו. אלא במת בעלמא הוה מעשה. ומכאן אני אומר. שבל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיו שם כל צרכו בר נידוי הוא. ואין שואלים שלום זה את זה והמת בעיר. בד"א בכפר קטן אבל בעיר גדולה שואלין:
אמר רבה בר רב הונא. אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מענות ומקוננות כדרכן בחול. וה"מ בפניו. אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא אספדי' לרב זביד בפום נהר. התם כיון דביום שמועה הוא כפניו דמי. ואמר רב נטרונאי. שמועת נשיא ממקום המרוחק הרבה כך מנהג הנשיא שמת וכן שנ' ת"ח שמתו בין גדולים בין קטנים בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו בישיבה של אלול ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבת' כדאמרי' באשכבתי' דרבי ושוב אין רשות להספידו שעבר עליו יותר משנה. ואמרו חכמים אין המת משתכח מן הלב עד י"ב חודש. ואם נפטר בניסן ויש בשנה שני אדרין מספידין אותו ומשכיבים אותו בישיבה של אלול שאי אפשר להשכיבו בישיבה של אדר שני. מפני שעוברין עליו שנים עשר חודש ואין מנהג ואין דרך ארץ להזכיר המת לאחר שנים עשר חודש, לפיכך מקום מרחוק כמו אספמיא ופרנצא, וכל שאין מגעת שמועה, אלא לאחר י"ב חודש, פטורי' מלהספיד ומלהבטיל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ולעשות אפילו יום שמועה:
אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי חלופי אהדדי. פירוש וזו היא הבראה שמברין את האבל ומאכילין אותו בביתו סעודה של יום ראשון.
ותנו רבנן בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. (כתובות ח' ע"ב) אמר עולא ואמרי לה במתני' עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה לפני סעודה כדי לפתח את בני מעיו שלשה בתוך סעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב הוסיפו עליהן ארבעה אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד ר"ג ז"ל שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס תנחומין לאבילות חרבנו התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו.
לרבינו שלמה ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה. ולי [נראה] ליושנו [של] קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר, וכן עמא דבר.
בפרקא קמא דבתרא תניא [ט"ז ע"ב] ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה סגלגל אף אבל גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לספר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל תניא באבל מקום שנהגו לנחם אבילים בבצים ועדשים מאכילין מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין הכל לפי המנהג.
בפרק מי שמתו ירושלמי [ברכות ג,א] כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלין בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלין טלופחין מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא מידמך פקיד ומר לא תקבלין עלוי יומא דין אכילה ולמחר מדידיה ושמע מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין מקום שנהגו להרבות בשר בסעודה או בשר ומיני מטעמים עושין וכדאמרינן צורניתא קא בעית למיכל ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בבצים זכר לאבילות. ואחר כך אוכלין כל צרכן.
ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבילים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם וכך נוהגין על החכמים דאמרי' בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה הוה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אף על פי דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא.
וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני משפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד מדתנן במועד [מ"ק כ"ד ע"ב] אין מברין אלא קרוביו של מת הא בחול אחרים נמי מברין עמהם. ותניא (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל מברין עליו ברחובה של עיר נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר ואחר כך מברין עליו בבית האבל וכפי מה שסדרנו למעלה. בפרק שלשה שאכלו תנו רבנן [מ"ו ע"ב] מה הן אומרים בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת ותנא קמא הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטר' איקלע לבי רב אשי איתר' בי' מלת' בריך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אלו חייבין להודות לו ולברכו וחוזר למקום שפסק.
בהלכות גדולות:אומר בבית האבל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא.אבל לוקח במשפט לא לימא דהא איתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא.
לרב סעדיה: שבעת ימי האבל מברך לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמר יש שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבילי עמך ישראל ואין בכך הפסד ובשבת אין אומרים אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מבית זה מעלינו מעל כל ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. ועוד אמר דמידכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלי'ובונה ירושלים.
וגאון אחר אמר ברכת אבלים בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה ואבל מן המנין ושאמרו חכמים אין אבלים מן המנין בברכת רחבה ובשורה והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה אלא אחר הטוב והמטיב דיין אמת כדמר זוטר' והאומר נברך מנחם אבלים טעות הן אומרים שמכניסין דבר שאינו מעין ברכה ומוסיפים על המטבע שתקנו חכמים בברכות ואין אומרים לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בין בברכת אבלים חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו עד כאן.
ומסתברא כרב עמרם מדאמר ר' יוחנן [כתובות ח' ע"ב] חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ורמינן עלה הא דתניא חתנים ואבילים מן המנין ומפרקי' כי תניא ההיא בברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן ברחבה. ואם תאמר ברכת המזון של אבל כברכת המזון של שאר בני אדם אבלים מן המנין פשיטא למה לא יברך ולמה לא יצטרף אלא לפי שאומר בזימון שלו נברך מנחם אבלים הייתי אומר שלא יצטרף לפי שאינו מן המנחמין אלא מתנחם הוא ועוד כדרך שאמרו בחתנים להזכיר ענין השמחה בזימון נברך שהשמחה במעונו וכן בבית המילה רצו לומר כן אלא משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלימה נמנעו מלברך כך בבית האבילים מזכירין בזימון מענין האבל נברך מנחם אבלים ואין לחוש לדבר שאינו מעין ברכה כשם שלא חששו לכך בחתנים והרי מצינו שנתקנה המטבע הזה ברחובה של עיר וטעמא דמילתא משום דעל עיקר סעודה מברכין בסעודת שמחה מזכירין שמחה ובסעודת נחמה מזכירין נחמה ומעין ברכה בכולם. והא דאמרן לעיל מה הן אומרים בברכת האבל הטוב והמטיב. מה הן אומרים בברכה רביעית קאמר ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא למיתני אבל תוספות זו נהוגה ועומדת היתה וכן ראוי לנהוג.
בהלכות גדולות: מברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברי' שבצינעא דאמר מר לקמן דברים שבצינעא נוהג ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו ומר רב יהודאי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת מידי בתלתא ובעשרה לאו דבר שבצינעא הוא וכן דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל ואני אומר ברך ביחיד או בשלשה אבילים מברך כדרך שאומרים בחול בצינעא הוא אכלו אחרים עמו וברכו אין אומרים כן דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא וכן מצינו בשאר דברים שבצינעא וכמו שאנו עתידין לכתוב ולסדר לפנינו:
אמר רבה ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח כלומר שאם מת במועד סופדין ומקוננין עליו כדרכו וה"מ לפניו ויום שמוע כלפניו דמי ובי"ט אין סופדין כלל ואפי' בי"ט ב' שלא התירו כלום בזה אלא במועד ונרא' ג"כ דבחנוכ' ופורים כיון דימי שמחה והודאה או ימי הלל נינהו שאין לעשו' בהן הספד אלא ע"ד שעושין במועד אבל עושין בו הבראה והרמב"ם ז"ל השוה ר"ח לחנוכה ופורים ולענין צדוק הדין מחלוק' היא בין הראשוני' ז"ל והנכון יותר מה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל משמו שאומר במועד צדוק הדין על המת בין בשעת יציאת נשמה בין בשעת קבורה ולאחר המטה שאין בזה חלול השם המועד כי אין זו קינה אלא הודאת וקבלת דין שמים ואומר קדיש דרבנן ובגנז חיי עלמא וכן לי"ט ב' אבל בי"ט ראשון אין אומר בו כלום וכן העל' הרמב"ן ז"ל ולענין אבלות דבר פשוט הוא לחנוכה ופורים אינן ברגלים כלל ועולין ואינן מפסיקין כי אפי' המקל יותר לא הפריז מדתו אלא בר"ה וי"כ שהם מועדים של תורה והוקשו כל המועדו' זה לזה הילכך אבל נוהג אבלותו בחנוכ' ופורי ואפי' בדברים שבפרהסיא ואפי' מיו' ב' ואילך ולא אמרי' בהא דאתי עשה דרבנן ודחי אבלות דרבנן דיחיד מכיון דלא (אתי) הוי מועד ולא י"ט ואע"ג דבפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה לא דחו בזה אפילו אבלות דדבריה' שהרי בשביל אבלותן אין כבוד פורים מתחלל בזה ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה תדע דאלו בחנוכה דלכ"ע יש אבלות ובש"ס כי הדדי נקיט להו בחנוכה ופורים ולא הזכירו בש"ס בשניהם אלא לענין הספד וקינים שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים כלומר כ"ש חנוכה ופורים דקיל טפי שיש בו אבלו' שאינו עומד בפני ת"ח ואע"פ שעומד בשאר בני אדם שלא לקונן ולהספיד להם למת שלא בפניו שבזה ודאי מתחלל כבודם ואי ק"ל מאי דאמר בכתובו' במי שהיה טבחו טבוח ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות דאלמא לא חייל אבלות אבית המשתה שלו שהוא ברגל דידיה דאלמא אפי' רגל כי האי דרבנן דוחה אבלות כ"ש פורים שהוא רגל דרבים דרבנן דחוי למדחי אבלו' יחיד דרבנן דשאר ימים זו נראי' לכאור' ראיה גמורה ואינה כלום דהתם מלת' דלא אפשר שיהא אבלות במקום בית המשתה ושיהא החתן הולך אבל וחפוי ראש ואם אתה אומר שינהוג אבלו' עכ"פ אתה דוחה ליכנס לבי' המשת' אסור וכיון שהתחיל בתחלה במשתה שלו אינו רשאי כדאי באבלו' לדחותו דתרווייהו דרבנן נינהו: ואפי' לדעת הגאונים ז"ל שאומרים אבלות יום ראשון דאורייתא כשהוא יום המיתה וקבורה ב"ד התנו בכך בשב ואל תעשה שלא ינהוג אבלות כלל עד לאחר הרגל שלו כי אין אבלו' ראוי לנהוג עם בית המשתה וחלול שתיהן הוא אבל הכא גבי פורים וכ"ש חנוכה דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו דלא דחו בו כלום דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה אנו אומרים שיקיים שתיהן וה"ה בזה והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי במקצת המפרשים ז"ל שכתבו שאין אבלות בפורים דאתי עשה דרבנן דרבים ודחי עשה דרבנן יחיד וגם אני בקטנותי הייתי מבעלי סברא זו ועכשיו חוזרני בה ונראה לי שהוא שבוש. והרמב"ם ז"ל כתב אין מספידין את המת בחנוכ' ופורים ולא בר"ת אבל נוהגין בהם כל דרכי אבלות וכן הסכים על ידו בעל ספר המצות ואח"כ מצאתי כן בנמקי הצרפתים ז"ל:
שם ת"ר אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאי לישב אצלו פי' הר"י ן' גיאת ז"ל לפי שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמין שוחה לנגדם מעט כתלמיד היושב לפני רבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן ע"כ. ולמדנו מן הפי' הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז' כדרך ששוחין נותני שלום כיון שאינו נותן שלום ממש ואע"פ שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני סברא הוא דלא למימר הכי דכי האי גונא שרי למעבד אפי' ליחידי:
מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה ואסיקנא דמשמתי' על הא מלתא והיכא דאיכא חברותא כלהו שרו בר מחבורה שהמשמר' שלו וכל הדברים הללו בשאר מלאכות אבל תלמוד תורה אין מבטלין אלא להוצאתו בלבד אלא א"כ מת מצוה שאין לו מי שיטפל בו:
כל המקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. פי' שנראה כמי שנתאונן על הדיין וקור' תגר ולפי' פנקסו נפתחת לפניו והולך:
שם אמר רב הונא זה שעבר עבירה ושנה בה נראה לומר דרב הונא לא פליג אהני דלעיל דא"כ הוה לן למימר רב הונא אמר אלא דרשא אחריתי עביד דקרא נמי לקאמר להולך בשרירות לבו ושב על קיאו א"נ פירושי מפ' איזה הולך בלא בנים מי שעבר עבירה ושונה בה:
שם אבל ג' ימי' הראשוני' יראה כאלו חרב מונחת לו וכו'. ובמדרש אמר מת א' מן המשפחה ידאגו כל המשפחה כל השנה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נידות מתות והיו נדות חיות מתייבשות פי' כל הכלים שהיו במטתה בחיי' היו מסלקין מעלי' סמוך למיתתה והיו מטבילין אותן וכן לזבין וזבות והיו נדות וזבות וזבין מתביישין התקינו שיהו מטבילין כלים על כל אדם מפני כבודם ובפ' בתרא מוקי לה להא מתניתא כבית שמאי:
סליקו תוספות משקין
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה