מ"ג שמות כא ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקראות גדולות שמות


<< · מ"ג שמות כא · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וִיקָרְבִנֵּיהּ רִבּוֹנֵיהּ לִקְדָם דַּיָּינַיָּא וִיקָרְבִנֵּיהּ לְוָת דַּשָּׁא אוֹ דִּלְוָת מְזוּזְתָא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵיהּ יָת אוּדְנֵיהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵיהּ עֶבֶד פָּלַח לְעָלַם׃
ירושלמי (יונתן):
וִיקַרְבִינֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ לִקְדָם דַּיָּינַיָא וְיִסַּב מִנְהוֹן רְשׁוּתָא וִיקַרְבִינֵיהּ לְוַת דָּשָׁא דְּלוּחַ מְזוּזְתָא וִיחַיֵּיט רִבּוֹנֵיהּ יַת אוּדְנֵיהּ יַמִּינָא בְּמַחְטָא וִיהֵי לֵיהּ עָבַד פְּלַח עַד יוּבְלָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אל האלהים" - (מכילתא) לב"ד צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו

"אל הדלת או אל המזוזה" - יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עלי' ת"ל (דברים טו) ונתתה באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הא מה ת"ל או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד (קידושין כב)

"ורצע אדניו את אזנו במרצע" - הימנית או אינו אלא של שמאל ת"ל אזן אזן לגזרה שוה נא' כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע (ויקרא יד) תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף (מכילתא) אמר ר' יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ואם מוכר עצמו אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט) מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם

"ועבדו לעולם" - עד היובל או אינו אלא לעולם (קידושין טו) כמשמעו ת"ל (ויקרא כה) ואיש אל משפחתו תשובו מגיד שחמשי' שנה קרויים עולם ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והגישו אדניו אל האלהים" - לב"ד צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (מכילתא) ואמר ר"א כי נקראו השופטים אלהים בעבור שהם מקיימי משפטי האלהים בארץ ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אדניו אל האלהים עד האלהים יבא דבר שניהם (להלן כב ח) לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט הוא יצדיק והוא ירשיע וזהו שאמר (שם) אשר ירשיעון אלהים וכך אמר משה כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) וכך אמר יהושפט כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט (דהי"ב יט ו) וכן אמר הכתוב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א) כלומר בקרב עדת אלהים ישפוט כי האלהים הוא השופט וכן אמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (דברים יט יז) וזה טעם כי לא אצדיק רשע (להלן כג ז) על הפירוש הנכון ובאלה שמות רבה (ל כד) ראיתי אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת כביכול מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו שנאמר (שופטים ב יח) כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט

"ועבדו לעולם" - פירשו רבותינו (במכילתא כאן) כי הוא עד היובל ואמר ר"א כי פירוש עולם זמן בלשון הקדש כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו (קהלת א י) זמנים וישב שם עד עולם (שמואל א א כב) ולכן אמר ועבדו לעולם לזמנו של יובל שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו ויהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי והמשכיל יבין כי לעולם כמשמעו כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם ולשון מכילתא (כאן) רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה שנאמר ועבדו לעולם עד היובל ושכח ר"א מה שהשכיל וכתב במקום אחר

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


לא. והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינין שימלך במוכריו. רבי אומר, בנמכר בבית דין על גנבתו הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו.

לב. והגישו אל הדלת או אל המזווה וגו' (מקיש) דלת למזוזה. מה מזוזה מעומד, אף דלת מעומד. אתה אומר לכך בא, או (ירצענו במזוזה?) והדין נותן, מה הדלת שאינו כשר למצוה כשר לרציעה, מזוזה שהיא כשרה למצוה, אינו דין שתכשר לרציעה. (תלמוד לומר ונתתה באזנו ובדלת. בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או) יעבור באזנו ובדלת -תלמוד לומר ורצע אדוניו את אזנו במרצע, באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת. הא אין עליך לומר בלשון האחרון אלא כלשון הראשון- הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד.

לג. ורצע אדוניו (את אזנו) למה נאמר -לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו. אבל כאן הוא ולא שלוחו.

אזנו בשל ימין הכתוב מדבר. אתה אומר בשל ימין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשל שמאל. הרי אתה דן, נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו- מה להלן בימין אף כאן בימין

לד. אזנו מן המילת דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, (אף) מן הסחוס. שהיה ר' מאיר אומר, אין כהן נרצע (והן אומרים נרצע. אין כהן נמכר והן אומרים נמכר). ומה ראתה אוזן שתרצע מכל אברים- היה רבן יוחנן אומרה כמין חומר (אומר), אוזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו.

לה. במרצע (בכל דבר. והתורה אמרה ורצע אדוניו את אזנו במרצע. ואמרה בכל דבר) רבי אומר במין מתכת בלבד.

לו. ועבדו לעולם עד היובל. שהיה בדין ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה הכל , אינו קונה אלא שש, רציעה שאינה קונה אלא עבדים, אינו דין שלא תקנה אלא שש. הא מה תלמוד לומר ועבדו לעולם - עד היובל. או ועבדו לעולם כמשמעו, תלמוד לומר ושבתם איש אל אחוזתו (ויקרא כח ). רבי אומר, בוא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה שנאמר (ועבדו לעולם עד היובל. הא כיצד הגיע היובל יצא, מת האדון יצא).

לז. ועבדו אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן. שהיה בדין, מה אם העובד שש שמיעט הכתוב יציאתו, הרי הוא עובדו ועובד את הבן, נרצע שריבה הכתוב יציאתו, אינו דין שיהא עובדו ועובד את הבן. תלמוד לומר ועבדו, אותו הוא עובד ואינו עובד את הבן. מכאן אמרו, עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת. נרצע והעבריה לא את הבן ולא את הבת

<< · מ"ג שמות · כא · ו · >>