ביאור:בבלי בבא קמא דף ק
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בית חייהם [1];
'את הדרך' - זו גמילות חסדים;
'ילכו' - זו ביקור חולים;
'בה' - זו קבורה [2];
'את המעשה' - זה הדין;
'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין.
ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר; אמר "מעליא הוא"; אמר ליה: "חזי דעלך קא סמכינא".
אמר ליה: "כי סמכת עלי - מאי למימרא? דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך? והא את הוא דאמרת 'רבי מאיר - הוא דדאין דינא דגרמי'; מאי? לאו רבי מאיר, ולא סבירא לן כוותיה"?
אמר ליה: "לא, רבי מאיר, וסבירא לן כוותיה".
הי רבי מאיר?
אילימא רבי מאיר <ד' ל' מ' פ' סימן> דתנן [בכורות פ"ד מ"ד, (להלן קיז,ב)]: 'דן את הדין, זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא את הטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם מביתו' [ובזה גרם נזק, וישלם, וזו משנה סתם, כלומר: רבי מאיר, ומכאן לומדים שרבי מאיר דן דינא דגרמי]!
הא - איתמר עלה: אמר רבי אילעא אמר רב: והוא שנטל ונתן ביד [3];
אלא הא רבי מאיר, דתנן [בבא קמא פ"ט מ"ד, צה,א; ק,ב]: 'לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום - רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו' [ומכאן לומדים שרבי מאיר דן דינא דגרמי]!
התם - קא עביד בידים.
אלא הא רבי מאיר, דתנן: [כלאים פ"ז מ"ד ומ"ה] המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו - הרי זה קידש [4], וחייב!
התם נמי קא עביד בידים.
אלא הא רבי מאיר, דתניא: 'מחיצת הכרם [5] שנפרצה -
אומר לו [בעל שדה הזרעים לבעל הכרם [תוספות]] "גדור" [6]; נפרצה [פעם נוספת] - אומר לו "גדור"; נתייאש ממנה ולא גדרה [בעל הכרם] [7] - הרי זה קידש [8], וחייב [בעל הכרם] באחריותו [בהפסד הזרעים].' [ולמרות שלו פרץ בידים אלא גרם לנזק על ידי שב ואל תעשה שלא תיקן את הגדר].
משנה:
הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה [9] - נותן לו דמי צמרו [10];
צבעו כאור [11]:
אם השבח יתר על היציאה [12] - נותן לו [13] את היציאה [14],
ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח [15];
לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום: רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו [16];
רבי יהודה אומר:
אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה,
ואם היציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח [17].
גמרא:
מאי כאור?
אמר רב נחמן אמר רבה בר בר חנה: כלבוס.
מאי 'כלבוס'?
אמר רבה בר שמואל:
הערות[עריכה]
- ^ תלמוד תורה [מסורת הש"ס: בית חייהם ללמוד להן אומנות להתפרנס בו ו'חוקות' ו'תורות' כתיבי ברישא דקרא]
- ^ 'ביקור חולים וקבורה' - פרכינן ב'אלו מציאות': היינו 'גמילות חסדים'!? ומוקי לה ביקור חולים - בבן גילו: ונוטל אחד מששים בחליו, וקבורה - בזקן ואינו לפי כבודו, ואפילו הכי חייב
- ^ וזיכה את החייב: שהיה לו משכון למלוה ממנו, ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה; וחייב את הזכאי: נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע; וטימא את הטהור: נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי, להחזיק דבריו; וטיהר את הטמא: נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו, והוה ליה 'עושה מעשה בידים', ומזיק; והכי מפרש בסנהדרין בפרק 'אחד דיני ממונות' (דף לג.)
- ^ אסר את התבואה
- ^ קיימא לן: היה גדר בנתיים [בין כרם לבין שדה זרעים]: זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן; [ב'לא יחפור' (ב"ב דף כו,א)]
- ^ שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה, ותאסר
- ^ ובתוך כך הוציא הזרע אחד מן המאתים שהיו בה בהיתר
- ^ ואין בטל אלא באחד ומאתים, וכאן יש קצ"ט מן ההיתר וחד באיסור
- ^ שרפתו יורה: שהרתיחו יותר מדאי
- ^ והכא ליכא שבחא כלל, דהא נשרף לגמרי, וליכא למימר 'אם השבח יותר'
- ^ כמו 'כעור'
- ^ שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע
- ^ לצבע
- ^ ולא שכר שלם, ומקבל צמרו; ו'דמי צמרו' לא אמר דניתיב, דלקני איהו שבחא דצמר, דהא בצבע שהתנה עמו צבע, וליכא שנויא דנקנייה
- ^ בגמרא מפרש שצבעו בשירי צבע, ומזיק בכוונה הוא, לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל
- ^ קני בשינוי לרבי מאיר, ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו, אבל לא דמי שבחו; או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר
- ^ דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה, ולא נתהני משבחא, ואגרא נמי כוליה לא ישקול, אלא יציאה; ואם יציאה יתירה על השבח - יתן לו את השבח שהשביח את הצמר, ואם ירצה לתת את שכרו - כגון שהשבח יותר על השכר - יתן שכרו