העמק דבר על שמות כב
<< · העמק דבר על שמות · כב · >>
פסוק א
הרחב דבר
(א) וזה לא כתרגום אונקלוס על הפסוק "אם זרחה השמש" - "עיני דסהדיא נפלת עלוהי", והכי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות ובחיבורו דאם יש עדים אינו בכלל בא במחתרת כלל.
ולולי דעת רבותינו, אומר לדקדק מה שאמרו חז"ל שם ע"ז: "והתורה אמרה 'הבא להרגך השכם להרגו'". ולכאורה, הא מרבינן מדכתיב "והוכה" אפילו בכל אדם, מטעם רודף, ואם כן, מאי אולמא דבא להרגך?
אלא ודאי יש נפקא מינה בין בעלים לאחר, דבעלים אפילו מצד ספק רשאי להרגו, והיינו דאי' התם, דבבן על האב דווקא "אם זרחה השמש", היינו שברור כשמש שיש לו שלום עמך, אל תהרגהו, ואם לא - הרגהו. ולא דבבן על האב ודאי דלהרגו בא, אלא אפילו מספק כך הוא הדין.
וזה אינו אלא בבעלים, אבל אחר אינו רשאי אלא אם ברור דאנפשות קאתי, כדאי' ריש פסחים, וכפירוש רש"י שם; ולא כדמשמע מפירוש רש"י על סנהדרין שם, דבן על האב גם כן הוא ודאי.
ומעתה, הכי נמי יש בין מחתרת לגגו כו', דבבעלים רשאי לכתחילה להרוג בכל אופן שהוא, ואין צריך התראה לכולי עלמא; מה שאין כן אחר, דווקא מחתרת הוא כוודאי, והיינו דקאמר מחתרתו זהו התראתו, דשרי לכולי עלמא להרגו לכתחילה, אבל לא גגו כו'.
וכמו דלמאן דאמר דאחר אינו רשאי להרוג אפילו רודף ממש אלא אם כן התרה ממש, ודאי יש נפקא מינה בין אחר לנרדף עצמו, ומשום האי תנא מסיק רבא "ואמרה תורה הבא להרגך כו'", היינו משום דאחר בעי התראה.
הכא נמי למאן דאמר "מחתרתו זהו התראתו", ורודף אינו צריך התראה, מכל מקום דווקא ודאי ולא ספק. והא דכתיב "והוכה" אפילו אחר, וקאי גם על דרשה דגגו כו', אינו אלא אם הרג פטור, אבל לכתחילה אסור לאחר להרוג, אם לא שברור אצלו שהוא הולך להרוג, והיינו מחתרת דווקא.פסוק ב
וע' מה שכתבתי בדברים יט ו, דמשום הכי פטור גואל הדם, יעויין שם.
משום הכי מפרש הכתוב דכאן לא היה לו להחם לבבו כל כך, שהרי שלם ישלם.
ואפילו יודע שהוא עני ו"אין לו", מכל מקום הרו "ונמכר בגניבתו"; זהו הפשט (א).
הרחב דבר
(א) והדרש במכילתא: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושיברן, כל זמן שהוא יודע דשלום עמו, הרי זה חייב". ולכאורה קשה, פשיטא דאם שבר והזיק חייב לשלם! וצריך לומר דבא ללמד, דאם אין לו דמים פטור. ועל כרחך מיירי בששבר אחר שיצא מן המחתרת, מדסיים המקרא "ואם אין לו ונמכר בגניבתו", ואי עודנו במחתרת, אינו אלא מזיק, שהרי לא זכה עדיין, ולא מיקרי גנב. ומזה למדנו, דאם אין לו דמים, פטור אפילו כששבר אחר כך. וזהו שיטת רש"י ותוספות בסנהדרין עב..
אבל לדעת הרמב"ם ורמב"ן, דסבירא להו דווקא כששברן במחתרת פטור, צריך לומר דמפרשי האי קרא "שלם ישלם" כששבר במחתרת, ולא בא הכתוב אלא ללמדנו, דאם אין לו ונמכר בגניבתו, שאין זה כדין מזיק בעלמא שאין נמכר, אלא מכל מקום הרי נכנס לגנוב, משום הכי ונמכר בגניבתו.פסוק ג
אבל אם כבר מתו, ואם כן אין בית דין והגנב יודעים שווי הגניבה, ואם כן:
- נהי דקרן מחוייב לשלם כפי שהבעלים אומרים, משום שהוא מודה במקצת ואינו יכול להישבע ומשלם;
- אבל קנס הכפל, שאינו מתחייב אלא בעדים, אינו יכול להתחייב אלא מה שהעדים יודעים בבירור, ולא משום מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע; ונמצא שהוא אינו משלם קנס הכפל בשלמות.
זהו פשוטו של מקרא (ב).
הרחב דבר
(ב) ורש"י פירש "ישלם חיים ולא מתים", והובא בתוספות על בבא קמא דף יא בשם הירושלמי.
ועל כרחך אין זה אלא אסמכתא, דמעיקר הדין פירש רש"י בפסחים דף לב, דיבור המתחיל "איבעי", דדרשה ד"ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין" גם בגניבה.
וגם מסדר נגינת הטעמים אינו משמע הכי, שהרי המפסיק הוא על תיבת "חיים". אלמא דקאי אדלקמיה ד"נמצא בידו חיים".
אלא הדרש שהביא רש"י הוא בתורת כוונה שניה, וללמדנו, דאם יש לו מעות מזומן, שהם כמו חיים, מחוייב לשלם במזומן. והיינו דאי' בבא קמא דף סא, ד"חבול ישיב רשע גזלה ישלם", דאפילו משלם הגזילה רשע הוא, משום הכי מחוייב לסלק כעין השבה בעין, והיינו מעות.
ושיטת רש"י גיטין דף מח:, ד"ה "מן העידית", שאם אין לו מעות כו', מבואר דאם יש לו מעות מחוייב לסלק במעות אפילו מזיק, מכל שכן גניבה.פסוק ד
- "כי יבער איש" היינו רגל, משום הכי כתיב "שדה או כרם", דרגל בהמה משבר ענפי הכרם;
- "ושילח את בעירה..." היינו שן, שאינו רגיל לאכול אלא שדה.
פסוק ו
פסוק ז
"אל האלהים" - פירוש הגמרא ידוע, שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מגזירה שווה ד"נאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה".
ופירש רש"י כאן "ונקרב אל הדיינין, לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו", עד כאן לשונו. ולא פירש רבינו משמעות "שלא שלח ידו בשלו", כמו שפירש להלן בשומר שכר: "שבועת ה' תהיה - יישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר-כך נאנסה - חייב באונסין". וכאן לא פירש כל זה. מבואר דרש"י מפרש לפי הפשט כאן, שיישבע אם לא שלח ידו וגו', פירש, שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום.
והא דאי' בגמרא בבבא מציעא דף מא, דדין שליחות יד כתיב גם בשומר חינם גם בשומר שכר, אינו אלא דרך דרש, מדכתיב בלשון אחד. ועל זה הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך "על כל דבר פשע" לעניין שליחות יד, כדתנן סוף פרק ג דבבא מציעא, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש"י, דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו, אין עליו שבועה שלא פשעתי.
ובזה מיושב, אמאי לא כתיב בפרשה ראשונה דשומר חינם "שבועת ה' תהיה בין שניהם", ובשניה יכתוב סתם ונלמוד בגזירה שוה; אלא משום דיש כאן עוד משמעות: ונקרב בעל הבית - להביא עדים על אמיתת טענתו, שאין הפיקדון בידו, ופטור. אבל בשומר שכר, אפילו מביא עדים על עיקר טענתו, שמתה וכדומה, צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גניבה ואבידה. מה שאין כן שומר חינם, אינו צריך להישבע מהתורה אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו, ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מהתורה; אבל אם מביא עדים שנגנבה, ואינו צריך לישבע שאינה ברשותו, שוב אינו צריך לישבע שלא פשע (א).
(*) "במלאכת רעהו" -
- בממון, הפרחון ערך לאך, והוא כינוי מלשון שליחות, דממונו של אדם עושה שליחותו בכל שהוא צריך.
- ובכלים הוא כמשמעו מלשון מלאכה, שהרי כל כלי עושה איזה דבר.
הרחב דבר
(א) והכי מבואר ברמב"ם ושולחן ערוך רצד, ולא כהרא"ש שלהי מסכת שבועות, שכתב דעיקר שבועת שומר חינם היא שלא פשעתי, ושבועה שאינה ברשותו אינה אלא בגלגול, אלא להיפך [ולא דמי להא שהעלה ר"ה ריש פרק המפקיד, דאפילו אמר "הריני משלם" צריך לישבע שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה, ושקיל וטרי טובא עלה, דהתם מיירי במשלם, אבל בפוטר עצמו מפיקדונו עליו לישבע מן התורה שאינה ברשותו], ד"לא פשעתי" לחוד עיקרו אינו מן התורה, כאשר יבואר עוד במקרא הסמוך ובפרשת שומר שכר, אלא מדרבנן חייב להישבע שלא פשעתי אפילו הביא עדים שאינה ברשותו, כמו שכתוב בהגהת רמ"א שם. וזהו דעת הרמב"ם והשאילתות פרשת ויצא, דבעינן עדים דנטרה כי אורחא, פירוש שלא פשע. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן.
וזהו עיקר פירוש הגמרא: (בבא קמא סג:): "ונקרב בעל הבית אל האלהים - לשבועה. או אינו אלא לדין? [פירש רש"י: לפירעון, דשומר חינם שטען שנגנבה ישלם]", ואין הפירוש שיהא חייב על גניבה ואבידה, דאם כן מה בין שומר חינם לשומר שכר? אלא הכי קאמר, דמחוייב להביא עדים שנגנבה, ולא מהני שבועה, ונימא דלא נזכר שבועה כלל בשומר חינם. והא דטוען טענת גנב חייב כפל, אפשר דאפילו לא נפטר מלשלם בטענה זו חייב כפל על הא דמכל מקום העלים הפיקדון בידו. על זה הביא הגמרא גזרה שוה, דבכלל "ונקרב בעל הבית" מיירי בשבועה גם כן, שאם אין לו עדים שנגנבה - יישבע ופטור.
אבל מכל מקום, הפשט לא נעתק ממקומו, שאם יביא עדים שנגנבה הרי זה פטור ואינו צריך לישבע שלא פשע בשמירתה. ופירש רש"י בסמוך, על הא דאמרו "או אינו אלא לדין", ש"משעה שטען בבית דין "נגנבה", אף על גב שלא נשבע, ישלם כפל אם באו עדים", עכ"ל. אינו מבואר כלל, שהרי עדיין לא נזכר עיקר דין כפל לשומר בטוען טענת גנב, אלא הפירוש כמו שכתבתי, שאם לא הביא עדים חייב לשלם, וממילא יהא הדין שאע"ג שלא נשבע ישלם כפל.
(*) הגם שלא נפטר בכך חייב כפל, לדעת הרמב"ם הלכות גניבה פרק ד הלכה ה, דהא דאיתא בבבא קמא דף קב לפי האמת כך הדין בשומר חינם שטען טענת גנב, אע"ג [שבאו] עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען נגנב, אע"ג שכבר חייב באונסין משעה שנשבע, מכל מקום דין שומר חינם עליו להשביעו בבית דין שאינו ברשותו, וממילא חייב כפל, ולא דמי לשומר שכר, דחייב על הגניבה ואין משביעין אותו שאינו ברשותו, וממילא פטור מכפר אפילו בטוען "נגנבה" ונמצא ברשותו.
אמנם, לא זכיתי להבין זה הדין, וצריך לומר דהוא גזירת הכתוב בשומר חינם, אף על גב דעיקר טעם חיוב הוא ממה שפוטר עצמו מכ"מ ממילא אפילו אינו פוטר עצמו חייב כפל.פסוק ח
ולזה הפירוש, אין מקום במקרא לדין מודה במקצת, שידוע בגמרא עיקר דין זה מהאי קרא ד"כי הוא זה". וכבר נתקשה בזה הרמב"ן. וכן העיקר הגדול, דשומר חינם חייב בפשיעה ופטור באבידה, לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא "על כל דבר פשע" כפירוש רש"י בבא קמא דף קז: בד"ה "שבועה שלא פשעתי", ובבבא מציעא דף צה בד"ה "אבל שומר חינם דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע". והרי לפירוש רש"י במקרא שלפנינו אין רמז לזה!
ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגניבה, דאם כן, אבידה, דקריבה לפשיעה יותר מגניבה, כדאיתא בבבא מציעא דף צד, מנא ליה דשומר חינם פטור?
אלא ודאי היה לחז"ל פירוש אחר במקרא לפי הפשט.
ובאמת, לפי פירוש רש"י שלפנינו, לא נתיישב לשון "דבר פשע", "דבר מעילה" מיבעי, כלשון המקרא בפרשת שבועת הפיקדון (ויקרא ה)! וגם לשון "אשר יאמר כי הוא זה" על אמירת העד אינו במשמעות המקרא, שהרי לא מיירי בעדים! ויותר קשה סיפיה דקרא, "אשר ירשיעון אלהים..." דפירש רש"י ד"יבוא דבר שניהם" לעניין עדים זוממין, והוא פלא, היכן נזכר כאן דין זוממים, והרי על זה כתיב פרשה שלמה!
אלא עניין רישא דהאי קרא עד "על כל אבידה" יש לו שני משמעות לפי הפשט: חדא פירוש רש"י, ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה:
"על כל דבר פשע" - שהמפקיד טוען שמא פשעת;
"על שור על חמור על שה על שלמה" - הזכיר המקרא הרבה פרטים, משום דיש נפקא מינה ביניהם, כאשר יבואר.
"על כל אבידה" - דהנפקד אומר דהפיקדון נאבד ממנו, ואינו אומר שנגנב; ואבידה בעצמה פטור, אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה, ומשום הכי נאבדה.
ועוד תנאי: "אשר יאמר כי הוא זה" - שהנפקד מודה במקצת, בזה פשעתי ולא בכולה. אז -
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" - המה יעיינו, אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה, צריך הנפקד לישבע, או יביא עדים שלא פשע על כולה; ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי, ולא ברי ממש אלא קרוב לזה, וכדאי' (גיטין נא.): "שני כיסין קשורים מצאת, והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, הרי זה נשבע". ואע"ג שאינו ברי כל כך, שלא נתעכל הקשר, וכדאי' (ביצה י:): "זמנין דמתעכיל קיטרייהו", מכל מקום מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מן התורה במודה במקצת. וכל זה למדנו מהאי קרא, דעל טענת המפקיד "שמא פשעת" אין צריך לישבע מספק, אלא אם כן הנפקד טוען אבידה, שהוא קרוב לפשיעה, וגם הוא מודה שפשע במקצת, אז צריך לישבע שלא פשע בכולה, וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי [והא דאי' בבבא קמא דף קו, ד"כי הוא זה" אמלווה הוא דכתיב, רוצה לומר, טעם הדבר דיש נפקא מינה בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה, וכדרבה. אבל ממילא גזירת הכתוב אפילו בפיקדון, כפירוש הריב"א והרא"ש. אלא שעיקר טעם אותו הדין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכל מקום, זה הדין אפילו בלא טעמא דרבה, כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת יתרו ובפרשת בא בפרשת תפילין]. וזה הפירוש היה ידוע לחז"ל בפשיטות, אלא שלא ביארו לנו, משום דחכמים תיקנו שבועה שלא פשעתי אפילו בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי, היינו אפילו השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינה ברשותו. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן, ומן התורה הוא כמו שכתבתי. והכי מתפרש זה המקרא, ועוד מקרא להלן יב, כמו שיבואר.
ולפי זה הפירוש, מסיים זה המקרא "עד האלהים יבוא דבר שניהם", היינו שבועה, אבל לא מתפרש "אשר ירשיעון..." אלא כפירוש רש"י, דמיירי המקרא בטוען טענת גנב והוא נמצא שקרן, על זה הפירוש מסיים המקרא "אשר ירשיעון אלהים...", ולזה הפירוש לא קאי על "אשר יאמר כי הוא זה" כלל (א).
וכמה מקראות בתורה מתפרשים על זה האופן, כמו:
- אזהרה (דברים טז כא): "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח...", שהוא שתי אזהרות, ורישא דקרא מתפרש על שני עניינים: חדא על אשירה, וחדא על כל עץ.
- וכיוצא בזה כתבו התוספות על סנהדרין דף עט:, ד"ה "מכה", דמשמעות "מכה אדם יומת" מיירי לשני דברים, ומתפרש בשני אופנים, יעויין שם.
הרחב דבר
(א)
<< · העמק דבר על שמות · כב · >>