ביאור:בבלי בבא קמא דף ס

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת בבא קמא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)


[ברי"ף: או] סלתא [1] [ו]שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.

שלח ביד פקח - הפקח חייב [אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב; אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב. בא אחר וליבה - המלבה חייב]:

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני 'ליבה' לא משתבש, ומאן דתני 'ניבה [2]' לא משתבש:

מאן דתני 'ליבה' לא משתבש, דכתיב (שמות ג ב: וירא מלאך ה' אליו) בלבת אש [מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל], ומאן דתני 'ניבה' לא משתבש, דכתיב (ישעיהו נז יט) בורא ניב שפתים [שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו]!

לבתה הרוח - כולן פטורין:

תנו רבנן: ליבה ולבתה הרוח: אם יש בלבויו כדי ללבותה – חייב, ואם לאו – פטור. אמאי? ליהוי כ'זורה ורוח מסייעתו' [3]?

אמר אביי: הכא במאי עסקינן? - כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר [4].

רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה [5] ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה [6]; [7].

רבי זירא אמר: כגון דצמרה צמורי [8].

רב אשי אמר: כי אמרינן 'זורה ורוח מסייעתו' - הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [9], אבל הכא - גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

משנה:

השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר [10] – חייב, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה - שלם ישלם המבעיר את הבערה.

גמרא:

אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא 'קוצים' 'גדיש' 'קמה' ו'שדה'? – צריכי:

א</ref> דאי כתב רחמנא 'קוצים' הוה אמינא: קוצים הוא דחייב רחמנא, משום דשכיח אש גבייהו [11] ושכיח דפשע, אבל גדיש - דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע - אימא לא [12]!

ב</ref> ואי כתב רחמנא 'גדיש' הוה אמינא: גדיש חייב רחמנא, משום דהפסד מרובה הוא, אבל קוצים - דהפסד מועט - אימא לא!;

ג</ref> 'קמה' למה לי? מה קמה בגלוי - אף כל בגלוי;

ולרבי יהודה [13] דמחייב אנזקי טמון באש – 'קמה' למה לי?

לרבות כל בעלי קומה [14].

ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו?

נפקא להו מ'או הקמה'.

ורבי יהודה?

'או' מיבעי ליה לחלק.

ורבנן - לחלק מנא להו?

נפקא להו מ'או השדה'.

ורבי יהודה?

איידי דכתב רחמנא 'או הקמה' כתב 'או השדה'.

ד</ref> 'שדה' למה לי?

לאתויי לחכה נירו [15] וסכסכה אבניו [16].

ולכתוב רחמנא 'שדה' ולא בעי הנך?

צריכא: דאי כתב רחמנא 'שדה' הוה אמינא: מה שבשדה – אִין [17], מידי אחרינא לא - קא משמע לן [18].

אמר רבי שמעון בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר (שמות כב ה): כי תצא אש ומצאה קוצים...; אימתי אש יוצאה? - בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר [19] ונאכל גדיש; 'ואכל גדיש' לא נאמר אלא 'ונאכל גדיש' - שנאכל גדיש כבר.

תאני רב יוסף: מאי דכתיב (שמות יב כב: ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר?

כיון שניתן רשות למשחית - אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר (יחזקאל כא ח: ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה) והכרתי ממך צדיק ורשע.

בכי רב יוסף: כולי האי נמי לָאַיִן דומין [20]?

אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו [21], דכתיב (ישעיהו נז א: הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין) כי מפני הרעה נאסף הצדיק.

אמר רב יהודה אמר רב:


עמוד ב


לעולם יכנס אדם בכי טוב [22] ויצא בכי טוב [23] שנאמר (שמות יב כב: ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר.

תנו רבנן: 'דֶבֶר בעיר - כנס רגליך, שנאמר (שמות יב כב: ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר; ואומר (ישעיהו כו כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי כמעט רגע עד יעבור זעם]; ואומר (דברים לב כה) מחוץ תשכל חרב [24] ומחדרים אימה [גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה] [25].

מאי ואומר?

וכי תימא 'הני מילי בליליא, אבל ביממא לא' - תא שמע: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך; וכי תימא 'הני מילי [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי - כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי' - תא שמע: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה: אף על גב דמחדרים אימה - מחוץ תשכל חרב.

רבא בעידן רתחא [26] הוי סכר כוי [27], דכתיב (ירמיהו ט כ) כי עלה מות בחלונינו [בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחבות].

תנו רבנן: 'רעב בעיר - פזר רגליך, שנאמר (בראשית יב י) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם [כי כבד הרעב בארץ], ואומר [28]: (מלכים ב ז ד) אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם [ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחינו נחיה ואם ימיתנו ומתנו].

מאי ואומר?

וכי תימא 'הני מילי היכא דליכא ספק נפשות [29], אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא' - תא שמע [30]: לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה.

תנו רבנן: דֶבֶר בעיר - אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים: דכיון דיהיבא ליה רשותא - מסגי להדיא; שלום בעיר - אל יהלך בצדי דרכים: דכיון דלית ליה רשותא - מחבי חבויי ומסגי

תנו רבנן: דֶבֶר בעיר - אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו; והני מילי היכא דלא קרו ביה דרדקי, ולא מצלו ביה עשרה.

תנו רבנן: כלבים בוכים - מלאך המות בא לעיר; כלבים משחקים - אליהו הנביא בא לעיר; והני מילי דלית בהו נקבה [31].

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא מר שמעתתא; ומר אמר ליה: לימא מר אגדתא!

פתח למימר אגדתא - ולא שביק מר; פתח למימר שמעתתא - ולא שביק מר. אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה: לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה: ילדה מלקטת לו לבנות זקינה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן.

אמר להן: אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו [32]: '(שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים [ונאכל גדיש או הקמה או השדה] - תצא מעצמה [33] - שלם ישלם המבעיר את הבערה: אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי: אני הציתי אש בציון, שנאמר (איכה ד יא: כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו) ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה; ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב ט) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

שמעתתא: פתח הכתוב בנזקי ממונו [34] וסיים בנזקי גופו [35], לומר לך: אשו משום חציו [36].

(שמואל ב כג טו) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער? [37] ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וישאו ויבאו אל דוד ולא אבה לשתותם ויסך אתם לה’] [38]; מאי קא מיבעיא ליה?

אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש קמיבעיא ליה [39]: אי [40] כרבי יהודה אי [41] כרבנן? ופשטו ליה מאי דפשטו ליה.

רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו [42], דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה - מלך אתה, [ומלך] פורץ [43] לעשות לו דרך [44] ואין מוחין בידו.

ורבנן - ואיתימא רבה בר מרי – אמרו: גדישים דשעורין [45] - דישראל הוו, וגדישין דעדשים [46] - דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה (יחזקאל לג טו) חבול ישיב רשע גזילה ישלם [בחקות החיים הלך לבלתי עשות עול חיו יחיה לא ימות]: אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא; אבל אתה - מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

בשלמא למאן דאמר לאחלופי, היינו דכתיב חד קרא (שמואל ב כג יא: ואחריו שמה בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה) ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים [והעם נס מפני פלשתים], וכתיב חד קרא (דברי הימים א יא יג: הוא היה עם דויד בפס דמים והפלשתים נאספו שם למלחמה) ותהי חלקת השדה מלאה שעורים [והעם נסו מפני פלשתים]; אלא למאן דאמר למקלי - מאי איבעיא להו להני תרי קראי? אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מיטמרו בהו פלשתים.

בשלמא למאן דאמר למקלי, היינו דכתיב (שמואל ב כג יב) ויתיצב בתוך החלקה ויצילה [47] [ויך את פלשתים ויעש ה' תשועה גדולה], אלא למאן דאמר לאחלופי - מאי 'ויצילה'?

דלא שבק להו לאחלופי.

בשלמא הני תרתי: היינו דכתיב תרי קראי,


הערות[עריכה]

  1. ^ עצים דקים
  2. ^ כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא
  3. ^ דחייב משום מלאכה בשבת, אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת [שקורין פליי"א [קלשון]
  4. ^ דלא אהני איהו
  5. ^ כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה, ולא היה מבעיר בכך
  6. ^ ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו, דמילתא דלא סליק אדעתא הוא
  7. ^ אבל זורה לענין שבת - סגי לה ברוח מצויה, ולהכי איכוין
  8. ^ לשון 'אישתא צמירתא' (שבת דף סז,א): חמימות; כלומר: שלא נפח ממש, אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו, דאין זה ליבוי כלל
  9. ^ נתקיימה מחשבתו: דניחא ליה ברוח מסייעתו
  10. ^ לחכה נירו ונתקלקל
  11. ^ אין בני אדם מזדהרין בהן, דלכך עומדין; הלכך איכא למימר זה פשע
  12. ^ דאיכא למימר אנוס היה
  13. ^ פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (דף סא,ב)
  14. ^ אף בעלי חיים ואילנות
  15. ^ חרישה שלא נזרע
  16. ^ 'סכסוך' שייך באבנים, 'לחיכה' בשאר דברים
  17. ^ תבואה קאמר קרא, ולא קרקע ממש
  18. ^ להכי כתב 'קמה' בהדיא: דהשתא אתרבי 'שדה' לגופה של קרקע
  19. ^ המשך הפסוק
  20. ^ כלומר: להבל חשובים הצדיקים, שקודמים לפורענות
  21. ^ שלא יראו ברעה העתידה לבא
  22. ^ בעוד חמה זורחת ילין במלון, ולא ימתין עד שתחשך
  23. ^ ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר. 'כי טוב' - לישנא מעליא: 'האור כי טוב' (בראשית א ד), כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו, מפני המזיקין והליסטין
  24. ^ חרבו של מלאך המות
  25. ^ 'אימה' = אימת מות של מלאך, ולא בגלוי כל כך
  26. ^ דֶבֶר
  27. ^ סתם חלונות
  28. ^ בארבעה אנשים מצורעים
  29. ^ במקום שתגלה שם
  30. ^ וסיפיה דקרא
  31. ^ דהתם משום נקבה הוא דעבדי
  32. ^ אגדתא ושמעתתא בדבר אחד, ושניכם שוין בה שתתרצו ותחפצו בה
  33. ^ אנחנו גרמנו לו שקלקלנו; והבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה
  34. ^ שהזיק ממונו, דכתיב 'כי תצא' - משמע מעצמה: שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו
  35. ^ שקראו 'מבעיר': בידים
  36. ^ כזורק חץ, שמזיק למרחוק, דאיהו גופיה עביד; הכא נמי: איהו גופיה עביד, ונפקא מיניה: לחייבו בארבעה דברים אם הוזק בה אדם, כדאמרינן בפרק שני (דף כג,א)
  37. ^ פסוק טז
  38. ^ סנהדרין: זקני השער
  39. ^ מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל, ונצרך לשאול הלכה
  40. ^ אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו
  41. ^ פטורין
  42. ^ אקרא סמיך, דכתיב (דברי הימים א יא יג, שם מסופר אותו הספור): ותהי חלקת השדה מלאה שעורין
  43. ^ גדר שדה אחרים
  44. ^ ולאוכלוסין שלו דאמרינן [בבבא בתרא דף ק,ב] דרך המלך אין לה שיעור
  45. ^ בדברי הימים א יא,יג
  46. ^ בספר שמואל: שמואל ב כג,יא
  47. ^ שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו