ביאור:בבלי בבא קמא דף כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


והתניא: הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה – פטורין!?

תרגמא רב פפא: דאפיך מיפך: כלבא בזקירא [1] וגדיא בסריכא [2].

אי הכי אמאי פטורים?

פטור מנזק שלם וחייבין בחצי נזק.

הכלב שנטל [חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש: על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]:

אתמר: רבי יוחנן אמר: אשו [3] - משום חציו [4];

וריש לקיש אמר: אשו - משום ממונו [5].

תוד"ה אשו משום חציו - לא שיבעיר בעצמו האש, אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו - חציו נינהו.

תוד"ה אשו משום ממונו – כלומר: חיוב ממונו יש בו, ולא שיהא האש שלו: דאפילו הדליק באש של אחר – חייב, כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, ומטיא ברוח מצויה, וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה, ועוד: דאין לך אדם שיתחייב בדליקה: שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו! ולא כפ"ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו.

וריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל [6].

ורבי יוחנן - מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?

אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא [7].

תוד"ה רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל - אע"ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי, הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי, דסברא כריש לקיש! א"נ קס"ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו, וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו!?

תנן הכלב שנטל חררה [והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש: על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק]:

בשלמא למאן דאמר 'אשו משום חציו' [רבי יוחנן] - חציו דכלב הוא [8]; אלא למאן דאמר 'אשו משום ממונו' [ריש לקיש] - האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא [9]!?

אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן? - דאדייה אדויי [10], דעל חררה משלם נזק שלם, ועל מקום גחלת [11] משלם חצי נזק [12], ועל גדיש כולה פטור [13].

ורבי יוחנן [14]?

[15] דאנחה אנוחי [16] על חררה, ועל מקום גחלת משלם נזק שלם [17] ועל הגדיש משלם חצי נזק [18].

תא שמע [דומה לוספתא בבא קמא פ"ו ה"יג – ולא זהה]: 'גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים: נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה [19] - בעל גמל חייב;

הניח חנווני נרו מבחוץ - חנווני חייב.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור [20].'

בשלמא למאן דאמר 'אשו משום חציו' - חציו דגמל הוא, אלא למאן דאמר 'משום ממונו' - האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא [21]!?

אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן? במסכסכת [22] כל הבירה כולה [23].

אי הכי - אימא סיפא: אם הניח חנווני נרו מבחוץ - חנווני חייב ואי במסכסכת - אמאי חייב?

בשעמדה [24].

עמדה וסכסכה כל שכן דחנווני פטור ובעל גמל חייב [25]!?

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? - כגון שעמדה להטיל מימיה [26]:


עמוד ב


רישא - בעל גמל חייב, דלא איבעי ליה לאפושי [27] בטעינה [28]; סיפא - חנווני חייב, דלא איבעי ליה לאנוחי נרו מאבראי.

תא שמע: 'המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו [29] ועבד סמוך לו [30] ונשרף עמו – חייב [31]; עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו – פטור [32]'; בשלמא למאן דאמר 'אשו משום חציו' - משום הכי פטור; אלא למאן דאמר 'אשו משום ממונו' - אמאי פטור? אילו קטל תוריה עבדא - הכי נמי דלא מיחייב [33]?

אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן? כשהצית בגופו של עבד [34]: דקם ליה בדרבה מיניה.

אי הכי מאי למימרא?

לא, צריכא בגדי דחד ועבד דחד [35].

תא שמע: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; בשלמא למאן דאמר 'אשו משום חציו' - חציו דחרש הוא; אלא למאן דאמר 'אשו משום ממונו' - אילו מסר שורו לחרש שוטה וקטן הכי נמי דלא מיחייב [36]?

הא - אתמר עלה: אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו [דפטור מדיני אדם] אלא כשמסר לו גחלת וליבה [37], אבל מסר לו שלהבת - חייב' מאי טעמא? ברי היזיקא [38]! ורבי יוחנן אמר: אפילו שלהבת פטור [39] קסבר צבתא דחרש קא גרים; לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא [40] סילתא [41] ושרגא [42].

אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן: קרא – דכתיב: (שמות כב ה) כי תצא אש [ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה] – 'תצא' - מעצמה [43] 'ישלם המבעיר את הבערה' [44]; שמע מינה 'אשו משום חציו'; מתניתא – דתניא: 'פתח הכתוב


הערות[עריכה]

  1. ^ קפיצה
  2. ^ שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך; ומשונים הן
  3. ^ השולח את הבערה
  4. ^ חייבו הכתוב; דאיהו קעביד, דהוי כזורק חץ
  5. ^ כשורו ובורו שהזיקו; וקסלקא דעתא דאיכא בינייהו: כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו: דלרבי יוחנן - חייב, דחציו הן, ולריש לקיש - פטור, דלאו ממונו הוא
  6. ^ דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק
  7. ^ דשלהבת היא המזקת, דאין לה ממש; הלכך: כי חייביה רחמנא - משום חציו הוא דחייביה
  8. ^ דהוה ליה צרורות, הלכך משלם חצי נזק; ואדם המדליק – משום הכי חייב נזק שלם: שאין דין צרורות באדם
  9. ^ אלא דבעל חררה
  10. ^ שזרקו
  11. ^ מקום שנפלה גחלת שם
  12. ^ דצרורות הן והכלב עשאן לישנא אחרינא דמשונה הוא
  13. ^ ד'אשו משום ממונו', והאי לאו ממונו הוא; ו'צרורות' ליכא למימר, דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו; ומשום הכי אוקמה 'בדאדייה אדויי': דאי אנחה עם החררה כי אורחיה - לא מצי למיתני חצי נזק אמידי!: דאמקום גחלת חייב נזק שלם, דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת
  14. ^ דאמר אשו משום חציו
  15. ^ מוקים לה
  16. ^ כי אורחיה
  17. ^ דעל חררה נזק שלם דשן היא, ואמקום גחלת נזק שלם דאורחיה היא, ובידים עבד
  18. ^ דחצָיו דכלב הוא, והיינו 'צרורות'
  19. ^ בית גדול
  20. ^ שמצוה להניחה ברשות הרבים לפרסומי ניסא
  21. ^ אלא דחנווני
  22. ^ מדלקת
  23. ^ שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו, דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת; אבל בעלמא - שהאש הולכת מאליה - לאו חציו הן
  24. ^ עמד הגמל במקומו, וסכסך את כל הבירה: שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה; והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה
  25. ^ שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך
  26. ^ דאנוס הוא, וסכסכה
  27. ^ גמליה
  28. ^ עד שתכנס לתוך החנות
  29. ^ לגדיש
  30. ^ לגדיש
  31. ^ אגדי ואגדיש, לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד, שהיה לו לברוח
  32. ^ אגדי ואגדיש: דקם ליה בדרבה מיניה: שההורג העבד נהרג, דכתיב 'נקם ינקם' (שמות כא כ). והאי דנקט 'גדי' משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד ועבד דחד, דבגדיש ועבד ליכא לאוקמי הכי, דאורחא דמלתא לשדורי איניש עבדיה לשמור גדישו, ואיידי דנקט גבי עבד 'כפות' ו'סמוך' - נקט גבי גדי 'כפות' ו'סמוך', ואף על גב דבגדי אין לומר 'היה לו לברוח' שהרי אין בו דעת, ואם אינו כפות וסמוך - נמי חייב, כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז,א) 'שורו כממונו'
  33. ^ ממון הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שמות כא לב)
  34. ^ דהא ודאי ממש הרגו
  35. ^ ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דאין חייב מיתה בשביל הגדי - מפסיד בעל הגדי
  36. ^ הא אמרינן בפרק קמא (דף י.) 'חומר בשור מבאש, שאם מסרו לחרש – חייב'
  37. ^ החרש, דלא דמי לשור: דשור מזומן להזיק; אבל הא דגחלת - חרש עביד ליה להיזק
  38. ^ מזומן היזיקו והוי כשורו
  39. ^ ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר 'אשו משום חציו' והכא חציו דחרש הן
  40. ^ עצים יבשים
  41. ^ עצים קטנים דַקים
  42. ^ דהאי ודאי פושע הוא
  43. ^ מעצמה משמע, וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו, אלא בתוך שלו הדליק, והאש הלכה מעצמה - ואפילו הכי קרי
  44. ^ - כאילו הדליקו בעצמו