תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק ה

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא תליתאה

דף מז עמוד א

הקדר שהכניס קדירותיו כו' טעמא דשלא ברשות דחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר' היא. הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות ובעל החצר בעל החצר קביל עלי' נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטור קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא א"ל כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונ"ל לתרץ דהא דאיתקש' תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמי כרבא משו' דדייק לישני דמתני' דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואע"פ שהכניס ברשות דאע"ג דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש אנא אינטור תורי דלא יזיק קדירותיו. אבל אם ינזקו קדירותיך מעלמא או מאליהן ברוח לא קיבל עליה שמירתן דלא משמע ואינטור שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא ינזק מאליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתורי שלא יזיק קדירותיו הכי נמי בעל הקדירות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאע"פ שהרשהו להכניסם כך הרשהו שיעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואע"פ שלא קבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת במהתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדי' בהאי חצר וכיון דשותפא שויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך זה חייב בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר' דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות וא"כ מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעה"ב חייב ודייקי' טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בודאי דלא אתיא אלא כר' דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור בקדיורתיו שאם בעל החצר קבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדיות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו לכן אמרה תלמודא ר' היא ור' זירא אמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושיברתן בהמתו של בעה"ב לא דווקא אלא אורחא דמילתא קתני א"נ רבותא נקט שאע"פ ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות וה"ה שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאלו אמר עול ואינטור דמי האי ואינטור הכי מתפריש ואינטור קדירותיך וא"צ בעל הקדירות כלל לעמוד עליהן ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכא משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליה וא"צ לעמוד עליהם כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהם איך יתחייב אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר. הלכך כולה מתניתן רבנן היא ולא קשיא מידי:

דף מז עמוד ב

אימא סיפא אם הכניס ברשות בעל החצר חייב אתאן לרבנן גם הנה יש לתמוה למה קורא התלמוד חיוב בעל החצר סיפא והלא רישא דמתני' בבעל חצר איירי דהכי תנא ושיברתן בהמתו של בעל הבית פטור. ויש להשיב. אמת שבעל החצר תני ברישא אבל מה תנא ברישא פטורא דשלא ברשות אבל חיובא דברשות לא תני ליה אלא בסיפא ולא בעי לדיוקא מרישא טעמא דשלא ברשות הא ברשו' חייב משום דהא תני לה בסיפא בפירוש מש"ה נקט סיפא ולא רישא אבל גבי בעל קדירות לא תני אלא חיוב דשלא ברשות ולא תני בי' פטור דברשות מש"ה דייק פטור דברשות מחייב דשלא ברשות והו"ל בעל קדירות רישא. ובעל חצר סיפא. אמר רב זירא תברא מי ששנה זו לא שנה זו מה שהקשיתי במה"ק דהיכי מצי ר"ז לאוקומי רישא דהיינו בבא דבע' הקדירות כר' כי היכי דדיקינן גבי והוזקה בהן טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור אלמא בסתמא לא קביל עלי' נטירותא ה"נ איכא לדיוקא גבי ושוברתן בהמתו של בעל הבית פטור טעמא דשלא ברשות הא ברשות חייב. אלמא בסתמא קביל עלי' נטירותא ואכתי כיון דס"ל לר"ז דכי היכי דבעל חצר מקבל בסתמא נטירותא דקדירות ה"נ בעל קדירות מקבל נטירותא דבהמה אמאי ניחא לן לאוקומי רישא כר'. מה שנדחקתי לתרץ שם אינו כלום אלא כך צריך לתרץ ר"ז דאמר תברא מוקי רישא כר' וסיפא כרבנן דייק הכי לרישא דמתני' טעמא דשלא ברשות הוא דאמרי' בעל חצר פטור ובעל הקדירות חייב הא ברשות גם בעל הקדירות נמי פטור ושניהן פטורין דלא שני לן בין בעל קדירות לבעל חצר דכ"ז שזה פטור גם זה פטור וסיפא דתני ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הויא רבנן ור' פליג ואמר בכולן עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור דכי היכי דפליגי בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות שאין חילוק ביניהם וברישא תנא סתמא כר' ובסיפא תנא פלוגתא דרבנן ור' ואי קשיא כיון דסבר ר"ז דכי היכי דפליגי בסיפא בבעל חצר ה"נ פליגי בבעל קדירות למה נדחק להעמיד רישא כרבי יעמידנה ככ"ע וכך אמר התנא היכא דהכניס שלא ברשות דכ"ע ל"פ דבעל חצר פטור ובעל קדירות חייב והיכא דהכניס ברשות פליגי חכמים ור' דחכמים מחייבים ור' פטור ותנא פלוגתייהו גבי בעל חצרו ה"ה גבי בעל קדירות אה"נ ור"ז דאמר תברא לפי דבריו ענה שדקדק הרישא דמיירי בבעל קדירות טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור. והדר תני סיפא גבי בעל חצר אם הכניס ברשות בעל חצר חייב. ואמר ר"ז אם באתה לדקדק כך לא תוכל להעמידם כחד תנא ולחלק בין בעל קדירות לבעל חצר אלא דין בעל קדירות ובעל חצר שוין כ"ז דהכניס ברשות אם בעל הקדירות פטור גם בעל החצר פטור ואם בעל החצר חייב גם בעל הקדירות חייב אם כך רישא דפטר' כר' וסיפא דמחייבא כרבנן. אבל מיהו אנא אמינא דלאו לדיוקא אתא דדיוקא דידה בסיפא תנא לה וה"ק אם הכניס שלא ברשות בעל החצר פטור ובעל קדירות חייב ואם הכניס ברשות פליגי חכמים ור' אבל רבא סבר דכולה רבנן הוא ולא דמי בעל קדירות לבעל החצר דבעל החצר קיבל עליו שמירת הקדירות ואפי' נשברין ברוח והאי דקתני במתני' ושוברתן בהמתו של בעה"ב לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט אי נמי רבותא נקט אעפ"י ששוברתן בהמתו פטור כיון שהכני' שלא ברשות וה"ה שאפי' אם נשברו ברוח נמי חייב בעל חצר כשהכניס ברשות דהא דאמר דמסתמא קביל עלי' נטירותא וכאלו אמר עול ואינטר דמי האי ואינטר הכי מתפריש ואינטר קדירותך וא"צ בעל קדירות לעמוד עליהם ולשמרם שכיון שברשות הכניסן וכיון שא"צ לעמוד עליהם היאך יתחייב אם הוזקה בהם שכל שמירת הקדירות היא מוטלת על בעל החצר הילכך כולה מתני' רבנן היא ולא קשה ולא מידי ור' פליג ואמר דאפי' בעל החצר מסתמא לא קביל עלי' נטירותא:

היה לה שלא תאכל. כלומר היא הזיקה עצמה בידים וזה ששם הפירו' לפני' לא עשה אלא גרמא בעלמא:

איבעיא להו נטירותא דידי' קביל עלי' דעלמא לא קביל עלי' או דילמא דעלמא נמי קביל עלי' פי' ואפילו לרבא דאמר שמירת שורו קביל עלי' ואפי' חנק עצמו יש לומר התם מפני שאין שם מעשה אחר אבל הכי דאיכא מעשה אחר מצי א"ל זיל תבע להאי דאזקך:

דף מח עמוד א

בעל חצר חייב בנזקי הבור. נ"ל שאם לא ראה בעל החצר את הבור מעולם דלא הו"ל למלוייה ונפלה שם בהמתו של בעל החצר שבעל השור חייב. ואע"ג דאמרי איש בור ולא שור בור ה"מ כי עבדי ברה"ר דלא פשע איהו מידי או כגון בדליל הנקשר ברגלי התרנגול ואיתקלו בי' שלא פשע הוא כלל אבל הכא דהכניס שורו שלא ברשות שהוא פושע בדבר חייב הוא שכל מה שעושה שם שורו כאילו הוא עשאו והאי בירא דעבד תורא כאלו הוא עבדיה ומזה הטעם הוא חייב בנזקי גלליו ואע"ג דתורא עבדינהו ולא פטרי' לי' משום איש בור ולא שור בור דכיון שהכניס שורו שלא ברשות והוא פושע בדבר כל מה שיעשה שם שורו כאלו הוא עשאו בידים דמי ומה שפירש המורה שם אינו נראה לי כלל:

הכניס שורו כו' ואמר רבא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב מה דכתבית במה"ק ומהדורא תנינא דדוקא אם הוזק גופו של בעה"ב בשור אבל אם הוזקו כליו בגופו של שור פטור משום דהוי האי שור בור דומיא דקדרין שנפלו דאמרן בפ' המניח את הכד דגופן הוי בור והנתקל אם הוזק בגופו חייב בכליו פטור אינו נראה לי דהיכא אמרי' דהוי קדרין בור כשנפלו בארץ שאינן עומדין על רגליהן אבל אם האדם עומד על רגליו ובא חבירו ונתקל בו אע"פ שמאליו נתקל לא יקרא בור אלא כאלו הזיקו בידים דמי וחייב בין על עסקי גופו של נתקל בין על נזקי ממונו של נתקל ומנא תימרא מדתנן התם הי' בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ונשברה חבית בקורה פטור ואם עמד בעל קורה חיי' אלמא כל היכי דעמד בעל קורה ובא בעל חבית ונתקל בו חייב בנזקי חבית ולא חשבי' לבעל קורה בור שנפטר בו את הכלים כמה שחשבנו את הקדרין וטעמא דמילתא הוא מפני שעומד על רגליו וכל נזק שעושה אפי' ע"י תקלה שנכשלים בו כמזיק בגופו דמי ולא חשבי' לי' בור ליפטר בו את הכלים אלא כשהוא נפל לארץ ה"נ בזה השור כל זמן שעומד על רגליו ונתקל בו בעל הבית כמזיק בגופו דמי וחייב אפי' על נזקי כלים אבל ודאי היכא דנפל השור לארץ הויא בור דומיא דקדרין:

דף מח עמוד ב

הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין פי' המור' הזיקו בידים זא"ז ואפי' שלא במתכוין חייבין בנזקיו ל"ש לן בין במתכוין לשאינו מתכוין והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין ההוא הזיקו הוזקו ולא דק בלישניה ואינו נר' לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכוונה פטור כיון דלא נתכוין להזיק ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשי' אבל היכא דפשע ניזק אנפשי' אע"ג דאזקי' בידים כיון דשלא בכוונה אזקי' פטור כדפרישית במה"ק והכי אית סיפרי דכתב בהו פטורין ואתי האי כי מתני' דהתם ואפי' אם תימצי לומר דחייבין גרסי' ברוב הספרים לק"מ דהת' במתני' מיירי כשבאין זה כנגד זה דומיא דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שבאין זה לקראת זה ואע"פ שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכוונה פטור משום דניזק פשע אנפשי' דאיבעי לי' לעיוני' אבל הכא מיירי כגון שלא הי' באים זה לקראת זה דלא הו"ל לניזק לאיזדהורי הילכך בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות אם הזיקו זא"ז בידים אפי' שלא בכוונה חייבים משום דאדם מועד לעול' אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שלא ברשות פטורין אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו ולא קשיא ולא מידי:

לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא פי' גופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו וריחו הוא שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו ואותו סרחון שעל גופו כיון שהי' על השור בשעת נפילה והשור הוא ממונו חייב כאלו הזיק בידים. אבל סרחון הנבלה שלא היה שם בשעת נפילה ולאחר מיכן בא אע"פ שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה:

ואמאי והאי תם הוא נ"ל דבנזקי' דידי' אע"ג דהוי תם משלם נזק שלם ואפי' לרבנן דאמרי משונה בחצר הניזק משלם חצי נזק דהנ"מ כשנכנסה הבהמה מאליה אבל הכא שהוא הכניסה שלא ברשות כל ניזקין דעבד' בהמתו כאלו היא עבדינהו דמי כיון שהכני' המזיק בחצירו של ניזק שלא ברשותו דהיכא חס רחמנא עלוי' דתם לשלומי חצי נזק הני מילי כשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תורא אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפי' בתם משלם נזק שלם ומשום הכי תני חייב סתם ולא תני חצי נזק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות חפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ואם נפלה בהמתו של בעל חצר שם קודם שיראה אותם דלא הו"ל למימלינהו כתבית לעיל דבעל השור חייב ובע"כ נזק שלם הוא שאין חצי נזק בבור ואי אמרת דבמשונה לא משלם אלא חצי נזק והא הנהו בורות דחפר משונה היא ואי לא משלם עלייהו אלא חצי נזק איכ' למימ' השתא במעשה שעשה שורו בידים אינו משלם אלא חצי נזק בבור שעשה שורו ישלם נזק שלם בתמי' אלא ודאי גם על נזקי החצר נזק שלם משל' משו' דהכניסו שלא ברשות וגם כשנגח שורו של בע"ה וכשנפל לבור והבאיש את מימיו נזק שלם משלם דכיון שהכניסו שלא ברשות כל ניזקין שעושה שם כאלו הוא עשאן דמי אבל מיהו לגבי כופר אין לומר כן שאם מפני מעשיו תרצ' לחייבו כופר והא אין כופר במעשה האדם אלא במעשה הבהמה ובמעשה הבהמה מוע' בעינן:

דף מט עמוד א

לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה שווים שנתכוונו לאשה גופה פטורין מדמי וולדות פי' הכי אמרן לעיל בשוורים תמין דהכי דריש רב אדא אנשים כי נתכוונו לאשה פטורים ולא שורים דאפי' נתכוונו לאשה חייבים ואיצטריך למיכתב ובעל השור נקי למיפטר תמין אבל מועדין חייבין וכי היכי דמועדין הן חייבים אע"ג דנתכוונו לאשה ומתני' מחייבת בכוונה ואינה מחלקת בין תם למועד כ"א בין שור לאדם שהשור פטור ואדם חייב ודוקא שלא בכוונה פטור השור הא בכוונה חייב כל שור בין תם בין מועד וקשיא לרב אדא דפטר התמין אפי' בכוונה וה"ה דקשיא אליבא דרבנן דפטרי שוורים לגמרי בין תמין בין מועדין אלא הייתי אומר עד כאן לא פטרי אלא שלא בכוונה אבל בכוונה מחייבי להכי מקשה לרב אדא דאשכחן בפי' דפטר אפי' בכוונה התמין:

פיסקא כיצד משלם דמי וולדות כו' אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותני' לבעל פי' ואין זה דומה למזיק פרה מעוברת דאמרן לעיל דאין שמין לוולד בפ"ע אלא שמין לוול' ע"ג פרה דהתם ולד ופרה הכל דידי' אבל הכא גוף האשה לאו דידי' הוא הילכך שמין אותן בפ"ע:

דף נ עמוד א

ר' ישמעאל סבר (מאי בעל הבור) בעל התקלה (הוא דאמר רחמנא) כתב המורה אבל בור ברשותו פטור אע"ג דהפקיר רשותו והאי דנקיט ולא הפקיר בורו משום דאי הפקיר אף בורו הו"ל בור ברה"ר משמע מדברי המורה דאפי' מאן דפטר בור ברשותו דוקא כשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אבל אלו הפקיר גם בורו חייב דהו"ל בור ברה"ר. ואינו נראה לי שאני הוכחתי לקמן גבי בור של שני שותפין שכ"ש כשהפקיר גם בורו שהוא פטור כדכתבי' במה"ק:

דף נ עמוד ב

פיס' החופר בור ברה"י כו' אמר לך רב יוסף כולה ד"ה היא וריש' שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו מצאתי כתו' בס' א' ורישא מי סברת ברה"י הסמוכה לרה"ר לא צריכא דגוי בא גואי ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו וזו היא גירסא יפה דהוה ס"ד דסמוך לרה"ר פתח שאין לו טענה לומר לו תורך ברשותי מה בעי ומש"ה הו' מותבינן מדקתני פטור ש"מ ס"ל דבור ברשותו פטור דאי בתוך חצירו פטור אמאי ס"ד לאיתובי מינה מאי משמע דהפקיר רשותו עד דמותיב מינה:

דף נב עמוד א

היכי דמי אי במשיכה ניקני אי במסיר' ניקני במסירה מה שפירש המורה אי במסירה שהי' רה"ר או חצר שאינו של שניהם שאין משיכה קונה שם. אינו נראה לי שא"כ מוכיח שבהמה דקה נקנית בין במשיכה בין במסירה וזה לא יתכן שלא מצינו מעולם שבהמה דקה נקנית במסירה אלא כך נ"ל אי במשיכה כגון שהי' עדר של בהמה דקה ואי במסירה כגון שהי' עדר של בהמה גסה:

פיסקא כיסהו כראוי כו' ל"צ דאתו לפרקים ע"כ ל"מ לי' אלא היכא דארעוה גמלים ונפלו בתוכו שורים אבל אם נפלו בתוכו גמלים לא מיבעיא לי' ש"מ דחייב הוא ואע"ג דלא שכיחן דכיון דאין הכסוי ראוי לגמלים כמגולה דמי לגבי גמלים. ואע"ג דלא שכיחי אי איקרי ואתו ונפלו התם חייב שאלו חפר בור ברה"ר ואין מעבר בהמות שם והניחו מגולה ובאו ונפלו שם מי לא מחייב בעבור שעשה מכשול ברה"ר ואחד מני אלף יעברו שם בהמות כך דומה בור זה אצל גמלים ולא מבעיא לי' אלא על השוורים שהכיסוי הי' ראוי להם:

דף נג עמוד א

אלא לאחריו מקול הכרייה היכי משכחת לה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור מה שפירש הנה המורה נ"ל נכון דהיכא אמר ר' נתן מה דליכא לאישתלומי מהאי משתלים מהאי דוקא כשדחפו לתוך הבור ומת בתוך הבור. דכיון דר' נתן חשיב לי' לבור דניזקא קא עביד אומר לו אנא תוראי בבירך אשכחתי' כלומר בורך הזיקני מאי אמרת דשותפא אית לך אי מצינא לאישתלומי מיני' מישתלימנא ואי לא מישתלימנא מינך וה"ה בשור ושור דפסולי המוקדשין שנגחו אומר לו שורך נגחני מאי אמרת דשותפא אית לך כיון דלא מצינא לאשתלימא מיני' משתלימנא מינך אבל כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור לא הבור הזיקו אלא קרקע עולם. והבור לא עשה אלא תקלה בעלמא ואמנם כי שמואל מחייב בהאי תקלה כאילו הבעלים דחוהו שם אבל מיהו דוקא כשהבור לבדו הכשילו. אבל הכא דכורה גרם לו להכשיל בבורו פטור. ואין לומר כאן מאי דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי משום דלא איתזק בבירא אלא בקרקע עולם. ולעולם היכי דנכשל בבור לבדו ונפל לאחורי הבור חוץ לבור מחיי' שמואל בקרקע עולם דכך חשיבא לי' תקלת הבור כאלו הבעלים דחוהו שם שכל מעשה הבור גרמא הוא. והבורא חייבו בגרמא זו כאלו עשה מעשה בידים. ומה שהקשתי על המורה במהדורא תנינא זה עיקר תירוצו אבל מיהו מה שפירשתי במהדורא תנינא דדוקא בקרקע עולם דתוך הבור מחייב שמואל אבל בקרקע עולם דחוץ לבור פטר שמואל נראה לי שהוא פת' נאה מאוד. ומסתלקת קושייתו של מורה בתירוץ זה. ואין אנו צריכין להידחק במה שתירץ:

אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו כר' פירש רבי חננאל זצוק"ל כגון שהכניס שורו בחצר חבירו ברשותו ונפל לבור. דאמר לי' בעל השור מה נפשך כו' ואינו נראה לי דאם ברשות הכניסו מה לנו ליתן טעם בדבר אי בהבלא מית הבלא דידך היא אי בחבטה מית חבטה דידך היא הא אמרן לעיל בפירקן ברשות שמיר' שורו קיבל עליו ואפי' חנק עצמו. אלא כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בור או שסמכו ברה"ר והיכא דהפקיר בורו פטור על הכלים. והיכא דלא הפקיר בור הו"ל שור וחייב על הכלים כדפרישית במה"ק והשתא סבר רב חסד' דרב מחייב בבור ברשותו כדאמרי' ליעל בפ' כיצד לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר בור ברשותו חייב כו' ולאו כדמהדר התם אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור:

אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. פי' לשמואל דחייב אגובהא לרבנן בעל האבן חייב ובעל הבור פטור ולר' נתן זה משל' מחצ' וזה משלם מחצה. ולרב דפטר אגובהא לרבנן שניהם פטורין ולר' נתן בעל הבור משלם הכל כיון דליכא לאשתלומי מבעל האבן ודמיא האי אבן לכורה דלר"נ כורה פטור ובעל הבור חייב ולרבנן שניהן פטורין:

דף נג עמוד ב

אמר רבא אדם ושור שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין. הנכון בעיני דע"כ לא מחייב ר"נ בעל השור אלא כשהשור דחפו שאינו בן דעת ואדם נמי שדחף בלא כוונה אבל אם בכוונה דחף אדם שור לבור ומת שם הדעת מכרעת שיהא האדם חייב ובעל הבור פטור שכיון שהאדם בכוונה ומדעת אין לו שום טענה לחייב בעל הבור והאי דנקט אדם ושור אדם דומיא דשור מה שור בלא דעת אף אדם נמי שלא מדעת: