תו"א על שמות כא לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(שמות כא לג): "וכי יפתח... כי יכרה... בעל הבור..." -

  • (בבא קמא מט ב): "חופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב, וזהו בור האמור בתורה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה. אמר רבה: בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב, מאי טעמא? - אמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן; אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו: רבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור, בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא; ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה. אלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי עקיבא? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין. ורב יוסף: אמר בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דמחייב, מאי טעמא? - בעל הבור אמר רחמנא, בבור דאית ליה בעלים עסקינן. כי פליגי, בבור ברשות הרבים: רבי ישמעאל סבר: בור ברשות הרבם נמי חייב, דכתיב כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב - על כרייה לא כל שכן, אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו; ורבי עקיבא, הנהו מיצרך צריכי, דאי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכסוי כורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה, ואי כתב רחמנא כי יכרה הוה אמינא כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי, קמ"ל. ואלא מאי "זהו בור האמור בתורה" דקאמר רבי ישמעאל? - זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לניזקין."

"כי יפתח איש... כי יכרה איש... והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נא א): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן (ראו קטע קודם). ורבנן, נמי מיצרך צריכי! אלא, היינו טעמא דרבנן: אמר קרא כי יכרה איש בור - [איש] אחד ולא שנים. ורבי? - ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור. ורבנן? - תרי איש בור כתיבי. ורבי? - איידי דכתב האי כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא, דלמא לחיובי קמא? - לא סלקא דעתך, דאמר קרא והמת יהיה לו, ההוא דקא עביד מיתה. והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו"! אמרי, ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?!"

"בור" -

  • (בבא קמא נ ב): "החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור - חייב. אחד החופר בור שיח ומערה חריצין ונעיצין חייב; אם כן, למה נאמר בור? - מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב"

"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור" -

  • (בבא קמא יט ב): "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר... אמר רב הונא: לא שנו אלא שנקשר [חבל] מאליו [לרגלי התרנגול], אבל קשרו אדם - חייב. נקשר מאליו - מאן חייב? אילימא בעל הדליל, היכי דמי, אי דאצנעיה - אנוס הוא, ואי לא אצנעיה - פושע הוא! אלא חייב בעל תרנגול - מאי שנא כוליה נזק דלא? דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור! חצי נזק נמי איש בור ולא שור בור! אלא, מתניתין בדאדייה אדויי, וכי אתמר דרב הונא, בעלמא אתמר. דליל הפקר, אמר רב הונא, נקשר מאליו פטור, קשרו אדם חייב. משום מאי חייב? אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה"
  • (בבא קמא מח א): "אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה [השור] בורות שיחין ומערות - בעל השור חייב בנזקי חצר, ובעל חצר חייב בנזקי הבור; אף על גב דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור, הכא, כיון דאית ליה להאיך למלוייה ולא קא מלייה, כמאן דכרייה דמי."

"ולא יכסנו" -

  • (בבא קמא מו א): "רבי אליעזר אומר: אין לו [לשור מועד] שמירה, אלא סכין: אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר? - דאמר קרא "ולא ישמרנו", שוב אין לו שמירה לזה. אמר לו אביי: אלא מעתה, דכתיב ולא יכסנו, נמי שוב אין לו כיסוי לזה?! וכי תימא הכי נמי, והתנן: "כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור"!..."
  • (בבא קמא נה ב): "ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור ואש שן ורגל. בור, דכתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו..."

"ולא יכסנו... בעל הבור ישלם" -

  • (זבחים סה ב): "אומר היה רבי אלעזר בן רבי שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי "לא יבדיל"? - אין צריך להבדיל. אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי בור, דכתיב ולא יכסנו, הכי נמי דאין צריך לכסות?! הכי השתא?! התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי..."

"ונפל שמה שור או חמור" -

  • (בבא קמא כח ב): "ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייב על הבהמה ופטור על הכלים. הא למה זה דומה - לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו"

"ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נג ב): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן? - דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה? - או לרבות את הכלים. ורבנן? - או מבעי ליה לחלק. ורבי יהודה? - לחלק מונפל נפקא. ורבנן? ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא? - אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב? אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוא אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא! אלא אמר קרא והמת יהיה לו - כל דבר מיתה. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו?! - אמרי, שבירתן זו היא מיתתן. ולרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?! אמרי, בחדתי, דמיפקעי מהבלא. האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"! אלא, אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים. אי הכי, אפילו כלים ואדם נמי! - אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים - בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה? - אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא."