התורה והמצוה על שמות כא לה
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק כ"א • פסוק ל"ה | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא לה:
קכג. כי יגוף .
נגיפה כולל כל הכאה במכת מות:
- בין בקרן - שעל ידי זה בא לשון נגיחה,
- בין בגוף [דחיה רביצה ובעיטה]
- בין על ידי נשיכה [ואינו בכלל שן דזה אין הנאה להזיקה, וכמה שאמרו בבבא קמא דף ב ].
ור' אליעזר לשיטתו, דסבירא ליה ( בסוף פרק שור שנגח ) שאין לו שמירה אלא סכין. ובגמרא מקשה על רבי אליעזר ממה שנאמר " ולא ישמרנו ", שמשמע שיש לו שמירה; וזהו שאמרו "והרי דברים קל וחומר, אם בעליו שמרו חייב כשהזיק", רוצה לומר שלשיטת ר' אליעזר, שאין תקנה אלא סכין, חייב אף כששמרו שמירה מעולה. ואם כן, למה אמר ולא ישמרנו? ומזה מוכיח, שגם שור שדרכו להמית בנשיכה הוא בכלל. והוא יש לו שמירה אחרת, רצוני לומר שאין צריך לשמור כל גופו. רק לסגור את פיו בזממא דפרזלא שלא יוכל לנשוך, שזה מועיל גם לר' אליעזר. ובזה אמר " ולא ישמרנו " [מזה מבואר שלא כדברי התוספות דף מו ד"ה אלא].
קכד. שור איש את שור רעהו. הקטן אינו בכלל אדם והוא בכלל רעהו. והכותי הוא בכלל איש ואינו בכלל רעהו. ומזה יוצא הדין המבואר בבבא קמא (דף לו לח) לענין שור כותי. ושם (דף לט) לענין שור של קטן.
קכה. ומכהו את השור החי וכו' . מפשטות הכתוב משמע שיקח הניזק תמיד חצי השור החי והמזיק יקח חצי שור המת. אך זה א"א, שאם כן יצויר שלפעמים המזיק נשכר אם חצי הבשר והעור של המת שוה יותר מן חצי החי. ולפעמים נוטל הניזק יותר מן הזיקו אם חצי החי שווה יותר מן מן כל ההיזק. ועל כורחך הכתוב תפס הציור בשדמי שני השורים שוים כל אחד שוה מאתים. כי לרוב השור המנגח הוא בלתי חלוש נגד הנגח, כי הוא מנצחו בכחו. וכן הנגח החלוש יתחבא ויסתר מן החזק ממנו. ועל כן בא הציור ששניהם שווים בגדלם ובכחם.
וסבירא ליה לר”מ שמה שאמרו וגם את המת יחצון פירושו את השור המת ובא על השומא שישומו כמה שווה חצי השור החי וכמה היה שוה חצי השור המת כשהיו בחיים. ואם שומת שניהם שוה, כגון שור שווה מנה שנגח שור שווה מנה, נוטל חצי השור החי. וזהו שאמרו בגמרא, לר"מ מה שנאמר את המת יחצון, פחת שפחתו מיתה פוחתין בחי. היינו שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה. וזהו שאמר רבי מאיר שעל זה נאמר ומכרו את השור החי.
ור' יהודה סבירא ליה שמה שאמרו את המת, פירוש את הנבלה, לא את השור המת שישומו כמה היה שוה בחייו. שאם כן היה לו לומר וגם את שור המת יחצון. אבל המת היינו הנבלה. ועל כן מציר שיקח חצי המי וחצי נבלה. ונראה מכאן שלרבי יהודה הנבלה שיכת גם אל המזיק לענין פחת או שבח. הגם שהבעלים מטפלים בנבלה כ"ש משור המועד. והגם שלרוב לא יהיה החשבון בצמצום שיהיה חצי דמי שור המזיק כחצי דמי השור הניזק, תפס הכתוב ציור זה ללמד שעל אופן ששניהם שוים יקח כל אחד החצי. ומזה למדנו בשאינם שויים. שכבר בארתי בס' התורה והמצוה ( צו מד ) שיש הבדל בין שם מחצית ובין שם חצי. ששם חצי לא יורה תמיד על חצי מצומצם, כמו חצי שבט המנשי. שלא היה חצי מצומצם רק כל שנחלק לשתים נקרא חציו. ובאופן זה גם כשאין דמיהם שוים עולה היטב מה שאמר וחצו את כספו. רוצה לומר שיחלק את הכסף לשני חלקים בלתי שווים, וכל אחד יקח כפי חלקו. וכל זה מובא בבבא קמא (רף לד) עיי"ש.
<< · התורה והמצוה על שמות · כא · לה · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-21-35