. ובא ללמדנו, שאפילו היה מכבר תשעה טפחים, ובכריה מועטת, טפח אחד, נעשה בור עשרה טפחים - הרי זה חייב.
והא דפשוט לחז"ל דסתם בור עשרה טפחים - ביארנו
.
פסוק לד
• לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(שמות כא לד): "
כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו" - שטחית הלשון משמע דהמת יהיה לבעל הבור, אבל קבלת חז"ל צרופה גם בלשון המקרא, ד"כסף ישיב" אינו מדוייק, והכי מיבעי "ישלם כסף לבעליו", אלא הכי פירושו: "היאך יהיה אופני התשלומין? "
כסף" - מה שנצרך ליתן כסף - "
ישיב לבעליו" - יגיע לידו דווקא, ולא סגי במה שמניח לפניו, ואם נאבד קודם שהגיע ליד הניזק, צריך לשלם כסף אחר; אבל "
והמת" - הנבילה עצמה - "
יהיה לו" - אין צורך להגיע לידו, אלא ממילא היא שלו. ואף על גב דאיתא ב
בבא קמא י., דעל בעל הבור להעלות הנבילה מבורו משום שנאמר "
כסף ישיב לבעליו והמת", מכל מקום, אינו חייב להביאו לידו או לחצירו ממש, אלא מניח לפניו והרי היא שלו.
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(שמות כא לה): "
ומת" - הדבר ברור, דהוא הדין לא מת, דמה לי קטלא כולה או קטלא פלגא; אלא משום דמיירי בפסוק באופן שאין הניזק שווה כלל, כמו שיבואר, משום הכי הקדים "ומת", דאז קרוב שלא תהא הנבילה שווה כלום.
"ומכרו" - למאן דאמר יושם, דבעל חוב הוא, קאי על בית דין; ולמאן דאמר יוחלט, דשותפי נינהו, משמעות "ומכרו" מדעת הניזק והמזיק, שיד שניהם בו.
"וחצו את כספו" - במחיר השור החי יחצו את כספו של השור המת, והיינו באם אין הנבילה שווה כלום. והיה ראוי לכתוב "וחצו את כספו בשור החי", אבל אם כן, הייתי אומר שיהא בשותפות בשור החי, ואינו יכול להכריחו למכור; משום הכי כתיב "ומכרו...". והטעם פשוט, שהרי לא נשתתף עמו מעולם, ואינו נוח לו להיות שותף עמו.
"
וגם את המת יחצון" - אם יש בבשר המת איזה שווי, יחצון שווי הנזק גם עם בשר המת, היינו מה שניתותר היזק שלם אחר שימכרו הנבילה, ישלם חצי ההיזק ממחיר השור החי.
פסוק לו
• לפירוש "פסוק לו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(שמות כא לו): "
שלם ישלם שור" - על כרחך אין הפירוש סתם שור, דאם כן הרי שור בן יומו קרוי שור, ויהיה תשלומי מועד פחות מתשלומי תם, שמשלם אחר שומת ההיזק חציו, ושור כל שהוא יוכל להיות עוד פחות מזה! אלא על כרחך משמעותו "ישלם שור בשווי השור שהוזק". ואם כן, היה ראוי לכתוב "שלם ישלם את השור", אלא בא ללמדנו כאן גם כן שלא מיקרי תשלומין עד שייתן לידו ממש, בכדי שיהא יכול לקנות שור תחת השור, ולא סגי במה שהניח המעות לפניו ולא זכה בהם.
אבל "והמת יהיה לו", כמו שביארנו לעיל לד, דהכי פירושו, דהמת אין צריך ליתן לידו, אלא ממילא הוא שלו.
זהו עומק הפשט, והדרשות רבו בזה.
פסוק לז
• לפירוש "פסוק לז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(שמות כא לז): "
וטבחו או מכרו" - ולא נצרך הכתוב כאן לפרש דדווקא בהגיע הגניבה לרשותו, כמו שפירש הכתוב להלן גבי כפל
(שמות כב ג): "
ונמצא בידו", היינו משום דכתיב "ומכרו", והרי אי אפשר למכור אלא אם כן הגיע לרשותו, והוא הדין טביחה.
אבל כפל, סלקא דעתך דאף-על-גב שעדיין לא הגיע לרשותו חייב כפל; משום הכי פירש הכתוב "ונמצא בידו".
"חמישה בקר... וארבע צאן..." - שם "בקר" ו"צאן" אינו חל על שור ושה אחד, משום הכי כתיב תחילה "שור או שה"; וע' בראשית לד כח.
