ביאור:ספרא/יולדת

דיבורא דיולדת

פרשה א

על ויקרא יב ב

הביטוי "בני ישראל" נדרש כמצמצם, והמילה "אשה" נתפסת כמרחיבה.

[א] "בני ישראל" בענין הזה, ואין עכו"ם בענין הזה.
"בני ישראל" - אין לי אלא בני ישראל;
מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה, בין משוחררת בין אין משוחררת? תלמוד לומר "אשה".

המשמעות המעשית של הטומאה היא איסור על כניסה למקדש ובכך לטמא אותו, ואין איסור להיות טמא בכלל. טומאה אינה מחללת את המקדש אלא אם הטמא נכנס לתוכו; וראו גם לעיל שמיני פרק ד.

"בני ישראל" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא טו, לא) "והזרתם את בני ישראל מטומאתם
ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" - שומע אני בין מתוכו בין מאחריו עצם הטומאה מטמאת את המקדש, בכל מקום שהטמא נמצא – בין בתוך המקדש בין מחוץ לו.
תלמוד לומר ביולדת "ואל המקדש לא תבוא".
[ב] יכול, יולדת הקלה תהיה מטמאה אותו מתוכו, ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו?
תלמוד לומר "בני ישראל" - הרי בני ישראל כיולדות;
מה יולדות, אינה מטמאה אותו אלא מתוכו - אף כולם, לא יטמאו אותו אלא מתוכו.
[ג] אין לי אלא הבא מידי טומאה חמורה כיולדות;
הבא בידי טומאה קלה - טמא מת, ובועל נדה, וכל המטמא את האדם - מנין?
תלמוד לומר "ולא ימותו... בטמאם את משכני אשר בתוכם" - לרבות את כולם.

אם אשה ילדה לפני שנאמרה המצווה – היא פטורה מהקרבן, אבל אם ילדה אחרי קבלת המצווה - חייבת, אפילו אם היתה מעוברת בזמן אמירת המצווה.

[ד] "כי תזריע וילדה" - פרט לשילדה לפני הדיבור.
או יכול שאני מוציא את שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור?
תלמוד לומר "ואם נקבה תלד" - אין הדבר תלוי אלא בלידה.

לדעת ת"ק אם הלידה היתה בניתוח קיסרי – האם פטורה מקרבן; לדעת ר' שמעון היא חייבת. מוסכם על שניהם שהאב פטור מפדיון הבן בניתוח קיסרי; וראו כריתות א ה.

"תזריע וילדה" - עד שתצא ממקום שמזרעת, פרט ליוצא דופן.
רבי שמעון אומר: יוצא דופן הרי הוא כילוד, וחייבים עליו קרבן - ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים של בן.

החיוב בטומאת לידה חל גם אם הילוד נולד מת, שנאמר "זכר" - אפילו מת – למרות שאינו מביא אותה לטהרת הדימום.
הביטוי "את אמו ואת הבא עם אמו אל האוהל" הוא בסגנון הכתוב בבמדבר יט יד.

[ה] "אשה כי תזריע וילדה זכר" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "וטמאה שבעת ימים... וביום השמיני ימול"
שומע אני ביוצא חי, שהוא מטמא את אמו טומאת לידה
מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה?
אמר ר' יהודה, הריני דן: מה אם ביוצא חי, שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל טומאת שבעה
הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה,
היוצא מת, שהוא מטמא את אמו ואת הבא עם אמו אל האהל טומאת שבעה
אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה?
אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין
אם טיהר החי את אמו, יטהר המת את אמו?
תלמוד לומר "זכר" - לרבות את המת.

אם ילדה ולד חי או מת, לפני סיום ההריון – חייבת בקרבן; אבל אם היה הנפל בצורה שאינה אנושית – פטורה ממנו; וראו בכורות ח א.

[ו] אין לי אלא בן תשעה; בן שמונה, בן שבעה, בן ששה, בן חמשה מנין?
תלמוד לומר "וילדה זכר" - כל שתלד.
אי "וילדה", אין לי אלא הולד; מנין המפלת סנדל או שליא, ושפיר מרוקם, והיוצא מחותך שנאלצו לחתוך אותו בזמן הלידה כדי להציל את האם?
תלמוד לומר "כי תזריע וילדה" - כל זרע שתלד.
[ז] יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמא?
תלמוד לומר "זכר" - מה זה מיוחד, שיש בו מצורת האדם - יצאו אלו, שאין בהם מצורת האדם.

ראו תוספתא חולין ג ט. מדובר על תאומים סיאמיים. הנפלים המתוארים כאן פחות דומים לאדם מאשר השיליה והסנדל דלעיל, כי חסרים בהם איברים או שיש איברים מיותרים.

[ח] יכול המפלת בריית ראש שאינו חתוך, בריית הגוף שאינו חתוך, ושיש לו שני גבין ושני שדראות
הואיל ויש בהם מצורת האדם, תהא טמאה?
תלמוד לומר "וטמאה שבעת שמים וביום השמיני ימול" - מה זה מיוחד - שהוא ראוי לבריית נשמה,
יצאו אלו שאין ראוים לבריית נשמה.

הולד הוא טהור, אבל גורם לאמו טומאה, שנאמר "וטמאה"; אי אפשר ללמוד זאת מדיני שעיר המשתלח כי שעיר אינו נטמא בנגעים או זיבה, ואילו תינוק אנושי – כן.

"וטמאה" - היא טמאה, ואין הולד טמא.
הלא דין הוא! ומה אם, שהולד גרם לה טומאה - הרי היא טמאה,
הולד, שגרם לטומאה - אינו דין שיהא טמא?
שעיר המשתלח יוכיח, שגרם לטומאה - והרי הוא טהור!
לא! אם אמרת בשעיר המשתלח, שאין לו טומאה - תאמר בולד, שיש לו טומאה?
הואיל ויש לו טומאה - יהא טמא!
תלמוד לומר "וטמאה" - היא טמאה, ואין הולד טמא.

ספירת הימים מתחילה מהלידה האחרונה. הדין רלבנטי כשנולדים תאומים בשני ימים שונים.
טומאת היולדת היא מצד אחד "ממקום אחר", כי הולד אינו חלק מגופה – ומצד אחד "ממנה", כי הולד יצא ממנה. כיוון שקשה למקם אותה בין טומאת המת לבין טומאת הנדה יש צורך בפסוק הנדרש לטעון שהיולדת מונה מהלידה האחרונה.

[ט] "וילדה... וטמאה שבעת ימים" - שתספור שבעה לולד האחרון.
הלא דין הוא! מטמאה במת ומטמאה בולד.
מה מצינו, כשהוא מטמאה במת - אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה,
אף כשהוא מטמאה בולד - לא תספור אלא לולד האחרון!
[י] או כלך לדרך זו: מיטמאה בדמים בנידה ומיטמאה בולד.
מה מצינו, כשהיא מיטמאה בדמים - אינה סופרת שבעה אלא לטומאה הראשונה,
אף כשהיא מיטמאה בולד - לא תספור שבעה אלא לולד הראשון!
[יא] נראה למי דומה: דנים טומאה שהיא ממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר
ואל יוכיחו דמים - שהם מגופה!
או כלך לדרך זה: דנים טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה
ואל תוכיח טומאת המת - שאין ממנה!
תלמוד לומר "וילדה... וטמאה שבעת ימים" - שתספור שבעה לולד האחרון.

כאן מדמים בכל זאת את טומאת היולדת לטומאת הנידה, ולומדים שהספירה צריכה להיות של שבעה ימים רצופים.

[יב] "שבעת ימים" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "כימי נדת דותה"
מה נדתה סמוכים - אף ימי לידתה סמוכים.

שבוע הטומאה של היולדת דומה לשבעת ימי הנידה: דימום במהלך הימים האלו אינו נחשב כזיבה, אפילו אם דיממה בהם שלושה ימים רצופים.
אם היתה זבה לפני הלידה אינה סופרת את שבעת הימים של זבה במהלך הימים הללו.

[יג] "כימי נדת דותה" - הקיש ימי לידתה לימי נדתה.
מה ימי נדתה, אינם ראויים לזיבה, ואין ספירת שבעה עולה מהם,
אף ימי לידתה, שאינם ראוים לזיבה - אין ספירת שבעה מהם.

אסור ליולדת, אפילו נפלים כנ"ל, לקיים יחסי מין עם בעלה במשך שבעת הימים של הספירה ובלילותיהם – בדומה לדין הנידה.

[יד] "דותה תטמא" - לרבות את בועלה. "דותה תטמא" - לרבות את הלילות.

אם היתה זבה לפני הלידה צריבה להמתין לסיום שבעת ימי הלידה ואז להתחיל למנות שבעה נקיים.

"דותה תטמא" - לרבות את היולדת בזוב, שלא תהיה טהורה עד שתשב ז' נקיים.

פרק א

על ויקרא יב ג-ד

המילה היא מהמצוות הנעשות ביום ולא בלילה, אפילו אם היא נדחית ליום מאוחר יותר בניגוד לדברי ר' אלעזר בר' שמעון בתוספתא שבת טז ז; וראו רשימתן במגילה ב ד.

[א] "בשמיני" - יכול בין יום בין לילה? תלמוד לומר 'ביום', - ביום ולא בלילה.
אין לי אלא הנימול לשמונה, שיהא ביום; מנין לתשעה, לעשרה, לאחד עשר ולשנים עשר
ושאר כל הנימולים לא יהיו אלא ביום? תלמוד לומר "וביום".

הצירוף "שבעת ימים ביום השמיני" היה עלול לאפשר פרשנות שמניית שמונת הימים מתחילה אחרי היום השביעי, כלומר המילה נעשית ביום ה15 לחיי התינוק; לדעת התלמיד ו החיבור "וביום" נועדה למנוע את הפרשנות הזאת; ר' עקיבא מבטל את הפרשנות השגויה ע"י פסוק מספר בראשית. מסתבר שיכולת ההעמקה לבדה אינה מספיקה ויש צורך גם ברוחב יריעה.

[ב] אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא: צריך לאמרו!
אילו אמר "וטמאה שבעת ימים ביום השמיני ימול"; יכול ז' וח'? הרי ט"ו! תלמוד לומר "וביום"!
אמר לו רבי עקיבא: צללת במים אדירים והעלית חרס בידך!
והלא כבר נאמר (בראשית יז, יב) "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם"

ראו תוספתא מגילה ב י. הקישור בין המילה לעקידה מאיר אותה כחווייה של הקרבת הבן.

[ג] "וביום" - מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות
שנאמר (בראשית, כב) "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו".

המילה דוחה את השבת, וראו שבת סוף פרק יח, שנאמר "וביום השמיני ימול"...

'בשמיני ימול' - אפילו בשבת. ומה אני מקיים (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת"?
בשאר כל המלאכות חוץ מן המילה.
או מקיים אני "מחלליה מות יומת" אף במילה, ומה אני מקיים "בשמיני ימול" - חוץ מן השבת?
תלמוד לומר "וביום" - אפילו בשבת.

המילה דוחה גם את איסור קציצת הנגעים, ראו נגעים ז ה, שנאמר "בשר ערלתו"; וראו גם נדרים ג יא, דברי ר נחמיה ור' יוסי.

[ד] "ימול בשר ערלתו" - אף על פי שיש שם בהרת.
הא מה אני מקיים (דברים כד, ח) "השמר בנגע הצרעת"? - חוץ מן המילה.
או מקיים אני "השמר בנגע הצרעת" אף במילה, ומה אני מקיים ימול "בשר ערלתו" - בזמן שאין שם בהרת?
תלמוד לומר "בשר" - אעפ"י שיש שם בהרת.

ראו שבת יט ג. הספק הוא בשאלה באיזה יום נולד התינוק, ולדעת ת"ק גם בשאלה האם אנדרוגינוס הוא זכר או נקבה. בעניין הטפת דם מתינוק שנולד מהול - בית הלל אינם מחייבים זאת אפילו בימי חול, ובית שמאי, שמחייבים הטפת דם מתינוק שנולד מהול – מודים בשבת לבית הלל שאין להטיף דם; וראו תוספתא שבת טז ז-ח.
לדעת רשב"א בתינוק שנולד מהול יש ערלה כבושה, ולכן יש להטיף ממנו דם אפילו בשבת לדעת הכל; המחלוקת בין הבתים היא על גר שמל לפני שהתגייר. במקרה הזה בית שמאי מחייבים הטפת דם בימי חול ובית הלל פוטרים לגמרי מחובה כזאת, אבל מהתוספתא שם נראה שלמעשה היו נוהגים כבית שמאי.

[ה] "ערלתו" - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין הספק דוחה את השבת.
ערלתו ודאי דוחה את השבת, ואין אנדרוגניס דוחה את השבת.
ר' יהודה אומר: אנדרוגניס דוחה את השבת וחייבים עליו כרת.
"ערלתו" ודאי דוחה את השבת, ואין נולד בין השמשות דוחה שבת.
"ערלתו" ודאי דוחה את השבת, ואין שנולד מהול דוחה את השבת,
שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אין צריך.
[ו] אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שנולד מהול
שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהוא ערלה כבושה.
על מה נחלקו? על גר שנתגייר מהול;
שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך.

33 הימים של דמי הטוהר הם רצופים.

[ז] "ושלשים יום" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "יום" - מה יום, כולו אחד - אף שלשים, כולו אחד.
יכול שלשים סמוכים, ושלשה - בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר "ושלשים יום ושלשת ימים": מה שלשים סמוכים אף שלשת סמוכים.

ימי הטהרה אינם מנוגדים לימי הטומאה, אלא הם פרופורציוניים עימם.

"ושלשים יום ושלשת ימים" מה תלמוד לומר? שיכול נקבה, שימי טומאתה מרובים - ימי טהרתה מרובים,
זכר, שימי טומאתו מעוטים - אינו דין שיהיו ימי טהרתו מרובים?
תלמוד לומר "ושלשים יום ושלשת ימים".

אם טבלה בזמן הנידה, הדימום הנגרם מקשיי הלידה אינו נחשב כזיבה אלא כנידה; וראו נידה ד ד-ה.

"תשב" - להביא את המקשה בתוך י"א יום, שתהיה טהורה מן הזיבה.
יכול שתהא טהורה מן הנדה? תלמוד לומר "כימי נדת דותה תטמא"
"בדמי טהרה" - אף על פי שהיא רואה.

מותר ליולדת לאכול מעשר שני בירושלים בימי הדימום בטהרתה; אבל אין לה רשות לאכול תרומה באותו הזמן, כי האוכל תרומה בטומאה ענשו מיתה בידי שמים, בדומה לעונש כרת על הבא טמא למקדש; ואין עונש כזה על אכילת מעשר שני בטומאה. אמנם על אכילת תרומה בטומאה אין עונש כרת, אלא רק מיתה בידי שמים, אבל נאמר "בכל קדש לא תיגע".
איסור הכניסה של היולדת למקדש לפני הזמן הוא אפילו אם הוכנסה לשם בתוך ארון, ולא נגעה בדבר, שנאמר "לא תבוא".

[ח] "בכל קדש לא תגע" - יכול אף למעשר? תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא"
מה מקדש, שיש בו נטילת נשמה - אף קדש, שיש בו נטילת נשמה, יצא מעשר!
אי מה מקדש, הנכנס לו בטומאה ענוש כרת - אף קדש, האוכלו בטומאה ענוש כרת, יצאה תרומה?
תלמוד לומר "בכל קדש" - לרבות תרומה!
אי מה "קדש" משמע נגיעה - אף מקדש משמע נגיעה; ומנין שלא בנגיעה?
תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא"

האיסורים על כניסת היולדת למקדש הם גם על היולדת נקבה, למרות שהם מפורשים רק ביולדת זכר.

"עד מלאת ימי טהרה" - לרבות יולדת נקבה.

פרק ב

על ויקרא יב ה

עצם המבנה של ימי טומאה וימי טהרה נהוג גם בלידת טומטום ואנדרוגינוס, שנאמר "תלד" – כל מה שהיא יולדת.

[א] 'נקבה' - אין לי אלא נקבה; מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס?
תלמור לומר "ואם נקבה תלד וטמאה" - אין הדבר תלוי אלא בלידה.

הכתיב חסר, וניתן היה להבין שהיולדת נקבה טמאה 70 יום. ההצעה נדחית בגלל החשבון, שימי הטהרה של היולדת נקבה כפולים מימי הטהרה של היולדת זכר, ולכן גם ימי הטומאה הם כפולים ולא יותר. אחרי שהשיב להם כך, אמר ר' יהודה שאין צורך בהיקש הזה, שהרי יש אם למקרא (דרך הקריאה - "שבועיים"), ואילו ההיקש יכול להלמד גם כהגדלת ימי הטומאה של היולדת נקבה – ראו לעיל פרק א ז.

[ב] שאלו תלמידיו את ר' יהודה בן רועץ: שומעים אנו 'וטמאה שבעים', יכול תהיה טמאה שבעים?
אמר להם, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה.
מה ימי טהרתה, כפלים בזכר - אף ימי טומאתה, כפלים בזכר.
לאחר שנפטרו יצא ומחזר אחריהם. אמר להם: לא הייתי צריך להזקק לכם, מפני שיש אם למקרא.
אלא זו תשובה לדבר: טימא וטיהר בזכר, טימא וטיהר בנקבה;
מה ימי טהרתה, כפלים בזכר – אף ימי טומאתה כפלים בזכר.
או כלך לדרך זו: זכר שימי טהרתו מעוטים – ימי טומאתו מעוטים,
נקבה שימי טהרתה מרובים - אינו דין שיהיו ימי טומאתה מעוטים?
תלמור לומר "וטמאה שבועים כנדתה" - שני שבועים שבועות שהם י"ד יום.

ראו לעיל פרק א ז: גם ימי הטוהר של היולדת נקבה הם רצופים.

[ג] "וששים יום" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר "יום" - מה יום, כולו אחד - אף ששים, כולם אחד.
יכול ששים סמוכים, וששה בין סמוכים בין מפוזרים?
תלמוד לומר "וששים יום וששת ימים", מה ששים סמוכים - אף ששה סמוכים.

ראו שם. טומאת היולדת נקבה כפולה מזו של היולדת זכר, ולא יותר; וימי טהרתה כפולים מאלו של היולדת זכר, ולא פחות.

"ששים יום וששת ימים" מה תלמוד לומר? זכר, שימי טומאתה מעוטים - ימי טהרתה מעוטים,
נקבה, שימי טומאתה מרובים - אינו דין שיהיו ימי טהרתה מעוטים?
תלמוד לומר "וששים יום וששת ימים"

ראו נידה ד ו. אם ילדה נקבה, ובתוך 80 יום של הטומאה ודם הטוהר דיממה והפילה ולד נוסף, ר' אליעזר מטמא את הדימום שלפני ההפלה.
ההסבר שלו הוא שגם המקשה טמאה כנידה, למרות שאינה כזבה, ולכן דם המקשה ללדת הוא כנידה: להקל - ולהחמיר

[ד] "תשב" - להביא את המקשה בתוך שמונים של נקבה
שכל דמים שהיא רואה – טהורים, עד שיצא הולד. ור' אליעזר מטמא.
אמרו לו לר' אליעזר: ומה אם במקום שהחמיר, בשופי שלפני הולד - היקל בשופי שלאחר הולד,
מקום שהיקל, בקישוי שלפני הולד - אינו דין שנקל בקישוי של אחר הולד?
אמר להם: דיו לבא מן הדין להיות כנידון! ממה היקל עליה? מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת נדה!
אמרו לו, הרי אנו משיבים אותך בלשון אחרת: מה אם במקום שהחמיר, בשופי שלפני הולד - היקל בקישוי מבשופי,
מקום שהיקל, בשופי של אחר הולד - אינו דין שניקל בקישוי מבשופי?
אמר להם: אפילו אתם משיבים אותי כל היום - דיו לבא מן הדין להיות כנידון!
מה קישוי הראשון טמאה נדה - אף קישוי האחרון טמאה נדה!

לדעת חכמים אפילו אם היא מדממת היא טהורה בשמונים היום של דם הטוהר.

"על דמי טהרה" - אף על פי שרואה.

פרק ג

על ויקרא יב ו-ז

אין להביא את קרבן היולדת לפני חלוף ימי הטהרה; אבל יכולה היולדת להביא בזמן הטהרה קרבן על לידות קודמות.

[א] "ובמלאת" - אינה מביאה בתוך מלאת. ואם הביאה בתוך מלאת -- לא יצא.
יכול (לא) יביא בתוך מלאת על הולדות הראשונות? תלמוד לומר "תביא".

גם אם ילדה תאומים או לידות מרובות חייבת להביא קרבן נפרד על כל לידה.

"לבן" - לחייב על כל בן ובן; "לבת" - לחייב על כל בת ובת.

ראו כריתות א ו: אם ילדה בת, והפילה ולד נוסף בערבו של היום ה81 – לדעת בית הלל חיבת בקרבן נוסף, למרות שלא היה זמן שבו יכלה להביא את קרבן היולדת, שהרי בערב אין מקריבים במקדש, לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור. כאן מוסיפים בית הלל מדרש המוכיח את שיטתם, שנאמר "או לבת".

וכשהוא אומר "או לבת" להביא את המפלת אור לשמונים ואחד
שתהא חייבת בקרבן כדברי בית הלל, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן.
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים לנו ברואה אור לשמונים, שהיא טמאה?
אמרו להם בית שמאי: אי אתם מודים במפלת לשמונים ואחד, שהיא חייבת בקרבן?!
אמרו להם בית הלל: מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד? אם שוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן?
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם במפלת יום פ"א - שכן יצאה לשעה, שהיא ראויה להביא בה קרבן!
אמרו להם בית הלל: והרי המפלת יום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח
שלא יצא בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן - וחייבת בקרבן!
אמרו להם בית שמאי: לא! אם אמרתם במפלת יום פ"א שחל להיות בשבת,
שאף על פי שאינה ראויה לקרבן יחיד - ראויה לקרבן צבור
תאמרו במפלת אור פ"א - שהרי הלילות אינן ראוים, לא לקרבן יחיד - ולא לקרבן ציבור!
[ב] הרואה דם אינה מוכחת, שהמפלת תוך מלאת אם הפילה בתוך 80 הימים של הטומאה והטהרה - דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן.
אמרו להם בית הלל: וכשהוא אומר "או לבת" - להביא את המפלת אור פ"א, שתהא חייבת בקרבן!

את גיל הכבש מודדים משעת ההמלטה שלו, בניגוד למעשר בהמה, שלעניינו רואים את כל הכבשים שהומלטו מא' אלול כבני שנה, וראו פרה א ג.

[ג] "תביא כבש בן שנתו לעולה" - שנתו שלו, לא שנה של מנין עולם.

החטאת של היולדת היא דווקא עוף, ובניגוד לקרבן המצורע ולקרבן עולה ויורד, שיכולים להחליף אותם בקרבנות בהמה – את החטאת אין להחליף בבהמה גם כאשר העולה היא בהמה.

"ובן יונה או תור לחטאת" - או זה או זה.
הלא דין הוא: ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה - כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה,
כאן, שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה - אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה?
תלמוד לומר "ובן יונה או תור לחטאת" - או זה או זה.

היולדת יכולה להביא את קרבנה לידי הכהן, ואינה חייבת לשלוח לשם גבר.

[ד] "אל פתח אהל מועד אל הכהן" - מלמד שהיא מיטפל בהם ומביאה אותם אל פתח אוהל מועד אל הכהן.

הקרבן המעכב את היולדת מלאכול קדשים (קלים, אם היא אשת כהן) הוא רק קרבן החטאת, למרות שהיא חייבת להביא גם עולה; שנאמר "והקריבו" בלשון יחיד, "וכפר... וטהרה".

[ה] "והקריבו" - מה תלמוד לומר?
לפי שהיא טעונה שניים, יכול יהיו שניים מעכבים אותה?
תלמוד לומר "והקריבו" - אחד מעכב, ואין שניים מעכבים אותה.
איני יודע אם חטאת אם עולה; כשהוא אומר "וכפר" - מה מצינו בכל מקום, כפרה בחטאת
אף כאן, כפרה בחטאת.
[ו] "וטהרה" לאכל בזבחים.

ראו נידה ב ה-ז. דם שבוודאות אינו מהרחם (מן המקור) – אינו טמא.

"ממקור" - מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אלא מן המקור.
"דמיה" - מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום כתום, וכמימי אדמה וכמזוג ורוד.
בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרים.

כאמור לעיל פיסקה ב, הפלה בימי הטהרה אינה מחייבת קרבן מיוחד. לדעת ת"ק מתחילים למנות את ימי הטומאה והטהרה שוב מן ההפלה, ולדעת ר' יהודה לא.

"זאת תורת היולדת" - האשה שילדה ולדות הרבה
והפילה בתוך שמונים לנקבה, וחזרה והפילה בתוך שמונים לנקבה, וכן המפלת תאומים - מביאה קרבן אחד.
ר' יהודה אומר: מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי.

ראו כריתות א ז. שם מלמד רשב"ג (הנהרג) הלכה חדשה, שאין השאר עליה חובה אפילו אם היו לה חמש לידות וודאיות; כאן הוא מסתפק בהלכה שהאשה יכולה לאכול קדשים גם אחרי הקרבת קן אחד, כדי להקטין את הביקוש לקינים ואת מחירם.

"זאת תורת היולדת" - האשה שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות
מביאה קרבן אחד –ואוכלת בזבחים, אם היא אשת כהן ואין השאר עליה חובה.
חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים - והשאר עליה חובה.
מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינר זהב.
אמר רשב"ג: המעון הזה! לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרים של כסף.
נכנס לב"ד ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות וודאות וחמש זיבות וודאות
מביא קרבן אחד ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה; ועמדו קנים ביום ההוא ברבעתים!

פרק ד

על ויקרא יב ז-ח

למרות שהקרבנות ליולדת ולזבה שנטהרה הם זהים ולמרות שאם יש עליה חמש לידות או חמש זיבות יכולה להקריב קן אחד ולאכול בקדשים (ראו לעיל פרק ג ו) – אין הדברים נכונים כאשר יש עליה כמה לידות וגם כמה זיבות.

[א] יכול אף ללידה ולזיבה תביא קרבן אחד? תלמוד לומר "זאת".

ראו כריתות א ג. דורש "או".

"לזכר או לנקבה" - להביא את המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם.

ראו לעיל חובה פרק יח א, וכן תוספתא ערכין ב ז. אין העני מחוייב ללוות או להמתין שיעשיר.

"ואם לא תמצא ידה די שה" - אין אומרים לה ללוות ולא לעסוק באומנתה.
יש לה שה ואין לה צרכיו אם יש לה שה ואין לה דבר מלבדו – דינה כדלה מנין? תלמוד לומר "די שה".

יולדת ומצורע שנטהר דלים מביאים עופות לעולה במקום בהמות (אבל מצורע דל עדיין מביא כבש לאשם); טמא מקדש דל מביא קרבן יורד – שני עופות במקום כשבה או שעירה אחת. כיוון שאין לדעת למי אפשר לדמות את קרבן היולדת הדלה – נאמר כאן בפירוש שהיא מביאה שני עופות ולא יותר.

[ב] "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה" - שניים היא מביאה ואין מביאה ג'.
והלא דין הוא! זו מביאה מהשג יד ומצורע מביא מהשג יד.
מה מצורע, מביא א' תחת א' - אף זו, תביא א' תחת א'!
או כלך לדרך זו: זו מביאה מהשג יד וטמא מקדש מביא מהשג יד.
מה טמא מקדש, מביא שתים תחת א' - אף זו, תביא שניים תחת אחד!
נראה למי דומה: דנים מחוסר כפורים ממחוסר כפורים, ואל יוכיח טמא מקדש, שאינו מחוסר כפורים.
או כלך לדרך זו: דנים מי שאין העני שלו מביא בהמה ממי שאין העני שלו מביא בהמה,
ואל יוכיח מצורע, שהרי העני שלו מביא בהמה!
תלמוד לומר "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה" - שניים מביאה, ואינה מביאה ג'.

בדרך כלל מזכירים את החטאת ראשונה, אבל כאן, שהחטאת אינה משתנה בין יולדת עשירה ליולדת דלה, אלא היא בכל מקרה עוף – מוזכרת העולה ראשונה.
ייחוד נוסף לחטאת היולדת הוא שאינה באה על חטא.
ייחוד נוסף המבחין בין קרבן יולדת דלה לבין קרבן עולה ויורד של דל הוא שהיולדת מביאה עוף אחד במקום הבהמה לעולה, ואילו מטמא המקדש הדל מביא, כאמור בפיסקה הקודמת, שני עופות במקום כשבה או שעירה לחטאת; וראו כריתות א ג ותוספתא כריתות א ו.

[ג] "אחד לעלה ואחד לחטאת" - כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה
וכאן, שנתחלפה עולה - הקדים עולה לחטאת!
כל מקום שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה; כאן, שאינה באה על חטא - הקדים עולה לחטאת!
כל מקום ששניים באים תחת חטאת - הקדים חטאת לעולה
כאן, שאין שנים באים תחת חטאת - הקדים עולה לחטאת!

הדרשה היא של בן עזאי, שהולכים אחרי הקרבן שהביאה ראשון. לדעת ת"ק – תמיד מתאימים את העולה לחטאת ולא להפך; וראו קנים ב ה. גם כאן דורשים את הסדר המיוחד שבקרבן היולדת, המקדים את העולה לחטאת – בניגוד לשאר המקומות.

דבר אחר: מה תלמוד לומר "אחד לעלה ואחד לחטאת"?
לפי שנאמר (ויקרא יד, לא) "את האחד חטאת ואת האחד עולה"
שאם הביאה חטאתה תחלה - שתביא חטאתה ממין עולתה;
מנין, שאם הביאה עולתה תחלה - שתביא חטאתה ממין עולתה? תלמוד לומר "אחד לעולה ואחד לחטאת".
הביאה חטאתה תר ועולתה בן יונה - תכפול ותביא עולתה תור.
עולתה תור וחטאתה בן יונה - תכפול ותביא עולתה בן יונה. בן עזאי אומר: הולכים אחר הראשונה.

דורש את הסמיכות "לחטאת וכפר", וראו לעיל פרק ג ה.

"אחד לעולה ואחד לחטאת וכפר" - מלמד שהכפרה בחטאת.
"וטהרה" - לאכל בזבחים.