ביאור:בבלי בבא קמא דף נט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אכלה סמדר [1]:
רבי יהושע אומר: רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר; וחכמים אומרים: רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה [2];
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים [3]? - בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים [4] אבל אכלה פגים [5] או בוסר [6] - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר'; קתני מיהת [בענין סמדר] וחכמים אומרים: 'רואין אותן כמה היתה יפה וכמה היא יפה ולא קתני 'בששים'! אלא מאי אית לך למימר? בששים? הכא נמי בששים.
אמר אביי: רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד: רבי יוסי הגלילי – הא, דאמרן [’נידון במשוייר שבו’]. רבי ישמעאל – דתניא: ’[שמות כב,ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה ובער בשדה אחר] מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם; מיטב שדהו של ניזק ''ומיטב כרמו של ניזק '- דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית [7], וקל וחומר להקדש.
ולא תימא [8] כרב אידי בר אבין, דאמר רב אידי בר אבין: כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה הואי אי שמינה הואי, דאמר 'קום שלים שמינה במיטב דאיכא השתא'; דהכי לא אמרינן; מאי טעמא? - 'המוציא מחבירו עליו הראיה [9]';
אלא [10] במיטב דלקמיה [11], ומאי ניהו? כי היאך דסליק [12] [כלומר: לפי שאר הגידולים כאשר היבול בשל, וכרבי יוסי הגלילי].
אמר מר: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: במה דברים אמורים? שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים; הא סמדר [13] - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר; אימא סיפא: אכלה פגים או בוסר - הוא דרואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר, הא סמדר - רואין אותן כמה היא יפה וכמה היתה יפה!?
אמר רבינא: כרוך ותני [14]: 'במה דברים אמורים? בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים, אבל אכלה סמדר פגין או בוסר - רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר.'
אי הכי - רבי שמעון בן יהודה היינו רבי יהושע?
איכא בינייהו 'כחש גופנא' [15], ולא מסיימי [מה יאמר בזה רבי יהושע ומה – רבי שמעון].
אביי אמר: מסיימי ומסיימי! מאן תנא דחייש לכחש גופנא? רבי שמעון בן יהודה היא [16], דתניא: 'רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון בן מנסיא: אונס אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה [17]!
אמרו לו: אינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס'.
אמר אביי: הני תנאי ורבי שמעון בן יהודה אמרו דבר אחד: רבי שמעון בן יהודה – הא, דאמרן; הני תנאי - מאי היא? דתניא [18]: 'רבי יוסי אומר: נכי חיה [19]; בן עזאי אומר: נכי מזונות [20]'.
מאן דאמר 'נכי חיה' - כל שכן נכי מזונות; ומאן דאמר 'נכי מזונות' - אבל נכי חיה לא, דאמר ליה "אתתא דידי פקיחא היא ולא מבעיא חיה".
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא כוותיה דרב נחמן: בששים.
לישנא אחרינא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שמו דקלא אגב קטינא דארעא.
והלכתא כוותיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדקלא דארמאה, והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה [21].
אליעזר זעירא
הוה סיים מסאני אוכמי [22] וקאי בשוקא דנהרדעא; אשכחוהו דבי ריש גלותא ואמר ליה: מאי שנא הני מסאני?
אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים.
אמרו ליה: את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה.
אמר להו: גברא רבה אנא!
אמרו ליה: מנא ידעינן?
אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא!
אמרו ליה: בעי את!
אמר להו: האי מאן דקץ כופרא [23] - מאי משלם?
אמרו ליה: משלם דמי כופרא [24].
והא הוו תמרי [25]?
אמרו ליה: משלם דמי תמרי.
אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה?
אמרו ליה: אימא לן את!
אמר להו: בששים [26].
אמרו ליה: מאן אמר כוותיך?
אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים!
שדרו קמיה דשמואל, אמר להו: שפיר קאמר לכו: בששים.
ושבקוהו.
רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים [משלמת פירות גמורים, אם סאה – סאה, אם סאתים – סאתים]:
מאי טעמא? הא דאמר רחמנא (שמות כב ד: כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה) ובער בשדה אחר [מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם] - מלמד ששמין על גב השדה' – הני מילי מידי דצריך לשדה; הני - כיון דלא צריכי לשדה - בעינייהו בעי שלומי.
אמר רב הונא בר חייא אמר רבי ירמיה בר אבא: דן רב [27] כרבי מאיר, ופסק הלכתא [28] כרבי שמעון: דן רב כרבי מאיר – דתניא: ’[בעל שרוצה לקבוע שדה מסויימת לכתובה ולשחרר את השיעבוד על שאר שדותיו:] כתב לראשון ולא חתמה לו [29], לשני וחתמה לו - אבדה כתובתה [30] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: יכולה היא שתאמר 'נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי', ופסק הלכתא כרבי שמעון, כי הא דתנן: רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורין - משלמת פירות גמורין, אם סאה – סאה, אם סאתים – סאתים.
משנה:
המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל השדה – פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הגדיש חייב; ואם הגדיש ברשות בעל השדה – [בעל השדה] חייב.
גמרא:
לימא תנן דלא כרבי, דאי כרבי - האמר [בבא קמא פ"ה מ"ג; (לעיל מז,ב)] ’[בכולן אינו חייב] עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור'!
אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי [31] עסקינן; דכיון דאמר ליה "עייל וגדוש" – "עייל ואנטר לך" הוא [32].
משנה:
השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.
שלח ביד פקח - הפקח חייב.
גמרא:
אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב; מאי טעמא? מעשיו קא גרמו לו.
ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת – פטור; מאי טעמא? צבתא [33] דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא [34],
הערות
[עריכה]- ^ ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד
- ^ הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו
- ^ בנישומין אגב קרקע
- ^ האשכולות נראה בחניטת הגפנים, וניכר, ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים; והוא 'לולב'; וכן יחור בתאנים
- ^ בתאנה
- ^ בענבים - שהן כפול הלבן והוו כפירות גמורים
- ^ אותה שומא ששמו בית דין: מאה או מאתים - יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו
- ^ דהאי 'מיטב של ניזק', דקאמר רבי ישמעאל, וקשיא לן בפרק קמא: אכלה כחושה משלם שמינה? ותרצה רב אידי:
- ^ וכחושה הוא דמשלם
- ^ מאי 'מיטב דניזק' דקאמר רבי ישמעאל? לאו בספיקא מיירי, והכי קאמר:
- ^ אותה ערוגה שאכלה - ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה[=לעתיד]
- ^ בימות הקציר
- ^ לאחר שפרחו הענבים מיד; ו'לולב'ין - קודם שפרחו
- ^ הוסיף סמדר עמהם במשנה
- ^ לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר, שתמיד יונקים לחלוח הגפן
- ^ דשמענא ליה בדוכתא אחריתי
- ^ אלמא מנכין מן התשלומין כפי מה שעתידה להכחיש
- ^ בדמי ולדות קמיירי
- ^ דמנכה לו מה שהבעל עתיד ליתן בשכר המיילדת, ונזק האשה שהיא נזוקה ומצטערת עכשיו יותר משיש לה חיה - הרי הוא משלם לאשה: נזק וצער; ונמצא הכל בכלל; ומדמי ולדות שהוא נותן לבעל - מנכין שכר חיה
- ^ שהוא צריך להוסיף על מזונות אשתו בימי קישויה, והשתא אין קישוי! אלמא מנכינן מה שהוא עתיד להוציא
- ^ חשוב הוא מאד ונישום בפני עצמו
- ^ מנהג אבלים
- ^ 'כופרא' בתמרים - כבוסר בענבים
- ^ אינו כלום לימכר עכשיו
- ^ לאחר זמן
- ^ עם הקרקע; דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה - נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן
- ^ מעשה עָבַד
- ^ כלומר לימד לתלמידים שהלכה כרבי שמעון הלכה פסוקה לדורות
- ^ שדה המיוחדת לכתובה
- ^ ולא מצית לומר 'נחת רוח עשיתי לבעלי', דאם כן הוה לה למעבד לראשון, אלא ודאי גמרה ומקניא
- ^ שומר הגרנות; שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד: זה גדישו וזה גדישו; וממנין שומר
- ^ ובההיא - אפילו רבי מודה
- ^ 'צבת': טנליי"ש [החברה?]
- ^ קוצים