ביאור:בבלי בבא קמא דף כז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו.'
8</ref> בא שור [1] וקבלו בקרניו [2]: פלוגתא דרבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא ורבנן [3], דתניא: ’[שמות כא,ל: אם כפר יושת עליו] ונתן פדיון נפשו [ככל אשר יושת עליו] - דמי ניזק; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: דמי מזיק [4];
9</ref> ואמר רבה: נפל מראש הגג ונתקע באשה – חייב בארבעה דברים [5] וביבמתו - לא קנה [6]: חייב בנזק בצער בריפוי בשבת, אבל בושת – לא, דתנן: 'אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין.
10</ref> ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה, והזיק ובייש - חייב על הנזק ופטור בארבעה דברים; ברוח מצויה והזיק ובייש - חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך [7] - חייב אף על הבשת [8] דתניא: 'ממשמע שנאמר (דברים כה יא: כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו) ושלחה ידה [והחזיקה במבשיו] - איני יודע שהחזיקה? מה תלמוד לומר 'והחזיקה'? לומר לך: כיון שנתכוין להזיק - אף על פי שלא נתכוין לבייש.
11</ref> ואמר רבה: הניח לו גחלת על לבו ומת - פטור [9]; על בגדו ונשרף – חייב [10].
אמר רבא: תרוייהו תננהי: 'על לבו' – דתנן [סנהדרין פ"ט מ"א]: כבש עליו [11] לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת [12] – חייב; דחפו לתוך האור או לתוך המים ויכול לעלות משם ומת – פטור;
'בגדו' – דתנן [בבא קמא פ"ח מ"ז]: "קְרַע את כסותי", "שַבֵּר את כדי" – חייב [13]; [14] "על מנת לפטור" – פטור.
בעי רבה: הניח גחלת על לב עבדו – מהו? כגופו דמי או כממונו דמי?
אם תמצא לומר כגופו דמי - שורו מהו?
הדר פשטה: עבדו – כגופו [15]; שורו – כממונו [16].
הדרן עלך כיצד הרגל
-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
[עריכה]בבא קמא פרק שלישי 'המניח את הכד' [כז,א]
משנה:
המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור [17]; ואם הוזק בה [18] - בעל החבית חייב בנזקו [19].
גמרא:
פתח ב'כד' וסיים ב'חבית'! ותנן נמי [משנה ה; (להלן לא,ב)] זה בא בחביתו וזה בא בקורתו; נשברה כדו של זה בקורתו של זה – פטור [20]' פתח ב'חבית' [21] וסיים ב'כד' [22]! ותנן נמי [פ"י מ"ד; (להלן קטו,א)] זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש; נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו [23] - אין לו אלא שכרו [24]' פתח ב'כד' [25] וסיים ב'חבית' [26]!?
אמר רב פפא: היינו 'כד' היינו 'חבית'; למאי נפקא מינה? למקח וממכר [27]!
היכי דמי? אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא - הא לא קרו לה!
לא, צריכא דרובא קרו לה לכדא 'כדא' ולחביתא 'חביתא', ואיכא נמי דקרו לחביתא 'כדא' ולכדא 'חביתא': מהו דתימא 'זיל בתר רובא' -
קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב [28].
ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:
אמאי פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל?
אמרי דבי רב משמיה דרב: בממלא רשות הרבים כולה חביות.
שמואל אמר: באפילה שנו;
רבי יוחנן אמר: בקרן זוית [29].
אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן [30], דאי כרב - מאי אריא 'נתקל'? אפילו שבר נמי!
אמר רב זביד משמיה דרבא: הוא הדין דאפילו שבר; והאי דקתני נתקל - איידי דבעי למתני סיפא: ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו - דדוקא נתקל, אבל שבר [31] – לא [32]: מאי טעמא? הוא דאזיק אנפשיה - קתני רישא [33] נתקל.
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה דרבי אלעאי: [34] - לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.
הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל [35]; בפומבדיתא - וחייב רבה.
בשלמא שמואל - כשמעתיה [36] אלא רבה - לימא כשמואל סבירא ליה?
אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי [37], דכיון דברשות קעבדי [38] - איבעי ליה לעיוני ומיזל.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו 'לרכובה - שלש [39] ולבעיטה [40] – חמש, ולסנוקרת [41] - שלש עשרה [42]'; לפנדא דמרא [43] ולקופינא דמרא [44] - מאי?
שלח ליה: 'חסדא! חסדא! קנסא [45] קא מגבית בבבל? אימא לי גופא דעובדא [46] היכי הוה.'
שלח ליה: דההוא גרגותא [47] דבי תרי, דכל יומא הוה דלי חד מנייהו; אתא חד, קא דלי ביומא דלא דיליה; אמר ליה: 'יומא דידי הוא!' לא אשגח ביה. שקל פנדא דמרא – מחייה.
אמר ליה: מאה פנדי [48] בפנדא [49] למחייה: אפילו למאן דאמר 'לא עביד איניש דינא לנפשיה [50]' - במקום [51] פסידא - עביד איניש דינא לנפשיה.
דאתמר: רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה.
היכא דאיכא פסידא [52] - [53] כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה; כי פליגי היכא דליכא פסידא: רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא - ליזיל קמיה דיינא; רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה: דכיון דבדין עביד - לא טרח.
מתיב רב כהנא: 'בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות [54] שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו [55] ואמור לו "שלי אני נוטל" [56]'!
אמר ליה:
הערות
[עריכה]- ^ מועד
- ^ ומת
- ^ לענין כופר
- ^ לרבי ישמעאל דאמר 'כופר - במזיק שיימינן' - משלם כופר, אבל לרבנן - דשיימינן בניזק – האי [תינוק] לא הוה ליה דמים, ופטור
- ^ וכגון שנפל ברוח מצויה, דהוה ליה קרוב למזיד
- ^ אף על פי ששנינו (יבמות דף נג,ב): 'הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד – קנה', הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת, אבל זה - לא נתכוין לשום ביאה! הלכך לא קנה; ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר - פסלה עליו
- ^ לאחר שהתחיל לנפול
- ^ דנתכוין לנפול על האדם להנאתו, אף על פי שלא נתכוין לשם בשת
- ^ שהיה לו לסלקה
- ^ דהא דלא סלקה - סבר "אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי"
- ^ שתקפו שם
- ^ עד שמת
- ^ דהכי קאמר ליה: אם תרצה - קרע ושלם
- ^ אבל פירש לו
- ^ ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו – פטור, שהיה לו לעבד לסלקה
- ^ שאין בו דעת לסלקה וחייב
- ^ בגמרא מפרש טעמא
- ^ הנתקל
- ^ מפרש בגמרא
- ^ שלשניהן רשות להלך
- ^ דקתני 'זה בא בחביתו'
- ^ דקתני 'נשברה כדו של זה כו'
- ^ מפני שהדבש דמיו יקרים
- ^ כשאר פועל, ואין בעל הדבש משלם דמי היין
- ^ דקתני 'וזה בא בכדו של דבש'
- ^ דקתני נסדקה חבית של דבש
- ^ שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו 'חבית' - דמשמע גדולה - נותן לו כד, שהיא קטנה
- ^ היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא, וכגון (לקמן דף מו,א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן - לא אמרינן בתר רובא זיל, ולחרישה קנאו, והוי טעות - אלא אמר 'המוציא מחבירו עליו הראיה' ויכול לומר לו "לשחיטה מכרתיו לך"
- ^ כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד: הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו - לא ראה אותה
- ^ שהמניח לא פשע, הלכך דוקא 'נתקל' אבל שבר ברצון - חייב
- ^ ברצון, ואחר כך הוזק בחרסיו
- ^ פטור בעל החבית
- ^ נמי
- ^ אמתניתין מהדר: דלא תימא באפילה או בקרן זוית, אלא אפילו באורה פטור הנתקל; ודקשיא לך 'איבעי ליה עיוני ומיזל'
- ^ את הנתקל לשלם
- ^ דמוקי למתניתין באפילה, הא באורה - חייב
- ^ קרן זוית הסמוכה לבית הבד
- ^ שמנהגם היה כן: כשהיתה בית הבד מליאה - בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו
- ^ מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט שלשה סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד
- ^ ברגל
- ^ אוכף של חמור שהכה בו את חבירו
- ^ סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים
- ^ בית יד של פושיי"ר [את חפירה או טורייא, או מגריפה]
- ^ הברזל עצמו אצל הנקב
- ^ בשת - קנס הוא
- ^ דפנדא וקופינא
- ^ בור מים מכונסין להשקות שדות
- ^ מאה הכאות היה לו להכותו שהרי גְזָלוֹ מימיו
- ^ היינו בית יד
- ^ ואפילו דין אמת לא יעשה הוא לעצמו, אלא ילך אצל הדיין
- ^ דאיכא
- ^ אי אזיל לבי דינא: דאדאזיל לבי דינא ואתי - קא דלי האי, ולא ידע מאי דלי; או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד
- ^ כי האי גוונא
- ^ בגניבה ובסתר
- ^ כלומר: קח בחזקה
- ^ וקשיא לרב יהודה