תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא תליתאה

דף סב עמוד ב

מה"מ פי' דאי מדכתי' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. משם למדנו מטלטלין שאינן בעלי חיים. אבל בע"ח מנין. ואי מדכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. שאר בע"ח כגון עופות מנלן. להכי בעי לאתויי קרא דמרבה כולהו:

דף סג עמוד א

בבקר ובצאן ביין ובשכר בריש פ' בכל מערבין מפרש כל הני פרטי למה לי והתם נמי מייתי ברייתא אחריתי דתנא הכי מה הפרט מפורש ולד וולדות הארץ וכו' ואיתא בריש סיפרא ואמרי' התם מאי בינייהו אמר אביי דגים איכא בינייהו למ"ד גידולי קרקע דגים גידולי קרקע נינהו. ולמ"ד ולד ולדות הארץ. דגים ממיא איברי. ומקשה התם לאביי דדגים לאו גידולי קרקע ולא ולדות הארץ דמן החקק נבראו. והתם מפרש דמאן דמרבה עופות סבר כללא בתרא דוקא. ומאן דממעט עופות סבר כללא קמא דוקא:

חד למעוטי קרקעות כו' פירש המורה ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוי דיינינן להו בכלל ופרט לא הוי מתרבה מכעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון. וממילא הוי ממעטי כל הני. ואינו נראה דאי הוה דרישנא לי' בכלל ופרט כל פרטא יתירא אתא לרבויי אפילו מידי דלא דמי לפרטי בכל צד ומשה דהוא פרטא יתירא הוה מרבינא מיני' עבדים וקרקעות ושטרות דלעולם פרטי יתירא לרבויי קאתי דאי כתב חד פרטא לא מרבינן כעין הפרט אלא דבר הדומה לכל צד ואתא פרטא אחרינא לרבות אפילו מידי דלא דמי בכל צד וכי אתי עוד פרטא אחרינא מרבה אע"ג דלא דמי לפרט אלא בכל דהו. אבל כי דרשי להו בריבוי ומעוטי אין המיעוט פירושו של ריבוי שתאמר אל תרבה אלא כעין המיעוט אלא הריבוי מרבה לעצמו והמיעו' ממע' לעצמו. ואם הי' ריבוי ומיעו' לא אמרי' אין בריבוי אלא מה שבמיעו' כדאמרי' בכלל ופרט אלא הרבוי מרבה הכל והמיעוט ממעט הכל. הטל פשרה ביניהם שהריבוי ירבה כל הדומה למיעוט והמועט ימעט כל שאינו דומה למיעוט וכך היא שוה ריבוי ומיעוט בלחוד כמו כלל ופרט וכלל וכי הדר וכתב ריבויא אחרינא מרבה אפילו מידי דלא דמי למיעוטא ומיעוטא ממעט דבר מועט. ואי לא היה כתב אלא חד מיעוטא הוה מרבינן מרבוי כל מידי וממעטינא ממעוטי דבר מיעוט. אבל השתא דכתב תלתא מיעוטא כל חד וחד ממעט לנפשי' נמצא עכשיו דפרטי יתירא אתו לרבות כי דרשת כלל ופרט וכי דרשת ריבוי ומיעוטי מיעוטי יתירא אתו למיעוטי מש"ה דרשי' להו ברבוי' ומיעוטי ולאו בכללי ופרטי:

דף סג עמוד ב

ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. פי' מעצמו דסיפא דוקא דדוקא מעצמו קודם שבאו עדים משלם חומש ואשם. אבל אם הודה לאחר שבאו עדים כיון שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם כדבעי' למימר לקמן. דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש. אבל מעצמו דרישא לאו דוקא שהרי אין שם כפל. ואיידי דתנא סיפא מעצמו תנא רישא נמי מעצמו:

דף סה עמוד א

כי קאמר רב כגון דמעיקרא הוא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין. מה שהקשיתי במה"ק אמאי לא ישלם כפל כעין שגנב. והא בההיא שעתא איחייב בכפל. וההיא שעתא ד' זוזי הוי שויא. ותירצתי ודמיתי כפל דגנבה לקרן דגזילה. שאם הוזלה הגזילה אינו משלם כעין שגזל. אלא אומר לו הרי שלך לפניך. ה"נ בכפל דגניבה והילכך כי טבח לי' כדהשתא משלם. אינו נראה לי כלל דבגזיל' נמי דוקא כי איתא בעין דמשלם ליה ההיא ממש דגזל מיני' אומר לו הרי שלך לפניך ונפטר בו אבל אם אכל' או אם נאבד משלם לו כעין שגזל ולאו כדשוי השתא כיון שאינו משלם לו את שלו. והכי משמע מאי דתנן בפ' הגוזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח. בהמה ונעבדה בה עברה או שנפסלה מעל גבי המזבח. או שהיתה יוצא' ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך דוקא אי אתניין בעין. אבל אם אבדו משלם דמיהן ואע"פ שלא היו שוים כלום כיון שאינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך והכי אמרי' לקמן בפירקן בה' גנב וטבח ביוה"כ. והתניא גנב וטבח בשבת. גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי ר"מ. ומקשי' על השור הנסקל והא לאו דידי' הוא איסורי הנאה הוא. ואמר רבה כגון שמסרו לשומר. והזיק בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר וגנבו הגנב מבית שומר ור"מ סבר לה כר' יעקב וסבר לה כר"ש. סבר לה כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וסבר לה כר' שמעון. דתנן ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי. למדנו מיכן. שאע"פ שאין השור שוה כלום כי איתי' בעיני אומר לו הרי שלך. ואם אינו בעין משלם כדשוי מעיקרא. ה"נ ביוקרא וזולא. דהכי תנן לקמן בפ' הגוזל עצים מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן א"צ לילך אחריו. ואמרי עלה אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים. והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחת. ותנא תונא. גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. טעמא דאיתי' בעיני' אבל ליתי' בעינא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוי בעי שלומי ה"נ אע"ג דהשתא לא שויה פרוטה. כיון דמעיקרא הוי שויא פרוטה בעי לשלומי. וכתבתי עליו במהדורא תנינא. ואי ליתי' להאי אגודה אינו משלם לו פרוטה כדשוי' מעיקרא. דהא לא קנאה בשום שינוי וכי הוזלה ברשותא דמרה הוזלה. הילכך יהיב לי' מה דשוי' השתא. ול"ד לחמץ. דחמץ שעבר עליו הפסח לא משתכח למיזבן הילכך בע"כ יהיב לי' דמי חמץ המוכר לאכילה. אבל אגודה אי לא מקבל מאי דשויא השתא זבין חדא ויהיב ליה וכל זה אינו נראה לי כלל. שא"כ אם ימצאו חמץ שעבר עליו הפסח או תרומה טמא' פוטר עצמו בהן. אע"פ שאינן אלא עפרא בעלמא. ומפני שאינו מוצא אותם צריך ליתן לו דמים כדמעיקרא בתמיה. ותו אם איתא שאם אבד' אותה האגודה יכול לפטור עצמו באגודה אחרת א"כ לעולם לא תעמוד עליו בפרוטה ולשמא תייקר לא חיישי' כדאמרי' התם א"כ אמאי חייב להחזיר לו והא פחות מש"פ בקרן הוא. ואי אמרת טעמא דמילתא אע"ג דהשתא לא שויא זוזא כיון דבשעת גזלה הוה שויא זוזא ונתחייב להשיב' אין לו תקנה עד שיקיים מצות השבה. א"כ פשיטא ליה השתא דאע"ג דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. והילכך צריך להחזיר ואמאי הדר תו בעי התם גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרי' השתא הא ליכא גזילה גבי' או דילמא הא לא אהדר גזילה דהות גבי'. ומסיק בתר דבעי הדר פשטא. אע"פ שגזלה אין כאן מצו' השב' אין כאן. ואמאי איסתפיק בה כלל. והא מקדמייתא מצינן למיפשטא. דאע"ג דמעיקרא הוי' שויא פרוטה כיון דהשתא לא שויא אמאי מחייב לאהדורה אי לאו משום דצריך לקיים מצות השבה שנתחייב בה. אלא לאו ש"מ טעמא דקדמייתא ליתא אלא משום דאם לא יחזיר לו אותה האגודה עצמו חייב ליתן לו פרוטה ואינו יכול לפטור עצמו באגודה אחר' דדוקא כשניתן לו אותה האגודה עצמה אומר לו הרי שלך לפניך. אבל אם אינה בעין חייב ליתן לו פרוטה כדשויא בשעת גזילה. ומש"ה חייב להחזירה לו. ואע"פ שאין בה ש"פ שאם לא יחזירנה יתחייב בפרוטה. ונמצא שפרוטה של גזילה יש בידו. וכיון שנתברר דגם בגזילה אי ליתא בעין משלם כדמעיקרא א"כ מאי איצטריך קרא בגניבה למימר אחייה לקרן כעין שגנב והא כיון דטבח וליתא בעין אפילו בגזילה נמי כדמעיקר' בעי שלומי. ונראה לי לומר דבע"כ לא אתא רב לאשמועי' אלא אע"ג דהיא בעין דמשלם קרן כעין שגנב ובכפל אומר לו הרי שלך לפניך. ואם טבח ומכר משלם הגנבה כדהשתא משום דהשתא כשהוזלה טבח ונמצאו שיש חומר בגניבה מדגזילה. שאלו בגזילה אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך. ובגניבה אע"ג דהוא בעין אמרי' אחיי' לקרן כעין שגנב כדכתבית במה"ק. וה"ג בירושלמי בריש הגוזל עצים זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעינא ולא נשתנית מבריתו אומר לו הרי שלך לפניך והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה. ומה דקשיא לי על הכפל אמאי משלם כדהשתא אם טבח ומכר. יש לומר דלא אמ' כפל כדהשת' אלא כדאיתא בעינא. אבל כי טבח ומכר אפי' כפל נמי כדמעיקרא משלם. והכי בעית לפרושי מלתי' דרב קרן כעין שגנב אפי' איתא בעינא. תשלומי כפל כי איתא בעינא ותשלומי ד' וה' אם טבח כדהשתא אבל כפל כי טבח כדמעיקרא משלם דבתר גניבה אזלי' ולא בתר טביחה. אי נמי יש לומר כיון דאלו הוה בעין הוי מיפטר בכפל כדהשתא כי טבח נמי כדהשת' משלם כפל. ולא דמי לקרן דגזילה דכתב בי' אשר גזל דבעינן כעין שגזל. אבל בכפל דלא כתב קרא הכי כיון דאי איתא מיפטר בה. כי טבח נמי כי השתא משלם:

וחומשו עולה לו בכפילו. מה שפירש המורה האי עולה דלא משלם לי' אינו נראה לי כלל. מפני שנדחק הרבה בפירושו. והנכון בעיני לפרש כך. דר' יעקב סבר אע"פ שנותן לו כפילו חייב ליתן לו חומשו. ופעמים שעולה לו בכפילו. כדמפרש היכי דמי ובכ"ף גרסי' ולא בבי"ת:

דף סה עמוד ב

הא מני בית שמאי היא דאמר שינוי במקומו עומד. ק' לי ולר' אילעי דאמר טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור. הוי שינוי אלו נתן לה טלה ועגל באתננה ונעשה איל ושור כשרין הן שלמזבח לבית הלל בתימה והרי כיון שנפסלו בעודן כבש ועגל שוב אין להן תקנה אלמא אין דין המזבח ודין הגזלה שוין. דאע"ג דלגבי מזבח שינוי במקומו עומד לענין גזילה הוי שינוי ה"נ לב"ש והיכי ילפי' גזילה ממזבח. תשובה בודאי בשינוי הבא מאליו אין דינן שוין. אבל בשינוי מעשה דהוא שינוי חשוב כי היכי דחשוב לענין גזיל' חשוב נמי לענין מזבח. ולא דמי שינוי הבא מאליו לשינוי הבא בידים:

דף סו עמוד א

אמר רבא טלאים כמעיקרא דמי' כשל עכשיו. פירש המורה בא לשלם טלאי' כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלאים משלם. משמע מתוך פירושו שאם רוצה לשלם דמים משלם דמי חמשה שורים וארבעה אילים ואינו יכול להיפטר בדמי טלאים ועגלים. וזה הדין אינו נראה בעיני כלל. ואין הדעת מקבלתו שבטלאים יכול לפטור עצמו. ואם רוצה לשלם דמים נאמר לו תן לו דמי אילים. והלא יכול לקנות מן הדמים טלאים. ולמה לא יפטר בדמי טלאים. והנכון בעיני לפרש כן דרבא בא לחלק בין היכא דגנב טלה ונעש' איל ובין היכא דגנב איל שבעת הגניבה הי' שוה סלע ובעת הטביח' הוקר ושוה שתי סלעים. שאין כאן שום שינוי הגוף אלא שהוקר בדמים. וכך אומר בטלאים ודאי מודים רב ורבה דבין הקרן ובין תשלומי כפל ד' וה' דמשלם כדמעיקרא. משום דיש לו טענה לומר טלה גנבתי ממך ולא איל. הלכך אין לך עלי אלא ד' טלאים. ואפילו דמים אם ישלם לו ישלם לו דמי ד' טלאים. שהרי יכול לקנות מהם ד' טלאים. וכי קאמר רבה דקרן משלם כדהשתא ורב נמי דאמר תשלומי כפל וד' וה' כדהשתא לא אמרו אלא כגון שהוקרה הגנבה בדמים. שאיל גנב ואיל טבח שאין לו שום טענה לומר מה שגנבתי ממך אשלם לך. שהרי איל גנב ואם הוקיר ברשות הבעלים הוקיר. הלכך משלם לו ד' אילים. או דמי ד' אילי' כדהשתא וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כדברי דכתב הכי ופריק רבא טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו. פי' אפילו רב מודה בגונבן טלה ונעשה איל. דכי משלם כשל מעיקרא משלם כי קאמר רב בשור או באיל ונשתנה בדמים כגון שהוסיף ופחת בדמים. ועלה אמר רב קרן כעין שגנב דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. אבל תשלומין כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין. דההיא שעתא הוא דמתחייב בהו. הנה הטלאים והדמים פירש כדברי אבל מה שכתוב כגון שהוסיף ופיחת בדמים ועלה אמר רב קרן כעין שגנב דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ז"א נראה לי כלל שאם הוסיף בדמים לא אמר רב התם קרן כעין שגנב. דהא אקשי' לי' מרבה דאמר תברא או שתייה משלם ארבע' ולא אתוקם רב אלא כשפחת בדמים. דלא משלם קרן כדהשתא אלא כדמעיקרא ולאו משום טעמא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה כדכתב מר שאלו היה בגזילה כי האי גוונא הי' אומר לו הרי שלך לפניך. אלא שהגניבה חמורה מן הגזילה. משום דכתב גניבה וחיים דדרשי מיני' אחיי' לקרן כעין שגנב. אבל אם הוסיף בדמים בין בקרן בין תשלומי כפל וד' וה' משלם כדהשתא. והא מתניתא נמי הוי מקשא מינה נמי לרבה דאמר תברא או שתייה משלם ארבעה אלא משום דלא תני בה אלא תשלומי כפל וד' וה'. והוי מצי למימר לך לעולם קרן כדמעיקרא משלם. ואני לא דיברתי בכפל וד' וה' כי אם רב דיבר בהם שאמר תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. ומיהו בתירוץ זה שחילקנו בין דמים וטלאים מיתרצים נמי דברי רב'. עוד כ' משם רבינו האי גאון זצוק"ל פריק טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו. כיון דבעי לשלומי קרן וכפל כד משלם קרן כדהוי שוי בשע' שגנב וכי משלם דמי כפל כדשוי קרן השתא. וה"ק רב כד מעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא והנה איכא רבנן בי רב דגרסי הכי אמר רבה בטלאים כשגנב ובדמים כשל עכשיו. ואינם נראים לי דבריו חדא דבהדיא תני משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כעין שגנב. והיכי מצי לתרוצי דדמי כפל משלם כדהשתא ותו דאפי' רב לא אמר קרן כדמיעקרא אלא היכא דמעיקרא שויא ד' והשתא שויא זוזא אבל היכי דמעיקרא שויא זוזא והשת ד' הכל משלם כדהשתא. ואפי' קרן. והילכך בגנב טלה ונעשה איל הי' לו לשלם הכל כדהשתא. א"ו העיקר הוא שיש לחלק בין טלה ונעשה איל. ובין הוקר בדמים כדפרישי':

דף סו עמוד ב

היכי דמי אילימא לפני ייאוש למה לי קרא פשיטא. פי' אם גזל בהמת חבירו והקדישה פשיטא ודאי דלא קרבה וחולין בעזרה היא דמה כח יש לו להקדיש דבר שאינו שלו. א"ו לא איצטריך קרא אלא לאחר ייאוש ולאשמעינן דייאוש כדי לא קנה:

משכבו ולא הגזול פי' המורה גזירת מלך היא להוציא משכב הגזול שלא יעשה אב הטומאה לטמא אדם ונראה לי שטעם גדול יש בדבר. דכי היכי דאם כפה סאה וישב עליו לא הוי מושב דבעינן המיוחד לישיבה ה"נ משכב דחברי' לא הוי אב הטומאה דבעינן המיוחד לו שלא יוכל חבירו לומר לו קום ואעשה בו צרכי אבל מיהו הא דאמרי' משכבו ולא הגזול קשיא לי טובא. וכי הזב אינו מטמא משכב שאינו שלו. והא תנן בפ' ה' דטהרות ישן ברה"ר ועמד עליו טמאים מדרס. ותנן נמי בפ"ה דזבין ר' יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במטה שבראשה טמא מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאין מדרס אלמא דזב מטמא מדרס שאינו שלו. ובכמה מקומות מוכיח דבר זה ולמה אינו מטמא הגזול שאינו שלו. ונ"ל אע"ג דמטמא משכב שאינו שלו. גזירת מלך היא שהגזול לא יטמא. מידי דהוה אסוכה דפליגי ר' אליעזר ורבנן בפ' הישן דר"א סבר כשם שאין אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולב של חבירו דכתיב ולקחתם לכם. כך אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו. דכתי' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל רשאין לצאת בסוכה אחת. ואלא לך למאי אתא למעוטא גזולה אלמא אעפ"י שבסוכת חבירו יוצא בין מדעתו בין שלא מדעתו בגזולה אינו יוצא ה"נ כרבנן אע"פ שמטמא משכב חבירו הגזול אינו מטמא:

ה"נ דגזל קרבן מחברי' שהוא מוקדש ועומד ואינו חולין לעזרה ואתא לאשמעי' דאינ' עולה לו ולא לבעליו. לו אינו עולה שאינו שלו. ואע"ג דאייאש דכיון דאקדשי' בעלי' כל היכי דהוא בי גזא דרחמנא הוא. ואינו מועיל לו יאושו של זה לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו. דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלו לרצונו והבעלים מטפלין עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח. פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא לדעתו. עיין לקמן בההיא פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו:

והלא עוצבא שנו כאן. מה שכתב המורה עור מבושל ליכל עליו אינו נראה לי דא"כ בישולו הוי שינוי מעשה אלא עור מעובד כמות שהוא מחשב עליו לעיצבא:

דף סז עמוד א

הגנב והגזלן והאנ' הקדישן הקד' ותרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר. פירוש כגון דשמעינן דאייאש דאי מסתמא א"כ דלא כרבנן. ולא כר"ש. עיין לקמן פ' הגוזל ומאכי' בה' נטלו המוכסין חמורו. ומהקדש לא מצי לאקשויי משום דאיכא ייאוש ושינוי רשות. ואפילו ר' יוחנן דייאוש כדי לא קנה. מודה דבתר דאייאש מצי מקדיש כדכתבינן במהדורא תנינא. ולא מקשה לי' אלא ממעשר ותרומה שאין שם שינוי רשות דממון בעלים הוא. ורבה נמי לא מצי למיפשט מהכא דייאוש קונה מן התורה. דאיכ' למימר האי דתני מעשרותיהן מעשר ותרומתן תרומה לאו שיהא פירותי' מתוקנין אלא לאסור התרומה לזרים. וגם המעשר אם הוא מעשר שני לאכלו בירושלים. ואם הוא מעשר ראשון צריך להפריש ממנו תרומת מעשר ולעולם אסורין הן המעשר והתרומה באכילה עד שיפריש עליהן תרומה ומעשר ממקום אחר:

דף סז עמוד ב

אמר קרא שור ושה שור ושה שני פעמים. ואע"ג דאמרן לעיל דפרטי יתיר' מרבי ואפילו מידי דלא דמי לי'. הנ"מ כי לא דמי פרטי אהדדי כגון משור עד חמור עד שה אבל הכא דכפלינהו בודאי לא כפלינהו אלא למעוטי:

דף סח עמוד ב

כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו ואע"ג דאיכא הכא ייאוש דאף למ"ד סתם גנבה לא הוי ייאוש בעלים הנ"מ במטלטלין אבל בענבים מי יודע מי נכנס בכרמו ולוקט שיתבענו בדין ואינן דבר הנראה בעין שיכירם שהם שלו הילכך מייאש. סבירא להו לצנועין דייאוש כדי לא קנה וכ"ת מאן תנא צנועין רשב"ג היא ולא גרסי' הכא דכסתם יחידאה לא קאמר דאי רשב"ג תנא לה לא הוי סתמא כלל ולקמן דאמרי' מאן תנא צנועין ר' דוסא היא גרסי' לי' דמתני' הויא סתמא ואתיא כיחידאה:

דף סט עמוד ב

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' פת' המורה מוכיח דלאחר שקידש היום הוא אומר כן ועיין בפ' נוטל אדם את בנו במהדורא תליתאה שהוכחתי שאסור לומר בשבת כך כ"א מערב שבת הוא אומר כן ועיין מה שפי' בפ"ק דחולין במה"ק ועיין דיני הברירה בפ' בכל מערבין במהדורא בתרא:

אלא לבעלים ישלם פי' ואם עדי גנב ראשון קודם לעדי גנב שני ישלמו שניהם לבעלים שני כפלים גנב ראשון מפני גניבתו וגנב שני מפני גניבתו דאע"ג דלא קאי ברשות הבעלים כל היכי דקאי דידי' הוי והו"ל כאלו החזירו גנב ראשון לבעלים וגנבו גנב שני מבית בעלים ואם עדי גנב שני באו תחלה ישלם גנב שני לבעלים כפל וגנב ראשון לא ישלם מפני שכשבאין עדי' כבר חזרה קרן לבעלים ואמאי קתני תנא דגנב שני פטור. אלא לאו ש"מ מפני שאינו רשותו. עיין לקמן בריש פ' הגוזל ומאכיל במה"ד רביעאה בתרא:

דכסתם יחידאה לא אמר ר' יוחנן. קשיא לי כל סתם דמתני' ומחלוקת בברייתא דאמרי' דהלכה כסתם מתני' היכי דמי אי דפליגי בברייתא יחיד ורבים וסתם דמתני' אתי כרבים דברייתא פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים בלא סתם א"ו כגון דפליגי בברייתא תרי יחידאה. סתם במתני' כחד מינייהו אמר' הלכה כסתם מתני' ואע"ג דאתיא סתם מתני' כיחידאה עיין בפ' חבית שנשברה במהדורא תליתאה:

דף ע עמוד ב

באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גניבתך פי' וכגון שהי' משוך כבר השור אצלו. ואמר לו הגנב לא יהיה קני לך עד שתפרעני והוא אומר לי היפרע מאלה התאני' שאם לא היה משוך אצלו הרי מעות אינן קונות. ואכתי לא מכר ובחלופין ליכא לפרושי דפרי לא עבדי חליפין הילכך ליכא לפרושי אלא כשמשך כבר. אמרי וכי דכי תבע לי' קמן בדינא כו' פי' לא ע"ז המוכר קאמר דהאי לא מצי למיתבעי' בדינא כיון שנתקיימה המכירה אך אם מכר לפני הייאוש שבאים הבעלים ונוטלין שורן. אלא הכין פירושא אלו גזל איניש תאנים דחברי' ותלשן בשבת לא מצי למיתבעי' בדינא משום דקם לי' בדרבה מיני' אשתכח דהנהו תאני עפרא בעלמא נינהו. ולאו דמים נינהו והאיך ניקנת הגניבה באותן הדמים ופשיטא ודאי דפטור מפני שלא מכר עדיין:

דף עא עמוד ב

ע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' פי' אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף גבי ע"ז מודה דבמעשה כל דהו נאסרת כדאמרי' בפ' השוחט עשה בה מעשה כל שהוא אסרה. ואע"ג דלא הוי שחיטה דלא בעינן שחיטה ממש אלא מעשה כל דהו שאפילו אם נתנבלה בידו נמי אסרה במעשה כל דהו. ומש"ה לא דייק' הכא כדדייק' לקמן בשוחט חולין בפנים שמעת מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף כו' דהתם בעינן שחיטה שהנותר חולין בעזרה אינן אסורין בהנאה. אבל גבי ע"ז לא בעי' שחיטה שאף הנותר לשם ע"ז אסרה בהנאה דלא גרע משחטה נכרי לשם ע"ז שהוא אסורה בהנאה. באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"צ להדחק כאן ולומר כי קא מחייב אההיא פורתא קא מחייב כדאמרי' לקמן בחולין דהתם ליכא לתרוצי הכי מש"ה מדחקינו למימר כי קא מחייב אההוא פורתא מחייב אבל הכי דמתרצי שפיר בהכי לא איצטרכינן לההוא דחיקא:

גנב משל אביו וטב' ומכר מת אביו כו' ר' בעא מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו וקדם והודה לאחד מהן מהו. קשיא לי טובא. וכיון דהודה לאחד מהן כי גנב השור שלהם האיך יכול לכפור עוד לשני וא"ת כגון שתבעו בפני ב"ד אחר וכפר לו מ"מ כיון שהודה לחבירו בפני ב"ד ראשון תועיל לו אותה ההודאה לפוטרו אע"ג דהשתא כפרי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור שאלו הי' השור של אחד והודה לו בפני ב"ד ואח"כ כפר לו בפני ב"ד אחר מי לא מהני לי' הודאה קמייתי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וה"נ תהני לי' הודאת חבירו דכיון שהודה לחבירו שגנב' שוב א"י לכפור לזה. ונ"ל לפרש כך כגון שאלה שני השותפין הביאו עדים שראו שנכנס זה ברשותם ולקח את שורם אבל לא היו מכירים שהיו השור שלהם ויכול הגנב לומר שורי הי' שנכנס לרשותך והלכתי ולקחתי אותו ולאחד מן השותפין הודה ואמר אמת כי חצי השור הי' שלך אבל חציו היא שלי ונמצא נפטר בהודאתו מידי זה וכשתובעו חבירו כפר לו ואמר לו אין לך חלק בו אלא אני הוא שותף עמו. והלך זה להביא עדים אחרים שידעו כי חציו הוא שלו. וצריך לשלם חמשה חצאי בקר על פיהם. ובכה"ג ימצא שלא תועיל הודאתו של זה לחבירו. ואין ללמוד מיכן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כדכתבי' במה"ק. ומהדורא תנינא. דיש לפרש כגון שהעדים שחזר והביא זה לא ידעו שחציו האחר הי' של חבירו ולא העידו אלא על חציו האחד שהיא של זה. ואין זה פת' יפה דס"ד אי לא הכירו אלא חלקו של לוי וחלקו של שמעון לא הכירו אכתי לא תוכל לחייבו חמשה חצאי בקר ע"פ. דדילמא חציו האחר דידי' הוה וליכא וטבחו כולו באיסורא אי לאו מפני הודאתו שהודה שחציו הי' של שמעון וע"פ הודאתו אין לחייבו א"כ יש לנו לומר כגון שהעידו שהשור היא של שמעון ושל לוי ואם אתה אומר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"כ אע"פ שקדם והודה ישלם חמשה בקר לשניהם א"ו ס"ל שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. אי נמי יש לפרש כגון שהודה לאחד בפני עדים שלא בפני ב"ד דלא הויא הודאה לפוטרו מן הקנס אלא בפני ב"ד כדלקמן בפירקין. אלא שקדם ופרעו דכבר נסתלק מעליו. שאפילו אם יעידו עליו עדים פטור מלשלם לו שהרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעידו עדים ואותו שלא שלם לו מתחייב לשלם לו ע"פ עדים. ואין הודאת חבירו פוטרתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ואי אמרי' אפי' חמשה חצאי בקר חייב לשלם לו ואין לפרש כגון שהודה לא' ופרעו בינו לבין עצמו. דא"כ מאן מוכח והיאך יכול להיפטר מיד חבירו משום טענת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר. יאמר לו חמשה בקר אתה חייב ביני ובין חבירי ואפי' אם יודה חבירו שפרע את חלקו יאמר לו קנוניא עשית עמו. לפיכך יש לפרש כגון שהודה לו ופרעו בפני עדים ולזה שלא פרע לא תועיל הודאתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ומיהת הפת' הראשון נראה לי עיקר משום דאמ' והוד' לא' מהן דמשמע שבהודאתו נפטר מן הראשון דאלו כן הו"ל למימר וקדם ופרע לא' מהם השתא דאמר והודה משמע שבהודאתו לבד נפטר אע"פ שלא פרעו. א"נ י"ל היינו הודה היינו פרע. דכיון דפרע בודאי הודה. והיא היא עיין לקמן בפ' הגוזל עצים שהוכחתי דלא מקרי הודאה אלא דוקא לבעלים. ולא לאדם אחר:

דף עב עמוד ב

אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שני' א' מן הראשונים זומם בטלה כל העדות. פי' לא דמי בטלה דרישא לבטלה דסיפא דבטלה דסיפא הוי בטלה לגמרי. דאי הדרי ומיתזמי לא משלמי דבטלה עדותן לגמרי אבל בטלה דרישא הוי דלא משלם ע"פ אבל כי הדר מיתזם עד שני משלמי לי' דמה לי אם הוזמו שניהם כאחת מה לי אם הוזמו בזא"ז:

דף עד עמוד א

רישא נמי במפך והזמה פי' והאי דקתני שהרב אומר כן מפני שדבר ידוע הי' ששתי החבלות עשה לו רבו שהרי המזימין אותם העידו על שתי החבלות אלא דאפכינהו א"כ כשאמרו עדים הראשונים דעין הוה תחילה. ואח"כ שן. ניחא לי' לרב דלא מחייבו אלא דמי שן:

היכי דמי אי דקא מאחרי אחורי אכתי דמי עבד כולה בעי לשלומי דכי קא מחייבו לי' להאי גברא אכתי לאו בר חיובא הוא פירש המורה כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו כת שני' ואמרו יום שני הוה מעשה ואיפכא הוי אכתי כולי עבד בעי שלומי דכי מחייבו לי' מיום ראשון להוציא עבדו לחרות אכתי לא הוי בר חיובא דהא ביום שני היה מעשה. וקשיא לי דאימתי באו והעידו לב"ד שביום ראשון הוה מעשה אי שבאו ביום שלישי מ"מ כשהעידו כבר העבד ה"י משוחרר ביום שני ולמה ישלמו כל העבד לרב לא ישלמו לו אלא מלאכת יום אחד שהיו מקדימים הם לשחררו מיום ראשון. ולא תוכל להעמיד דבריו אא"כ שבאו ביום ראשון עצמו והעידו שהיום הי' מעשה ולמחר ביום שני באו שנים ואמרו והלא ביום ראשון עמנו הייתם ולא הי' מעשה אלא היום. שנמצאו עכשיו ששיחרורו של עבד הוא מאוחר להעדאתן שבשעה שבאו לב"ד והעידו אכתי עבד הוי. וא"כ היתה דעתו של מורה הי' לו לומר שבאו ביום ראשון והעידו שהיום הי' מעשה אבל השתא דאמר דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה משמע אע"פ שאמרו עדות זו ביום שלישי וזה לא יתכן כדפרישית ולא אמרי' כולו עבד בעי לשלומי אלא כשמאחרים המזיזין ליום שבאו העדים להעיד כגון שבאו בניסן והעידו שבאחד באדר הי' המעשה ובאו שנים ואמרו והלא באחד באדר עמנו הייתם ולא הע' המעשה אלא באייר. וא"ת כיון שהמעשה לא הי' אלא לאחר שהעידו העדים א"כ האיך יכול להעיד כי חבל בו. והא העבד שלם לפנינו ונמצאת עדותן בטל' מאליו יש לפרש כגון שבשעה שהעידו לא הי' העבד שם. וה' מחייבין אותו ב"ד ע"פ ושחררו בכ"מ שהוא. ואלא דמקדמי אקדומי פי' המורה שהיו מודים תני בתראי דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה וזה פת' יפה וכך יש לפרש נמי מאחרי אחורי שלאחר שבאת כת הראשונה להעיד הי' המעשה וכגון שלא הי' העבד שם:

ואי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד בעי לשלומי לי' דאכתי גברא לא איחייב. פי' והוה מודה ומפטר. ואע"ג דאתו עדים לבסוף האי קשיא אתיא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:

אלא סיפא למה לי שלש כתות שהרי העבד אומר כן עבד כל דהוא דניחא לי' דליפוק לחירות. ל"ג לי' דהא אמרי הפיל את דשינו וסימא את עינו. ומה יכולים לומר יותר טוב לעבד דקרי לי' כל דהו:

דף עד עמוד ב

אמר אביי הכא במאי עסקינן כשהוזמו על הטביחה תחלה פי' לאביי לא מתוקמא אלא שהעידו בבת אחת והוזמו בב"א כדפרישית לעיל במה"ק וזה שאומר כאן שהוזמו על הטביחה תחלה לפי דבריו היא עונה וה"ק לי' לדידך דאמרת מיכן ולהבא היא נפס' ומוקמית לה שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה ודייקת מהכא דעדות שהוכחשה ולבסוף הוזמה הוי' הזמ'. מנא לך דהוזמו על הגנבה תחלה דילמא דהוזמו על הטביחה תחלה אבל לעולם אימא לך אם הוזמו על הגנבה תחלה שכבר הוכחשו תו לא מיתזמי וזה ראה המורה ופירש לעיל לאביי. וכגון שהוזמו על הטביחה תחלה ולא היא דלא אמר הכי אלא לדבריו אבל לדידי' לא מתוקמא אלא שהעידו בב"א והוזמו בב"א:

פיסקא גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ע"א כו' איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כו' עד הואיל ופטר עצמו מכלום. אי קשיא ומאי קא עביד ר' יוחנן מהאי דלעיל דאמר לי' ר' יהושע לרבן גמליאל שכבר הודית דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה. י"ל דמפרש לה ר' יוחנן הכי שכבר אתה מודה שאין לך עדים והכל הוא אחד עם אותו שאמר לו שהרי אין לך עדים אבל לעולם אם הי' לו עדים אע"ג דקדם והודה הוה מיחייב:

דף עו עמוד א

פיסקא גנב והקדיש כו' מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן פי' שהרי צריך לשחוט לשם בעליו ואם הקדישו לבדק הבית נמי שמו עליו שהרי הבעלים מוסיפין חומש בפדיונו וכל אדם אין מוסיפין חומש:

בשוחט תמימים לשם בעליהם פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרבי' אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתא דבעלים הראשונים ה"נ דעולה להן:

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב לריש לקיש שחיטה מתרת פדיי' מתרת פי' וזה לא נפדה שאין כח לגנב להוציא קדשי חבירו לחולין כדאמרן בצנועין לגבי חולין דמעשר שני וכיון שלא נפדה נמצא ששחיטתו אינו ראוי לאכילה כל העומד לפדות כפדוי דמי פי' המורה ובבעלי מומין מעיקרן עסקי' דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו כו' ואי קשיא היאך שייך למימר בבעלי מומין מעיקרא קדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עולה ואחרי כן הפריש שור בעל מום ואמר יהא קדוש זה לדמיו שאביא מדמיו עולתי וחלה עליו קדושת דמים וחייב באחריותו שאם יאבד צריך להפריש דמים אחרים לקנות עולתו:

דף עח עמוד א

ודלא כר' יהושע דאי ר' יהושע משה כשבים נפקא עד שיהא הוא כבש ואמו כבשה פת' שאר המפרשים נ"ל שר' אלעזר הי' מתיר ג"כ הקלוט לאכילה וס"ל כר"א דפליג עלי' דר' יהושע ואע"ג דשרי לאכילה אין פודין בו פטר חמור וכלאים וכה"ג אתא למעוטי שה ולא כלאים הבא מתיש ורחל ומה שקילסתי פת' מהורה משום דאמרי' אי ר' יהושע משה כשבים נפק' דאמר סבר חדא אית לר' אליעזר ולר' יהושע לא הוא והכין פירושא האי דאמר ר"א דשה דפטר חמור אתא למעוטי קלוט בן קלוט דלא כר' יהושע דאי ר"י משה כשבים נפקא שצריך שיהא אביו כבש ואמו כבשה ואז מותר באכילה אבל קלוט בן קלוט אסור באכילה ופשיטא דאין פודין בו ולא איצטריך שה למעוטי שהרי אין פודין בטמאה אבל ר' דשרי לי' באכילה איצטריך שה למעוטי שלא נפדה בו:

דף עח עמוד ב

ר' אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה הלשון מוכיח דדבר העושה אותה נבלה קאמר ששוב אינה מועלת לה שחיטתה לטהרה מידי נבלה. כגון ירך וחלל שלה. ומפרקת ורוב בשר עמה. או א' מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבלה ומ"ה אמר לקמן בטעמא דר' מידי דהוי טביחה לאפוקי מידי דלא הוי טביחה ומכרו דומיא דוטבחו דלגבי טביחה לא מיחייב עד דהוי טביחה:

ואם נחסר ממנה אבר שנטרפת בו בלבד שחיטה הוא כרבנן ולא מעכב בטביחה אלא דבר העושה אות' נבלה. ומכירה איתקישא לטביחה אך אם היינו רוצים להידחק ולהעמידה רבי כר"ש דאמר השוחט את הטריפה אינו משלם תשלומי ד' וה':

חוץ ממלאכתה מהו. באת"ל קבעי לה. אם תימצי לומר דל' יום לא הוי שיור חוץ ממלאכתה מהו ואת"ל דמלאכתה לא הוי שיור מפני שלא שייר בגופה חוץ מעוברה מהו:

בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו. אי קשיא והא בשקטע' קנאה בשינוי מעשה. וכי קא מזבין דידיה קא מזבין. תשובה לא יחשב זה שינוי שהגוף נשאר כמו שהיה ולא נשתנה אלא שחיסר ממנו אבר א'. ועיין בריש פירקא במה"ד תנינא כל מה שפירשתי גבי הב"ע כגון שקוצען ראוי לומר כאן:

פיסקא מכרו חוץ מא' ממאה שבו כר' ת"ר גנב ונתן לחבירו וטבח. גנב ונתן לחבירו ומכר פירוש בתר דמקשי' טביחה למכירה . מאי מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר. אף טביחה על ידי אחר נמי מחייב הדר ומקיש מכירה לטביחה מה טביח' ע"י שליח מחייב אף מכירה נמי על ידי שליח מחייב:

דף עט עמוד א

גנב וטבח ומכר ברשותן פטור. על' בדעתי לפרש פטור מתשלומי ד' וה' דבעידנא דטבח ומכר אכתי לא גנב דהא ברשות הבעלים הוי קאי. אבל כשמוציאו הלוקח לחוץ מתחייב הגנב כפל במשיכתו של לוקח כדתנן נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו והי' מושכו חוץ מרשות הבעלים שחייב הגנב במשיכתו של כהן. או של בעל חובו. וההיא מכירה הויא. אחרי כן התבוננתי שאין לפ' אלא כגון שמת שם ולא משכו הלוק' בחוץ שאם משכו הלוק' בחוץ אע"פ שבתוך רשו' הבעלים מכר במשיכתו של לוקח מתחייב הגנב תשלומי ד' וה' כדבעי' למימר נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו או לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר והי' מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב. פי' הגנב נתנו להם ובמשיכתן שעשו נתחייב הגנב. והאי חייב דקתני האי כי דיני' והאי כי דיני' כשנתנו לא' מד' שומרין אין זו מכירה. וכשמשכו השומר נתחייב הגנב כפל וכשנתנו לבכורות בנו או לבעל חובו הו"ל מכירה. וכשמשכו הכהן או המלו' שהו' לוקח מתחייב הגנב במשיכתו תשלומי ד' וה' שאין להן חילוק בין תשלומי ד' וה' לתשלומי כפל. וכי היכי דבתשלומי כפל חייב הגנב במשיכתו של שומר שהיא שלוחו ה"נ במשיכת הלוקח מתחייב הגנב ד' וה' ואין לחלק ביניהן. דכי היכא דבגניבה הגנב התחיל ושליח גמר וחייב הגנב ה"נ במכירה הגנב התחיל ומכר לו והלוקח גמר כשמשך:

היה מושכו ויוצא כו' מאי לאו שומר. וש"מ תיקנו משיכה בשומרין אי קשיא לעולם לא תיקנו משיכה בשומרין וה"מ כדמסר לי' מידי דהוי דידי' אבל השתא דמסר לי' מידי דלא הוי דידי' איהו לא קני' והיכי מצי שומר למקניי'. תשובה ואפי' אי משכ' שומר נמי אמאי קני' אטו זכיי' אית לגנב עלוי' דמצי לאקנוי' לי' אפי' במשיכה אלא מאי אמרת האי קנוי' הוא להתחייב עליו כדין גנב. ואי אמרת לא תקנו בשומרין משיכה אלא מיד כיון שקיבל עליו לשומרו הוא מתחייב בשמירתו א"כ משעה שקבל עליו לשמור יתחייב הגנב כפל לבעלי' שהרי כל כך קנאו השומר שאם יברח ממנו ויאבד חייב לשלמו לגנב שנתנו לו. ואם לא הי' מוסרו לשומרו והי' נשמט ובורח לחוץ לא היה מתחייב בו הגנב כיון שלא קנאו עדיין במשיכה וגם לא קיבל עליו שמירתו. אבל השומ' שקיבל עליו שמירתו מתחיי' בו אע"פ שלא משכו. וכיון דאהני עובד' דגנב שמסרו לשומר יתחייב כפל מאותה השעה ומה צורך למשיכתו של שומר. א"ו תיקנו משיכה בשומרין שאע"פ שקיבל עליו לשומרו וגם קיבל שכר שמירתו אם לא משכו אינו מתחייב בשמירתו ואם נאבד פטור:

אמר לי' לא גנב פי' ותפרש מתני' כגון שהבעלי' נתנוהו לשומר והגנב גנבו מבית שומר שצריך הגנב משיכה שאין לפרש שהגנב נתנו לשומר והגנב גנבו מבית שומר. דגנב שני למי ישלם כפל. אי לגנב ראשון הא תנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. ואי לשומר כגון דאמר הריני משלם ואיני נשבע. שנסתלק גנב ראשון וישלם גנב שני כפל לשומר. הא לא מצית אמרת דהא אמרי' בפ' המפקיד דבעלים הן דמקנין הכפל לשומר והכא דאי לית לי' כפל היכי מצי מקני כפל לשומר א"ו כגון שמסרוהו לו בעלים הראשונים ואע"ג דנתנו לבכורות או לבעל חובו לא מצית לפרושי אבעלי' הראשונים ומשכו הגנב מרשותו דפשיטא ודאי דהא קניי' אלא שהגנב מסרו להן ובמשיכתן נתחייב הגנב. אפ"ה סיפא דד' שומרין מוקמי' לה שהבעלי' מסרוהו להן ומכל מקום לא קיימ' בהכי אלא שהגנב מסרו להן. וש"מ תיקנו משיכה בשומרין:

דף עט עמוד ב

אר"א ראוהו שהטמין בחורשין כו' עד ראוהו גזלן הוא. כיון דאיטמורי קא מיטמר מינייהו גנב הוא קשיא לי אטו כל גנב דעלמא לא ראוהו עדים ומי מחייבים אותו כפל כ"א העדים ואמאי מתמה בהא. דכיון דראוהו הוה גזלן. ונראה לי דהכין פירושא. ראוהו שהטמין עצמו בחורשין לגנוב בהמה. והוא לא נמנע בעבורם. מלגנוב אע"פ שהכיר בהם ומש"ה מתמה כיון דב"א רואין ואינו נמנע מהם גזלן הוא. ומיהדר כיון דמטמר מבעלים אע"ג דלא מטמר משאר ב"א גנב הוא ולא מיקרי גזלן אלא בפני הבעלים דומיא דבניהו ובעלי שכם. והאי אתא ר"א לאשמעי' דאפי' בחורשין דשכיחי גברי וחזי לי' כיון דקא מטמר מבעלים גנב הוא ודוקא בחורשין דלא שכיחי רבים אבל ברה"ר דשכיחי רבי' וחזו לי' אע"פ שאין הבעלים שם לא נקרא גנב. שמיד יודיעו אותם וכאלו היו בעלים שם דמי. ואין זה גניבה אלא גזילה:

וכיון דראוהו גזלן היא פי' כיון דראהו ולא נמנע בעבורם זהו גזלן שדרך הגנב כשרואים אותו בורח. ונמנע מלגנוב. אמרי כיון דמטמר מינייהו גנב הוא. נראה לי דל"ג מינייהו אלא כיון דמטמר מאינשי דעלמא אבל מאלה העדים לא איטמר שהרי ראו אותו. ואי גרסי' לי' לאו אהני דראוהו קאי אלא אאינשי דעלמא וזאת היא הרבותא אע"פ שאלה ראו אותו ולא נמנע בעבורם. כיון דקא מטמר מאינשי דעלמא גנב הוא ולא גזלן היכי דמי שגוזל מיד הנגזל בפניו ובפני כל אדם כגון בניהו ובעלי שכם נמי אע"ג דהוי מטמרו לאו מינייהו הוה מסתפי אלא שלא ירגישו הנגזלים. ומוכיח מיכן שאע"פ שלקח מיד הבעלי' בחזקה והי' מחביא עצמו מב"א תורת גנב יש לו עד שיעשה לעין כל ואם היה עושה לעין כל אע"פ שלא הי' הבעלים שם גזלן יקרא ולא בעינן שיגזול מיד הבעלים ממש. שאם תפרש האי מינייהו דאעדים קאי ואז יקרא גנב. אבל אי לא הוי מטמר מינייהו אע"ג דמטמר מעלמא גזלן הוא. אמאי בעי ואלא גזלן ה"ד הול"ל כגון שלא נמנע מפני העדים שראהו א"ו אע"פ שלא נמנע בעבורם כיון שנחבאים משאר ב"א גנב הוא. כלל אומר כ"ז שהוא נחבא מב"א אע"פ שעשה בפני הבעלים ובפני העדים גנב יקרא. וכל זמן שלא נחבא מב"א אע"פ שלא היו הבעלי' שם גזלן יקרא ולא הביא בניהו בעבור שאומר מיד המצרי ולמימרא דכל זמן שלא לקח מידו בפניו לא יקרא גזלן שהרי הטמין עצמו בחורשין לא הי' הבעלים שם ואפ"ה טעמא דהטמין עצמו מב"א הא לא הטמין עצמו היה חשוב גזלן ולא הביא בניהו אלא מפני שעשה בפרהסיא:

פיסקא אין מגדלין בהמה דקה כר' כולהו שניי' דר"א בר אהבה לא איקיים לי' זרעא לרב הונא מחובא וה"ג נמי בר"פ שני נזירין אמר ר"ה המקיף את הקטן חייב א"ל ר"א בר אהבה ודידך מאן מגלח להו א"ל חובה א"ל חוב' תקברינון לבנה כולהו שני דר"א בר אהבה לא איקיים זרעא להונא מחובה עיין מ"ש בפ' לא יחפור במהדורא בתר':

דף פא עמוד א

ובלבד שלא יפרוש קלע ויעמיד את הספינה פי' האי ויעמיד אלא קאי וה"ק לא יפרוש קלע דכולי האי לא שרי לי' שהרי בחלקו של נפתלי הי' וגם לא יעמיד הספינה בתוך הים ויצוד אפילו ע"י סבה אלא יעמוד בארץ על שפת הים ויצוד בחכה ופת' המורה לא נראה לי שאין ספינות עוברות בימא של טבריא שאגם מים היא ואינו גדול כל כך שילכו בו מעיר לעיר בספינה:

דף פב עמוד א

ושתהא אשה חופפת וטובלת פי' המורה חופפת ראשה במסרק ביום טבילתה משום חציצה ואינו נ"ל דחופפת היא רחיצה ולא סריקה. כדאמרי' תיקנו אשה לא תחוף אלא בחמין וגבי נזיר נמי אמרי' נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלמא אין פירוש חפיפה סריקה אלא רחיצה שהסריקה היא מדאורייתא כדאמרי' לעיוני בי' דילמא מינטר ולעולם השער קשור הוא זה בזה אם לא יסרוק והיא תיקון רחיצה בחמין:

דף פג עמוד א

מה דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי פי' האי עוללה מלשון עלילות דברים וה"ק עיני העלולה לעצמו בעין רעה יותר מכל בנות עירי שאני בעצמי שמתי בי עין רעה מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי יותר ממה שהכניסו בי עין רעה כל בנות עירי ועין רע שבי שלטה בי ולקיתי וחסרתי כל אותה הטובה שהרי מאלף ילדים שהיינו לומדי תורה וחכמת לא נשארנו כי אם שנים: