ביאור:בבלי בבא קמא דף פו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

חייב בכולן ^[1].

האי 'לא עשה חבורה' - היכי דמי ^[2]? לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור ^[3], וקתני 'חייב בכולן ^[4]'?

אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה.

והאמר רבה: 'החורש את אביו – נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה': טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [ולכן יהא פטור מתשלומים, שהרי קם ליה בדרבה מיניה]?

אלא הכא במאי עסקינן? - כגון שגילחו ^[5]: גילחו מהדר הדר, והיינו בעיין ^[6].

אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שסכו נשא ^[7], דלא הדר ^[8].

צער - דאית ליה קרטופני ^[9] ברישיה, וצווחי מהנהו קרטופני ^[10]; ריפוי - דבעיא אסויי ^[11]; שבת - דהוה מרקיד בי כובי ^[12], דבעיא מחוי גוני ארישא ^[13] ולא מחוי מהנהו קרטופני ^[14]; בושת - אין לך בושת גדול מזה.

ומילתא דבעיא ליה לרבה - פשיטא ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא, דאתמר: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור:

אביי אמר: נותן לו שבת גדולה ^[15] [דהיינו נזק] ושבת קטנה ^[16];

ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ^[17].

איתמר: הקוטע יד עבד עברי של חבירו ^[18]: אביי אמר: נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב; רבא אמר: הכל ינתן לעבד, וילקח בהן קרקע, והרב אוכל פירות.

פשיטא: פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת ^[19] -

היכי דמי?

דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה –

הכל לעצמו; פיחת ^[20] אצל רבו ^[21] - פלוגתא דאביי ורבא.

בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש.

מני מתניתין?: לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, אלא רבי שמעון היא, דתניא: וכולן ^[22] רואין אותן ^[23] כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם ^[24], שהן בני אברהם יצחק ויעקב - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו; רבי שמעון אומר: עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים כפחותין שבהן ^[25]'; מני? <השתא:> אי רבי מאיר מתניתין - קתני הכל לפי המבייש והמתבייש', ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו! ואי רבי יהודה מתניתין - קתני המבייש את הסומא – חייב, ואילו רבי יהודה אומר ^[26]: סומא אין לו בושת! אלא - לאו רבי שמעון היא?

אפילו תימא רבי יהודה: כי אמר רבי יהודה 'סומא אין לו בושת' - למשקל מיניה, אבל למיתבא ליה - יהבינן ליה.

והא מדקתני סיפא המבייש את הישן – חייב, וישן שבייש – פטור ולא קתני 'סומא שבייש - פטור' מכלל דלא שנא הכי ולא שנא הכי!
אלא מחוורתא מתניתין - רבי שמעון היא ^[27].

מאן תנא להא דתנו רבנן: נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול - נותן לגדול דמי בושתו של קטן; לבייש את העבד ובייש את בן חורין - נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד – מני?: לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון!?

קא סלקא דעתך קטן = קטן בנכסים, גדול = גדול בנכסים:

אי רבי מאיר - האמר כולהו בהדי הדדי נינהו!?

ואי רבי יהודה - האמר אין לעבדים בושת ^[28]!?

ואי רבי שמעון - האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור!?

מאי טעמא? כקטלא: מה קטלא עד דמתכוון ליה, דכתיב (דברים יט יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו) וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוון לו, בושת נמי - עד דמיכוין ליה, דכתיב (דברים כה יא: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו - עד שיתכוון לו ^[29]!?

לעולם רבי יהודה; וכי קאמר רבי יהודה 'אין לעבדים בושת' - למיתבא להו, אבל למישם - שיימינן בהו ^[30].

ואי בעית אימא - אפילו תימא רבי מאיר: מי סברת גדול = גדול בנכסים, קטן = קטן בנכסים? לא: גדול = גדול ממש, וקטן = קטן ממש.

וקטן בר בושת הוא?

אִין, כדאמר רב פפא ^[31]: דמיכלמו ליה ומיכלם - הכא נמי

עמוד ב

דמיכלמו ליה ומיכלם ^[32].

משנה:

המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן – חייב; וישן שבייש – פטור.

נפל מן הגג והזיק ובייש - חייב על הנזק, ופטור על הבושת עד שיהא מתכוין.

גמרא:

תנו רבנן: ביישו ערום – חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש; ביישו בבית המרחץ – חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק.

אמר מר ביישו ערום – חייב; ערום בר בושת הוא ^[33]?

אמר רב פפא: מאי ערום? - דאתא זיקא כרכינהו למאניה [הרימו את בגדיו], ואתא הוא [המבייש] דלינהו טפי [הרים בגדיו עוד], וביישיה ביישו.

בבית המרחץ – חייב - בית המרחץ בר בושת הוא ^[34]?

אמר רב פפא: שביישו על גב הנהר.

בעי רבי אבא בר ממל: ביישו ישן ^[35] ומת ^[36] – מהו?

מאי קמבעיא ליה?

אמר רב זביד: הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא - והא מית ליה, ולית ליה כיסופא ^[37]? או דלמא משום זילותא ^[38] הוא, והא אוזליה?

תא שמע: רבי אומר: חרש וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת. אי אמרת בשלמא 'משום זילותא' - היינו דקתני 'קטן'; אלא אי אמרת 'משום כיסופא' - קטן בר בושת הוא?

אלא מאי, משום זילותא? - אפילו שוטה נמי!?

אמרי: שוטה - אין לך בושת גדולה מזו' [ואי אפשר לביישו עוד]!

מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי משום כיסופא - קטן בר כיסופא הוא? כדאמר רב פפא: דמיכלמו ליה ומיכלם - הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם.

רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והא מיית ליה? או דלמא משום בושת משפחה? תא שמע: חרש וקטן - יש לו בושת; שוטה - אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה - היינו דקתני 'קטן'; אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה - קטן בר בושת הוא?

אלא מאי - משום בושת דבני משפחה? - אפילו שוטה נמי!

שוטה - אין לך בושת גדולה מזו.

מכל מקום ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא - קטן בר כיסופא הוא?

אמר רב פפא: אִין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא ^[39]: רבי אומר: חרש - יש לו בושת; שוטה - אין לו בושת; קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו: הא - דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם.

המבייש את הסומא [והמביש את הישן - חייב; וישן שבייש פטור]:

מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת ^[40]; וכך היה רבי יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות בית דין.

מאי טעמא דרבי יהודה?

גמר עיניך עיניך מעדים זוממין ^[41]: מה התם סומין לא ^[42] - אף הכא סומין לא.

מחייבי גליות – דתניא: (במדבר לה כג: או בכל אבן אשר ימות בה) בלא ראות [ויפל עליו וימת והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו] ^[43] - פרט לסומא, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: לרבות את הסומא'.

מאי טעמא דרבי יהודה?

אמר לך (דברים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים [ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - ואפילו סומא, כתב רחמנא 'בלא ראות' – למעוטי;

ורבי מאיר?

כתב רחמנא 'בלא ראות' למעוטי, וכתב רחמנא (דברים יט ד: וזה דבר הרצח, אשר ינוס שמה וחי: אשר יכה את רעהו) בבלי דעת [והוא לא שנא לו מתמל שלשם] – למעוטי; הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!?

ורבי יהודה?

ההוא 'בבלי דעת' [יש עוד 'בבלי דעת': דברים ד,מב: לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם ונס אל אחת מן הערים האל וחי] - פרט למתכוין הוא דאתא.

חייבי מיתות בית דין - אתיא 'רוצח' 'רוצח' מחייבי גליות ^[44];

חייבי מלקיות - אתיא 'רשע' 'רשע' מחייבי מיתות בית דין ^[45]

תניא אידך: 'רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת;

הערות

^ חמשה דברים
^ שיהא היזק בלא חבורה
^ דבאין סופו לחזור ליכא למימר, דכל 'בלא חבורה' - סופו לחזור הוא
^ חמשה דברים
^ דאפחתיה מכספיה, בלא חבורה
^ כלומר: מה לי שיער מה לי יד - הא בסופו לחזור מחייבת ליה
^ סם המשיר את השער
^ ואינו חוזר, ואיכא נזק: דהא אפחתיה מכספיה, דמום הוא
^ בקעים בקעים; חטטין
^ מכאיבים לו מחמת חוזק הסם
^ לצערא דהנך קרטופני
^ לשון מרקד בחנויות
^ מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק, כדרך הליצנים
^ דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני - לא מצי מחוי; ואף על פי שלא בטלו משאר מלאכה - נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך
^ דמי ידו
^ כל ימים שיפול למשכב - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין
^ עד שיחזור לקדמותו - נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק, ולא כשומר קישואין, דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו
^ קוטע ממש, דאין סופו לחזור
^ שלא בטלו ממלאכה
^ אף
^ כגון קיטע את ידו
^ עניים ועשירים
^ ואפילו את העשירים
^ ואין שמין את העני לפי עניותו - להקל, ולא את העשיר לפי עשרו, שהרי אין לדמי בשתו סוף, אלא כולן שוין בכך
^ פחותים שבעניים – להקל: דכיון דעני הוא בושתו קלה
^ לקמן בשמעתין
^ דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו
^ במתניתין היא (דף פז,א)
^ מדשמעינן ליה לרבי שמעון גבי קטלא [ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)] 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור' הכא נמי לא שנא, דטעמא דהתם - משום 'וארב לו'; הכא נמי כתיב 'במבושיו' (דברים כה יא)
^ בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה, ואותו שומא יתן לבן חורין זה
^ לקמן (ע"ב)
^ כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה - מצטער
^ בתמיה: כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם - מי הוי בר בושת
^ בני אדם עומדים ערומים, ואין להם בושת
^ בייש אדם ישן
^ מתוך שנתו, ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה
^ חפיית פנים
^ שמזלזל בו בפני רבים, ואף על פי שאינו שם על לבו
^ בניחותא [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ט הלכה יג]
^ אם בייש חבירו – פטור; ומתניתין קתני 'ישן שבייש – פטור', ובסומא לא תנא הכי; הלכך סומא חייב
^ בעדים זוממין כתיב (דברים יט כא) 'לא תחוס עינך עליו'; בבושת נמי כתיב (דברים כה יב) 'וקצותה את כפה לא תחוס עינך'
^ עדים - אי אפשר בסומין, דבעינן ראיה: דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו - היאך יעיד?
^ משמע שהוא רואה במקום אחר, וכאן היה בלא ראות
^ במיתה כתיב (במדבר לה לא) 'לא תקחו כופר לנפש רוצח', ובגלות כתיב (במדבר לה ו) 'לנוס שמה רוצח'
^ במלקות כתיב (דברים כה ב) 'אם בן הכות הרשע', ובמיתה כתיב (במדבר לה לא) 'אשר הוא רשע למות'

[1] חמשה דברים

[2] שיהא היזק בלא חבורה

[3] דבאין סופו לחזור ליכא למימר, דכל 'בלא חבורה' - סופו לחזור הוא

[4] חמשה דברים

[5] דאפחתיה מכספיה, בלא חבורה

[6] כלומר: מה לי שיער מה לי יד - הא בסופו לחזור מחייבת ליה

[7] סם המשיר את השער

[8] ואינו חוזר, ואיכא נזק: דהא אפחתיה מכספיה, דמום הוא

[9] בקעים בקעים; חטטין

[10] מכאיבים לו מחמת חוזק הסם

[11] לצערא דהנך קרטופני

[12] לשון מרקד בחנויות

[13] מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק, כדרך הליצנים

[14] דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני - לא מצי מחוי; ואף על פי שלא בטלו משאר מלאכה - נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך

[15] דמי ידו

[16] כל ימים שיפול למשכב - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין

[17] עד שיחזור לקדמותו - נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק, ולא כשומר קישואין, דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו

[18] קוטע ממש, דאין סופו לחזור

[19] שלא בטלו ממלאכה

[20] אף

[21] כגון קיטע את ידו

[22] עניים ועשירים

[23] ואפילו את העשירים

[24] ואין שמין את העני לפי עניותו - להקל, ולא את העשיר לפי עשרו, שהרי אין לדמי בשתו סוף, אלא כולן שוין בכך

[25] פחותים שבעניים – להקל: דכיון דעני הוא בושתו קלה

[26] לקמן בשמעתין

[27] דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו

[28] במתניתין היא (דף פז,א)

[29] מדשמעינן ליה לרבי שמעון גבי קטלא [ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)] 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור' הכא נמי לא שנא, דטעמא דהתם - משום 'וארב לו'; הכא נמי כתיב 'במבושיו' (דברים כה יא)

[30] בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה, ואותו שומא יתן לבן חורין זה

[31] לקמן (ע"ב)

[32] כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה - מצטער

[33] בתמיה: כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם - מי הוי בר בושת

[34] בני אדם עומדים ערומים, ואין להם בושת

[35] בייש אדם ישן

[36] מתוך שנתו, ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה

[37] חפיית פנים

[38] שמזלזל בו בפני רבים, ואף על פי שאינו שם על לבו

[39] בניחותא [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ט הלכה יג]

[40] אם בייש חבירו – פטור; ומתניתין קתני 'ישן שבייש – פטור', ובסומא לא תנא הכי; הלכך סומא חייב

[41] בעדים זוממין כתיב (דברים יט כא) 'לא תחוס עינך עליו'; בבושת נמי כתיב (דברים כה יב) 'וקצותה את כפה לא תחוס עינך'

[42] עדים - אי אפשר בסומין, דבעינן ראיה: דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו - היאך יעיד?

[43] משמע שהוא רואה במקום אחר, וכאן היה בלא ראות

[44] במיתה כתיב (במדבר לה לא) 'לא תקחו כופר לנפש רוצח', ובגלות כתיב (במדבר לה ו) 'לנוס שמה רוצח'

[45] במלקות כתיב (דברים כה ב) 'אם בן הכות הרשע', ובמיתה כתיב (במדבר לה לא) 'אשר הוא רשע למות'

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]