ביאור:בבלי בבא קמא דף מז
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ליתא לפרה [1] - משתלם רביע נזק מולד [2]; טעמא - דלא ידעינן אי הוה ולד בהדה כי נגחה אי לא הוה, אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה - כי נגחה משתלם כוליה חצי נזק מולד [3]!
- רבא לטעמיה, דאמר רבא: פרה שהזיקה - גובה מולדה; מאי טעמא? גופה היא; תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה; מאי טעמא? פירשא [4] בעלמא הוא.
ואמר רבא: [5] אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו [6] אלא שמין לולד על גב פרה [7], שאם אי אתה אומר כן - נמצא אתה מכחיש [8] את המזיק [9] וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו [10], וכן אתה מוצא במזיק שדה של חבירו [11].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי דינא הוא - ליכחוש מזיק!?
משום דאמר ליה "פרה מעברתא אזיקתך - פרה מעברתא שיימנא לך".
פשיטא פרה דחד וולד דחד [של אחר; והניזק יכול לגבות מחלקו של בעל הפרה חצי נזק, ומחלקו של בעל הולד רק רבע הנזק] - פיטמא [12] - [13] לבעל פרה [14] [ומערך זה 'פיטמא' יכול לגבות עד חצי נזק];
נפחא מאי [15]?
רב פפא אמר: לבעל פרה; רב אחא בריה דרב איקא אמר: חולקין.
והלכתא חולקין.
משנה:
הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברה בהמתו של בעל הבית – [בעל הבית] פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הקדרות חייב;
ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית –[בעל הבית] פטור;
ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב;
ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב;
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא
[המשך המשנה]
ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית - [בעל הבית] פטור;
נגח הוא שורו של בעל הבית – חייב.
נפל לבורו והבאיש מימיו – חייב;
היה אביו או בנו [16] לתוכו [17] - משלם את הכופר. [18]
ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב.
רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור.
גמרא:
טעמא - דשלא ברשות [19], הא ברשות - לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר, ולא אמרינן 'קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר'; - מני? רבי היא, דאמר [20] 'כל בסתמא - לא קביל עליה נטירותא' [21]?
אימא סיפא: אם הכניס ברשות - בעל חצר חייב אתאן לרבנן, דאמרי בסתמא נמי קבולי קביל עליה נטירותא!
ותו [סוף המשנה]: רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, [ולפיכך] רישא וסיפא רבי, ומציעתא רבנן!?
אמר רבי זירא: תברא [שבור את הרישא של המשנה] [22]! מי ששנה זו לא שנה זו [23].
רבא אמר: כולה - רבנן היא, ו'ברשות' - שמירת קדירות קבל עליו בעל החצר, ואפילו נשברו ברוח [24].
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית [שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית - פטור; ואם הוזקה בהן - בעל הפירות חייב; ואם הכניס ברשות - בעל החצר חייב]:
אמר רב: [25] לא שנו אלא שהוחלקה בהן, אבל אכלה [26] – פטור; מאי טעמא? - הוה לה שלא תאכל.
אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, דתניא: הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; סם המות - הוא [דפטור מדיני אדם], דלא עבידא דאכלה, אבל פירות - דעבידא דאכלה - בדיני אדם נמי מיחייב, ואמאי? [לפי רב אפשר לטעון] 'הויא לה שלא תאכל'?
אמרי: הוא הדין אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם, והא קא משמע לן: דאפילו סם המות נמי - דלא עבידא דאכלה - חייב בדיני שמים;
ואיבעית אימא: סם המות נמי: באפרזתא [27] דהיינו פירי [28].
מיתיבי האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית – פטור; אם הוזקה – חייבת ואמאי? נימא 'הוה לה שלא תאכל'?
אמרי: ומי עדיפא ממתניתין, דאוקימנא שהוחלקה בהן, ודקארי לה מאי קארי לה?
אמר לך: בשלמא מתניתין קתני אם הוזקה בהן' = שהוחלקה בהן הוא; אבל הכא קתני אם הוזקה' ולא קתני 'בהן': אכילה הוא דקתני!
ואידך אמר לך: לא שנא.
תא שמע: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכל חטין, והתריז [29] ומת – פטור; ואם הכניס ברשות - בעל החצר – חייב; ואמאי? 'הוה ליה שלא יאכל'?
אמר רבא: 'ברשות' א'שלא ברשות' קרמית? 'ברשות' - שמירת שורו קבל עליו, ואפילו חנק את עצמו.
איבעיא להו: היכא דקביל עליה נטירותא [30] מהו? דנפשיה [31] - הוא דקביל עליה? או דלמא אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה?
תא שמע, דתני רב יהודה בר סימון בנזקין דבי קרנא: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן – פטור; ואם הכניס ברשות – חייב. מאן 'פטור' ומאן 'חייב'? לאו פטור בעל חצר [וחייב בעל חצר]?
אמרי: לא, פטור בעל השור וחייב בעל השור.
ואי בעל השור -
הערות
[עריכה]- ^ ותם אין משלם אלא מגופו, ואמר ליה "הב לי כולה פלגא הזיקא מולד, דאיהו נמי אזקן בהדי פרה"
- ^ ורבא סבירא ליה דחד גופא הוא, והוי כאחד מאבריה, כדמפרש בסיפא דמילתיה: משלם ליה מינה רבעא דנזקא, ואידך רבעא מפסיד, ואפילו שוה הולד כל פלגא נזקא
- ^ כי ליתא לפרה
- ^ דבר המופרש ממנה
- ^ ארישא קאי: שור שנגח את הפרה והפילה
- ^ שעולין דמי הנזק הרבה
- ^ פרה מעוברת - כמה היתה יפה תחילה, וכמה היא שוה עכשיו - אם מתה אם חיה
- ^ מפסיד
- ^ ולקמיה פריך: אי דינא הוא – לכחוש!
- ^ אין שמין היד בפני עצמה, לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה, דודאי הרואה עבדו שלם - אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים; אבל שמין עבד זה: כמה הוא שוה עכשיו, וכמה היה שוה תחלה
- ^ קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת: אין שמין אותה לבדה, אלא שמין בית סאה באותה שדה: כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו
- ^ מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה
- ^ הוי
- ^ דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה
- ^ מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם
- ^ של בעל הבית
- ^ בתוכו
- ^ בגמרא פריך: הא תם הוא, ואמאי נקט הכי?
- ^ משום הכי אם הוזקה בהם - בעל קדירות חייב
- ^ 'בסיפא בכולן אינו חייב כו'
- ^ דקסלקא דעתא דלרבנן - כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות, דבסתמא קביל עליה נטירותא - הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית, דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל - קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר
- ^ קשה אהדדי רישא וסיפא דתנא קמא [המצוטטים לעיל בגמרא]
- ^ ותנאי היא אליבא דרבנן: מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי, ומר סבר לא פליגי
- ^ ד'עול ואנטריה לך' קאמר ליה; אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי
- ^ הא דקתני 'אם הוזקה בהן בעל הפירות - חייב'
- ^ יותר מדאי ומתה
- ^ עשב
- ^ דעבידא למיכליה, והוא סם המות לבהמה
- ^ אנפורד"א בלע"ז
- ^ כגון לרבנן – סתמא, ולרבי דאמר ליה 'כנוס שורך ואני אשמרנו'
- ^ שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו