מ"ג שמות כא ו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אׇזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיקָרְבִנֵּיהּ רִבּוֹנֵיהּ לִקְדָם דַּיָּינַיָּא וִיקָרְבִנֵּיהּ לְוָת דַּשָּׁא אוֹ דִּלְוָת מְזוּזְתָא וְיַרְצַע רִבּוֹנֵיהּ יָת אוּדְנֵיהּ בְּמַרְצְעָא וִיהֵי לֵיהּ עֶבֶד פָּלַח לְעָלַם׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיקַרְבִינֵיהּ רִבּוֹנֵיהּ לִקְדָם דַּיָּינַיָא וְיִסַּב מִנְהוֹן רְשׁוּתָא וִיקַרְבִינֵיהּ לְוַת דָּשָׁא דְּלוּחַ מְזוּזְתָא וִיחַיֵּיט רִבּוֹנֵיהּ יַת אוּדְנֵיהּ יַמִּינָא בְּמַחְטָא וִיהֵי לֵיהּ עָבַד פְּלַח עַד יוּבְלָא: |
רש"י
"אל הדלת או אל המזוזה" - יכול שתהא המזוזה כשרה לרצוע עלי' ת"ל (דברים טו) ונתתה באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הא מה ת"ל או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד (קידושין כב)
"ורצע אדניו את אזנו במרצע" - הימנית או אינו אלא של שמאל ת"ל אזן אזן לגזרה שוה נא' כאן ורצע אדוניו את אזנו ונאמר במצורע (ויקרא יד) תנוך אזנו הימנית מה להלן הימנית אף כאן הימנית ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף (מכילתא) אמר ר' יוחנן בן זכאי אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע ואם מוכר עצמו אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט) מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם
"ועבדו לעולם" - עד היובל או אינו אלא לעולם (קידושין טו) כמשמעו ת"ל (ויקרא כה) ואיש אל משפחתו תשובו מגיד שחמשי' שנה קרויים עולם ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג
מפרשי רש"י
[כ] ונתת באזנו ובדלת. אבל אפכא ליכא למימר - מפני שנאמר (דברים ט"ו, י"ז) "באזנו ובדלת", אם כן לא תהא המזוזה כשירה לרצוע עליו, תלמוד לומר "אל הדלת או אל המזוזה", דאם כן לא יתורץ למה נאמר שם "בדלת" דוקא, דמשנה תורה לאוסופי אתא (חולין דף סג:), ולמה כתב "בדלת" לרציעה ולא מזוזה. והרא"ם הקשה דבאיזה מקום מצאנו שיהיה נכתב קרא "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" ויהיה נכתב הך קרא ד"אל (הדלת) [המזוזה]" בשביל ההיקש (ודלת) [ומזוזה] פסול לרצוע עליה, ויהיה נכתב מלתא דליתא - משום היקשא. וכהאי גוונא הקשו התוספות גם כן אצל "תושב ושכיר לא יאכל בו" (לעיל יב, מב) בפרק הערל (יבמות דף ע:), דמשום גזירה שוה אין לכתוב מלתא דאינו כלל. ועוד קשיא, דהא רבי שמעון דריש (רש"י כאן) 'דלת ומזוזה היו עדים במצרים וכו, ואם כן דלת ומזוזה כשר לרצוע, דאם לא כן מאי עדות, ואין דבריו קשיא כלל, דלא איירי רק בהגשה, ויאמר הכתוב שיגיש אותו "אל הדלת או אל המזוזה" להיות נרצע על מה שראוי לרצוע עליו. והא דלא דרשו "או אל המזוזה" לומר שאין צריך להגישו אל הדלת בשעת רציעה, אלא (אם) עומד אצל המזוזה ורוצע בדלת, דאם כן קשיא לא לכתוב כלל "והגישו אל הדלת", רק יכתוב 'ורצע את אזנו בדלת במרצע', והיכי תיסק אדעתיה שצריך שיעמוד אצל הדלת, על כרחך קרא להקיש אתא. ומה שדרש רבי שמעון בן יוחאי 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים', הכי קאמר, כיון דמצריך הכתוב דלת מעומד צריך שתהא הדלת ראויה למזוזה,כי הדלת שאינה מעומד אינה ראויה למזוזה, ולמה צריך כך, אלא 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים:
[כא] אוזן ששמע בסיני לא תגנוב כו'. הקשה הרא"ם דהא "לא תגנוב" (לעיל כ, יג) בגונב נפשות איירי (רש"י שם), ותירץ כל התורה כולה נכלל בעשרת הדברות, כמו שיסד הגאון רבינו סעדיא, ו"לא תגנוב" דאיירי בממון נכלל בו. ואם תאמר, אם טעמא משום ד'הלך וגנב ירצע', יהיה נרצע בתחילת שש, וכן במוכר עצמו דהוא נרצע בשביל אוזן ששמע "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרה כה, נה), אם כן יהיה נרצע בתחילת שש, ויש לומר, דלא נקרא 'קנה אדון לעצמו' כשהוא יוצא בשש, דדוקא היכי דכתיב (כאן) "ועבדו לעולם" שהוא עולם גמור עד היובל (רש"י כאן), זה הוי 'קנה אדון לעצמו', אבל שש לא הוי 'קנה אדון לעצמו'. ולפיכך כשעובדו עד היובל, וזה בא לו על ידי גניבתו, לפיכך ירצע אז על גניבתו, וכן במוכר עצמו:
אבל לפי זה קשיא, מי דחקו לרש"י לומר 'אוזן ששמע בסיני לא תגנוב וכו, ולא קאמר 'אוזן ששמע בסיני "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא דף י.), והוא קנה אדון לעצמו', שהרי יכול לצאת ואינו יוצא, בזה קנה אדון לעצמו, והשתא היה מתורץ הכל הא דנרצע בסוף שש, כי זה נקרא 'קנה אדון לעצמו' כיון שהיה יכול לצאת, אבל בתחלת שש אם נמכר מפני גנבתו לא קנה אדון לעצמו, ואף מוכר עצמו כיון שמכר עצמו מפני דוחקו אין זה קונה אדון לעצמו, רק כשאינו יוצא בשש:
ועוד קשיא לדעת רש"י שנרצע באוזן מפני ששמע "לא תגנוב", אם כן למה נרצע בפני דלת ומזוזה, דלא שייך גבי "לא תגנוב", ויש לתרץ זה דלא בשביל הגניבה הוא נרצע, דאם לא כן, כל מי שעושה עבירה יהיה נרצע באזנו לומר 'אוזן ששמעה לא תעשה עבירה פלונית והוא עושה העבירה ירצע באזנו', אלא עיקר הרציעה הוא סימן עבדות, שיש סימן בו שהוא עבד, ואמר מה נשתנה להיות נרצע האוזן לסימן עבדות ולא שאר איברים, ועל זה אמר 'אוזן ששמעה על הר סיני "לא תגנוב"', והגנב נמכר בגנבתו לעבד (להלן כב, ב), והלך זה וגנב ונמכר בגניבתו, ירצע האוזן, להיות סימן בו לעבד באוזנו. וגם נירצע בפני דלת ומזוזה, מפני שהיו עדים במצרים שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וגנב ונמכר לעבד - ירצע:
ומה שלא פירש רש"י 'הלך וקנה אדון' מפני שלא יצא בשש, מפני כי לשון 'קנה אדון לעצמו' משמע שכבר קנה אדון לעצמו, ואילו הנרצע נקנה ברציעה (קידושין דף יד:), לכך סובר ד'קנה אדון לעצמו' היינו בתחילת שש, רק שאין זה עבדות גמור אלא כשעבד עד היובל, שנקרא "עולם" (פסוק ו), ולא בתחילת שש, כך הוא דעת רש"י. אלא שיש להשיב על זה, ואין כאן מקומו, כי לדעת רש"י למה קרא הדרש הזה כמין חומר, אבל בודאי הדרש הזה דרש נכבד מאד, והוא כמין חומר. ואם תאמר, אם כן דאין מכירת שש נקרא 'אדון לעצמו', לא גרמה לו הגניבה מידי, דהא הוי מצי לצאת בסוף שש, ואין זה קשיא, דסוף סוף על ידי גניבה בא לו, דכל אדם אוהב אשתו ובניו ואדוניו, והאדון נתן לו האשה בעל כרחו (קידושין דף טו.), לכך נרצע על הגניבה, דהוא עיקר הגורם:
[כב] ואם מוכר עצמו הוא. לא דסבירא ליה דמוכר עצמו נרצע, דהא רבנן פליגי בפרק קמא דקידושין (דף יד:), וסבירא להו דמוכר עצמו אינו נרצע, אלא דבא לפרש למאן דאמר דמוכר עצמו נרצע:
[כג] תלמוד לומר ואיש אל משפחתו וגו'. והך קרא (ויקרא כ"ה, י') מדבר בנרצע, כדאיתא בפרק קמא דקידושין בדף ט"ו:בד"ה יכול תהא כו' בסופו נ"ב ואני אומר אחר העיון דלק"מ מדכתיב שם ובדלת בלא צורך דה"ל למכתב ונתת באזנו ודיו דבע"כ שלא כסדר הוא לשם שהרי צריך הגשה בתחילה אל הדלת ואח"כ רציעה אלא סמיך אקרא דהכא א"כ ל"ל ובדלת ועוד הל"ל בדלת בלא וי"ו מהו ובדלת אלא כלומר פרטא הוא דוקא אזנו ובדלת בעי' ולא בענין אחר ואין זה נגד הדר' שדרש ר"ש דאף הוא מודה דאין המזוזה כשירה והטעם דבעינן שני עדים ואין דלת בלא מזוזה וא"כ חשובה הדלת כמו שני עדים משא"כ במזוזה שמצויה בלא דלת ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה – יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצוֹעַ עָלֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו,יז): "וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת", בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה"? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה: מַה מְּזוּזָה מְעֻמָּד, אַף דֶּלֶת מְעֻמָּד (קידושין כ"ב ע"א).
וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ – הַיְמָנִית. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֹזֶן", "אֹזֶן", לִגְזֵרָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כַּאן "וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ", וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע "תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית" (ויקרא יד,יד). מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כַּאן הַיְמָנִית. וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי "לֹא תִגְנֹב" (לעיל כ,יג), וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ: אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (ויקרא כה,נה), וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חוֹמֶר [רָצָה לוֹמַר קֶשֶׁר צָרוּר מְבֻשָּׂם שֶׁתּוֹלִין בַּצַּוָּאר לְתַכְשִׁיט]: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וְאָמַרְתִּי "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים, וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב ע"ב).
וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם – עַד הַיּוֹבֵל. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כה,י): "וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִם "עוֹלָם". וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו ע"א).
רשב"ם
אל הדלת או אל המזוזה: לעין כל רוצע אזנו לסימן עבדות, ודלת ומזוזה אפילו בבית אבנים של עץ הם ויכול לרצוע באזנו ובדלת:
לעולם: לפי הפשט כל ימי חייו כמו שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ורצע אדניו. ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח ב"ד. את אזנו. ולא אזנה שאין רציעה באשה. במרצע. ולא אמר במרצע (הב' בשו"א) משמע מיוחד שבמרצעין.
ועבדו. לו ולא לבן מכאן שהוא קונה עצמו במיתת האדון. לעולם. לעולמו של יובל כן דרשו רז"ל במסכת קדושין.
ודבר ידוע הוא בנוהג שבעולם בטבע העבד שעומד ברשות אדוניו שהוא מואס את נפשו וקץ בחייו מפני עבודתו שהוא מתאוה שיהיה בן חורין, וזה שהוא חפץ שישאר בעבדותו ושיהיה עליו אדון זולתי הש"י הנה זה דבר מחודש מאד ועל כן בא הדין בזה שהאדון בעצמו אשר בחר בו העבד ואשר אהבו שיגישהו לפני ב"ד ושירצע אותו בדלת זה כדי שילקה אותו אבר שחטא ששמע בסיני לא תגנוב והלך וגנב או מפני שכתוב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו. מכל מקום מאיזה שיהיה הרי זה נחשב לו לחטא כי יתנכר אל האדון העליון יתברך אשר הזהירו בקבלת התורה מעבדות זולתו והוא פורק ממנו עתה עול מצותו.
ולפי דעתי מפני זה לא אמר כי תקנה עבד ישראל והיה ראוי שיאמר כן, או שיאמר כי תקנה ישראל לעבד, בעבור כי ישראל הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה ואיננו ראוי שיקרא בשם ישראל וקראו הכתוב בשם עברי הוא שם היחס, הוא השם שהיה להם לישראל בהיותם במצרים באין תורה שנקרא אלהי העברים, ועל כן צותה התורה שילקה אבר החוטא ששמע המצוה ועבר עליה ושילקה ע"י האדון אשר בחר בו כדי שיתבאר מזה כי הוא והאדון שלו שניהם יחדו כעבד כאדוניו מוזהרים בעבודת האדון העליון יתברך אשר לו כל הממשלה והאדנות לא לבשר ודם, וזהו שאמר והגישו אדניו אל האלהים הוא מקום ב"ד שהוא מקום המשפט כי המשפט לאלהים, ואמר זה כנגד מה שהתנכר אדנות מדת הדין שהיתה מכת בכורי מצרים להציל את ישראל מעבדות. וחזר ופירש עוד והגישו אל הדלת או אל המזוזה כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים על המשקוף ועל שתי המזוזות שבו יצאו ישראל מעבדות לחרות לכך ורצע אדניו את אזנו ויוצא דם ממנו והכל מדה כנגד מדה. ואע"פ שאין הוצאת הדם מן האוזן מעכב שהרי אם נקב את אזנו בסם יצא מ"מ רוב הנרצעים אינן בסם ודם יוצא מהם, ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגימט' ת' כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות ת' שנה של מצרים.
ואמרו במדרש והגישו אל הדלת אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד לפיכך ילקה בפתח.
ויש להבין עוד כי יש במלת הדלת סוד וע"כ נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת וכן מצינו במשנה תורה (דברים טו) ונתתה באזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להכנס בבית כ"א בדלת ולשון דלת מלשון אות דל"ת של פסוק שמע שהיא כנסת ישראל, והוא השער לה' אשר צדיקים יבאו בו. ומה שאמר אל המזוזה הוא מספר (*ר"ל מזוזה בגימטריא אדני:) הכנוי וזה מבואר, והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קדש באדנות חול, וע"כ באה המצוה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים ויכירו הכל כי לה' הארץ ומלואה.
ועבדו לעולם. קבלו רז"ל כי הוא עולמו של יובל הוא שנת החמשים כי זמן חמשים שנה נקרא עולם שכן מצינו בשמואל הרמתי (שמואל א א) וישב שם עד עולם והוא עולמו של לוי, שנאמר (במדבר ח) מבן חמש ועשרים שנה ועד בן חמשים שנה וכל ימיו של שמואל לא היו אלא חמשים ושתים שנה ושתי שנים היו לו אותה שעה. והדין הזה ביובל בין שיהיה הזמן קרוב או רחוק. או יהיה טעם לעולם כל ימי עולם כי כיון שעבד עד שנת היובל הרי הוא עבד כל ימי העולם, ובא לרמוז כי כל ימי העולם הוא היובל הגדול והוא ענין הכתוב (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור כי דור חמשים שנה ג"כ כמו עולם וכן רמז שלמה ע"ה (קהלת א) והארץ לעולם עומדת הוא עולמו של יובל העולם והבן זה. ובפרשת בהר סיני אזכיר זה בהגיעי שם בעזה"י.מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
לב. והגישו אל הדלת או אל המזוזה וגו'. מקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. אתה אומר לכך בא, או ירצענו במזוזה, והדין נותן, מה הדלת שאינו כשר למצוה כשר לרציעה, מזוזה שהיא כשרה למצוה, אינו דין שתכשר לרציעה, ת"ל (דברים טו יז) ונתת באזנו ובדלת, בדלת אתה נותן, אבל אי אתה נותן במזוזה; או יעבור באזנו ובדלת, ת"ל ורצע אדוניו את אזנו במרצע, באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת; הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד.
לג. ורצע אדוניו את אזנו. למה נאמר, לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו, אבל כאן הוא ולא שלוחו.
אזנו. בשל ימין הכתוב מדבר; אתה אומר בשל ימין הכתוב מדבר, או אינו אלא בשל שמאל; הרי אתה דן, נאמר כאן אזנו ונאמר להלן אזנו, מה להלן בימין אף כאן בימין.
לד. אזנו, מן המלת, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר אף מן הסחוס; שהיה ר' מאיר אומר, אין כהן נרצע, והן אומרים נרצע, אין כהן נמכר, והן אומרים נמכר. - ומה ראתה אוזן שתרצע מכל איברי', היה רבן יוחנן בן זכאי אומרה כמין חומר: אזן ששמעה לא תגנוב, והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו.
לה. במרצע, בכל דבר; התורה אמרה ורצע אדוניו את אזנו במרצע והלכה אמרה בכל דבר; רבי אומר, אומר אני במין מתכת בלבד.
לו. ועבדו לעולם, עד היובל; שהיה בדין, ומה אם הכסף שיפה כחו וקונה הכל, אינו קונה אלא שש, רציעה שאינה קונה אלא עבדים, אינו דין שלא תקנה אלא שש, הא מה ת"ל ועבדו לעולם, עד היובל; או ועבדו לעולם כמשמעו, ת"ל (ויקרא כה י) ושבתם איש אל אחוזתו. - רבי או', בא וראה שאין העולם אלא חמשים שנה, שנא' ועבדו לעולם (ויקרא כה מ) עד היובל; הא כיצד, הגיע היובל יצא, מת האדון יצא.
לז. ועבדו, אותו הוא עובד, ואינו עובד הבן; שהיה בדין, מה אם העובד שש שמיעט הכתוב יציאתו, הרי הוא עובדו ועובד הבן, נרצע שריבה הכתוב יציאתו, אינו דין שיהא עובדו ועובד הבן, ת"ל ועבדו, אותו הוא עובד ואינו עובד הבן; מכאן אמרו, עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת, נרצע והעבריה לא את הבן ולא את הבת.
מלבי"ם - התורה והמצוה
לא. והגישו אדוניו אל האלהים . מפרש רבי מפני שמדבר במכרוהו בית דין [כי מוכר עצמו אינו נרצע, בפרט למה שאמר בקדושין (דף טז ) דרבי לא יליף שכיר שכיר . ודחיית רנב"י שם הוא רק דחי כמו שאמר הריטב"א שם]. ולכן יגיש אותו אל מוכריו. וממה שאמר והגישו והגישו , מבואר שלרציעה צריך הגשה אחרת, כי אינו נרצע כאן בבית דין, רק והגישו שנית בביתו אל הדלת וירצעהו בינו לבין עצמו.
לב. והגישו אל הדלת או אל המזוזה . ובפרשת ראה אומר, ונתתה באזנו ובדלת , וכבר פירש הרמב"ם שכאן מדבר בהעמדה שיעמידנו אצל הדלת או אצל המזווה. ושם מדבר מר הרציעה שירצע את אזנו אל הדלת לא אל המזוזה. וזה היה דבר פשוט בעיני חז"ל ולא הזכירו זה במכילתא, כי הוא הפשט הפשוט. אולם דברי המכלתא פה, מה שאמרו מקיש דלת למזוזה, מיוסד על חוקי הלשון שכבר בארתי באיילת השחר ( כלל קצט ) שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שהדבר שיש בו חדוש יותר על חבירו, יכתב לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להפך.
ואם כן היה לו לומר פה, והגישו אל המזוזה או אל הדלת. כי מזוזה פשוט יותר מדלת. כי מזוזה כשר למצוה והוא הדין לרציעה. ובזה יוסיף ויוכל להגיש אף אל הדלת שאינו כשר למצוה, והוא חדוש יותר וצריך לכתוב לבסוף. ועל זה משיב, מקיש דלת למזוזה. והוא על פי הכלל שיסדתי שם ( כלל ר ). שאם נמצאו בכתוב שני דברים שהאחד מיותר כי נשמע מכלל חברו בקל וחומר, רק שבא ללמד פירוש של חבירו. אז יבא השם המלמד באחרונה אף שהראשון יש בו חדוש יותר. ואז ידבר בדרך זו ואין צריך לומר זו. כמו תושב ושכיר שבא שכיר ללמד על תושב וכדומה. וכן פה בא מזוזה ללמד על דלת. כי הדלת יצויר גם כשהוא שוכב על הקרקע ואינו מעומד ומחובר. לא כן המזוזה שהוא מעומד ומחובר. ובא ללמד שצריך שהדלת תהיה מעומד כמו המזוזה. ואחר שבא שם מזוזה ללמד על שם דלת, לכן נכתב לאחרונה אף שדלת יש בו חדוש יותר.
עתה שואל על גוף הדבר מנלן שמה שנאמר פה והגישו אל הדלת כו ', הוא רק לענין העמדה. הלא יש לומר שהוא גם לענין רציעה, וזהו שאמרו או ירצענו במזוזה. ואם תשאל שהלא בפרשת ראה אמר ונתתה באזנו ובדלת שמשמע שהרציעה הוא רק בדלת לא במזוזה. יש לבאר שתפס שם דלת, מפני שהוא רבותא יותר. רוצה לומר שתוכל לתת באוזן ובדלת, אף שאינה כשר למצוה כשר לרציעה. וכל שכן שיכול לתת באוזן ובמזוזה שכשר למצוה. וזהו שאמרו והדין נותן מה הדלת כו'.
ומשיב, תלמוד לומר ונתחה באזנו ובדלת ורוצה לומר שאם תאמר שמה שנאמר בפרשת משפטים והגישו אל הדלת מיירי גם ברציעה, לא היה צריך לומר בפרשת ראה ונתתה באזנו ובדלת, שכבר נודע זה מפרשת משפטים. ומזה מבואר שמה שכתוב ונתתה באזנו ובדלת, היינו רק בדלת יתן לא במזוזה. ובא ללמד שמה שנאמר בפ' משפטים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה היינו רק לענין העמדה, לא לענין רציעה.
ועל זה שואל או יעביר באזנו ובדלת. ר"ל שעדין נוכל לומר שמה שאמר והגישו אל הדלת או אל המזוזה, הוא גם לרציעה ומה שאמר בפרשת ראה ונתתה באזנו ובדלת, פירושו אף בדלת. וכל שכן במזוזה. וא"ת שאם כן לא יכתוב כלל פסוק ונתתה באזנו ובדלת, שידעינן מפ' משפטים. יש לומר שבא ללמד שיעביר באזנו ובדלת ויתחוב המרצע גם בדלת. ועל זה משיב שא"א לומר כן דהא כתיב, ורצע את אזנו במרצע שמבואר שירצע רק האזן לבד ולא יעביר בדלת. ואם כן מה שנאמר ונתתה באזנו ובדלת, היינו שיתן באזנו לבד עד שיגיע לדלת. וזה כבר נודע מפרשת משפטים והוא מיותר. ועל כורחך שבפ' ראה מלמדנו שהרציעה תהיה רק אל הדלת. ושמה שאמר בפ' משפטים והגישו אל הדלת או אל המזוזה, הוא רק להעמדה. ומה שהקדים דלת למזוזה מפני שמזוזה מלמד פירוש של דלת שיהיה במחובר כנ"ל, והעקר כגירסת הספרים.
לג. ורצע אדוניו את אזנו . בבר בארתי באיילת השחר (טו ) שאין להחזיר שם הנושא ללא צורך. ועמ"ש, ואם אמר יאמר העבד , דריש בספרי ובקדושין (דף ט"ו ע"ב וד' כב).שיאמר כשהוא עבד. וכן פה שם אדוניו כפול, שכבר אמר והגישו אדוניו, ללמד שלט יעשה זה על ידי שליח. ומה שנאמר אזנו למד ממצורע. שהוא של ימין ומובא בספרי (פ' ראה) ובקדושין (דף טו) ובכמה מקומות ופרש"י שלמד ממצורע עני כמו שכתבו במנחות (דף י) ע"ש.
לד. אזנו . לדעת רבי יהודה רוצע ברך שבאזן ששם אין נעשה בעל מום. ולכן גם עבד עברי כהן נרצע. ולדעת רבי מאיר נרצע בסחוס, ששם נעשה בע"מ ולכן אין עבד עברי כהן נרצע. ולשון הירושלמי ( פ"ק דקדושין ) רמ"א מן הסחוס, מכאן היה רמ"א אין הכהן נרצע.
ומה שאמר רבי מאיר אומר אין כהן נמכר. רבי מאיר סבירא ליה, שעל ידי שאינו נרצע, אינו נמכר כלל. כי לא יוכל לקיים בו רציעה. וכן במכילתא (פרשה ג) אומר שהבת אינה נמכרת על גנבתה מפני שאינה נרצעת. מבואר שמי שאינו נרצע אינו נמכר.
והגר"א מוחק מה שכתוב אין כהן נמכר, וכ"מ מדברי הר"מ (פ"ג מהלכות עבדים) שפסק בהלכה ח' שאין כהן נרצע ובהלכה ד' שכהן נמכר. ומכל מקום, יש לקים הגירסא ופסק דאינו נרצע ע"פ דברי חכמים בקדושין (דף כ"א) ובכורות ( לז ע"ב). ופסק שנמכר שכן מבואר מהאיבעיא בקדושין שם, עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ע"ש. ומה שאמר ריב"ז היה דורש כמין ח, מובא בתוספתא דבבבא קמא (פ"ז) ובקדושין (דף כב ע"ב).
לה. במרצע . בספרי (פ' ראה) ובגמרא קדושין (דף כ"א ע"ב) שבועות (דף ד') בכורות (דף ל"ז) סבירא ליה לר"י ברבי יהודה לרבות כל דבר, ורבי סובר רק מרצע של מתכת. ומפרש בגמרא, דרבי דריש כללי ופרטי, ור"י ברבי יהודה דריש רבויי ומיעוטי.
אולם בעיון היטב, צריך לומר פה, והלכה אמרה בכל דבר דברי רבי ישמעאל. והוא על פי מה שאמר בירושלמי פרק קמא דקדושין , במרצע אין לי אלא במרצע, מנין אפילו בסול אפילו בקוץ ובזכוכית, תלמוד לומר ורצע. עד כדון כרבי עקיבא, כרבי ישמעאל, תני רבי ישמעאל בג ' מקומות הלכה עוקבת מקרא בספר במרצע ובעפר. מבואר שקאי על הפלוגתא דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא. שדעת רבי ישמעאל שדרשינן כל התורה בכללי ופרטי, ודעת רבי עקיבא שדרשינן בריבויי ומיעוטי. ועל זה אמר, עד כדון כרבי עקיבא. רוצה לומר תינח לרבי עקיבא שדריש ריבויי ומיעוטי ומרבה כל מילי , לרבי ישמעאל? רוצה לומר מה נעשה לרבי ישמעאל שדריש כללי ופרטי, ואין לרבות אלא כעין הפרט שהוא של מתכת. ומשיב שרבי ישמעאל חשיב לה בין ג' מקומות שהלכה עוקבת מקרא.
וכבר הובאו דברי רבי ישמעאל אלה בסוטה (ד' ט"ז) ושם חשיב תער במקום מרצע. ומן המכלתא הלז מבואר שגירסת הירושלמי עיקרית וכמו שאמר רש"י בסוטה שם. ופירש רש"י שם, דאף על גב דבכולהו קראי דרשינן , לרבי ישמעאל לא משמע ליה קראי רק כפשוטו שיהיה בספר ובעפר ובמרצע, רק הלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא. וזה פירוש המכלתא שרבי ישמעאל סבירא ליה שמפשט הכתוב משמע מרצע, רק שיש לומר הלכה שבכל דבר. ורבי לא סבירא ליה הא דהלכה עוקבת מקרא, ואחר שסבירא ליה כללי ופרטי, צריך דוקא של מתכת, והעקר כגרסת הספרים.
לו. ועבדו לעולם . עוד אמר (בפרשת בהר) ושבתם איש אל אחוזתו . ופירוש ראב"י בספרא ( בהר כא ) ובקדושין (דף טו ), שבא על נרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו. ואמר בקדושין שם שאצטריך ושבתם ואצטריך לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם, הוי אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא ושבתם, ואי ושבתם הוי אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו , קא משמע לן לעולם לעולמו של יובל. ורצונו לומר שממה שכתב, ושבתם נאמר שהוא רק בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, אבל בנרצע שבע שנים לפני היובל כבר יצא בשש. וכמו שאמרו במכלתא שהיה בדין ומה אם הכסף וכו ', לכן נאמר ועבדו לעולם. ומן ועבדו לעולם, נאמר כמשמעו לכן נאמר ושבתם.
ורבי סבירא ליה שהיה לו לכתוב ועבדו עד היובל, ולא יצטרך ושבתם. רק שעולם כולל משך זמן גדול קבוע, והוא או היובל שהוא משך חמשים שנה ומזה למד שמה שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם , היינו חמשים שנה [ והגר"א גורס פסוק זה כאן]. וגם כולל משך הזמן שהאדם חי על האדמה. ומשמיע בזה שיוצא במיתת האדון גם כן שהוא עולמו של האדון. וזהו שאמרו הגיע יובל יצא מת האדון יצא, והעקר כגרסת הספרים.
לז. ועבדו לעולם. כבר בארנו באיילת השחר ( כלל קנא ) ששני פעלים הבאים זה אחר זה, שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, יבא הפעל השני בלא כנוי. והיה לו לומר ועבד לעולם, ופירשו חז"ל שבא למעט שאינו עובד את הבן. וזה לתנא קמא דרבי (בסימן הקודם) שלא למד זה מן לעולם. שמן הסברא הייתי לומד מעובד שש שיציאתו קלה ומעטה, כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכל זאת עובד את הבן, כל שכן נרצע שיציאתו רבה וקשה שאינו יוצא רק ביובל [וכן אמר לשון זה למעלה משפטים כז ] שיעבוד את הבן והוא הדין לאמה העבריה שלמדו מן ואף לאמתך תעשה כן.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
מרצע. עולה כמנין ת' שהשם גאלנו אחר ת' שנה משעבוד מצרים והוא הלך ונשתעבד אח"כ לפיכך ירצע במרצע:
ועבדו. בגימטריה לא הבן. ועבדו. הוא בא"ת ב"ש פזשק"ף בגימטריה לא הבן ולא הבת (עם התיבות והכולל):