ביאור:בבלי בבא קמא דף פו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
חייב בכולן [1].
האי 'לא עשה חבורה' - היכי דמי [2]? לאו כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור [3], וקתני 'חייב בכולן [4]'?
אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה.
והאמר רבה: 'החורש את אביו – נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה בלא חבורה': טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה [ולכן יהא פטור מתשלומים, שהרי קם ליה בדרבה מיניה]?
אלא הכא במאי עסקינן? - כגון שגילחו [5]: גילחו מהדר הדר, והיינו בעיין [6].
אמרי: הכא במאי עסקינן? - כגון שסכו נשא [7], דלא הדר [8].
צער - דאית ליה קרטופני [9] ברישיה, וצווחי מהנהו קרטופני [10]; ריפוי - דבעיא אסויי [11]; שבת - דהוה מרקיד בי כובי [12], דבעיא מחוי גוני ארישא [13] ולא מחוי מהנהו קרטופני [14]; בושת - אין לך בושת גדול מזה.
ומילתא דבעיא ליה לרבה - פשיטא ליה לאביי להך גיסא ולרבא להך גיסא, דאתמר: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור:
אביי אמר: נותן לו שבת גדולה [15] [דהיינו נזק] ושבת קטנה [16];
ורבא אמר: אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום [17].
איתמר: הקוטע יד עבד עברי של חבירו [18]: אביי אמר: נותן לו שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב; רבא אמר: הכל ינתן לעבד, וילקח בהן קרקע, והרב אוכל פירות.
פשיטא: פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת [19] -
היכי דמי?
דפסקיה לריש אוניה או לריש נחיריה –
הכל לעצמו; פיחת [20] אצל רבו [21] - פלוגתא דאביי ורבא.
בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש.
מני מתניתין?: לא רבי מאיר ולא רבי יהודה, אלא רבי שמעון היא, דתניא: וכולן [22] רואין אותן [23] כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם [24], שהן בני אברהם יצחק ויעקב - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו; רבי שמעון אומר: עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים כפחותין שבהן [25]'; מני? <השתא:> אי רבי מאיר מתניתין - קתני הכל לפי המבייש והמתבייש', ורבי מאיר כולהו בהדי הדדי נינהו! ואי רבי יהודה מתניתין - קתני המבייש את הסומא – חייב, ואילו רבי יהודה אומר [26]: סומא אין לו בושת! אלא - לאו רבי שמעון היא?
אפילו תימא רבי יהודה: כי אמר רבי יהודה 'סומא אין לו בושת' - למשקל מיניה, אבל למיתבא ליה - יהבינן ליה.
והא מדקתני סיפא המבייש את הישן – חייב, וישן שבייש – פטור ולא קתני 'סומא שבייש - פטור' מכלל דלא שנא הכי ולא שנא הכי!
אלא מחוורתא מתניתין - רבי שמעון היא [27].
מאן תנא להא דתנו רבנן: נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול - נותן לגדול דמי בושתו של קטן; לבייש את העבד ובייש את בן חורין - נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד – מני?: לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי שמעון!?
קא סלקא דעתך קטן = קטן בנכסים, גדול = גדול בנכסים:
אי רבי מאיר - האמר כולהו בהדי הדדי נינהו!?
ואי רבי יהודה - האמר אין לעבדים בושת [28]!?
ואי רבי שמעון - האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה - פטור!?
מאי טעמא? כקטלא: מה קטלא עד דמתכוון ליה, דכתיב (דברים יט יא: וכי יהיה איש שנא לרעהו) וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] - עד שיתכוון לו, בושת נמי - עד דמיכוין ליה, דכתיב (דברים כה יא: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו - עד שיתכוון לו [29]!?
לעולם רבי יהודה; וכי קאמר רבי יהודה 'אין לעבדים בושת' - למיתבא להו, אבל למישם - שיימינן בהו [30].
ואי בעית אימא - אפילו תימא רבי מאיר: מי סברת גדול = גדול בנכסים, קטן = קטן בנכסים? לא: גדול = גדול ממש, וקטן = קטן ממש.
וקטן בר בושת הוא?
אִין, כדאמר רב פפא [31]: דמיכלמו ליה ומיכלם - הכא נמי
דמיכלמו ליה ומיכלם [32].
משנה:
המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן – חייב; וישן שבייש – פטור.
נפל מן הגג והזיק ובייש - חייב על הנזק, ופטור על הבושת עד שיהא מתכוין.
גמרא:
תנו רבנן: ביישו ערום – חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש; ביישו בבית המרחץ – חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק.
אמר מר ביישו ערום – חייב; ערום בר בושת הוא [33]?
אמר רב פפא: מאי ערום? - דאתא זיקא כרכינהו למאניה [הרימו את בגדיו], ואתא הוא [המבייש] דלינהו טפי [הרים בגדיו עוד], וביישיה ביישו.
בבית המרחץ – חייב - בית המרחץ בר בושת הוא [34]?
אמר רב פפא: שביישו על גב הנהר.
בעי רבי אבא בר ממל: ביישו ישן [35] ומת [36] – מהו?
מאי קמבעיא ליה?
אמר רב זביד: הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא הוא - והא מית ליה, ולית ליה כיסופא [37]? או דלמא משום זילותא [38] הוא, והא אוזליה?
תא שמע: רבי אומר: חרש וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת. אי אמרת בשלמא 'משום זילותא' - היינו דקתני 'קטן'; אלא אי אמרת 'משום כיסופא' - קטן בר בושת הוא?
אלא מאי, משום זילותא? - אפילו שוטה נמי!?
אמרי: שוטה - אין לך בושת גדולה מזו' [ואי אפשר לביישו עוד]!
מכל מקום ניפשוט מינה דמשום זילותא הוא, דאי משום כיסופא - קטן בר כיסופא הוא? כדאמר רב פפא: דמיכלמו ליה ומיכלם - הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם.
רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה: משום כיסופא דידיה הוא, והא מיית ליה? או דלמא משום בושת משפחה? תא שמע: חרש וקטן - יש לו בושת; שוטה - אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה - היינו דקתני 'קטן'; אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה - קטן בר בושת הוא?
אלא מאי - משום בושת דבני משפחה? - אפילו שוטה נמי!
שוטה - אין לך בושת גדולה מזו.
מכל מקום ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא - קטן בר כיסופא הוא?
אמר רב פפא: אִין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא [39]: רבי אומר: חרש - יש לו בושת; שוטה - אין לו בושת; קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו: הא - דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם.
המבייש את הסומא [והמביש את הישן - חייב; וישן שבייש פטור]:
מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת [40]; וכך היה רבי יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות בית דין.
מאי טעמא דרבי יהודה?
גמר עיניך עיניך מעדים זוממין [41]: מה התם סומין לא [42] - אף הכא סומין לא.
מחייבי גליות – דתניא: (במדבר לה כג: או בכל אבן אשר ימות בה) בלא ראות [ויפל עליו וימת והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו] [43] - פרט לסומא, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: לרבות את הסומא'.
מאי טעמא דרבי יהודה?
אמר לך (דברים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים [ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - ואפילו סומא, כתב רחמנא 'בלא ראות' – למעוטי;
ורבי מאיר?
כתב רחמנא 'בלא ראות' למעוטי, וכתב רחמנא (דברים יט ד: וזה דבר הרצח, אשר ינוס שמה וחי: אשר יכה את רעהו) בבלי דעת [והוא לא שנא לו מתמל שלשם] – למעוטי; הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!?
ורבי יהודה?
ההוא 'בבלי דעת' [יש עוד 'בבלי דעת': דברים ד,מב: לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם ונס אל אחת מן הערים האל וחי] - פרט למתכוין הוא דאתא.
חייבי מיתות בית דין - אתיא 'רוצח' 'רוצח' מחייבי גליות [44];
חייבי מלקיות - אתיא 'רשע' 'רשע' מחייבי מיתות בית דין [45]
תניא אידך: 'רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת;
הערות[עריכה]
- ^ חמשה דברים
- ^ שיהא היזק בלא חבורה
- ^ דבאין סופו לחזור ליכא למימר, דכל 'בלא חבורה' - סופו לחזור הוא
- ^ חמשה דברים
- ^ דאפחתיה מכספיה, בלא חבורה
- ^ כלומר: מה לי שיער מה לי יד - הא בסופו לחזור מחייבת ליה
- ^ סם המשיר את השער
- ^ ואינו חוזר, ואיכא נזק: דהא אפחתיה מכספיה, דמום הוא
- ^ בקעים בקעים; חטטין
- ^ מכאיבים לו מחמת חוזק הסם
- ^ לצערא דהנך קרטופני
- ^ לשון מרקד בחנויות
- ^ מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק, כדרך הליצנים
- ^ דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני - לא מצי מחוי; ואף על פי שלא בטלו משאר מלאכה - נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך
- ^ דמי ידו
- ^ כל ימים שיפול למשכב - רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין
- ^ עד שיחזור לקדמותו - נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק, ולא כשומר קישואין, דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו
- ^ קוטע ממש, דאין סופו לחזור
- ^ שלא בטלו ממלאכה
- ^ אף
- ^ כגון קיטע את ידו
- ^ עניים ועשירים
- ^ ואפילו את העשירים
- ^ ואין שמין את העני לפי עניותו - להקל, ולא את העשיר לפי עשרו, שהרי אין לדמי בשתו סוף, אלא כולן שוין בכך
- ^ פחותים שבעניים – להקל: דכיון דעני הוא בושתו קלה
- ^ לקמן בשמעתין
- ^ דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו
- ^ במתניתין היא (דף פז,א)
- ^ מדשמעינן ליה לרבי שמעון גבי קטלא [ב'אלו הן הנשרפין' (סנהדרין דף עט,א)] 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור' הכא נמי לא שנא, דטעמא דהתם - משום 'וארב לו'; הכא נמי כתיב 'במבושיו' (דברים כה יא)
- ^ בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה, ואותו שומא יתן לבן חורין זה
- ^ לקמן (ע"ב)
- ^ כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה - מצטער
- ^ בתמיה: כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם - מי הוי בר בושת
- ^ בני אדם עומדים ערומים, ואין להם בושת
- ^ בייש אדם ישן
- ^ מתוך שנתו, ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה
- ^ חפיית פנים
- ^ שמזלזל בו בפני רבים, ואף על פי שאינו שם על לבו
- ^ בניחותא [תוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ט הלכה יג]
- ^ אם בייש חבירו – פטור; ומתניתין קתני 'ישן שבייש – פטור', ובסומא לא תנא הכי; הלכך סומא חייב
- ^ בעדים זוממין כתיב (דברים יט כא) 'לא תחוס עינך עליו'; בבושת נמי כתיב (דברים כה יב) 'וקצותה את כפה לא תחוס עינך'
- ^ עדים - אי אפשר בסומין, דבעינן ראיה: דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו - היאך יעיד?
- ^ משמע שהוא רואה במקום אחר, וכאן היה בלא ראות
- ^ במיתה כתיב (במדבר לה לא) 'לא תקחו כופר לנפש רוצח', ובגלות כתיב (במדבר לה ו) 'לנוס שמה רוצח'
- ^ במלקות כתיב (דברים כה ב) 'אם בן הכות הרשע', ובמיתה כתיב (במדבר לה לא) 'אשר הוא רשע למות'