התורה והמצוה על שמות כא לז
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק כ"א • פסוק ל"ז |
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא לז:
קכז. כי יגנוב איש שור או שה. לפי הסדר היה ראוי להקדים דין הגנב שמשלם כפל, ואחריו יאמר שאם טבחו או מכרו ישלם ד' וה'. על זה משיב במכלתא שבא לכלול, שגם בטוען טענת גנב וטבח ומכר, ישלם ד' וה', כר' חיא בר אבא (דף סב סג). לכן הקדים זה דרך כלל שבכל מין גנבה שמשלם כפל, שכולל גם טוען טענת גנב שדינו מבואר בפ' שאחרי זה, במה שאמרו אם ימצא הגנב, גם כן ישלם ד' וה'. ומה שאמרו לחייב על זה בפני עצמו וכו' התבאר למעלה כמה פעמים.
קכח. וטבחו או מכרו. מה שנאמר או מכרו מיותר, דהוא כל שכן מטובח שלא הוציאו לרשות אחר. רק מפני שאין עונשין מן הדין. אולם חוק מוסד אצלנו ששדרך הכתוב שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב תמיד באחרונה בדרך לא זו אף זו. והיה לו לומר ומכרו או וטבחו. רק כבר בארתי (באילת השחר כלל ר ) שכל מקום שבאו שני דברים שהאחד נשמ מכלל חברו, רק שבא ללמד על חברו. יכתוב המלמד תמיד באחרונה אף שהלמד יש בו חדוש יותר. ומזה מבואר שמכרו בא ללמד על טבחו, שצריך שיהיה חוץ לרשותו (כמה שאמרו בדף עט). ושיהיה מותר באכילה ובהנאה. לאפוקי שוחט ונמצא טרפה כר”ש (בדף ע'), ושחט לע"א וכיוצא. ואחר שידעינן שמכרו שכתוב לבסוף בא ללמד על וטבחו, ממילא ה"ה דמקשינן מכירה לטביחה שאינה יכולה לחזור. לאפוקי אם מכר לזמן (כמו שאמר ר”ג בדף סח) שמכרו כולו (כמה שאמרו בדף עח ע"ב). וכיוצא בזה דריש למעלה ( משפטים קטז ) עיי"ש.
ומכל מקום צ"ל שעקר בא להקיש טביחה למכירה. כי הלמוד להקיש מכירה לטביחה אינו נחוץ כל כך שגם מן הסברא נדע שצריך שתהיה מכירה טובה, לא מכירה לזמן ולא מכירה חציה. ובזה אין סתירה מפה למה שאמרו למעלה על באבן או באגרוף עיי"ש.
קכט. כי יגנוב איש . העתקתי פה גרסת הגר”א. ומבואר שהיה מפרש על פי מה שאמרו בכתובות (דף לד) דתשלומי ד' וה', כיון דחדוש הוא, אף על גב דמיקטל משלם. ועל כן מוחק סיום הבריתא ולא יצאו מכלל תשלומין. ולא נודע איך למד מן זה הדבר. ולי נראה שאמר בניחותא. שבאם גנב קדשים ושחטן בחוץ, חיב בתשלומי ד' וה'. וזה יצויר אף למ"ד דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין, אם הבעלים נשאלו על ההקדש. כמו שאמר ביו”ד (סי' שכ”ג ברמ"א) שאם נתערבה החלה בעיסה ישאל לחכם ויתיר הנדר. ואם כן בשחוטי חוץ מצוה שהבעלים יתירו הנדר כדי שיפקע האיסור ובוה חזר החיוב של תשלומי ארבעה וחמשה.
וזהו שאמרו והדין נותן אם חייבים על כרת וכו'. רוצה לומר, הלא מצד הדין יש לו ליפטר מתשלומים הקלים אחר שחייבים על כרת החמור. אם כן קם לי בדרבה מיניה. על זה משיב ת"ל זה הדבר. והוא עפ"י בבא בתרא (דף קך) ונדרים (דף עח) שלמד זה הדבר שנאמר גבי שחוטי חוץ, מזה הדבר שאמר בפ' נדרים לענין שיש מעילה בהקדש. ופרשתי זה בס' התורה והמצוה אחרי ( אחרי פז ) שלמד שמי שעבר ושחט בחוץ ונתחייב כרת, יתיר נדרו ופקע ההקדש למפרע עיי”ש. וזהו שאמרו ת"ל זה הדבר מכלל כרת יצאו. רוצה לומר שעל ידי התרת הנדר שנלמד מזה הדבר יצאו מכלל כרת, וממילא לא יצאו מכלל תשלומין.
קל. חמשה בקר ישלם . שחוץ מהשור הגנוב יוסיף ארבעה, וכמה שאמרו ונמצא ישלם שבעתים (משלי ו). רוצה לומר ד' וג' חוץ מהקרן. ור"מ נתן הטעם מפני שהיזק השור גדול יותר שהוא עושה מלאכה בשדה. וריב"ז נתן הטעם מפני שהשה נושאו על כתפו וזה מצטרף להעונש כי היה לו בזיון. ומובא בבבא קמא (דף עט ע”ב) ובתוספתא (פ"ז).
קלא. חמשה בקר ישלם תחת השור . מכפל והארכת הלשון למדו שהגם שתשלומי כפל נוהג בכל דבר, תשלומי ד' וה' אין נוהג אלא בשור ושה לבד. ואין ללמדו מסיני כמו שלמדו יתר הדברים בבבא קמא (דף נה). ובגמרא (דף סז) פי' איך יש פה יתור לשון, עי"ש.
<< · התורה והמצוה על שמות · כא · לז · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-21-37