התורה והמצוה על שמות כא ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא ו:

לא. והגישו אדוניו אל האלהים . מפרש רבי מפני שמדבר במכרוהו בית דין [כי מוכר עצמו אינו נרצע, בפרט למה שאמר בקדושין (דף טז ) דרבי לא יליף שכיר שכיר . ודחיית רנב"י שם הוא רק דחי כמו שאמר הריטב"א שם]. ולכן יגיש אותו אל מוכריו. וממה שאמר והגישו והגישו , מבואר שלרציעה צריך הגשה אחרת, כי אינו נרצע כאן בבית דין, רק והגישו שנית בביתו אל הדלת וירצעהו בינו לבין עצמו.

לב. והגישו אל הדלת או אל המזוזה . ובפרשת ראה אומר, ונתתה באזנו ובדלת , וכבר פירש הרמב"ם שכאן מדבר בהעמדה שיעמידנו אצל הדלת או אצל המזווה. ושם מדבר מר הרציעה שירצע את אזנו אל הדלת לא אל המזוזה. וזה היה דבר פשוט בעיני חז"ל ולא הזכירו זה במכילתא, כי הוא הפשט הפשוט. אולם דברי המכלתא פה, מה שאמרו מקיש דלת למזוזה, מיוסד על חוקי הלשון שכבר בארתי באיילת השחר ( כלל קצט ) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שהדבר שיש בו חדוש יותר על חבירו, יכתב לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להפך.

ואם כן היה לו לומר פה, והגישו אל המזוזה או אל הדלת. כי מזוזה פשוט יותר מדלת. כי מזוזה כשר למצוה והוא הדין לרציעה. ובזה יוסיף ויוכל להגיש אף אל הדלת שאינו כשר למצוה, והוא חדוש יותר וצריך לכתוב לבסוף. ועל זה משיב, מקיש דלת למזוזה. והוא על פי הכלל שיסדתי שם ( כלל ר ). שאם נמצאו בכתוב שני דברים שהאחד מיותר כי נשמע מכלל חברו בקל וחומר, רק שבא ללמד פירוש של חבירו. אז יבא השם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר. ואז ידבר בדרך זו ואין צריך לומר זו. כמו תושב ושכיר שבא שכיר ללמד על תושב וכדומה. וכן פה בא מזוזה ללמד על דלת. כי הדלת יצויר גם כשהוא שוכב על הקרקע ואינו מעומד ומחובר. לא כן המזוזה שהוא מעומד ומחובר. ובא ללמד שצריך שהדלת תהיה מעומד כמו המזוזה. ואחר שבא שם מזוזה ללמד על שם דלת, לכן נכתב לאחרונה אף שדלת יש בו חדוש יותר.

עתה שואל על גוף הדבר מנלן שמה שנאמר פה והגישו אל הדלת כו ', הוא רק לענין העמדה. הלא יש לומר שהוא גם לענין רציעה, וזהו שאמרו או ירצענו במזוזה. ואם תשאל שהלא בפרשת ראה אמר ונתתה באזנו ובדלת שמשמע שהרציעה הוא רק בדלת לא במזוזה. יש לבאר שתפס שם דלת, מפני שהוא רבותא יותר. רוצה לומר שתוכל לתת באוזן ובדלת, אף שאינה כשר למצוה כשר לרציעה. וכל שכן שיכול לתת באוזן ובמזוזה שכשר למצוה. וזהו שאמרו והדין נותן מה הדלת כו'.

ומשיב, תלמוד לומר ונתחה באזנו ובדלת ורוצה לומר שאם תאמר שמה שנאמר בפרשת משפטים והגישו אל הדלת מיירי גם ברציעה, לא היה צריך לומר בפרשת ראה ונתתה באזנו ובדלת, שכבר נודע זה מפרשת משפטים. ומזה מבואר שמה שכתוב ונתתה באזנו ובדלת, היינו רק בדלת יתן לא במזוזה. ובא ללמד שמה שנאמר בפ' משפטים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה היינו רק לענין העמדה, לא לענין רציעה.

ועל זה שואל או יעביר באזנו ובדלת. ר"ל שעדין נוכל לומר שמה שאמר והגישו אל הדלת או אל המזוזה, הוא גם לרציעה ומה שאמר בפרשת ראה ונתתה באזנו ובדלת, פירושו אף בדלת. וכל שכן במזוזה. וא"ת שאם כן לא יכתוב כלל פסוק ונתתה באזנו ובדלת, שידעינן מפ' משפטים. יש לומר שבא ללמד שיעביר באזנו ובדלת ויתחוב המרצע גם בדלת. ועל זה משיב שא"א לומר כן דהא כתיב, ורצע את אזנו במרצע שמבואר שירצע רק האזן לבד ולא יעביר בדלת. ואם כן מה שנאמר ונתתה באזנו ובדלת, היינו שיתן באזנו לבד עד שיגיע לדלת. וזה כבר נודע מפרשת משפטים והוא מיותר. ועל כורחך שבפ' ראה מלמדנו שהרציעה תהיה רק אל הדלת. ושמה שאמר בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה, הוא רק להעמדה. ומה שהקדים דלת למזוזה מפני שמזוזה מלמד פירוש של דלת שיהיה במחובר כנ"ל, והעקר כגירסת הספרים.


לג. ורצע אדוניו את אזנו . בבר בארתי באיילת השחר (טו ) שאין להחזיר שם הנושא ללא צורך. ועמ"ש, ואם אמר יאמר העבד , דריש בספרי ובקדושין (דף ט"ו ע"ב וד' כב).שיאמר כשהוא עבד. וכן פה שם אדוניו כפול, שכבר אמר והגישו אדוניו, ללמד שלט יעשה זה על ידי שליח. ומה שנאמר אזנו למד ממצורע. שהוא של ימין ומובא בספרי (פ' ראה) ובקדושין (דף טו) ובכמה מקומות ופרש"י שלמד ממצורע עני כמו שכתבו במנחות (דף י) ע"ש.

לד. אזנו . לדעת רבי יהודה רוצע ברך שבאזן ששם אין נעשה בעל מום. ולכן גם עבד עברי כהן נרצע. ולדעת רבי מאיר נרצע בסחוס, ששם נעשה בע"מ ולכן אין עבד עברי כהן נרצע. ולשון הירושלמי ( פ"ק דקדושין ) רמ"א מן הסחוס, מכאן היה רמ"א אין הכהן נרצע.

ומה שאמר רבי מאיר אומר אין כהן נמכר. רבי מאיר סבירא ליה, שעל ידי שאינו נרצע, אינו נמכר כלל. כי לא יוכל לקיים בו רציעה. וכן במכילתא (פרשה ג) אומר שהבת אינה נמכרת על גנבתה מפני שאינה נרצעת. מבואר שמי שאינו נרצע אינו נמכר.

והגר"א מוחק מה שכתוב אין כהן נמכר, וכ"מ מדברי הר"מ (פ"ג מהלכות עבדים) שפסק בהלכה ח' שאין כהן נרצע ובהלכה ד' שכהן נמכר. ומכל מקום, יש לקים הגירסא ופסק דאינו נרצע ע"פ דברי חכמים בקדושין (דף כ"א) ובכורות ( לז ע"ב). ופסק שנמכר שכן מבואר מהאיבעיא בקדושין שם, עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ע"ש. ומה שאמר ריב"ז היה דורש כמין ח, מובא בתוספתא דבבבא קמא (פ"ז) ובקדושין (דף כב ע"ב).

לה. במרצע . בספרי (פ' ראה) ובגמרא קדושין (דף כ"א ע"ב) שבועות (דף ד') בכורות (דף ל"ז) סבירא ליה לר"י ברבי יהודה לרבות כל דבר, ורבי סובר רק מרצע של מתכת. ומפרש בגמרא, דרבי דריש כללי ופרטי, ור"י ברבי יהודה דריש רבויי ומיעוטי.

אולם בעיון היטב, צריך לומר פה, והלכה אמרה בכל דבר דברי רבי ישמעאל. והוא על פי מה שאמר בירושלמי פרק קמא דקדושין , במרצע אין לי אלא במרצע, מנין אפילו בסול אפילו בקוץ ובזכוכית, תלמוד לומר ורצע. עד כדון כרבי עקיבא, כרבי ישמעאל, תני רבי ישמעאל בג ' מקומות הלכה עוקבת מקרא בספר במרצע ובעפר. מבואר שקאי על הפלוגתא דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. שדעת רבי ישמעאל שדרשינן כל התורה בכללי ופרטי, ודעת רבי עקיבא שדרשינן בריבויי ומיעוטי. ועל זה אמר, עד כדון כרבי עקיבא. רוצה לומר תינח לרבי עקיבא שדריש ריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי , לרבי ישמעאל? רוצה לומר מה נעשה לרבי ישמעאל שדריש כללי ופרטי, ואין לרבות אלא כעין הפרט שהוא של מתכת. ומשיב שרבי ישמעאל חשיב לה בין ג' מקומות שהלכה עוקבת מקרא.

וכבר הובאו דברי רבי ישמעאל אלה בסוטה (ד' ט"ז) ושם חשיב תער במקום מרצע. ומן המכלתא הלז מבואר שגירסת הירושלמי עיקרית וכמו שאמר רש"י בסוטה שם. ופירש רש"י שם, דאף על גב דבכולהו קראי דרשינן , לרבי ישמעאל לא משמע ליה קראי רק כפשוטו שיהיה בספר ובעפר ובמרצע, רק הלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא. וזה פירוש המכלתא שרבי ישמעאל סבירא ליה שמפשט הכתוב משמע מרצע, רק שיש לומר הלכה שבכל דבר. ורבי לא סבירא ליה הא דהלכה עוקבת מקרא, ואחר שסבירא ליה כללי ופרטי, צריך דוקא של מתכת, והעקר כגרסת הספרים.

לו. ועבדו לעולם . עוד אמר (בפרשת בהר) ושבתם איש אל אחוזתו . ופירוש ראב"י בספרא ( בהר כא ) ובקדושין (דף טו ), שבא על נרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. ואמר בקדושין שם שאצטריך ושבתם ואצטריך לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם, הוי אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ושבתם, ואי ושבתם הוי אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו , קא משמע לן לעולם לעולמו של יובל. ורצונו לומר שממה שכתב, ושבתם נאמר שהוא רק בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש. וכמו שאמרו במכלתא שהיה בדין ומה אם הכסף וכו ', לכן נאמר ועבדו לעולם. ומן ועבדו לעולם, נאמר כמשמעו לכן נאמר ושבתם.

ורבי סבירא ליה שהיה לו לכתוב ועבדו עד היובל, ולא יצטרך ושבתם. רק שעולם כולל משך זמן גדול קבוע, והוא או היובל שהוא משך חמשים שנה ומזה למד שמה שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם , היינו חמשים שנה [ והגר"א גורס פסוק זה כאן]. וגם כולל משך הזמן שהאדם חי על האדמה. ומשמיע בזה שיוצא במיתת האדון גם כן שהוא עולמו של האדון. וזהו שאמרו הגיע יובל יצא מת האדון יצא, והעקר כגרסת הספרים.

לז. ועבדו לעולם. כבר בארנו באיילת השחר ( כלל קנא ) ששני פעלים הבאים זה אחר זה, שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, יבא הפעל השני בלא כנוי. והיה לו לומר ועבד לעולם, ופירשו חז"ל שבא למעט שאינו עובד את הבן. וזה לתנא קמא דרבי (בסימן הקודם) שלא למד זה מן לעולם. שמן הסברא הייתי לומד מעובד שש שיציאתו קלה ומעטה, כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכל זאת עובד את הבן, כל שכן נרצע שיציאתו רבה וקשה שאינו יוצא רק ביובל [וכן אמר לשון זה למעלה משפטים כז ] שיעבוד את הבן והוא הדין לאמה העבריה שלמדו מן ואף לאמתך תעשה כן.

<< · התורה והמצוה על שמות · כא · ו · >>



קיצור דרך: mlbim-jm-21-06