התורה והמצוה על שמות כא לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא לג:

קטו. (שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור". הוצרך לכתוב דיני בור ביחוד, דלא יכול ללמוד אותם משור, ולא במה הצד מכל יתר אבות נזיקין. כי אין דרכו לילך ולהזיק, וזה קולתו. וכמה שאמרו בבבא קמא דף ה ובכמה מקומות.


קטז. "וכי יפתח איש או כי יכרה איש". הנה, חיוב כורה הוא פשוט יותר מחיוב פותח, ודי לומר "כי יפתח". רק שבא ללמד שאין עונשין מן הדין (עיין תוספות על בבא קמא ב, ד"ה "ולא"; ותוספות על בבא קמא קד, ד"ה ועדים).

ועדיין קשה, שהיה לו לומר בהפך, "כי יכרה וכי יפתח", שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון לא זו אף זו, שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב לבסוף. אולם התבאר אצלנו באיילת השחר ר, שכל שבא דבר אחד ללמד על חברו יכתוב תמיד את המלמד בסוף. ועל זה משיב, שבא כורה ללמד על פותח. כמו שהכורה הוא בשעור שיש בו כדי שתפול ותמות, כן הפותח הוא רק אם פתח בשעור שתוכל הבהמה ליפול דרך הפתח, ועל כן כתב "כי יכרה" לבסוף כי הוא המלמד.

ואף שמקיש גם כן כי יכרה לכי יפתח, שהפותח ברשות פטור. זה אינו מלמד גמור, כי גם בפותח הוא מצד הסברא. שהעושה ברשות, כמו חופר בורות לשתיה (או חופר לאושין, כמה שאמרו בדף נ), פטור בין החופר בין הפותח.

[ומה שאמרו "מקיש כורה לפותח", יש לפרש על פי מה שאמר הסמ"ע (סימן ת), לחלק בין מה שנאמר שם (סעיף ט) בחופר לצורך היסוד פטור, ובסימן תיד בהוצאת זבלים לרשות הרבים, ובסימן תיז בהנחת אבנים לצורך בנין, כתב שאם הוזקו בו חייב, מפני דחופר ליסוד הוא לשעה ותכף יסתום אותו. ולכן פותח פשוט יותר מכורה שהוא לפי שעה. אולם הב"ח והיש"ש חלקו על הסמ"ע בזה, ולפי זה אין מעלה לפותח על הכורה, והיקש זה ההא לפום ריהטא, ועיקר הוא מה שמקיש פותח לכורה].

אולם גם אם הוא היקש גמור, הדבר נכון שכתוב כי יכרה לבסוף, שבזה נדע שהוא מלמד על פותח, שלכן מקומו אחר פותח. ועכשיו שידעינן שבא להקיש פותח לכורה, ממילא הוא הדין שיש להקיש כורה לפותח, כי למדנו שבא להיקש, וממילא ראוי שנקיש שניהם זה לזה. וכן תמצא לקמן (משפטים קכח).

ובירושלמי (פרק "שור שנגח" הלכה ו) איתא: "וכי יפתח איש בור כי יכרה איש בור, אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין, ורבי יצחק אמר: בור של מיתה ושל נזקין ממקרא אחד נאמרו". והנה, שיטת תלמודא דידן ששניהם נלמדין מפסוק אחד, ועל כן אמר בדף נ ובדף נא, "אם על פתיחה חייב - על כריה לא כל שכן?!", שזה כרבי יצחק. אבל ריב"ב סובר, ש"כי יפתח" מדבר מבור של מיתה, ו"כי יכרה" מדבר מבור של נזקין. ועל כן אמר "לא הרי פותח כהרי כורה", כי כל אחד מורה ענין מיוחד. ובזה בא סדר הכתוב על נכון, שדבר בדרך לא זו אף זו. שאף בבור תשעה חייב בנזקין.

ותבין זה על פי ההבדל שנתתי בין פעל "כרה" ובין פעל "חפר":

  • שפעל "כרה" מצין התחלת הכריה,
  • ופעל "חפר" מציין גמר החפירה.

וכמו שאמרו:

ועיין מה שאמרנו בפירוש תהלים, בפסוק בור כרה ויחפרהו.

ועל כן, במה שאמר "כי יכרה איש בור" ולא אמר "כי יחפור", מציין שלא גמר החפירה כי רק כרה תשעה טפחים. ומזה הוציא, שכל שחייב בשמרו חיב בנזקו.

ולהש"ס דילן, דסבירא ליה דשניהם בבור של מיתה אומר, להביא כורה אחר כורה. רצונו לומר שמטעם זה לא אמר יחפור, ללמד שאפילו כרה מקצת.

ומה שאמרו "אין לי אלא פותח וכורה, ציירו וכיירו מנין?...". מובא בדף נא, ומפרש "שלא היה בו הבל למיתה, ובא אחר והוסיף בו הבל למיתה". ורצונם לומר, שמה שנאמר "וכי יפתח... כי יכרה..." אינו דוקא, רק כל שגרם את הזיקו על ידי מישהו חייב, דהא אמר "ולא יכסנו", שעקר החיוב על מה שלא כסה וסלק את ההיזק. והרי המסייד ומוסיף הבל מחויב בכסוי, ולכן הוא חייב.


קיז "ולא יכסנו" - זה מיותר, דפשיטא שלא כיסהו. דאם כיסהו איך נפל שמה שור וחמור? ועל כן פירושו אף שכסהו, אם לא כסהו כראוי, וזה אם מסרו לשומר חנם, שאינו חייב בשמירה מעולה, עם שהוא עצמו כיסהו ולא כראוי. וענין זה מפורש בארך בבבא קמא דף נב.

ומה שאמרו, ש"אם גלהו אחר המגלה חייב", שזה מה שנאמר "וכי יפתח איש בור", וכן אם גלהו אחד מן השותפים, ומה שאמרו "נתגלה וידע אחד מהם", מבואר בגמרא (שם) ובשולחן ערוך חושן משפט תי.


קיח. "ונפל שמה שור או חמור". בבבא קמא דף נד רבנן דרשי "שור ולא אדם, חמור ולא כלים" ורבי יהודה סבר "או לרבות הכלים", ורבנן "או מבעיא ליה לחלק", ורבי יהודה "לחלק מן ונפל נפקא".

וכבר בארתי בספר התורה והמצוה (ויקרא רן, אחרי קיד) שיטת רבי יהודה, שסבירא ליה שפעל יחיד הבא על שני נושאים בא לחלק, עיינו שם בארך. ואם כן, אין צריך מלת "או" לחלק, ובא להורות החלוקה המינית. שבא לעשות חלוקה כוללת בכל הדברים שנפלו לבור, וכל הדומה לשור וחמור שהוזק בבור חייב עליו, כמו שאמרתי באיילת השחר רמד, עיין בכל המקומות שציינתי שם.

וחכמים סברו שמן "ונפל" לא ידעינן לחלק, וצריך מלת "או" לחלק, כמו שבארנו באיילת השחר קסז, עיינו שם.

וזה שהקדים במכילתא "שור או חמור - חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו", רצו לומר שמלת "או" מבעיא ליה לחלק, ולא בא על חלוקה המינית שתרבה ממנו כלים. ומזה הוציא מה שאמרו "שור ולא שור וכליו", כדעת חכמים.

אולם המכילתא נטה מדברי הש"ס בבלי שאמר "שור ולא אדם". רק ממעט כלים מן "שור" ו"חמור", וכן הוא בירושלמי. כי אדם לא נתמעט רק אם מת שאינו משלם כופר, וזה נודע ממילא אחר שפה לא מדבר [אלא] רק בתשלומי נזק. מבואר שאין דין הבור כשורו שהזיק, ואדם שהוזק בבור חייב בנזקו. ולא נשאר למעט [אלא] רק כלים. ומה שאמרו "שור וכליו", כי מי מביא כלים לבור? על כורחך השור עם כליו.

ודעת המכילתא כדעת הירושלמי, שבבור של נזיקין חיב על נזקי כלים. ויש קל וחומר שיחויב על כלים גם בבור של מיתה, וכמו שאמרו, "מה אם במקום שלא חיב על הבהמה", רצונם לומר בבור של נזק, שלא חייב על מיתת בהמה חיב על מיתת כלים [ששבירתן זו מיתתן כמה שאמרו בבבא קמא דף נד ]. וכן הוא בירושלמי (פאה פרק ה הלכה ז). והוא כדעת רבי יצחק שם, שחייב על הכלים בבור של נזקים. ועל ידי שיש קל וחומר צריך שני מעוטים.

ובגמרא דידן מ"ל לפטור על הכלים גם בבור של נזקים, ואין כאן קל וחומר, ודי במיעוט אחד. ובספר פני יהושע ביאר, שלהירושלמי ידעינן "שור ולא אדם" מן "והמת יהיה לו", ומת אדם אסור בהנאה, כמו שהאריך בזה בפ"א ד”ה יצא אדם, עיינו שם.

ויש להוסיף עוד על פי מה שאמרו במשנה (דף נב) "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו", שבכלי השור שיך שבירה ובכלי חמור שיך קריעה (כמו שאמר רש"י בדף כח:). והקרועים יכולים לחזור ולתפרם, לא כן השבורים. ואם כן, כלי השור הם כעין מיתה ששבירתן זו מיתתן, וכלי החמור הוא נזקין.

ולשיטת הירושלמי, דבבור של נזקין חייב על הכלים, צריך ריבוי ביחוד שבבור של מיתה פטור אף כלי החמור שהוא נזקין, הגם שיש קל וחומר. מה שאין כן לשטת ש"ס דילן, שגם בבור של נזיקין פטור על הכלים, אין צריך לימוד מיוחד.


קיט "ונפל שמה" - משמע שנפל לתוך הבור. ועל זה אמרו במשנה (דף נב) "נפל לפניו חייב", היינו אם נפל לתוך הבור; "לאחריו פטור", דהיינו חוץ לבור.

ומה שהוסיף במכלתא "אבל בבור בין לפניו בין לאחריו חייב", הוא לפרש בל נטעה שפירושו כרב (בדף נג) לפניו ממש, עיינו שם.

<< · התורה והמצוה על שמות · כא · לג · >>