ביאור:בבלי בבא קמא דף עו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

תשלום דכפל ^[1].

גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר [משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה; רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; שאין חייב באחריותם – פטור]:

אמרי: בשלמא אטביחה לא מחייב: דכי קא טבח - דהקדש קא טבח ^[2], ו^[3]לא דמריה קא טבח; אלא אהקדש [על מעשה ההקדשה] ליחייב: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים?

הא מני? - רבי שמעון היא, דאמר 'קדשים שחייב באחריותן - ברשותיה דמריה קיימי' ^[4].

הא מדסיפא רבי שמעון - הוי רישא לאו רבי שמעון!

אלא הכא במאי עסקינן? - בקדשים קלים ^[5], ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר ^[6] 'קדשים קלים - ממון בעלים הוא', וברשותיה קיימי ^[7]. ^[8]

אבל קדשי קדשים – מאי? - משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אדתני רישא [פ"ז מ"ב, דף ע,א] גנב וטבח ואחר כך הקדיש - משלם תשלומי ארבעה וחמשה ^[9]- ליפלוג וליתני בדידה ^[10]: 'במה דברים אמורים? - בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים משלם תשלומי ארבעה וחמשה'!?

אלא: לעולם לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים; ודקשיא לך 'מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים?' - מכרו להדיוט, מעיקרא 'תורא דראובן' ^[11] והשתא ^[12] 'תורא דשמעון' ^[13], ^[14] מכרו לשמים: מעיקרא 'תורא דראובן' והשתא 'תורא דראובן' ^[15].

רבי שמעון אומר [קדשים שחייב באחריותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה; שאין חייב באחריותם – פטור]:

אמרי: נהי דסבר רבי שמעון 'מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים' - איפכא מיבעי ליה ^[16]: 'קדשים שחייב באחריותן – פטור' דאכתי לא נפק מרשותיה ^[17]; 'קדשים שאינו חייב באחריותן – חייב ^[18]' ^[19] דמפקי ליה מרשותיה!

אמרי: רבי שמעון - אמילתא אחריתי קאי ^[20], ^[21] והכי קתני: אין הגונב אחר הגנב משלם... תשלומי ארבעה וחמשה [פ"ז מ"א, דף סב,ב]; וכן גונב הקדש מבית בעלים – פטור - מאי טעמא? ’[שמות כב,ו: כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמֹר] וגונב מבית האיש [אם ימצא הגנב ישלם שנים] - ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן – חייב ^[22]'; מאי טעמא? - קרינא ביה 'וגונב מבית האיש' ^[23]; 'ושאינו חייב באחריותן – פטור' - דלא קרינן ביה 'וגונב מבית האיש'.

מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר ^[24] 'שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה'? - קדשים נמי: שחיטה שאינה ראויה היא ^[25]!?

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים.

והרי חזרה קרן לבעלים ^[26]!? [ואין תשובה.]

אמר רבי יצחק בר אבין: שנשפך הדם ^[27].

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ^[28].

עמוד ב

וריש לקיש אמר: בשוחט בעלי מומין בחוץ ^[29].

תהי ^[30] בה רבי אלעזר ^[31]: לרבי יוחנן - ^[32] שחיטה מתרת? והלא זריקה מתרת ^[33]!? לריש לקיש - שחיטה מתרת? והלא פדייה מתרת?

אישתמיטתיה ^[34] הא דרבי שמעון: 'כל העומד לזרוק - כזרוק דמי, וכל העומד לפדות - כפדוי דמי' ^[35]:

'כל העומד לזרוק כזרוק דמי' – דתניא [תוספתא עוקצין ^[36] פרק ג הלכה יב]: רבי שמעון אומר ^[37]: יש נותר שהוא מיטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מיטמא טומאת אוכלין: כיצד? - לן לפני זריקה ^[38] - אינו מיטמא טומאת אוכלין; לאחר זריקה - מיטמא טומאת אוכלין; וקיימא לן ^[39]: מאי לפני זריקה - קודם שנראה לזריקה; לאחר זריקה - לאחר שנראה לזריקה.

'קודם שנראה לזריקה', 'לן' מאי היא?

דלא הויא שהות ביום למזרקיה: דשחטיה סמוך לשקיעת החמה ^[40];

ואינו מטמא טומאת אוכלין לאחר שנראה לזריקה: לן - דהויא שהות ביום למזרקיה ^[41] - מיטמא טומאת אוכלין, אלמא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי!

'וכל העומד לפדות כפדוי דמי' – דתניא [תוספתא פרה ^[42] פרק ז הלכה ט]: 'רבי שמעון אומר:

הערות

^ [הן] משלמין את הכפל, והוא משלם שלשה לבד הקרן
^ דהא בלאחר יאוש קיימינן; דאי לפני יאוש - לא קדשה; וכיון דאייאוש - קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות
^ הלכך
^ וכגון שאמר "הרי עלי עולה" והפריש גניבה זו לנדרו; דכיון דחייב באחריותו - ודבר הגורם לממון הוא, כממון דמי; ולאו מכירה היא, ומיהו לענין טביחה – פטור: דאף על גב דברשות גנב קיימא - דאם אבד חייב באחריותו להקדש - חל עליה מיהא שם 'הקדש' לאפוקי מרשות מרה קמא, ולאו דמרה קא טבח
^ שהקדישו לשלמים
^ בפרק קמא (דף יב,ב)
^ הלכך לאו מכירה היא; ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שֵם הקדש, וכי קא טבח - לאו דמרה קא טבח
^ לישנא אחרינא: בטביחה - משום הכי לא מחייב: דבשעת טביחה - דהקדש נינהו, דאמר בפרק קמא דכי אמר רבי יוסי הגלילי 'ממון בעלים' – מחיים, אבל לאחר טביחה – לא, אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי: דבכי האי שחיטה לא אמר רבי יוסי הגלילי ד'משלחן גבוה קא זכו' אלא במקדש בחלקו: שחָלקוּ בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים, אבל בשעת טביחה - אכתי ממון בעלים הם.
^ דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש
^ בסיפא [במשנתנו, בדף עד,ב], ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה
^ קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב
^ ומשמכרו
^ ומשמכרו קרוי על שם לוקח
^ אבל
^ עדיין שם המקדישו עליו: שקרוי עולתו של פלוני
^ דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה רבי שמעון, ואפילו הפרישו לשם נדר - דמוטל עליו אחריות - נפק מרשות מריה קמא, ונעשה זה שומר להקדש; וכי טבח - לאו דמריה קא טבח; וכי מחייב ליה רבי שמעון - אשעתא דהקדש קמחייב ליה, דהויא 'מכירה'; הלכך מיבעי ליה למימר איפכא
^ הלכך לאו מכירה היא, ואטביחה נמי לא מחייב, דמרשות מריה קמא נפיק
^ אשעת הקדש
^ דמכירה היא:
^ [כלל לא עוסק בהקדיש הגנב, משום] דהיכא דאקדיש גנב - בין לנדר בין לנדבה - לא מחייב ליה רבי שמעון: לאו אשעתא דהקדש - משום דעדיין שמו עליו: 'נדבתו של פלוני', ולאו אטביחה - דהא מרשות מריה קמא נפק!
^ אלא [על מי שגנב וטבח או מכר בהמה שהוקדשה קודם לכן על ידי הבעלים]
^ אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי
^ דכיון דחייב בעלים באחריות, כי קא טבח - דמריה קא טבח, דדבר הגורם לממון כממון דמי
^ דמתניתין דפטר אטביחת טריפה
^ דקדשים הנשחטין בחוץ – פסולין; ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר 'קדשים שחייב באחריותן – חייב', דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן - דחייב בתשלומי ארבעה וחמשה
^ הואיל ולשם בעלים נזבחו
^ [כולו, ואי אפשר לתת את הדם במזבח במקום הראוי] ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא
^ דשחיטה ראויה היא, דקיימא לן (זבחים פ"א מ"א, דף ב,א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים וקרן לא חזרה לבעלים, דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה
^ בעלי מומין - שחיטתן היתר בחוץ
^ לשון מריח בקנקן, כמו 'תהי ליה אקנקניה' (בבא בתרא כב א)
^ כלומר: דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן
^ וכי
^ ובשעת טביחה - שחיטה שאינה ראויה היא
^ לרבי אלעזר
^ ובעלי מומין - כפדוים דמו, הואיל וסופן לכך; ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן, דאי בשקדם הקדישן את מומן - תו לא חזו לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (דף לב,ב) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד; אבל בבעל מום מעיקרו - מודה
^ צוקרמאנדל
^ לרבי שמעון איסורי הנאה אין מיטמאין טומאת אוכלין, דדריש 'מכל האוכל אשר יאכל' (ויקרא יא לד): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים: או לנכרי או לישראל - קרוי 'אוכל' [בפרק קמא דבכורות ט,ב] ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה; ואפילו נאסרה לאחר כן - מקבלת טומאה
^ קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת, כגון תודה וקדשי קדשים כולן: אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה
^ בפרק 'המנחות והנסכים'
^ דהאי 'לפני זריקה' - קודם שנראה לזריקה קאמר: דלא הוה ליה שהות ביום, דלאו עומד לזרוק ביום הוה: דליכא למימר 'כזרוק דמי' לשוויה אוכלא
^ אוכלא הוא, אלמא כזרוק דמי
^ צוקרמאנדל

[1] [הן] משלמין את הכפל, והוא משלם שלשה לבד הקרן

[2] דהא בלאחר יאוש קיימינן; דאי לפני יאוש - לא קדשה; וכיון דאייאוש - קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות

[3] הלכך

[4] וכגון שאמר "הרי עלי עולה" והפריש גניבה זו לנדרו; דכיון דחייב באחריותו - ודבר הגורם לממון הוא, כממון דמי; ולאו מכירה היא, ומיהו לענין טביחה – פטור: דאף על גב דברשות גנב קיימא - דאם אבד חייב באחריותו להקדש - חל עליה מיהא שם 'הקדש' לאפוקי מרשות מרה קמא, ולאו דמרה קא טבח

[5] שהקדישו לשלמים

[6] בפרק קמא (דף יב,ב)

[7] הלכך לאו מכירה היא; ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שֵם הקדש, וכי קא טבח - לאו דמרה קא טבח

[8] לישנא אחרינא: בטביחה - משום הכי לא מחייב: דבשעת טביחה - דהקדש נינהו, דאמר בפרק קמא דכי אמר רבי יוסי הגלילי 'ממון בעלים' – מחיים, אבל לאחר טביחה – לא, אלא משלחן גבוה קא זכו. ולא נהירא לי: דבכי האי שחיטה לא אמר רבי יוסי הגלילי ד'משלחן גבוה קא זכו' אלא במקדש בחלקו: שחָלקוּ בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים, אבל בשעת טביחה - אכתי ממון בעלים הם.

[9] דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש

[10] בסיפא [במשנתנו, בדף עד,ב], ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה

[11] קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב

[12] ומשמכרו

[13] ומשמכרו קרוי על שם לוקח

[14] אבל

[15] עדיין שם המקדישו עליו: שקרוי עולתו של פלוני

[16] דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה רבי שמעון, ואפילו הפרישו לשם נדר - דמוטל עליו אחריות - נפק מרשות מריה קמא, ונעשה זה שומר להקדש; וכי טבח - לאו דמריה קא טבח; וכי מחייב ליה רבי שמעון - אשעתא דהקדש קמחייב ליה, דהויא 'מכירה'; הלכך מיבעי ליה למימר איפכא

[17] הלכך לאו מכירה היא, ואטביחה נמי לא מחייב, דמרשות מריה קמא נפיק

[18] אשעת הקדש

[19] דמכירה היא:

[20] [כלל לא עוסק בהקדיש הגנב, משום] דהיכא דאקדיש גנב - בין לנדר בין לנדבה - לא מחייב ליה רבי שמעון: לאו אשעתא דהקדש - משום דעדיין שמו עליו: 'נדבתו של פלוני', ולאו אטביחה - דהא מרשות מריה קמא נפק!

[21] אלא [על מי שגנב וטבח או מכר בהמה שהוקדשה קודם לכן על ידי הבעלים]

[22] אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי

[23] דכיון דחייב בעלים באחריות, כי קא טבח - דמריה קא טבח, דדבר הגורם לממון כממון דמי

[24] דמתניתין דפטר אטביחת טריפה

[25] דקדשים הנשחטין בחוץ – פסולין; ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר 'קדשים שחייב באחריותן – חייב', דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן - דחייב בתשלומי ארבעה וחמשה

[26] הואיל ולשם בעלים נזבחו

[27] [כולו, ואי אפשר לתת את הדם במזבח במקום הראוי] ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא

[28] דשחיטה ראויה היא, דקיימא לן (זבחים פ"א מ"א, דף ב,א) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים וקרן לא חזרה לבעלים, דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה

[29] בעלי מומין - שחיטתן היתר בחוץ

[30] לשון מריח בקנקן, כמו 'תהי ליה אקנקניה' (בבא בתרא כב א)

[31] כלומר: דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן

[32] וכי

[33] ובשעת טביחה - שחיטה שאינה ראויה היא

[34] לרבי אלעזר

[35] ובעלי מומין - כפדוים דמו, הואיל וסופן לכך; ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן, דאי בשקדם הקדישן את מומן - תו לא חזו לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (דף לב,ב) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד; אבל בבעל מום מעיקרו - מודה

[36] צוקרמאנדל

[37] לרבי שמעון איסורי הנאה אין מיטמאין טומאת אוכלין, דדריש 'מכל האוכל אשר יאכל' (ויקרא יא לד): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים: או לנכרי או לישראל - קרוי 'אוכל' [בפרק קמא דבכורות ט,ב] ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה; ואפילו נאסרה לאחר כן - מקבלת טומאה

[38] קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת, כגון תודה וקדשי קדשים כולן: אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה

[39] בפרק 'המנחות והנסכים'

[40] דהאי 'לפני זריקה' - קודם שנראה לזריקה קאמר: דלא הוה ליה שהות ביום, דלאו עומד לזרוק ביום הוה: דליכא למימר 'כזרוק דמי' לשוויה אוכלא

[41] אוכלא הוא, אלמא כזרוק דמי

[42] צוקרמאנדל

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]