ביאור:בבלי בבא קמא דף לב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

[המשך המשנה]

ואם עמד בעל קורה – חייב;

ואם אמר לבעל חבית "עמוד"! – פטור;

היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון: נשברה חבית בקורה – חייב;

ואם עמד בעל חבית – פטור;

ואם אמר לבעל קורה "עמוד" – חייב;

וכן זה בא בנרו וזה בפשתנו.

גמרא:

בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה – מהו? כיון דברשות קעביד – פטור? או דלמא איבעי ליה לעיוני?

אמר ליה: תניתוה: שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

אמר רבא: קל וחומר: ומה יער (דברים יט ה: ואשר יבוא את ריעהו ביער לחטוב עצים ונידחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את ריעהו ומת: הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי) שזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, נעשה כמי שנכנס לרשות חבירו – וחייב [גלות], זה שלרשות חבירו נכנס לא כל שכן!?

אלא הא קתני: שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך?

התם תרוייהו כהדדי נינהו ^[1], הכא - איהו קעביד מעשה.

והיא לא? והכתיב (ויקרא יח כט: כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה) ונכרתו הנפשות העושות ^[2] מקרב עמם?

הנאה לתרוייהו אית להו, איהו מעשה הוא דקעביד.

היה בעל קורה ראשון [ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה; ואם עמד בעל קורה – חייב; ואם אמר לבעל חבית "עמוד"! – פטור]:

אמר ריש לקיש: שתי פרות ברשות הרבים: אחת רבוצה ואחת מהלכת; בעטה מהלכת ברבוצה – פטורה; רבוצה במהלכת – חייבת;

לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה – פטור, ואם עמד בעל קורה - חייב, והא הכא - דכרבוצה במהלכת דמי ^[3] וקתני 'חייב'!

ותסברא? הא - סייעי בעיא ^[4], לא מסתייא, דלא מסייעי אלא מקשה נמי קשיא ^[5]: טעמא – דבעטה, הא הוזקה ממילא פטור ^[6], והא מתניתין ^[7] - דממילא - וקתני 'חייב'!?

מתניתין - דפסקה ^[8] לאורחא כשלדא ^[9]; הכא - כגון דרבעה בחד גיסא: איבעי לה לסגויי באידך גיסא ^[10].

אלא סיפא דמתניתין מסייע ליה לריש לקיש, דקתני: היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון: נשברה חבית בקורה – חייב; ואם עמד בעל חבית – פטור והא הכא, דכמהלכת ברבוצה דמי - וקתני 'פטור'!

מתניתין - דכי אורחיה קא מסגי ^[11], ^[12] הכא ^[13] אמר ליה: "נהי דאית לך רשות לסגויי עלי - לבעוטי בי לית לך רשותא?" ^[14]!

משנה:

שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה - שניהם פטורין. ^[15]

גמרא:

מתניתין - דלא כאיסי בן יהודה, דתניא: איסי בן יהודה אומר: רץ חייב מפני שהוא משונה; ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות. ^[16]

אמר רבי יוחנן: הלכה כאיסי בן יהודה.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ותנן: אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין – פטורין?

מתניתין - בערב שבת בין השמשות.

ממאי?

מדקתני או שהיו שניהם רצין – פטורין' הא תו למה לי? השתא אחד רץ ואחד מהלך ^[17]' – פטור, שניהם רצין מבעיא? אלא הכי קאמר: אחד רץ ואחד מהלך – פטור; במה דברים אמורים? - בערב שבת בין השמשות, אבל בחול - אחד רץ ואחד מהלך – חייב; שניהם רצין אפילו בחול – פטורין.

אמר מר: ומודה איסי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות – בערב שבת מאי 'ברשות' איכא?

כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא:

עמוד ב

בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ^[18]'; ואמרי לה 'לקראת שבת כלה מלכתא'.

רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר 'בואי כלה, בואי כלה'.

משנה:

המבקע ^[19] ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד ^[20], ברשות היחיד ^[21] והזיק ברשות הרבים, ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר ^[22] – חייב.

גמרא:

וצריכא: דאי תנא 'המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים' - משום דשכיחי רבים ^[23], אבל מרשות הרבים לרשות היחיד - דלא שכיחי רבים ^[24] - אימא לא; ואי תנא 'מרשות הרבים לרשות היחיד' - משום דמעיקרא שלא ברשות עביד, אבל מרשות היחיד לרשות הרבים - דברשות עביד - אימא לא; ואי תנא הנך תרתי - הא משום דשכיחי רבים והא משום דשלא ברשות, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחר - דלא שכיחי רבים ומעיקרא ברשות אימא לא - צריכא.

תנו רבנן: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת - פטור ^[25]; ואם נכנס ברשות – חייב.

מאי 'חייב'?

אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים ^[26] ופטור מגלות, לפי שאין דומה ליער: יער, זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס; זה - לרשות חבירו נכנס.

אמר רבה: קל וחומר: ומה יער: זה לדעתו ^[27] נכנס וזה לדעתו נכנס, נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה, זה שלדעת חבירו נכנס - לא כל שכן!?

אלא אמר רבה: מאי 'פטור' – מגלות: דלא סגי ליה בגלות; והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא: משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד ^[28].

מתיב רבא [מכות פ"ג מ"יד]: הוסיף ^[29] לו ^[30] רצועה אחת ^[31] ומת - הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני הרי זה גולה!?

אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא.

טפח ליה ^[32] רבא בסנדליה ^[33], אמר ליה: אטו הוא ^[34] מָנִי? והתניא גדול שבדיינין קורא ^[35], והשני מונה, והשלישי אומר "הכהו"!

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה. [## ומדוע גולה המכה? כי עליו לדעת את המנין גם כן?]

מיתיבי [מכות פ"ב מ"ב]: הזורק את האבן לרשות הרבים והרג - הרי זה גולה והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה, דברשות הרבים שכיחי אינשי, וקתני הרי זה גולה?

אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

איבעי ליה עיוני!?

בסותר בלילה.

בלילה נמי איבעי ליה עיוני!?

בסותר את כותלו ביום לאשפה.

האי אשפה - היכי דמי? אי דשכיחי רבים – מזיד הוא! ואי לא שכיחי רבים - אנוס הוא!?

אמר רב פפא: [לא צריכא אלא] באשפה העשויה להפנות ^[36] בלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב: מזיד לא הוי, דהא אינה עשויה להפנות ביום; אנוס נמי לא הוי - דהא איכא דמיקרי ויתיב.

רב פפא משמיה דרבא מתני לה ^[37] ארישא [ולא לגבי הסיפא: ואם נכנס ברשות – חייב]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת – פטור; אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים ^[38] ופטור מגלות.

מאן דמתני לה אסיפא ^[39] - כל שכן ארישא, ומאן דמתני לה ארישא, אבל אסיפא - כיון דברשות - חייב גלות.

ומי חייב גלות? והתניא: הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת – פטור; ואפילו נכנס ברשות!?

הכא במאי עסקינן - בשוליא דנפחי ^[40].

שוליא דנפחי למקטלא קאי?

כשרבו מסרהב ^[41] בו לצאת ואינו יוצא.

ומשום דרבו מסרהב בו לצאת - למיקטליה קאי?

כסבור יצא.

אי הכי - אחר נמי!?

הערות

^ שניהן שוין בשבירתן, שאף בעל חבית סייע בשבירתה
^ נואף ונואפת במשמע
^ דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברשות הרבים
^ דרבוצה במהלכת חייבת
^ מתניתין לריש לקיש, דאמר 'בעטה רובצת חייבת'
^ מהלכת ברבוצה פטורה
^ והכא קתני במתניתין
^ קורה
^ שהיו ראשיה לרוחב הדרך; הלכך אפילו ממילא חייב, שאין דרך לבעל החבית לנטות
^ הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור
^ דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור
^ אבל
^ מהלכת שבעטה ברבוצה, שינתה את דרכה
^ ואימא לך דחייבת
^ כדמפרש בגמרא.
^ מפרש לקמן.
^ דרץ שינה ומהלך לא שינה
^ כאדם המקבל פני מלך
^ עצים
^ של אחרים
^ שלו
^ של אחרים
^ והוה ליה לעיוני
^ במקום הנזק
^ מגלות
^ אם לא מת אלא הוזק - נותן לו נזק, צער, ורפוי, ושבת, דהוה ליה פושע; אבל בושת – לא, דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין; ורישא דשלא ברשות - פטור מארבעה דברים, דליכא פשיעה; אבל אנזק – חייב, כדקיימא לן 'פצע תחת פצע' (שמות כא כה) - לחייב על האונס כרצון
^ שלא נטל רשות מחבירו
^ דאיבעי ליה לעיוני
^ שליח בית דין
^ למי שחייב מלקות
^ יותר על מה שאמדוהו בית דין שיכול לקבל
^ לרב שימי
^ דרב שימי: הכהו על סנדלו. לישנא אחרינא: בעט בסנדלו לרב שימי
^ השליח
^ והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח נט)
^ בני אדם נפנין בה לנקביהם
^ לדרבי יוסי בר חנינא
^ דהתם נמי פושע הוא: כיון דחזייה דעייל - איבעי ליה לעיוני
^ פטור מגלות, שאינו דומה ליער
^ תלמידו של אותו נפח
^ מפציר

[1] שניהן שוין בשבירתן, שאף בעל חבית סייע בשבירתה

[2] נואף ונואפת במשמע

[3] דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברשות הרבים

[4] דרבוצה במהלכת חייבת

[5] מתניתין לריש לקיש, דאמר 'בעטה רובצת חייבת'

[6] מהלכת ברבוצה פטורה

[7] והכא קתני במתניתין

[8] קורה

[9] שהיו ראשיה לרוחב הדרך; הלכך אפילו ממילא חייב, שאין דרך לבעל החבית לנטות

[10] הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור

[11] דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור

[12] אבל

[13] מהלכת שבעטה ברבוצה, שינתה את דרכה

[14] ואימא לך דחייבת

[15] כדמפרש בגמרא.

[16] מפרש לקמן.

[17] דרץ שינה ומהלך לא שינה

[18] כאדם המקבל פני מלך

[19] עצים

[20] של אחרים

[21] שלו

[22] של אחרים

[23] והוה ליה לעיוני

[24] במקום הנזק

[25] מגלות

[26] אם לא מת אלא הוזק - נותן לו נזק, צער, ורפוי, ושבת, דהוה ליה פושע; אבל בושת – לא, דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין; ורישא דשלא ברשות - פטור מארבעה דברים, דליכא פשיעה; אבל אנזק – חייב, כדקיימא לן 'פצע תחת פצע' (שמות כא כה) - לחייב על האונס כרצון

[27] שלא נטל רשות מחבירו

[28] דאיבעי ליה לעיוני

[29] שליח בית דין

[30] למי שחייב מלקות

[31] יותר על מה שאמדוהו בית דין שיכול לקבל

[32] לרב שימי

[33] דרב שימי: הכהו על סנדלו. לישנא אחרינא: בעט בסנדלו לרב שימי

[34] השליח

[35] והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח נט)

[36] בני אדם נפנין בה לנקביהם

[37] לדרבי יוסי בר חנינא

[38] דהתם נמי פושע הוא: כיון דחזייה דעייל - איבעי ליה לעיוני

[39] פטור מגלות, שאינו דומה ליער

[40] תלמידו של אותו נפח

[41] מפציר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]