בבא קמא ק א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זו ביקור חולים בה זו קבורה את המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר אמר מעליא הוא אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא א"ל כי סמכת עלי מאי למימרא דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך והא את הוא דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה א"ל לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה הי רבי מאיר אילימא רבי מאיר (ד' ל' מ' פ' סימן) דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא איתמר עלה אמר רבי אילעא אמר רב והוא שנטל ונתן ביד אלא הא ר' מאיר דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו התם קא עביד בידים אלא הא ר' מאיר דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב התם נמי קא עביד בידים אלא הא ר"מ דתניא מחיצת הכרם שנפרצה
רש"י
[עריכה]בית חייהם - תלמוד תורה:
ביקור חולים וקבורה - פרכינן באלו מציאות היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל אחד מששים בחליו וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו ואפילו הכי חייב:
שנשא ונתן ביד - וזיכה את החייב שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה וחייב את הזכאי נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע וטימא את הטהור נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי להחזיק דבריו וטיהר את הטמא נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו והוה ליה עושה מעשה בידים ומזיק והכי מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לג.):
קידש - אסר את התבואה:
מחיצת הכרם - קיימא לן היה גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן בלא יחפור (ב"ב דף כו.):
תוספות
[עריכה]לפנים משורת הדין עבד כדתני [רב יוסף] והודעת להם וגו'. והך ברייתא מייתי נמי בפרק אלו מציאות (ב"מ דף ל:) גבי זקן ואינו לפי כבודו ורבי ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין עבד כדתני כו' אבל בסוף פרק האומנים (שם דף פג.) גבי רבה בר רב הונא דשקלינהו לגלימייהו דהנהו שקולאי לא מייתי לה אלא מייתי למען תלך בדרך טובי' ומפ' הר"י מאורליינ"ש דלא שייך לפנים משורת הדין אלא בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו רבי חייא דהכא ור' ישמעאל ברבי יוסי באלו מציאות (שם דף ל:) אבל בההיא דרבה בר רב הונא אין חילוק בינו לבין אחרים ואין נראה דבפרק אלו מציאות (שם דף כד: ושם.) אמר דעבד לפנים משורת הדין גבי הא [דאבוה] דשמואל אשכחינהו להנך חמרי במדברא אהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא ובההיא פטרי כ"ע וי"ל דבהנהו שקולאי לא שייך לפנים משורת הדין כיון שעשו לו היזק גדול בפשיעה ששיברו לו חבית של יין:
אחוי דינר לר' אלעזר. אכתי הוה צריך למיגמר דאי לא הוה צריך למיגמר לא היה מחויב כדמשמע גבי ר' חייא דעבד לפנים משורת הדין והא דקאמר (. מר) חזי דעלך קסמכינא אפילו לא אמר הוה מחייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו:
טימא את הטהור. אע"ג דאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור הכא אית ליה לחיובי אע"ג דשוגג הוא מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה ולמ"ד נמי שמיה היזק ושוגג פטור כדי שיודיעו הכא חייב דליכא למיחש להכי דאפילו טיהר את הטמא ועירבו עם פירותיו ליכא למיחש שמא אח"כ לא יודיענו שהן טמאים דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו:
טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. א"א ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבו עם פירותיו כדמפרש במסקנא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם) ובפרק עד כמה (בכורות דף כח: ושם) דאם הן בעין לא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו שייך בהן והא דלא מפרש הכי אלא כי מוקי לה כשנשא ונתן ביד לאו משום דמעיקרא לאו בהכי עסקינן אלא דמעיקרא לא איירי כשעירבן חכם אלא הבעלים אבל במסקנא קאמר שהחכם בעצמו עירבן ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו בטיהר את הטמא כשערבו עם פירותיו איירי כשעירב עם פירות מועטים ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב דתרוייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו וא"ת למאי דבעי לאוקמי כר"מ היכי מתבטלים הטמאים ברוב והא ס"ל לר"מ בהניזקין (גיטין דף נד:) גבי אגוזי פרך ורימוני באדן נפלו ונתפצעו אפילו שוגג לא יעלו וי"ל דשוגג כי האי שעשה ע"פ חכם לא קניס ר' מאיר א"נ התם דוקא שנתפצעו אחר הנפילה שנאסרו בתחילת תערובתן קאמר ר' מאיר דלא יעלו אבל אם נתפצעו קודם שנתערבו מודה ר"מ דשרי א"נ בהך מילתא דוקא דדאין דינא דגרמי אתיא כר"מ ותימה מאי בעי לאתויי מהכא דר' מאיר דדאין דינא דגרמי ואמאי מוקי לה נמי כשנשא ונתן ביד בלא נשא ונתן ביד חייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי כיון דבאמירה בעלמא קם דינא כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג. ושם) דקאמר אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אין חוזר אלמא קם דינא היינו דקמפחד ר"ט אלא אי אמרת חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה [קמן] הוה הדרא השתא נמי דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת והתם ע"כ אתי כרבנן דלר"מ דדאין דינא דגרמי אע"ג דאילו הואי קמן הוה הדר היה לו להתחייב כמו מראה דינר לשולחני דחייב אע"ג דאילו הוה קמן הוה מהדר ליה וי"ל דלעולם ההיא סוגיא כר"מ ולא דמי למראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה. לו חכם זה לא היה לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר ומיהו קשה מטיהר הטמא אמאי מחייב חכם אפילו לר"מ במה שעירבו בעל הבית עם פירות נימא כיון דאילו לא עירבו הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד וכן ברישא דהך דדן את הדין בפ' עד כמה (בכורות דף כח.) דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו ואמאי נימא כיון דאילו לא נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עבד וע"ק דע"כ סוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב חסדא דהא משמע דאליבא דר"מ ניחא ליה בלא נשא ונתן ביד אלא כרב ששת וא"כ כיון דמה שעשה עשוי משום דאיירי דטעה בשיקול הדעת כדמוקי לה רב ששת בריש סנהדרין (דף ו.) למה נתחייב הדיין לרבנן במאי דנגע ביה שרץ הלא בלאו הכי מה שעשה עשוי ועוד היכא דקם דינא למה לא יתחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לר"מ בין לרבנן אע"ג דבדבור בעלמא מיפסל ולא חשיב דינא דגרמי ונראה לפרש דכל היכא דקם דינא אפילו בדבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ומחייב אפילו לרבנן אבל היכא דאילו הוה קמן הוה הדר כגון מראה דינר וכגון טעה בדבר משנה לר"מ חייב ולרבנן פטור דהא ודאי גרמא הוא מה שהאכילו אחרי כן על פיו או מה שעירבו עם פירותיו וסוגיא דסנהדרין כרבנן והא דבעי הכא לאוכוחי דר"מ דאין דינא דגרמי מטיהר את הטמא דייק דחייב חכם במה שעירבם בעל הבית עם פירותיו ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם זכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה את החייב דבדבורו של חכם מה שעשה עשוי חייב לשלם אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) דקאמר לימא תנן סתמא כר"מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי קאמר ולא משום טימא את הטהור וזיכה את החייב והא דמפרש התם לשנויי מתני' כרבנן טימא את הטהור דנגע בה שרץ זיכה את החייב שהיה לו משכון ונטלו הימנו אגב אחרינא מפרש להו א"נ סוגיא דהתם כרב חסדא ומפרש האמת ורישא דמי שאין מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו לאו דוקא אלא הוא עצמו שחטו וצ"ע לרבנן מ"ש דפטרי בשורף שטרות חבירו מטימא הטהור וכהנים שפיגלו דלא חשיב דינא דגרמי דמה לי אם גורם לו הפסד ע"י ששורף שטרותיו ומה לי ע"י דיבורו וצ"ל דדיבור חשיב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידים אבל בשורף שטר אינו נוגע בגוף הממון וניירא בעלמא הוא דקלי מיניה ואין אלא גרם בעלמא ועוד י"ל דסוגיא דהכא ודבכורות דלא כרב ששת אלא כרב חסדא דלא קם דינא בדיבורי' בעלמא ואיירי בנשא ונתן ביד כדמוקי התם רב חסדא אלא דס"ד דגמ' דנשא ונתן בעלי דינין ודחי דאיירי בנשא ונתן ביד הדיין עצמו:
שאני התם דבידים עביד. תימה ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל משום דאין הצמר משתנה מיד כשנותן בסממנים דאין קולט הצבע מיד עד ב' ימים או ג' וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן ובתרוייהו משני בידים קעביד ומ"מ מסכך גפנו לא מזיק כל כך בידים כמו בצמר לצבע לפיכך הביאה אחר כך:
מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אור"ת שאין משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ומ"מ דייק דאתיא כר"מ מכח ההיא משנה דהמסכך דלעיל דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור"ש ואמרי אין אדם אוסר דבר שאין שלו וא"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר' יוסי ור"ש לא אתיא אלא כת"ק דידהו דהיינו כר"מ דסתם משנה ר"מ היא וא"ת ומאן תנא דפליג אדר"מ בדינא דגרמי דרבי יוסי ור"ש לא פליגי אלא משום דאין אדם אוסר דבר שאין שלו ורבנן דפליגי אדר"ש בדבר הגורם לממון ליכא למימר דיש חילוקין כדפרישית במרובה (לעיל דף עא:) וי"ל דההוא תנא דפרק המניח (לעיל דף לג:) דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי פליג אר"מ דמשמע דיש לפטור יותר בשורף שטרותיו מבשחטו ולמאן דדאין דינא דגרמי אמר לעיל דמגבי ביה דמי שטרא מעליא:
ראשונים נוספים
למימרא דאי לא נפיק בעינא לחלופי' לך והא את הוא דאמר כו'. כתב הרב ז"ל בהלכות שמעינן מיהא דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך, דאי לא מודע ליה מצי אמר ליה דלא ידענא דעלי קא סמכת. עד כאן. והר"ז הלוי ז"ל תפס עליו מדרבי חייא דאי לאו דלא צריך למילף מדינא הוה ליה לחלופי ואף על גב דלא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא. וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי, דמאי קאמר ליה ר"א למימרא דאי לא נפקי בעינא לחלופי דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי עלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי לדעתיה דאי לא נפיק בעי ליה לשלומי. ומכל מקום כדברי הרב ז"ל מסתבר די"ל לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא ודאי אי לא אודעיה דעליה סמיך לא הוה מתחייב, ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא הוה צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל, חדא דאכתי לא ידעינן לה דצריך לומר חזי וכו' ומדריש לקיש שמעינן לה, ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא [הוה משמע דמדינא הוה ליה _ ש"מ] לחלופיה ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכא ואיסר. ולא היא, דדנכא ואיסר ואפילו אמר להו חזו [דעלייכו קא] סמיכנא הוה פטור, אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הויא קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה פטור. כנ"ל.
הא אמר ר' אלעאי והוא שנטל ונתן ביד. הא דתנן טיהר את הטמא אוקימנא בדוכתא בבכורות בפרק עד כמה (כח, ב) וכן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לג, א) כגון שנטל הדיין פירות הטמאין ועירבן בפירות הטהורין ומכל מקום בטיהר את הטמא אי אפשר דנימא מה שעשה עשוי ומשלם דאי מה שעשה עשוי והן טהורין למה ישלם אדרבה הועילו שטיהר לו טומאותיו. ואי משלם מביתו לא שייך ביה מה שעשה עשוי, אלא על כרחין בהא תרווייהו איירי ביה אלא דלא שייכא ביה תרווייהו בענין אחד. כיצד טיהר את הטמא ועירבן עם פירות מועטין מה שעשה אינו עשוי שאי אפשר לטהר את הנטמא ולפיכך משלם מביתו. ואם תאמר אפילו עירבן עם פירות מרובין היאך אפשר לומר דלרבי מאיר מה שעשה עשוי והא אמרינן בגיטין פרק הנזקין (נד, ב) גבי אגוזי פרך ורמוני בדן (יש) [ש]אוסרין בכל שהן, נתפצעו האגוזים נפרכו הרימונים [אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה ר' יוסי ורבי שמעון אומרים] בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. וי"ל דשאני התם משום דגזר רבי מאיר שוגג אטו מזיד והכא גבי חכם שדן וטעה ליכא למיגזר. ואי נמי י"ל דשאני התם שכבר נאסר התערובת ובמה שכבר נאסר מחמיר רבי מאיר אבל כאן לאסור התערובת לכתחלה אף על פי שנעשה בשוגג בכי הא לא מחמיר רבי מאיר.
הא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. כבר פירשתיה בפרק קמא דבבא בתרא (י, א) דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן דאינה משנהבשום מקום וכבר כתבתיה בריש פרק קמא דבתרא.
מהדורא תליתאה:
ומני (אלא הא) ר"מ הוא פי' מדתני קיד' דאילו ר' יוסי ור"ש פליגי עלי' בסיפא דמתניתין דהמסכסך ואמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
למימר דאי משתכח בישא בעינא לאחלופי לך: הרי"ף ז"ל כתב דלעולם לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך וכו'. והרב בעל המאור תפס עליו מדרבי חייא וכו' וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי דמאי דקאמר ליה רבי אלעזר מאי דעתך למימר וכו' דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי דעלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי דעתיה דאי לא נפיק בעי לשלומי.
ומכל מקום כדברי הרי"ף מסתברא לי דריש לקיש לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא דאי לא ארדעיה דעליה קא סמיך לא הוה מחייב. ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרת ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל חדא דאכתי לא ידעינן דאנן מדריש לקיש שמעינן לה ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמר ליה חזי וכו' הוה משמע דאי אמר ליה מדינא הוה ליה לחלופי ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכו ואיסור ולא היא דדנכו ואיסור אפילו אמר להו חזי דעלייכו קא סמיכנא לא מחייב כלל אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הוה קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה לו פטור. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל שמע מינה דמראה דינר לשלחני ונמצא רע לא מחייב עד דמודע ליה דעליה קא סמיך. אי מוכחא מילתא לשלחני דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה. ע"כ.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל המראה דינר לשלחני אומן ואמר ליה מעליא הוא ואשתכח דפסלתו מדינה והוא לא ידע פטור השלחני דכאנוס הוא ואף על גב דידע דעליה קא סמיך ואי לא פסלתו מדינה כיון דהוא שלחני אומן ואותו דינר הוא רע ואיהו אמר ליה מעליא הוא חייב לשלם ודין הוא עסק ביש כדאמר ליה רב לרבי חייא. ואם אינו אומן השלחני לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה האיך דעליה קא סמיך או דידע איהו מנפשיה כגון דשקליה מלוקח באפי על פי הכרתו. ע"כ.
(יו"ד רצ"ו) מחיצת הכרם שנפרצה וכו': וא"ת ורבי מאיר ורבי שמעון דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי שנא משאר איסורין וכו'. ואומר ר"י דשאני כלאים שתלויין ברצון האדם וכו' כמו שכתב הר"ש במסכת כלאים פרק ז'. וצריך לומר דכיון שאין התבואה נאסרת משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם הגפנים שאינם שלו לא יאסרו שאם היו נאסרים מן התורה נם התבואה תאסר מקל וחומר כדאיתא בפרק הקומץ זוטא וכמו שכתב הר"ש שם.
ויש מפרשים משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא של אחרים. ולא נהירא שבירושלמי דריש כרמך ולא של גוי ומפרש אליבא דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל ואמאי למאן דאמר נמי אין קנין תיפוק ליה משום כרמך ולא של אחרים.
עוד תירץ ר"י דבכלאים דאורייתא אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא כלאים דרבנן דמשמע שהיו רחוקים שרשי הגפנים מן התבואה ארבע אמות אלא שהיו מסככים על גבי תבואה הילכך ההוא דעבד איסורא קנסוהו רבנן כדאמרינן בהקומץ זוטא גבי שאר זרעים שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ומיהו לא יתיישב כל כך היטב לפי פירוש זה מנלן דהך ברייתא דמחיצת הכרם אתיא כרבי מאיר טפי מדרבי שמעון או שאר תנאים דנקט בכל דוכתא רבי מאיר דאינהו נמי מודו הכא דקידש כיון דהוו כלאים דאורייתא.
ומיהו יש לומר כיון דמההיא דמסכך מחייב רבי מאיר כך יש להוכיח בהשורף שטרות דבתרווייהו בידים קא עביד ורבנן הוא דפטרי כמו שהוכחתי בהמניח אם כן כרבנן לא מצי אתיא אם לא נאמר דאתיא כרבי מאיר דפליג עלייהו. וללשון זה ההוא דמנחות שאסרו את הזרעים והתירו את הגפנים כרבי יוסי אבל ללשון ראשון דמדאורייתא נמי הכל מותר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אתיא ההיא דהתם נמי על כרחין כרבי מאיר. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה