ביאור:בבלי בבא קמא דף נד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא קמא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'או' מבעי ליה לחלק [1].
ורבי יהודה?
לחלק – מ'ונפל' [2] נפקא.
ורבנן?
'ונפל' - טובא משמע [3].
אימא: 'ונפל' – כלל; 'שור וחמור' – פרט; כלל ופרט: אין בכלל אלא מה שבפרט: שור וחמור – אִין, מידי אחרינא לא [4]!?
אמרי: 'בעל הבור ישלם' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים - אף כל בעלי חיים [5]?
אי 'מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא [6]?
אם כן [7] - נכתוב רחמנא חד פרטא [8].
הי נכתוב? אי כתב 'שור' - הוה אמינא: 'קרב לגבי מזבח – אִין, שאינו קרב לגבי מזבח – לא'; ואי כתב רחמנא 'חמור' הוה אמינא: קדוש בבכורה – אִין, שאין קדוש בבכורה [9] - לא [10]!
אלא [11] אמר קרא (שמות כא לד: בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו) והמת יהיה לו - כל דְבַר מיתה.
בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים - כלים בני מיתה נינהו [12]?
אמרי: שבירתן זו היא מיתתן [13]
ולרב, דאמר 'בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולא לחבטו': בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?
אמרי: בחדתי [14], דמיפקעי מהבלא.
האי 'והמת יהיה לו' מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין [15] שנפל לבור – פטור, שנאמר: והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו; אלא אמר קרא (שמות כא לד: בעל הבור ישלם) כסף ישיב לבעליו [והמת יהיה לו] - לרבות כל דאית ליה בעלים.
אי הכי - אפילו כלים ואדם נמי!?
אמר קרא: 'שור' - ולא אדם [16]; 'חמור' - ולא כלים.
ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים, בשלמא 'שור' ממעט ביה אדם, אלא 'חמור' - מאי ממעט ביה?
אלא אמר רבא: 'חמור' דבור לרבי יהודה, ו'שה' דאבידה [17] - לדברי הכל קשיא [18].
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן - חייב:
מאי שור חרש שוטה וקטן? אילימא 'שור של חרש', 'שור של שוטה', 'שור של קטן' - הא שור של פקח פטור [19]?
אמר רבי יוחנן: שור שהוא חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן.
הא שור שהוא פקח - פטור [20]?
אמר רבי ירמיה: 'לא מבעיא' קאמר: לא מבעיא שור שהוא פקח – דחייב, אבל שור חרש שוטה וקטן, אימא 'חרשותו גרמה לו', 'קטנותו גרמה לו' – וליפטר? קא משמע לן.
אמר ליה רב אחא לרבינא: והתניא: נפל לתוכו בר דעת – פטור – מאי? לאו 'שור בר דעת'?
אמר ליה: לא! אדם.
אלא מעתה: אדם בן דעת - הוא דפטור, הא לאו בן דעת הוא – דחייב? 'שור' - ולא אדם כתיב!
אלא - מאי 'בן דעת'? - מין בן דעת [21];
אמר ליה: והתניא נפל לתוכו שור בן דעת – פטור!?
אלא אמר רבא: 'שור - והוא חרש, שור - והוא שוטה, שור - והוא קטן' – דוקא, אבל שור והוא פקח – פטור; מאי טעמא? דבעי ליה עיוני ומיזל.
תניא נמי הכי: נפל לתוכו שור חרש, שוטה, וקטן, וסומא, ומהלך בלילה [22] – חייב; פקח ומהלך ביום – פטור.
משנה:
אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני [23] ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה [24], לפריקה [25], לחסימה, לכלאים [26], ולשבת; וכן חיה ועוף כיוצא בהן; אם כן למה נאמר (שמות כא לד: וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה) שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר? אלא שדבר הכתוב בהווה [27].
גמרא:
לנפילת הבור – (שמות כא לד: בעל הבור ישלם) כסף ישיב לבעליו [והמת יהיה לו] כתיב: כל דאית ליה בעלים, כדאמרן.
להפרשת הר סיני – (שמות יט יג: לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה) אם בהמה אם איש לא יחיה [במשך היבל המה יעלו בהר] - וחיה בכלל בהמה הויא [28]; אם - לרבות את העופות.
לתשלומי כפל – כדאמרינן:
(שמות כב ח) 'על כל דבר פשע [על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] – כלל; כל דבר פשיעה [29];
להשבת אבידה – (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה) לכל אבדת אחיך [אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם];
לפריקה - יליף 'חמור' 'חמור' משבת [30].
לחסימה - יליף 'שור' 'שור' משבת.
לכלאים - אי כלאים דחרישה - יליף 'שור' 'שור' משבת; אי כלאים דהרבעה - יליף 'בהמתך' 'בהמתך' משבת [31].
וגבי שבת - מנלן?
דתניא: רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל: בדברות הראשונות נאמר (שמות כ ט: ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך) עבדך ואמתך ובהמתך [וגרך אשר בשעריך] [32] ובדברות האחרונות נאמר (דברים ה יג: ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך) ושורך וחמורך וכל בהמתך [וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך] [33]; והלא [34] שור וחמור בכלל כל בהמה [35] היו, ולמה יצאו? - לומר לך: מה שור וחמור האמור כאן - חיה ועוף כיוצא בהן [36], אף כל [37] - חיה ועוף כיוצא בהן.
אימא: 'בהמה' דדברות הראשונות – כלל, 'שורך וחמורך' דדברות האחרונות – פרט: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט: שור וחמור – אִין, מידי אחרינא לא!?
אמרי: 'וכל בהמתך' דדברות האחרונות - חזר וכלל; 'כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט': מה הפרט מפורש בעלי חיים - אף כל בעלי חיים.
ואימא: מה הפרט מפורש: דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות – לא?
אמרי: אם כן נכתוב רחמנא חד פרטא [38]?
הי נכתוב רחמנא? אי כתב רחמנא 'שור' הוה אמינא: קָרֵב לגבי מזבח – אִין, שאינו קרב לגבי מזבח – לא; כתב רחמנא 'חמור'; ואי כתב רחמנא 'חמור' - הוה אמינא: קדוש בבכורה – אִין, שאין קדוש בבכורה – לא; כתב רחמנא 'שור' [39]; אלא 'וכל בהמתך' - ריבויא הוא [40].
וכל היכא דכתב רחמנא 'כל' - ריבויא הוא? והא גבי מעשר, דכתיב 'כל', וקא דרשינן ליה בכלל ופרט, דתניא [ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א ה"ח]: '(דברים יד כו) ונתת[ה] הכסף בכל אשר תאוה נפשך [בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך] – כלל; 'בבקר ובצאן וביין ובשכר' – פרט; 'ובכל אשר תשאלך נפשך' - חזר וכלל: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין 'הפרט: מה הפרט מפורש פרי מפרי [41] וגידולי קרקע - אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע.
אמרי: 'בכל' – כללא; 'כל' – ריבויא.
איבעית אימא: 'כל' - נמי כללא הוא, מיהו האי 'כל' דהכא - ריבויא הוא: מדהוה ליה למכתב 'ובהמתך', כדכתיב בדברות הראשונות, וכתב 'וכל בהמתך' - שמע מינה ריבויא.
השתא דאמרת 'כל' ריבויא הוא [42], 'בהמתך' דדברות הראשונות, ו'שור' ו'חמור' דדברות האחרונות - למה לי?
אמרי: שור - לאגמורי 'שור' 'שור' לחסימה; 'חמור' - לאגמורי 'חמור' 'חמור' לפריקה; 'בהמתך' - לאגמורי 'בהמתך' 'בהמתך' לכלאים.
אי הכי [43] - אפילו אדם [44] ליתסר [45], אלמה תנן [כלאים פ"ח מ"ו] אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך?
אמר רב פפא: פפונאי [46] ידעי טעמא דהא מילתא, ומנו? - רב אחא בר יעקב [47]: אמר קרא (דברים ה יג: ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך; - להנחה הקשתיו [48] ולא לדבר [49] אחר.
שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות האחרונות
הערות
[עריכה]- ^ דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד
- ^ לשון יחיד
- ^ [כמו 'ועשה בצלאל ואהליאב’] (שמות לו א), 'ובא האות והמופת' (דברים יג ג), 'ובא הארי ואת הדוב' (שמואל א יז לד)
- ^ ושאר מילי - מנלן
- ^ לרבנן קמתרץ לה; ולרבי יהודה אתא 'או' ורבי אף שאר מטלטלין
- ^ עופות אין מטמאין במגע ובמשא
- ^ דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין
- ^ או 'שור' או 'חמור', ודרשינן 'כל כעין הפרט'; ומדכתב אידך - אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה, דהא אתי בכללא - תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד: דהוה בעלי חיים! ואיכא למפרך: השתא דתרוייהו צריכי - מהיכא ממעט אדם? אלא מהך מלתא: דעופות מקשי ואזיל, עד דמפיק ליה מכוליה טעמא
- ^ כגון סוסים וגמלים
- ^ [לפיכך] כתב רחמנא 'שור' דלא איצטריכא, דהא מכלל אתי - לרבויי אפילו סוסים וגמלים, הואיל ודמו לפרטא משני צדדין: בעלי חיים ונבלתן מטמא; אבל עופות - דלא דמו אלא בחד צד - לא
- ^ לא תימא 'חזר וכלל' למדרשיה בכלל ופרט וכלל, אלא אימא
- ^ בתמיה? ולמה לי קרא למעטינהו - לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו, הא לא קרינן בהו 'והמת יהיה לו'
- ^ הלכך לרבנן אתא 'חמור' – למעוטינהו, הואיל ולאו מיתה ממש היא; ו'שור' - למעוטי אדם, שאינו מין בהמה. ואי כתב רחמנא חד - הוה אמינא למעוטי אדם, אבל כלים לא; דכי קא ממעט - בעלי חיים דכוותיה קא ממעט; להכי איצטריך 'חמור' ולרבי יהודה: או לרבויי כלים אתא אף על גבי דלאו בני מיתה נינהו ממש, ו'שור' - למעוטי אדם: בעלי חיים דכוותיה; ולקמן פריך: לרבי יהודה – 'חמור' למה לי?
- ^ חדשים
- ^ שנפדה - אין המיתה שלו, דקיימא לן בבכורות בפרק שני (דף טו,א) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו: תזבח' - ולא גיזה, 'בשר' - ולא חלב, 'ואכלת' - ולא לכלביך [דברים יב,טו: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר
- ^ שאינו מין בהמה
- ^ כיון דכתיב 'לכל אבידת אחיך' למה לי דכתב רחמנא 'חמור' ו'שור' ו'שה' ו'שלמה' (דברים כב ג: וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם)?
- ^ ובפרק 'אלו מציאות' דרשינן להו לכולהו בר מ'שה'
- ^ בתמיה: היכא פטריה קרא
- ^ בתמיה
- ^ היינו אדם, ואפילו הוא שוטה - מין בן דעת הוא
- ^ ואפילו הוא פקח
- ^ 'אם בהמה אם איש' (שמות יט כג) כתיב, ואנן מרבינן חיה ועוף - בגמרא
- ^ ואף על גב דכתיב 'משור ועד חמור' - שאר בהמה וחיה מרבינן בגמרא, וכן בכולהו
- ^ עזוב תעזוב עמו (שמות כג ה)
- ^ דהרבעה; אף על גב דכתיב 'בהמתך לא תרביע כלאים' (ויקרא יט יט) - הוי נמי חיה ועוף בכלל, כדיליף בגמרא; וכן לענין כלאים דהנהגה: ד'לא תחרֹש בשור ובחמֹר' (דברים כב י)
- ^ בדבר הרגיל להיות
- ^ דכתיב 'זאת הבהמה אשר תאכלו' (דברים יד ד), וכתיב בתריה [פסוק ה] 'איל וצבי'
- ^ ואפילו דבר שאין בו רוח חיים; בפרק 'מרובה' (לקמן סב,ב)
- ^ דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך (דברים ה יג)
- ^ מה להלן, חיה ועוף בכלל, כדמפרש לקמיה
- ^ ולא נאמר בהן 'שור וחמור'
- ^ הוסיף להזכיר שור וחמור
- ^ אף
- ^ האמור בצידן
- ^ ולקמיה מפרש טעמא: מ'וכל', דמשמע ריבוי
- ^ מקום שנאמר שור וחמור, כגון פריקה וחסימה, ודומין להן
- ^ ודרשינן כל דדמי ליה משני צדדין, מדכתב אידך: אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה - תנהו לענין עופות, דדמי לפרטא בחד צד: דהוו בעלי חיים דכוותיה
- ^ דלא אצטריך, דהא קדוש הוא בבכורה, ומ'חמור' קאתי! תנהו לענין סוסים וגמלים, דדמי לפרטא משני צדדין: נבלתו מטמאה, ובעלי חיים הן, אבל עופות לא
- ^ ולא מדרש בכלל ופרט, וריבה הכל
- ^ ולד מולד יין מענבים ושכר מתמרים למעוטי כמהין ופטריות ומים ומלח דאינו פרי מפרי וגדולי קרקע למעוטי דגים שאינן נקחין בכסף מעשר
- ^ ואפילו עופות
- ^ דכלאים משבת ילפינן
- ^ נמי
- ^ למשוך בקרון עם הבהמה, דהא גבי שבת מוזהר כבהמה, דכתיב 'ועבדך ואמתך ובהמתך'
- ^ בני פפונאי - שם מקום
- ^ מפפונאי היה, דאמרינן ב'השותפין' (בבא בתרא דף טז,א): דריש רב אחא בר יעקב מפפונאי, דשטן ופנינה - לשם שמים נתכוונו
- ^ עבד ואמה לבהמה
- ^ איסור