בבא קמא ק ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו:
מתני' הנותן צמר לצבע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:
גמ' מאי כאור אמר ר"נ אמר רבה בר בר חנה כלבוס מאי כלבוס אמר רבה בר שמואל
רש"י
[עריכה]גדור - שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה ותאסר:
נתייאש ולא גדרה - ובתוך כך הוציא הזרע אחד מן המאתים שהיו בה בהיתר:
הרי זה קידש - ואין בטל אלא באחד ומאתים וכאן יש קצ"ט מן ההיתר וחד באיסור:
מתני' והקדיחו יורה - שרפתו יורה שהרתיחו יותר מדאי:
נותן לו דמי צמרו - והכא ליכא שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא למימר אם השבח יותר:
צבעו כאור - כמו כעור בגמ' מפרש שצבעו בשירי צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל:
ואם השבח - שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע:
נותן לו - לצבע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמר דניתיב דלקני איהו שבחא דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנויא דנקנייה:
לצבוע לו אדום כו' - קני בשינוי לר"מ ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר:
ר' יהודה אומר כו' - דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו: גמ'
תוספות
[עריכה]אומר לו גדור. פי' לבעל הכרם דהוא המזיק דד' אמות שאמרו להרחיק הוא בשביל עבודת הכרם כדתנן בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות אחד גפנים ואחד כל אילן ומפרש בגמ' ד' אמות שאמרו כנגד עבודת הכרם ואפילו ר' יוסי דאמר התם על הניזק להרחיק את עצמו הא א"ר אשי התם מודה ר"י בגירי דיליה והכא גירי דבעל כרם הם דחשדינן ליה שלא יביא מחרישתו בשדה חבירו לפיכך צריך לעשות כותל או להרחיק ארבע אמות והא דנקט אומרין לו גדור ולא נקט חייב לגדור נראה לר"י לפי שצריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אין חייב באחריותו ולהכי נקט נמי תרי זימני נפרצה אומר לו גדור דאף פעם שנית דנפרצה צריך להתרות בו ואם לא התרו בו לגדור אין חייב באחריותו שאין סבור להיות חייב לגדור כל שעה שנפרצה ונפרצה פעם שלישית מספקא לר"י אם צריך להתרות בו בכל פעם או שמא סגי בתרי זימני ור"ת מפרש דלהכי נקט תרי זימני לאשמועינן שאם יש תוספת מאתים בין מה שהוסיף כשנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף כשנפרצה שניה דאין מצטרפין לאסור דקמא קמא בטלה ודוקא כשיש הפסק בינתיים אבל בעלמא כלאים נאסרין במאתים ולא אמרינן כל פורתא כשהוא גדל מתבטל והא דאמר בפ' בתרא דע"ז (דף עג. ושם) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו קמא קמא בטל מפרש ר"ת בדפסיק פסוקי אבל אם מערה בלא הפסק אסור מידי דהוה אכלאים הנאסרין בתוספת מאתים לפי שגדל בלא הפסק והא דאמר בבמה אשה (שבת דף סה: ושם.) שמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן כו' שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים היינו שמא ירבה בלא הפסק וכן בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נז:) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ולא אמרינן קמא קמא בטיל לפי שגדל בלא הפסק ורבי יוחנן גופיה דקאמר בפרק בתרא דע"ז (דף עג. ושם) ראשון ראשון בטל אית ליה התם בנדרים דגידולי היתר מעלין את האיסור ור"י בן רבינו מאיר פירש בתוספתא בנדרים דבצל וכלאים וגבי נוטפין דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל קמא קמא כמו ביין נסך דהתם לא שייך למימר הכי אבל קשה דאמר בפ' הערל (יבמות דף פב: ושם) נתן סאה ונטל סאה עד רובו וברובו מיהא מיפסל ולא אמר קמא קמא בטיל וי"ל דהתם במי פירות איירי דהחמירו טפי וא"ת אי במי פירות איירי היכי מדמה לה לתרומה דרבנן דמי פירות דפסולין דאורייתא כדממעט בפרק כיסוי הדם (חולין דף פד. ושם) מדכתיב מים יתירא והיאך יהיו כשרים במחצה על מחצה דאורייתא וי"ל בדוחק דאע"ג דמיפסלי מדאורייתא מחצה על מחצה כשרים להטביל בהם מחטין וצינוריות דאין צריכין ארבעים סאה מדאורייתא אלא מדרבנן ומיהו אכתי קשה מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (דף כב. ושם) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור אי רובא מיא נינהו סלקא להו השקה ואי רובא ציר נינהו לא בעי השקה דמים בטלים בציר ומסיק לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור אלמא התם אע"ג שהיו כבר מבוטלות חוזרות וניעור בתוך הקדירה וכל שכן דלא אמרינן קמא קמא בטיל וי"ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה דאע"ג דפסיק פסוקי לא בטלה ואע"ג דבכמה דברים איסור חמור מטומאה כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין דף פו: ושם) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר התם החמירו חכמים . בטומאה יותר ואין ראיה משמעתא בתרייתא דנדה (דף עא: ושם) דמחלק גבי דם תבוסה בין פסק ללא פסק דשאני דם תבוסה דרבנן ויש להקל בו יותר ומהא דאמר בפ' כיסוי הדם (חולין דף פז ושם.) ובפרק התערובת (זבחים דף עז: ושם) גבי הא דתנן דם שנתערב במים אם יש . מראית דם בו כשר וקאמר בגמ' לא שנו אלא כשנפלו מים לתוך דם אבל דם שנתערב במים ראשון ראשון בטל התם בלא שינויא שפיר' אתי שפיר דהתם גבי דם היינו טעמא דכיון שנדחה שוב אין נראה שכן הוא הדין בכל דבר הקרב ואפילו למ"ד אין דיחוי בבעלי חיים בשחוטין יש דיחוי וכן מוכח בפרק כיסוי הדם (חולין דף פז: ושם) דטעמא משום דיחוי הוא דמסיק בתר הכי ולענין כיסוי אין בו דיחוי דאין דיחוי אצל מצות מכלל דלענין דם הוי טעמא משום דיחוי ואין להקשות מהא דאמר בפרק נוטל (שבת דף קמב.) סאה תרומה שנפלה למאה . של חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה אחרת לא תעלה ולא אמרינן ראשון. ראשון בטל אע"ג דנפל ע"י הפסק דהתם צריך להרים ובענין אחר אין ק' סאה שנפלה בהן מתירין ולא שייך התם ראשון ראשון בטל:
נתייאש ממנה ולא גדרה. דוקא נתייאש אבל אם לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אע"פ שהוסיף מאתים מותר כדתנן במס' כלאים (פ"ה מ"ו) הרואה ירק בתוך כרמו ואמר כשאגיע שם אלקטנו מותר לכשאחזור שם אלקטנו והוסיף מאתים אסור אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו כל שעה אפילו הוסיף מאתים מותר וטעמא י"ל משום דכתיב לא תזרע כרמך משמע זריעה דניחא ליה:
חייב באחריותו. אע"ג דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק נראה לר"י דהא חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרות חבירו אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל כרם נמי מפסיד ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב:
אם השבח יתר על היציאה. מפרש בירושלמי מהו השבח יתר על היציאה בר נש דיהיב לחבריה חמש מנוי צמר וחמש מנוי סממנין ועשרה מנוי אגרא ואמר ליה זיל צבעיה סומקי ואזל וצבעיה אוכם א"ל אילו צבעתיה סומקא הוה שוה עשרים וחמש מנוי השתא דצבעתיה אוכם לית הוא שוי אלא . עשרים מנוי את אבדת דידך ואנא לא אבדנא דידי עד כאן לשון הירושלמי בפירקא ואור"י דהכי פי' דרבי יהודה לפי הירושלמי אם השבח שהושבח הצמר יותר על ט"ו מנים והיתר על ט"ו מנים קרי שבח יתר על הוצאה והוצאה קרי עשרה מנים של שכר הצבע שמוציא הצבע וטורח ויהיה בשכרו י' מנים דהשתא אם השבח על ט"ו מנים יותר מי' מנים שהם יציאה נותן לו היציאה דהיינו י' מנים ולא יתן לו יותר ואם היציאה יתירה על השבח שלא הושבח על ט"ו מנים אלא ד' או ה' יתן לו השבח מה שהושבח על ט"ו ואין נותן לו כל י' מנים . שהתנה עמו דא"ל את אפסדת דידך ואנא לא אפסדנא דידי ויש ליתן טעם לדברי הירושלמי למה לא יהיה כאן הדין כמו בנוטע שלא ברשות דנעשה כאן כאילו כן התנה עמו א"נ קנסא הוא משום דשינה ממה שצוה לו ומיהו אם השבח יתר על היציאה דתנן גבי צבע כעור לא הוי פירוש כי ההיא דירושלמי כי איך יהיה השבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור וגבי כסא כעור דגמרא אפשר ודאי שיהא טוב מן הנאה כגון שהנאה אין חזק כמו הכעור ע"י כך דמי הכעור יתירה על הנאה ואין לשון ירושלמי משמע כפי' ר"י שהרי משמע שבא לפרש מהו אם השבח יתר על היציאה ולדברי ר"י הוא מפרש היציאה יתירה על השבח והר"ר אלחנן פי' בע"א ולא מצאתי כתוב:
ראשונים נוספים
אומרין לו גדור: והאי אומרין לו גדור דקאמרינן לבעל הכרם ולא לבעל הזרעים לא משום דגפנים אסרי זרעים וזרעים לא אסרי גפנים דבודאי שניהם נאסרין ענבים היוצאים בכרם בשעת הזרעים כדכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וכו' שמע מינה דשניהם נאסרין מדלא כתיב אשר תזרע בתוך תבואת הכרם והכי תנן בכמה מקומות של כלאים אלא לפי שאין גוף הגפנים עצמן נאסרין אלא הענבים היוצאים מהן כדכתיב ותבואת הכרם ולא כתיב והכרם ופעמים הרבה יש בשנה שאין ענבים בגפן נמצא שהגפן מזקת אחרים ולא ניזוקת משום הכי על בעל הכרם לבנות הגדר בעת שאין שם ענבים ואין לבעל הזרעים לסיועיה משום דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל אם יש שם ענבים שהביאו שליש על שניהם לבנות הגדר דשניהם מזיקין זה את זה והכי תנן בפרק ראשון דכלאים מאימתי הגפנים נאסרים וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תניא מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לבעל הכרם גדור בזמן שלא נעשו הענבים כפול הלבן והיינו משעת כניסת המים לבוסר דהיינו משהתחילו להתבשל ולהמתיק קצת ואשתכח דבעל הכרם מזיק ליה לבעל התבואה דאמר לה כגון שהביאה התבואה שליש ובעל התבואה לא מזיק ליה לבעל הכרם דלא מתסרי ענבים עד שיעשו כפול הלבן כדתנן בכלאים בפרק המבריך את הגפן מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן ורוב שנים התבואה יותר משליש ועדיין לא נעשו הענבים כפול הלבן הילכך על המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ.
הרי זה קדש וחייב באחריותו: כתוב בתוספות אבל אין לומר הכא נמי הוי היזק שאין ניכר וקנסוהו וכו'. ועוד דאי מטעם קנס היכי מייתי ראיה מינה דדיינינן דינא דגרמי. מיהו מזה אין לדקדק דאיכא למימר שאם לא היה ההיזק הניכר חייב מן הדין לא היו קונסין אותו כשאינו ניכר אבל הא תימה אי קנס הוא במזיד דוקא יתחייב. תוספות שאנץ.
מתניתין צבעו כאור: כלומר שאינו מופסד אלא ראוי לעשות ממנו בגד אלא שלא יהא נאה כשאר בגד. ה"ר יהונתן ז"ל.
אם השבח יתר על היציאה: כתוב בתוספות ומיהו אם הצבע יתר על היציאה דתנן גבי צבע כעור לא הוי פירוש כי ההיא דירושלמי וכו'. ומיהו משכחת לה כגון אחר שהתנו יחד הוקרו שניהם והוקר הכעור יותר ממה שהיה לו לנאה להיות שוה קודם שהוקרו ונאמר שלא יוכל בעל הצמר לשאול אלא שלא יפסיד ממה שהיה ראוי ליטול לפי שויין שהיה לו להיות שוה בשעת התנאי. ומיהו לא מסתבר שפיר שיהא ראוי ללכת בזה אחר התנאי ואין לשון הירושלמי משמע כפירוש ר"י שהרי וכו' ככתוב בתוספות.
וה"ר אלחנן מפרש דארישא קאי כגון דאי צבעיה סמיק הוא שוה עשרים וחמשה מנים והיה הצבע כמו כן מרויח חמשה מנים יותר מיציאתו דהשתא עשרים וחמשה וצבע כל אחד מרויח חמשה מנים שהצבע כמו כן לא היה מוציא כי אם חמשה מנים לצבעו שרגיל להשכיר פועלים לימים או אפילו הוא עצמו צובעו לא היה עולה שכר ימיו יותר מחמשה מנים והוא יש לו לקבל עשרה מנים בשכרו כדרך קבלנים שמרויחים יותר משכר פעולת ימיהם הילכך האיש דצבעיה אוכם ולית הוא טב אלא עשרים מנים והשבח יתר על היציאה שלא הוציא הצבע לצבעו אלא חמשה מנים אמר ליה בעל הבית את אובדית דידך חמשה שהיה לך להרויח ואנא לא אובדית דידי חמשה מנים שהיה לי להרויח אי צבעתיה סומק שאז כשהייתי נותן לך עשרה מנים על שכרך הייתי מרויח חמשה מנים דעשרים וחמשה הוי שוי גם עכשיו לא אתן לך כי אם חמשה מנים של יציאה כדי שיהא לי חמשה מנים ריוח דעשרים הוא דשוי השתא אבל אם הוא שוה גם עכשיו עשרים ואחד מנים או עשרים ושנים מנים שמא כל היתר יטול הצבע כיון שמרויח בעל הבית חמשה מנים כמו שהיה לו תחילה להרויח.
ומיהו אם אינו שוה כי אם שבעה עשר או שמונה עשר או תשעה עשר או אפילו לא ישוה כי אם חמשה עשר דהיינו ממש כדי יציאת הצבע נראה דמכל מקום נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח היינו כגון שאינו שוה כי אם ארבעה עשר מנים והצבע הוציא חמשה מנים לצבעו נותן לו את השבח דהיינו ארבעה מנים. ומיהו אם אירע שהוציא הצבע ששה מנים או שבעה או אפילו עשרה מנים ועדיין יותר והוא אינו שוה כי אם עשרים מנים ואלו צבעו סומק לא היה ראוי להוציא כי אם חמשה מנים והכין שוה עשרים וחמשה מנים כגון שהוקר בגד צבוע אדום וצבוע שחור אוזיל בזה צריך דקדוק אם ראוי לפרוע לצבע יציאה שהוציא או שבח אם היציאה יתירה או שמא אין ראוי לפרוע אלא מה שהיה ראוי להוציא לצובעו אדום כמו שהיתה ובענין זה שפיר נוכל לפרש כמו גבי יורד לתוך שדה חברו ובכל מקום ששנינו בענין זה.
וגם פירוש זה דחוק ואינו אלא דברי נביאות. ונראה שהירושלמי לענין זה לא קתני ולא לפרש לשון המשנה דעל כרחך לא מיירי כשנתן לו צמר וסממנים דאם כן דמי צמרו וסממנים מיבעי ליה כדפריך לעיל אלא לא שמעינן דלפי שיטה זו דאמרינן כי יהיב ליה חמשה מנוי עמר וחמשה מנוי סממנים ועשרה מנוי אגרא ואי צבעיה סומק הוי טוב עשרים וחמשה והשתא דצבעיה אוכם לית הוא טב אלא עשרים דאמר ליה את אובדית דידך ואנא לא אובדית דידי. לפי ענין מפרשים מתניתין כשלא נתן לו הצמר לצבעו אדום וצבעו שחור שמעכב משכר האומן מה שהיה לו בעל הצמר להרויח אלו צבעו האומן אדום והמותר ישלם לו מיהו יציאה לא יפסיד אומן אפילו לא ישנו שבח אלא בדמי יציאתו כדקתני נותן לו את השבח ונותן לו את היציאה. והדר קתני בירושלמי אמר רבי יוסי שמע מינה בר נש דיהב ליה חבריה חד דינר דזבין ליה חטין מן טבריא ואזל וזבין ליה מן צפורי אמר ליה אילו זבינת מטבריא הוו כ"ה מנוי כיון דזבנתון מצפורי לית אינון אלא עשרים מנוי את אובדית דידך אנא לא אובדית דידי וצריך בהאי דינא שקצץ לו דמים בשבח וביציאתו. תוספות שאנץ. ויש בזה הדיבור טעויות יעויינו.
וה"ר יהונתן ז"ל פירש וזה לשונו אם השבח יתר על ההוצאה כלומר שנשבחה הצמר בעשרים דינר ולא הוציא בסממני היורה אלא חמשה דינרים בלבד נותן לו בעל הבית לאומן חמשה דינרים שהוציא בסממנים כיון שלא שנה ממצותו אבל לא שכרו שהרי לא הפסידו הרבה שלא שמר צמרו ביורה שאלמלא שמרה כאשר התנה לו היה צמרו שוה שלשה דינרים ודין הוא שיפסיד שכרו גם הוא שהרי גרם לו הפסד ואם הוצאה יתירה על השבח שההוצאה עשרים דינרים והשבח חמשה דינרים בלבד אין לאומן על בעל הבית אלא חמשה דינרים ומפסיד מה שהוציא בסממנים ושכר מעשה ידיו דמצי אמר ליה בעל הבית מה תזעק אלי הלא החזרתי לך כל מה שהשבחת לי ולי הפסדת כמה בפשיעותך. ומשנה זו דברי הכל היא כלומר אפילו רבי מאיר מודה דלא קני אומן לצמר.
לצבוע לו שחור וצבעו אדום וכו'. רבי יהודה אומר וכו': רבי יהודה סבר כיון שלא אמר בפירוש שנתכוון לגזול אלא בשוגג בא מעשה לידו לא קנאו בשעת צביעה ומה שהושבחה לצורך בעל הבית הושבח אלא שנקנוס האומן שגרם הפסד לבעל הבית שאם השבח יתר על ההוצאה אין על בעל הבית לשלם לו כלל משכרו אלא הוצאתו לבדו שהרי נכרת הוצאת דצמר ושכרו אין לו לתבוע מחמת מותר השבח שנשבח על ידו דכיון שבא הפסד גדול לבעל הבית ששכרו על ידו שלא צבעו אדום כמצותו שהיה משביח כפלי כפלים דין הוא שיפסיד גם הוא מעשה ידיו ואם ההוצאה יתירה על השבח לא יקבל מבעל הבית אלא שיעור שבח מהוצאתו דמצי אמר ליה הלה לא הרוחתי עמך כלום והפסדתי הרבה ומה שהשבחת את צמרי החזרתי לך. ע"כ. ה"ר יהונתן ז"ל.
גמרא כפרא דודי: כלומר שצבעו בשירי יורה עד שנעשה כעין מטלית שמקנחין בה את היורות של צבעים. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל כעור כלבוס כפרא דודי פירוש דרכין דרכין דרך צבוע אדום מראהו עמוק ודרך אדום אינו עמוק כל כך והוא כמו המטלית שמקנחין בה יורות של צבעים שהם כולם עשוים דרכים דרכים כמו שאמרנו. ע"כ.
וזה לשון רב שרירא גאון ז"ל בתשובותיו מועתק מלשון ערבי אמר רב פפא בר שמואל כפרא דודי פירוש קינוח היורות והוא מין צבע קורין לו בצמר קינוח היורות והוא גוון יהיו בו כמה חברבורות בהרות בהרות כצורת עמודים והיה קצתם עובר על קצתם וידמו לצבת הנקרא כלבוס כמו שאמרו בסנדל המסומר עשאו כמין כלבוס ובסוטה כלבוס של ברזל היו מטילים לתוך פיה והוא הכלי שלוקחין ותופסין בו אומני הברזל והנחושת והם נפתחים ונסגרים במסמרים שיהיו בהן על אותם בהרות שם כלבוס לפי שיארע בהן כדמות הכלבוס. ודע זה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה