ביאור:בבלי בבא קמא דף נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


לא, משום דלית ביה הבלא [1].

אי הכי – הוזק בו – חייב? הא לית ביה הבלא?

אמר ליה: אֵין הבל למיתה, ויש הבל לנזקין.

איתיביה [סנהדרין פ"ו מ"ד]: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ותני עלה [תוספתא סנהדרין פ"ט מ"ו [צוקרמאנדל]] וקומה שלו - הרי כאן שלש; ואי סלקא דעתך 'יש חבטה בפחות מעשרה' למה לי כולי האי? ולטעמיך נעביד עשרה [2]? - אלא כרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא: (ויקרא יט יח: לא תקם ולא תטר את בני עמך) ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה [3].

אי הכי נגבה טפי?

משום דמינוול [4].

איתיביה: ’[דברים כב,ח: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך] כי יפול הנופל ממנו - ממנו ולא מתוכו [5]; כיצד? - היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים, ונפל מתוכה לתוכו [6] – פטור [7]; עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה [8] – חייב [9]' ואי סלקא דעתא 'יש חבטה בפחות מעשרה' - למה לי '[10] עשרה' [11]?

אמר ליה: שאני בית, דכל פחות מעשרה - לאו 'בית' הוא [12].

אי הכי [13] - [14] השתא נמי: דהוי מאבראי עשרה [15]; דל מיניה תקרה ומעזיבה מגואי - לא הוי עשרה [16]!?

אמר ליה: כגון דחק מגואי [17].

אי הכי - כי לא הוי נמי מאבראי עשרה, משכחת לה [18] דהוי מגואי עשרה!?

כגון דחק בה טפי;

אלא [19] היינו טעמא דרב נחמן: סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי? ארבעה; אריתא דדלאי כמה הוי? שיתא - הא עשרה אישתכח, דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט.

אלא מתניתין, דקתני מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים - בשיתא נמי סגיא?

אמרי: מתניתין - דאיגנדר [20] לבור.

משנה:

בור של שני שותפין: עבר עליו הראשון ולא כסהו, והשני ולא כסהו - השני חייב [21].

גמרא:

אמרי: בור של שני שותפין - היכי משכחת לה? הניחא אי סבירא לן כרבי עקיבא, דאמר 'בור ברשותו חייב' - משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם, והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן; אלא אי סבירא לן 'בור ברשותו - פטור' היכי משכחת לה דחייב עליה? ברשות הרבים? וברשות הרבים בור של שני שותפין היכי משכחת לה? אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה "זיל כרי לן" ואזל כרה להו - אין שליח לדבר עבירה [22]! ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה - נסתלקו להו מעשה ראשון!? הניחא לרבי, ולנזקין [23] משכחת לה [24], אלא לרבי ולמיתה [25], ולרבנן - בין למיתה בין לנזקין - היכי משכחת לה?

אמר רבי יוחנן: כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה [26].

מאי 'רבי' ומאי 'רבנן'?

דתניא: 'אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב;

רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין'.

מאי טעמא דרבנן?

דאמר קרא (שמות כא לג: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו; ונפל שמה שור או חמור) ’’כי יפתח' ו'כי יכרה': אם על פתיחה חייב - על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון.

ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן [(לעיל נ,א): הנהו מיצרך צריכי: דאי כתב רחמנא 'כי יפתח' הוה אמינא 'פותח הוא דסגי ליה בכסוי, כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה [27]'; ואי כתב רחמנא 'כי יכרה' הוה אמינא 'כרייה הוא דבעי כסוי, משום דעבד מעשה, אבל פותח - דלא עבד מעשה - אימא כסוי נמי לא בעי?! קא משמע לן].

ורבנן נמי מיצרך צריכי!

אלא היינו טעמא דרבנן: אמר קרא 'כי יכרה איש בור': אחד ולא שנים [28].

ורבי?

ההוא מיבעי ליה 'כי יכרה איש בור' - ולא שור בור;

ורבנן?

תרי 'איש בור' כתיבי.

ורבי?

איידי דכתב האי - כתב האי.

וממאי דלחיובי בתרא? דלמא לחיובי קמא?

לא סלקא דעתך, דאמר קרא (שמות כא לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו) והמת יהיה לו' - ההוא דקא עביד מיתה.

והאי 'והמת יהיה לו' מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין [29] שנפל לבור – [30] פטור, שנאמר 'והמת יהיה לו': במי שהמת שלו [31]

אמרי: ולאו ממילא שמעת מינה [32] דבההוא דעבד מיתה עסקינן.

תנו רבנן: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לעשרים, ובא אחר והשלימה לשלשים - כולן חייבין.

ורמינהו: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר וסייד [33] וכייד [34] - האחרון חייב!?


עמוד ב


לימא: הא [35] רבי [36], הא [37] רבנן [38]?

אמר רב זביד: הא והא רבנן: עד כאן לא קאמרי רבנן אחרון חייב אלא היכא דלא עבד קמא שיעור מיתה, אבל היכא דעבד קמא שיעור מיתה - אפילו רבנן מודו דכולן חייבין [39];

והא סייד וכייד דקא עבד קמא שיעור מיתה, וקתני אחרון חייב?

אמרי: התם - שלא היה בו הבל למיתה [40] ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה [41].

איכא דאמרי: אמר רב זביד: הא והא רבי [42]; הך דקתני כולן חייבין – שפיר; הא דקתני אחרון חייב - כגון שלא היה בו הבל, לא למיתה ולא לנזקין [43], ובא אחר והוסיף בו הבל, בין למיתה בין לנזקין.

אמר רבא: הניח אבן על פי הבור, והשלימה לעשרה - באנו למחלוקת רבי ורבנן [44].

פשיטא [45]?

מהו דתימא: למטה הוא, דהבלא דידיה קא קטיל ליה, אבל למעלה - דלא הבלא דידיה קא קטיל - אימא לא [46]? קא משמע לן.

בעי רבא: טם [47] טפח [48] וסילק אבניו מהו? מי אמרינן מאי דעבד - שקליה [49]? או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה [50]?

תיקו.

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל בר מרתא: בור שמונה, ומהן שני טפחים מים – חייב;

מאי טעמא?

כל טפח דמיא - כתרי דיבשה דמי.

איבעיא להו: בור תשעה ומהן טפח אחד מים – מהו?: מי אמרינן: כיון דלא נפישי מיא [51] - לית ביה הבלא? או דלמא: כיון דעמיק טפי - אית ביה הבלא?

בור שבעה, ומהן שלשה טפחים מים – מהו? מי אמרינן: כיון דנפישי מים טפי - אית ביה הבלא? או דלמא: כיון דלא עמקא - לית ביה הבלא?

תיקו.

בעא מיניה רב שיזבי מרבה: הרחיבה [52] – מהו?

אמר ליה: הרי מיעט הבלא [53]!

אמר ליה: אדרבה - הרי קירב הזיקא [54]!?

אלא אמר רב אשי: ניחזי אנן: אי בהבלא מיית - הרי מיעט הבלא; אי בחבטה מיית - הרי קירב הזיקא!?

איכא דאמרי אמר רב אשי: ניחזי אנן: אי מההיא גיסא נפל - הרי קירב הזיקא, ואי מאידך גיסא נפל - הרי מיעט הבלא!?

איתמר: בור שעומקה כרחבה: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני: חד אמר: לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה, וחד אמר: לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה.

עבר עליו הראשון ולא כסהו [והשני ולא כסהו - השני חייב]:

וראשון מאימת מיפטר [55]?

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו משמיה דרבה בר בר חנה, דאמר משמיה דרבי מני: חד אמר: משמניחו משתמש; וחד אמר: משימסור לו דליו [56];

כתנאי: 'המדלה מים מן הבור, ובא חבירו ואמר לו "הנח לי ואני אדלה מים" - כיון שהניחו משתמש – פטור;

רבי אליעזר בן יעקב אומר: משימסור לו דליו.'

במאי קמיפלגי?

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה: האי מדידיה קא ממלא והאי מדידיה קא ממלא [57] ורבנן סברי אין ברירה.

אמר רבינא: ואזדו לטעמייהו, דתנן [נדרים פ"ה מ"א]: 'השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר [58]. רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו [59]';

במאי קמיפלגי?

רבי אליעזר בן יעקב סבר: יש ברירה: האי לדנפשיה עייל והאי לדנפשיה עייל, ורבנן סברי: אין ברירה.

אמר רבי אלעזר: המוכר בור לחבירו, כיון שמסר לו דליו – קנה.

היכי דמי?: אי בכספא - ליקני בכספא, אי בחזקה - ליקני בחזקה [60]?

לעולם בחזקה [61], [62] ובעי למימר ליה "לך חזק וקני", וכיון שמסר לו דליו - כמאן דאמר ליה "לך חזק וקני" דמי.

אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר בית לחבירו,


הערות[עריכה]

  1. ^ אבל חבטה אית ביה, ואפילו הכי - פטור, כרב
  2. ^ דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה
  3. ^ שימות מהר
  4. ^ שנעשה אברים
  5. ^ בית גבוה מרשות הרבים שראוי ליפול ממנו לרשות הרבים - חייב במעקה, ולא בית עמוק מרשות הרבים, שהנופל נופל על גגו
  6. ^ כלומר: שהנופל נופל מתוך רשות הרבים 'לתוכו' = על גגו
  7. ^ מן המעקה
  8. ^ כלומר: שהנופל נופל מגגו לרשות הרבים
  9. ^ במעקה
  10. ^ בית גבוה
  11. ^ דמשמע: הא בציר מהכי פטור ממעקה
  12. ^ ותורה לא חייבה במעקה אלא בית, ואף על גב דיש חבטה
  13. ^ דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא
  14. ^ אמאי קתני 'עמוקה ממנו עשרה טפחים – חייב'?
  15. ^ כי הוי נמי עשרה לצד רשות הרבים
  16. ^ ולא חזי לדירה, ולא הוי בית
  17. ^ עד דהוי מגוואי עשרה טפחים, והוי בית וחייב
  18. ^ דהוי בית
  19. ^ טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא, ולרב נחמן לא תקשי:
  20. ^ שוכב היה ונתגלגל ונפל
  21. ^ והראשון פטור; ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו
  22. ^ להתחייב שולחו, אלא שליח מיחייב; וסברא הוא: דאמרינן ליה: דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?
  23. ^ דאמר לקמן 'אחר שניהן לנזקין'
  24. ^ דתרוייהו מיחייבי
  25. ^ דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון
  26. ^ שחפר האחד תשעה, ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו, דאין כאן אחרון (לנזקין), דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור, ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה, וכל שכן בנזקין
  27. ^ יסתום וימלא עפר
  28. ^ מעטיה קרא לראשון, כדמפרש לקמיה; וכי מעטיה - לנזקין מעטיה, דאי ממיתה - לא אצטריך קרא, דהא לא עבד שיעור מיתה
  29. ^ כגון בכור בעל מום שהוא של כהן, דקרינן ביה 'שור רעהו', או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה, דקרינא ביה 'שור רעהו'
  30. ^ ואפילו הכי - לענין בור
  31. ^ מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים, יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו,א) גבי פסולי המוקדשין שנפדו: ’’תזבח’[דברים יב,טו: ... תזבח ואכלת בשר...] - ולא גיזה, 'בשר' - ולא חלב; 'ואכלת' - ולא לכלביך [דומה לספרי דברים פסקא עא]; אבל שור שנגחו – חייב, כדמפרש לקמיה בפירקין; ולהכי נקט 'פסולי המוקדשים': דאילו קדשים תמים - מאי אריא בור? אפילו שור שנגחו נמי פטור, דכתיב 'שור רעהו - ולא שור הקדש [בבא קמא פ"ד מ"ג]
  32. ^ כלומר: תרתי שמעת מיניה
  33. ^ שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך, וזה שסיידו קצרו
  34. ^ עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו
  35. ^ דקתני חייבין
  36. ^ רבי היא, דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה: 'הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין', והכא - דעבדי קמאי שיעור מיתה - הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה
  37. ^ דקתני 'אחרון חייב' - וראשון פטור
  38. ^ דדייקי איש - אחד ולא שנים
  39. ^ דכי כתיב מיעוטא - אחופר בור תשעה כתיב, דליכא לחיוביה מן 'והמת יהיה לו', דהא מסקנא דמילתא מן 'והמת יהיה לו' - נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב, ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה, דעיקר קרא לכדרבא אתא
  40. ^ שהיתה רחבה הרבה; משום הכי פטור אף בנזקין, כדאמרינן 'איש' - אחד ולא שנים
  41. ^ דהוה ליה כחופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה
  42. ^ דאילו רבנן כי היכי דפטרי חופר תשעה מנזקין - פטרי נמי הכא לקמאי
  43. ^ הלכך ראשון פטור אף בנזקין, ואליבא דרב, דאמר 'להבלו ולא לחבטו'; ואליבא דרבי אצטריך לשנויי 'שלא היה בו הבל אפילו לנזקין', דאילו היה בו הבל לנזקין - הוי ראשון שותף לנזקין; ולשמואל, דאמר 'אף על החבטה חייבה תורה' - מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו, דאין כאן חבט
  44. ^ לרבנן: אחרון חייב, בין לנזקין בין למיתה; לרבי - אחר אחרון למיתה, אחר שניהן לנזקין
  45. ^ מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה
  46. ^ בין לרבי בין לרבנן: אחרון פטור, דלאו הבלא דידיה קטליה
  47. ^ 'טם' = סתם בלשון ארמי: סתמום פלשתים = טמונין פלשתאי (בראשית כו טו)
  48. ^ החופר בור תשעה, ואחר השלימו לעשרה, וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף
  49. ^ וראשון חייב בנזקין
  50. ^ והוה ליה השתא בור תשעה, דאחרון וחייב מיהא בנזקין
  51. ^ מוסיף הבלא
  52. ^ אחד חופר בור עשרה, ובא חבירו והרחיב פיו
  53. ^ ותבא לו ברכה
  54. ^ שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה
  55. ^ דניטעון 'על השני היתה השמירה'; דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתניתין - נשתמש קאמר, דאי כדקתני מתניתין: שעברו עליו שניהן זה אחר זה - אמאי ראשון פטור? הרי גם הוא פשע
  56. ^ כסוי הבור לכסותו: שהראשון פתחו ודלה, ובא שני ומצאו, ומסר לו ראשון את כיסוי הבור
  57. ^ ולא הוי ליה שני 'שואל על חלקו של ראשון', שיהא כולו מוטל עליו לשומרו; הלכך: אם הזיק - שניהם חייבין; אבל מסר לו את הדלי - נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו
  58. ^ של שניהן
  59. ^ כל היכא דעייל - יכול לומר "זה חלקי שאני בורר", ומהני ליה ברירה
  60. ^ משנשתמש בו, שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה
  61. ^ לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה; ומיהו להכי מהני מסירה
  62. ^ דאי בחזקה לחודה -