ביאור:בבלי בבא קמא דף נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


וזה וזה בבור [1];

רב לטעמיה, דאמר רב: בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולא לחבטו;

ושמואל אמר: בבור, בין מלפניו בין מלאחריו – חייב; שמואל לטעמיה, דאמר: להבלו - וכל שכן לחבטו;

אלא היכי דמי 'לאחריו, מקול הכרייה' – דפטור?

כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור.

איתיביה: בבור - בין לפניו בין לאחריו – חייב, תיובתא דרב!

אמר רב חסדא: מודה רב בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה "ממה נפשך: אי בהבלא מית - הבלא דידך הוא; אי בחבטא מית - חבטא דידך הוא".

רבה אמר: הכא במאי עסקינן [2]? - במתהפך: דנפל אאפיה [3] ואתהפיך ונפל אגביה [4], דהבלא דאהני ביה [5] - אהני ביה [6].

רב יוסף אמר: הכא בנזקי בור בשור עסקינן; מאי ניהו? שהבאיש את מימיו [7], דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו – מיחייב.

תני רב חנניה לסיועי לרב: ’’ונפל' - עד שיפול דרך נפילה [8]; מכאן אמרו: נפל לפניו מקול הכרייה – חייב; לאחריו מקול הכרייה – פטור, וזה וזה בבור.'

אמר מר: נפל לפניו מקול הכרייה – חייב; ואמאי? נימא כורה גרם ליה [9]?

אמר רב שימי בר אשי: הא מני? - רבי נתן היא, דאמר: בעל הבור - הזיקא קא עביד [10], וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי [11] - משתלם מהאי [12]', דתניא [דומה לתוספתא בבא קמא פ"ו ה"א [ליברמן]]: 'שור שדחף את חבירו לבור - בעל השור חייב, בעל הבור פטור [13]; רבי נתן אומר: בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה [14]'!

והתניא: רבי נתן אומר: בעל הבור משלם שלשה חלקים, ובעל השור רביע?

לא קשיא: הא בתם [15] הא במועד [16].

ובתם - מאי קסבר? אי קסבר: האי [השור] - כוליה הזיקא עבד [17], [18] והאי [19] - כוליה הזיקא עבד [20], האי משלם פלגא והאי משלם פלגא [21]! ואי קסבר [22] האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד [23] - בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע [24], ואידך [25] - ריבעא מפסיד!

אמר רבא: רבי נתן - דיינא הוא [26], ונחית לעומקא דדינא: לעולם קסבר: האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד; ודקא קשיא לך 'לשלם האי פלגא והאי פלגא' - משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור "שותפותאי מאי אהניא לי [27]"?; איבעית אימא לעולם קסבר: האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד, ודקא קשיא לך: בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד - משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור: "אנא - תוראי בבירך אשכחיתיה, את קטלתיה [28]! מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך – משתלמנא, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך - משתלמנא ממך" [29]. *

אמר רבא: [30] הניח אבן על פי הבור [31], ובא שור ונתקל בה ונפל בבור - באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן. [32]

פשיטא!?

מהו דתימא 'התם הוא, דאמר בעל הבור לבעל השור "אי לאו בירא דידי - תורא דידך הוה קטיל ליה", אבל הכא, מצי אמר ליה בעל אבן לבעל הבור "אי לאו בירא דידך - אבנא דידי מאי הוה עבדא? אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי!"! קא משמע לן דאמר ליה "אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא".

איתמר:


עמוד ב


שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו [33]:

[אין אלו דברי רש"י, אלא דברי רב יהודאי גאון: הכי גרסינן: מאי ניהו? שור בכור דלא פריק ליה [34]]:

אביי אמר: משלם חצי נזק (בעל השור, והשאר מפסיד הניזק; ובתם מוקמינן לה);

רבינא אמר: משלם רביע נזק.

הא והא בתם: הא (רביע נזק) כרבנן (הואיל ויש לו שותף, וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים - יפסיד), והא כרבי נתן (דאמר: 'מה דלית ליה לאשתלומי מהאי - לשתלם מהאי', והוי כמי שאין לו שותף, ומשלם חצי נזק כדינו).

איבעית אימא (תרוייהו כרבנן ולא פליגי): הא והא כרבנן, הא (רביע נזק) בתם (הואיל ויש לו שותף) הא במועד (חצי נזק, והשאר יפסיד).

איכא דאמרי: אביי אמר חצי נזק, רבינא אמר כוליה נזק; הא והא במועד: הא כרבנן והא כרבי נתן;

איבעית אימא: הא והא כרבי נתן: הא במועד והא בתם.

אמר רבא: שור ואדם שדחפו (דבר אחד) לבור (ונמצאו שלשתן שותפין בנזק: השור והבור והאדם): לענין נזקין (כגון אם דחפו שם אדם והוזק) - כולן חייבין (משלמין בין כולן פחת דמיו, דכולן חייבין בנזקי אדם, דהא דקיימא לן לגבי בור 'שור - ולא אדם' - בקטלא קיימא לן, כגון אם נפל לתוכו עבד ומת, אבל בנזקין – חייב; וכרבי נתן היא, דלא אזיל בתר דחיפה לחודה);

לענין ארבעה דברים (שהן לבד מנזק) ודמי ולדות - אדם (שדחפו) חייב, (אבל) ושור ובור פטור [35];

לענין כופר ושלשים של עבד [36] - שור חייב [37], אדם ובור פטורים [38];

לענין כלים ושור פסולי המוקדשין [39] - אדם ושור חייבין, ובור פטור; מאי טעמא [40]? - אמר קרא [41] (שמות כא לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו) והמת יהיה לו - במי שהמת שלו [42], יצא זה שאין המת שלו [43].

למימרא דפשיטא ליה לרבא? והא מיבעיא בעי ליה לרבא, דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור – מהו? האי 'והמת יהיה לו' (שמות כא לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו) - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו? או דילמא: 'והמת יהיה לו' – ל'בעלים מטפלין בנבילה' הוא דאתא [44]?

בתר דבעיא - הדר פשטה.

אלא 'בעלים מטפלין בנבילה' - מנא ליה?

נפקא ליה מן 'והמת יהיה לו' דשור (שמות כא לו: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו).

מאי חזית ד'והמת יהיה לו' דשור מפקת ליה ל'בעלים מטפלין בנבילה' [45], ו'המת יהיה לו' דבור מפקת ליה למי שהמת שלו? איפוך אנא [46]!?

מסתברא פטור גבי בור, הואיל ופטר בו את הכלים.

אדרבה - פטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק!?

כוליה נזק מיהת לא אשכחן.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו [חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים]:

מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור;

מאי טעמא דרבנן?

דאמר קרא (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו) ונפל שמה שור או חמור: שור - ולא אדם [47], 'חמור' - ולא כלים;

ורבי יהודה?

'או' - לרבות את הכלים;

ורבנן?


הערות[עריכה]

  1. ^ ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור, הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא, וקרקע עולם דבני רשות הרבים הזיקתו
  2. ^ דקתני לאחריו חייב
  3. ^ ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה
  4. ^ על גביה
  5. ^ הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית
  6. ^ היא המיתתו
  7. ^ שהשור נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו, ונפל לבור והבאיש את מימיו
  8. ^ על פניו משמע, דרוב בהמות הנופלין בעומק - על פניהם נופלים
  9. ^ וכורה פטור הוא, דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור - איכא למיפטריה מהאי טעמא: דכיון דמשום גרמא נפל - אסתלק חיובא דבור מיניה, ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא, דפטור.) (ענין אחר:) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן, אלא שהוא שכירו, וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן; דאי האי כרייה - הוי כורה חייב, דאין שליח לדבר עבירה, דאסור לקלקל רשות הרבים
  10. ^ כלומר: בתוך שלו נמצא הנזק
  11. ^ מכורה דקול גרמא בעלמא הוא
  12. ^ משתלם מיניה דבעל הבור
  13. ^ בין שהשור הניזק שוטה, בין שהוא פקח, דאמר ליה בעל הבור: אי לאו תורך - לא נפל; והאי דחיפה - מעשה בידים הואי, ולא גרמא
  14. ^ שהרי בין שניהם המיתוהו, אפילו הוי שור הניזק פיקח – חייב, דליכא למימר 'אבעי לך עיוני ומיזל' דהא חבירו דחפו
  15. ^ בעל השור משלם רביע; וטעמא מפרש לקמיה
  16. ^ דמיחייב נזק שלם; דכל חד משלם מחצה, ממה נפשך: אי תרוייהו - כוליה הזיקא עביד, דעל ידי חד מינייהו מיית, השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא, אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד - מאי דעבד משלם, דהא מועד הוא
  17. ^ הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו
  18. ^ וכן גבי
  19. ^ בור
  20. ^ הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית - כאילו המיתו כולו! ומשום הכי מחמיר שלשה חלקים על בעל הבור
  21. ^ כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד, ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה
  22. ^ הואיל ושניהם עשאוה יחד
  23. ^ ומשום הכי: שור רביע הוא דמשלם, דהא תם הוא, ופלגא מאי דעבד משלם
  24. ^ דתם הוא לשלם רביע, ובעל הבור - דמועד הוא - לשלם פלגא
  25. ^ ניזק
  26. ^ במסכת הוריות בסופה
  27. ^ בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא; וכיון דבעל הבור נמי: כוליה הזיקא עביד - משלם שלשה חלקים
  28. ^ בתוך שלך מצאתי
  29. ^ אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי, וסברי דבעל השור - כולה הזיקא עבד; הלכך במועד בעל השור משלם כוליה, ובתם בעל השור משלם פלגא, ופלגא מפסיד; וגבי מתניתין נמי: בתר כורה אזלינן, ושניהם פטורין
  30. ^ בור כרויה ואדם אחר בא
  31. ^ על שפתה
  32. ^ לרבנן בעל האבן חייב, דהוא גרם כל הנפילה, ומשום 'גרמא בנזקין' ליכא למיפטריה, דאבן נמי היינו בור, והזיקא בידים הוא, כדתניא בפרק שלישי (דף כח:): 'הא מה דומה לזה? אבנו וסכינו כו'; ולרבי נתן - בין שניהם משלמי.
  33. ^ בין שניהם שור
  34. ^ בכור בעל מום שאין בר פדיון; דכיון דלאו בר פדיון הוא - לא נפק מקדושה קמייתא, הלכך 'שור הקדש' קרינא ביה, ואף על פי שהכהן אוכלו - לא קרינא ביה 'שור רעהו', דמשלחן גבוה קזכו;
    והאי דנקט 'פסולי המוקדשים' ולא נקט 'שור ושור הקדש שנגחו' - רבותא אשמעינן: דאף לבכור בעל מום פטור, הואיל ולא נפדה, אבל פסולי המוקדשין שנפדו - חייב לשלם אם נגחו, ד'שור רעהו' קרינא ביה, מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין – חייב, אלמא 'שור רעהו' הוי
  35. ^ דקיימא לן (לעיל דף כו.): 'איש בעמיתו' - ולא שור בעמיתו; וכן בדמי ולדות: 'אנשים' כתיב (גבי ולדות) - ולא שוורים
  36. ^ אם מת
  37. ^ כדינו, ובמועד
  38. ^ אדם - דהא בר קטלא הוא; ואי נמי לא אתרו ביה – פטור, מדתנא דבי חזקיה ב'המניח את הכד' (לעיל לה.) 'ובור' דכתיב שור ולא אדם
  39. ^ אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה, דקרינא ביה 'שור רעהו' אחר שפדאו
  40. ^ בור פטור
  41. ^ גבי בור
  42. ^ שיכול למכור הנבילה
  43. '^ שאף על פי שנפדה - טעון קבורה, דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במסכת בכורות בפרק שני (דף טו,א): תזבח' - ולא גיזה, 'בשר' - ולא חלב, 'ואכלת' - ולא לכלביך (דברים יב טו: בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר); מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים
  44. ^ כדאמרינן בפרק קמא (דף י,ב): והמת יהיה לו: לניזק; אתה אומר לניזק כו'
  45. ^ ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין
  46. ^ ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור
  47. ^ מדלא כתיב 'ונפל שמה הנופל' אלמא למעוטי אתא; ולקמיה פריך: שאר בהמות מנא ליה? דלמא כולם ממעטינן?