התורה והמצוה על שמות כא כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא כ:

עח. וכי יכה איש את עבדו שעור הכתובים שהתחיל מכה איש ומת וזה כולל כלם אף מכה עבד ואמה. ובאר דין המזיד והשוגג ודין מכה אביו וכו '. ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו. על ידי שהוא קנין כספו נדון בדין יום או ימים. וזה שאמרו אף עבדו ושפחתו בכלל מכה איש ומת.

ומה שאמר אין לי אלא איש התבאר למעלה. ומה שאמר לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו, אתיא כר' יאשיה דפריך או לחלק. אבל לר ' יונתן גם אם יכתוב ואת אמתו נדע לחלקו וכמ"ש בהתו"ה ( קדושים קא ).

עט. את עבדו או את אמתו כתב הרמב"ן שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם. ור ' אליעזר למד ממה שאמר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סכיבותיכם מהם תקנו עבד ואמה (בהר כה). ושם פירשו בספרא שמה שנאמר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, הוא אם קנו מהם בניהם ובנותיהם. ומה שאמר מהם תקנו, היינו אם מוכרים את עצמם. שלענין אם קנו בניהם לא משכחת עבד בישראל, דאין איש מוכר את בנו. ולענין אם מוכר את עצמו לא משכחת באמה ישראלית, דאין אשה מוכרת א"ע [דלא כהרמב"ן שדעתו שמוכרת א"ע ].

ובזה מודיע שסתם עבד ואמה הם כנענים. ור ' ישמעאל למד לה ממ"ש כי כספו הוא. ולא נקרא בשם מקנת כסף רק הקנוי קנין עולם. וכמ"ש בספרא אמור ( אמור פז ) כסף יצא עבד עברי שאין כסף. אמנם עבד של שותפים ממעט מכנוי עבדו או כספו, שמשמע המיוחד לו. ובזה השוו ר"א ור"י כמו שאמרו בבבא קמא (דף צ) מי לא אמר ר"א כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו.

פ. בשבט. אין לפרש שאף שאין בו כדי להמית. דהא אמר ואם בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו . ומפרש בספרי שם, שאמר זה שנית בכלי עץ (שכבר אמר כן באבן) להוציא לבל נטעה, ממה שאמר כאן בשבט שאף שאין בו כדי להמית. וכיון שבישראל אינו חייב בכלי עץ, רק עד שיש בו כדי להמית, כל שכן בעבד.

 רק מה שאמר בשבט, מפני שיש לו רשות להכותו בשבט. שבו מכה גם את בנו ליסרו , כמה שאמר אתה בשבט תכנו (משלי כג ) חושך שבטו שונא בנו (שם יג ). אבל בשאר כל דבר אסור להכותו.

ולדעת הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח) אם הכהו בדבר אחר אינו בדין יום או יומים , רק בשבט מפני שהכהו ברשות. וכן כתב הרשב"ם שבשבט הוא דרך תוכחה אבל בחרב הוא דרך רציחה ונהרג עליו. ואם כן אם הכה עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים , כי אסור להכות עבדו של חבירו וכמה שאמר במכות (דף ט) [ובזה תראה שמה שתמה הב"י (בסי' תכ ) על מה שאמר הרמב"ם והטור שהכה עבד כנעני של חבירו והלא אף עבדו אין לו רשות להכותו. לא קשיא מידי שעבדו יש לו רשות להכותו בשבט].

ואם כן במה שאמר כאן כי יכה בשבט שציין עבד שאין בו שותפות שיש לו רשות להכותו בשבט, כן מה שאמר גבי מעשר כל אשר יעבור תחת השבט , היינו בקר וצאן שלו שיש לו רשות להוציאם מן הדיר במכת שבט. לאפוקי של שותפות שאין לו רשות להכותם וצריך לשלם מה שהוזקו על ידי הכאתו, הוא פטור מן המעשר. והמכלתא סבירא ליה ( בא יח ) דאשר יהיו לך בא להוציא המוכר בהמתו לנכרי, ולא כמ"ש בבכורות (נו) שבא להוציא שותפות. והעתקתי המכלחא דפה כפי נוסח הגר"א .

פא. ומת תחת ידו . אי אפשר לפרש שמת תיכף בעוד שידיו מכים אותו. דהא שעורו עד מעת לעת. ועל כן פירש תחת רשותו, לאפוקי אם מכרו לאחר שאז דינו כעבד של אחרים. הגם שההכאה היה בעודו תחת רשותו, כ"ה גירסת הגר"א .

והרמב"ם לא הביא זה, משום דלפי דברי הירושלמי ( קדושין פ"ג ה"א) משמע דלדידן דפסקינן כר"א בב"ק (דף צ) לא ס"ל דיוק זה דתחת ידו עי"ש .

ובגרסא הישנה גרס פטור וכן הוא בתוספתא דבבא קמא . ויש לפרש שמיירי שמכרו לאחר והאחר הכהו גם כן. ואליבא דריב"ב שבהכהו שני ב"א האחרון חייב, פה פטור מפני שההכאה הראשונה לא היה תחת ידו ורשותו, ודוחק.

פב. נקם ינקם . כתב הראב"ע לא פירש הכתוב מהו הנקמה ונרדף בזה אחר הכתובים, נקום נקמת בני ישראל, (במדבר ל) ונהרגו המדינים כולם. ואמר שמשון כי אם נקמתי בכם וגו' ויך אותם שוק על ירך (שופטים טו ) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים (תהלים קמט). ותפס לשון זה, ללמדם שהעבד אחיהם הוא במצות וצריך שיחם לבבם על רציחתו עד שיהרגוהו דרך נקמה כגואלי דם אחיהם.

<< · התורה והמצוה על שמות · כא · כ · >>


קיצור דרך: mlbim-jm-21-20