מ"ג שמות כא לה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִגּוֹף תּוֹר דִּגְבַר יָת תּוֹרָא דְּחַבְרֵיהּ וִימוּת וִיזַבְּנוּן יָת תּוֹרָא חַיָא וְיִפְלְגוּן יָת כַּסְפֵּיהּ וְאַף יָת דְּמֵי מִיתָא יִפְלְגוּן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִנְגוֹף תּוֹר דִּגְבַר יַת תּוֹרָא דְּחַבְרֵיהּ וִימוּת וִיזַבְּנוּן יַת תּוֹרָה חַיָיא וְיִפְלְגוּן יַת דְּמֵיהּ וְאוּף יַת דְּמֵי מוֹתָא יִפְלְגוּן: |
רש"י
"שור איש" - שור של איש
"ומכרו את השור וגו'" - בשוים הכתוב מדבר שור שוה ר' שהמית שור שוה ר' בין שהנבלה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת נמצא כל א' מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה למדנו שהתם משלם חצי נזק שמן השוין אתה למד לשאינן שוין כי דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם אם אמרת כן פעמים שהמזיק משתכר הרבה כשהנבלה שוה לימכר לעובד כוכבים הרבה יותר מדמי שור המזיק ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם שחצי דמי שור המזיק שוה יותר מכל דמי שור הניזק ואם אמרת כן הרי תם חמור ממועד ע"כ לא דבר הכתוב אלא בשוין ולמדך שהתם משלם חצי נזק ומן השוין תלמוד לשאינן שוין שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה נוטל חצי הפחת והולך ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו ללמד שאין התם משלם אלא מגופו ואם נגח ומת אין הניזק נוטל אלא הנבלה ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז אינו נוטל אלא את השור שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה (ב"ק כו)
מפרשי רש"י
[פג] שור של איש. ולא שור שיגח איש, דהא כתיב אחריו "שור רעהו":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שׁוֹר אִישׁ – שׁוֹר שֶׁל אִישׁ.
וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר... – בְּשָׁוִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁהֵמִית שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, בֵּין שֶׁהַנְּבֵלָה שָׁוָה הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁהִיא שָוָה מְעַט, כְּשֶׁנּוֹטֵל זֶה חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת – נִמְצָא כָל אֶחָד מַפְסִיד חֲצִי נֶזֶק שֶׁהִזִּיקָה הַמִּיתָה. לָמַדְנוּ שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, שֶׁמִּן הַשָּׁוִין אַתָּה לָמֵד לְשֶׁאֵינָן שָׁוִין, כִּי דִּין הַתָּם לְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. אוֹ יָכוֹל אַף בְּשֶׁאֵינָן שָׁוִין בִּדְמֵיהֶן, כְּשֶׁהֵן חַיִּים אָמַר הַכָּתוּב יֶחֱצוּ אֶת שְׁנֵיהֶם? אִם אָמַרְתָּ כֵן, פְּעָמִים שֶׁהַמַּזִּיק מִשְׂתַּכֵּר הַרְבֵּה, כְּשֶׁהַנְּבֵלָה שָׁוָה לִמָּכֵר לְנָכְרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדְּמֵי שׁוֹר הַמַּזִּיק, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמַר הַכָּתוּב שֶׁיְּהֵא הַמַּזִּיק נִשְׂכָּר. אוֹ פְעָמִים שֶׁהַנִּזָּק נוֹטֵל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדְּמֵי נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁחֲצִי דְּמֵי שׁוֹר הַמַּזִּיק שָׁוִין יוֹתֵר מִכָּל דְּמֵי שׁוֹר הַנִּזָּק. וְאִם אָמַרְתָּ כֵּן, הֲרֵי תָם חָמוּר מִמּוּעָד! עַל כָּרְחֲךָ לֹא דִּבֶּר הַכָּתוּב אֶלָּא בְּשָׁוִין, וְלִמֶּדְךָ שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וּמִן הַשָּׁוִין תִּלְמוֹד לְשֶׁאֵינָן שָׁוִין, שֶׁהַמִּשְׁתַּלֵּם חֲצִי נִזְקוֹ שָׁמִין לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה, וּמַה שֶּׁפָּחֲתוּ דָּמָיו בִּשְׁבִיל הַמִּיתָה, נוֹטֵל חֲצִי הַפְּחָת וְהוֹלֵךְ (בבא קמא ל"ד ע"א). וְלָמָה אָמַר הַכָּתוּב בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, וְלֹא אָמַר "יְשַׁלֵּם חֶצְיוֹ"? לְלַמֵּד שֶׁאֵין הַתָּם מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, וְאִם נָגַח וּמֵת – אֵין נִזָּק נוֹטֵל אֶלָּא הַנְּבֵלָה, וְאִם אֵינָהּ מַגַּעַת לַחֲצִי נִזְקוֹ, יַפְסִיד. אוֹ שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז – אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא אֶת הַשּׁוֹר, שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַתָּם לְחַיֵּב אֶת בְּעָלָיו לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּה (בבא קמא ט"ז ע"ב).
רשב"ם
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
"ומכרו" - למאן דאמר יושם, דבעל חוב הוא, קאי על בית דין; ולמאן דאמר יוחלט, דשותפי נינהו, משמעות "ומכרו" מדעת הניזק והמזיק, שיד שניהם בו.
"וחצו את כספו" - במחיר השור החי יחצו את כספו של השור המת, והיינו באם אין הנבילה שווה כלום. והיה ראוי לכתוב "וחצו את כספו בשור החי", אבל אם כן, הייתי אומר שיהא בשותפות בשור החי, ואינו יכול להכריחו למכור; משום הכי כתיב "ומכרו...". והטעם פשוט, שהרי לא נשתתף עמו מעולם, ואינו נוח לו להיות שותף עמו.
"וגם את המת יחצון" - אם יש בבשר המת איזה שווי, יחצון שווי הנזק גם עם בשר המת, היינו מה שניתותר היזק שלם אחר שימכרו הנבילה, ישלם חצי ההיזק ממחיר השור החי.מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
בכלל נגיחה, נגיפה דחיה רביצה בעיטה נשיכה, דברי רבי יאשיה.
אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: נגיחה נגיפה דחיה רביצה בעיטה. נשיכה מנין? - תלמוד לומר " ולא ישמרנו בעליו ". והרי דברים קל וחומר: אם בעליו חייב כשהזיק, לא כל שכן עד שלא ישמרנו בעליו! מה תלמוד לומר " ולא ישמרנו "? - הוסיף לו הכתוב שמירה אחרת, ואי זו - זו נשיכה.
קכד. שור איש . להוציא שור של קטן, שור איש להביא שור של אחרים.
את שור רעהו להביא שור של קטן.
רעה ו להוציא שור של כותי שור של (תושב גר).
קכה. ומכרו את השור החי (וחצו וגו' . (יכול)) בשוים הכתוב מדבר. או אינו אלא בשוים ובשאינן שוים. אמרת, מה דרך המזיקים נשכרים או מפסידין, הוי אומר מפסידין. אף דרך הניזקין, נוטלין נזקן או יתר על נזקן, הוי אומר [נזקן] ולא יתר על נזקן. ר' אומר, נאמר חציה בחי, ונאמר חציה במת. הא בשוין הכתוב מדבר.
וגם את המת יחצון . מכאן אמרו, שור שוה מנה שנגח שור שוה מנה, או שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נוטל חציו. שור שוה (מאתים) [מנה] שנגח שור שוה מאתים נוטל כולו. שוה מאתים שנגח שוה מנה נוטל רבעו. שוה מאתים שנגח שוה מאתים, אמר רבי מאיר, על זה נאמר ומכרו את השור החי וגו'. אמר לו רבי (עקיבא) קרא את כל המקרא הזה. וגם את המת יחצון ואי זה, זה שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, והנבלה שוה מנה. מוכנרין את החי, והמת חולקין בשווה. ובעל הנבלה מטפל בנבלתו. לכך נאמר וגם את המת יחצון.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קכג. כי יגוף .
נגיפה כולל כל הכאה במכת מות:
- בין בקרן - שעל ידי זה בא לשון נגיחה,
- בין בגוף [דחיה רביצה ובעיטה]
- בין על ידי נשיכה [ואינו בכלל שן דזה אין הנאה להזיקה, וכמה שאמרו בבבא קמא דף ב ].
ור' אליעזר לשיטתו, דסבירא ליה ( בסוף פרק שור שנגח ) שאין לו שמירה אלא סכין. ובגמרא מקשה על רבי אליעזר ממה שנאמר " ולא ישמרנו ", שמשמע שיש לו שמירה; וזהו שאמרו "והרי דברים קל וחומר, אם בעליו שמרו חייב כשהזיק", רוצה לומר שלשיטת ר' אליעזר, שאין תקנה אלא סכין, חייב אף כששמרו שמירה מעולה. ואם כן, למה אמר ולא ישמרנו? ומזה מוכיח, שגם שור שדרכו להמית בנשיכה הוא בכלל. והוא יש לו שמירה אחרת, רצוני לומר שאין צריך לשמור כל גופו. רק לסגור את פיו בזממא דפרזלא שלא יוכל לנשוך, שזה מועיל גם לר' אליעזר. ובזה אמר " ולא ישמרנו " [מזה מבואר שלא כדברי התוספות דף מו ד"ה אלא].
קכד. שור איש את שור רעהו. הקטן אינו בכלל אדם והוא בכלל רעהו. והכותי הוא בכלל איש ואינו בכלל רעהו. ומזה יוצא הדין המבואר בבבא קמא (דף לו לח) לענין שור כותי. ושם (דף לט) לענין שור של קטן.
קכה. ומכהו את השור החי וכו' . מפשטות הכתוב משמע שיקח הניזק תמיד חצי השור החי והמזיק יקח חצי שור המת. אך זה א"א, שאם כן יצויר שלפעמים המזיק נשכר אם חצי הבשר והעור של המת שוה יותר מן חצי החי. ולפעמים נוטל הניזק יותר מן הזיקו אם חצי החי שווה יותר מן מן כל ההיזק. ועל כורחך הכתוב תפס הציור בשדמי שני השורים שוים כל אחד שוה מאתים. כי לרוב השור המנגח הוא בלתי חלוש נגד הנגח, כי הוא מנצחו בכחו. וכן הנגח החלוש יתחבא ויסתר מן החזק ממנו. ועל כן בא הציור ששניהם שווים בגדלם ובכחם.
וסבירא ליה לר”מ שמה שאמרו וגם את המת יחצון פירושו את השור המת ובא על השומא שישומו כמה שווה חצי השור החי וכמה היה שוה חצי השור המת כשהיו בחיים. ואם שומת שניהם שוה, כגון שור שווה מנה שנגח שור שווה מנה, נוטל חצי השור החי. וזהו שאמרו בגמרא, לר"מ מה שנאמר את המת יחצון, פחת שפחתו מיתה פוחתין בחי. היינו שור המת כמה היה שוה בחיים וכמה נפחת עתה. וזהו שאמר רבי מאיר שעל זה נאמר ומכרו את השור החי.
ור' יהודה סבירא ליה שמה שאמרו את המת, פירוש את הנבלה, לא את השור המת שישומו כמה היה שוה בחייו. שאם כן היה לו לומר וגם את שור המת יחצון. אבל המת היינו הנבלה. ועל כן מציר שיקח חצי המי וחצי נבלה. ונראה מכאן שלרבי יהודה הנבלה שיכת גם אל המזיק לענין פחת או שבח. הגם שהבעלים מטפלים בנבלה כ"ש משור המועד. והגם שלרוב לא יהיה החשבון בצמצום שיהיה חצי דמי שור המזיק כחצי דמי השור הניזק, תפס הכתוב ציור זה ללמד שעל אופן ששניהם שוים יקח כל אחד החצי. ומזה למדנו בשאינם שויים. שכבר בארתי בס' התורה והמצוה ( צו מד ) שיש הבדל בין שם מחצית ובין שם חצי. ששם חצי לא יורה תמיד על חצי מצומצם, כמו חצי שבט המנשי. שלא היה חצי מצומצם רק כל שנחלק לשתים נקרא חציו. ובאופן זה גם כשאין דמיהם שוים עולה היטב מה שאמר וחצו את כספו. רוצה לומר שיחלק את הכסף לשני חלקים בלתי שווים, וכל אחד יקח כפי חלקו. וכל זה מובא בבבא קמא (רף לד) עיי"ש.