מ"ג שמות כא כ
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲרֵי יִמְחֵי גְּבַר יָת עַבְדֵּיהּ אוֹ יָת אַמְתֵּיהּ בְּשׁוּלְטָן וִימוּת תְּחוֹת יְדֵיהּ אִתְּדָנָא יִתְּדָן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲרוּם יִמְחֵי גְבַר יַת עַבְדֵיהּ כְּנַעֲנָאָה אוֹ יַת אַמְתֵיהּ כְּנַעֲנִיתָא בְּשַׁרְבִיטָא וִימוּת בְּהַהוּא יוֹמָא תְּחוֹת יְדֵיהּ יִתְדְּנָא יִתְדַן דִּין קְטִילַת סַיְיפָא: |
| ירושלמי (קטעים): | מִתְנַקְמָא יִתְנַקֵם: |
רש"י
"בשבט" - כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אינו אלא אפי' אין בו כדי להמית ת"ל בישראל (במדבר לה) ואם באבן יד אשר ימות בה (או בכלי עץ יד אשר ימות בו גירסת רא"ם) הכהו והלא דברים ק"ו מה ישראל חמור אין חייב עליו אא"כ הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו עבד הקל לא כ"ש
"נקם ינקם" - (סנהדרין עא) מיתת סייף וכן הוא אומר (ויקרא כו) חרב נוקמת נקם ברית (מכילתא)
והקשה הרא"ם דכיון דעבד יצא מן הכלל ללמד בדבר החדש, אם כן הדין הוא דלא גמרינן הוא מכלליה ולא גמרינן כלליה מיניה (רש"י זבחים מט ע"ב),ואיך ילפינן (סנהדרין דף נב:) דכל רציחה הוא בסייף מדכתיב "נקם ינקום", וכתיב במקום אחר (ויקרא כ"ו, כ"ה) "חרב נוקמת נקם ברית", והלא לא גמרינן כלליה מיניה כיון דיצא מן הכלל, ואין זה קשיא, דיליף ליה דלא גרע בר חורין מעבד, וכיון דעבד בסייף, כל שכן בר חורין. והא ליכא למימר דבר חורין נדון ביותר חמור, זה אינו, כיון דכתיב סתם מיתה ברוצח, אם כן היה דינו בחנק שהוא קל, ויליף מעבד דדינו בסייף שהוא יותר חמור, אבל חמור יותר (מחנק) [מסייף] אי אפשר. ולרבי שמעון דסבירא ליה דחנק חמור מסייף (סנהדרין דף נ.), יליף ליה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) דרוצח דינו בסייף ממקום אחר. ובקל וחומר יליף שפיר, אפילו אם היה יוצא מן הכלל לדון בדבר החדש, יליף בקל וחומר מיניה דאין מיתת הרוצח בחנק. אבל אי קשיא הא קשיא, הא אין עונשין מן הדין (סנהדרין דף עד.), ואיך נילף בר חורין מעבד מקל וחומר דמיתתו בסייף, ונראה דכהאי גוונא דכתב מיתה סתמא בקרא, ולא ידעינן איזה מיתה, שפיר ילפינן בקל וחומר, דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא לגלות על הא דכתיב מיתה סתמא גבי רוצח, ולא ידעינן איזה מיתה, ילפינן בקל וחומר דהוי סייף, ולא קשיא מידי:
[נח] תלמוד לומר בישראל וכו'. הביא רישא דקרא "ואם באבן" (במדבר ל"ה, י"ז),אף על גב דהכא כתיב "שבט" דהוא עץ, [ו]איכא קרא אחריני "או בכלי עץ הכהו אשר ימות בה" (ר' שם שם יח), אותו קרא לא בא ללמד רק שלא תחלק בין עץ לאבן, ומכל מקום ראיה שפיר איתא מרישא דקרא, דכתיב "אשר ימות בה", ואם אתה רוצה לחלק בין עץ לאבן - כתב לך סיפא דקרא "או בכלי עץ" שאין חילוק. אך קשה, איך יליף בקל וחומר [עבד מ] בן חורין (מעבד),והא אין מזהירין מן הדין, כדאיתא במכילתא על דבר זה בעצמו, ונראה דלא קשה, דאין שייך בזה אין עונשין מן הדין, דהא להקל למדנו, שלא יהא חייב אלא בדבר שיש בו להמית, דלא שייך בזה כלל אין עונשין מן הדין אלא כשהוא להחמיר מכח קל וחומר, לא כשאנו באין ללמוד להקל. וכי שייך בזה אין מזהירין ואין עונשין, כיון דילפינן מזה קולא. ועוד, בלאו הכי היכי דלא ילפינן רק גלוי מלתא, כמו הכא דילפינן דהך "שבט" דהכא לא הוי רק ביש בו כדי להמית, לא הוי רק גלוי מילתא, וכדמוכח בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) דיליף מיתת סייף לבן חורין מעבד בקל וחומר כדלעיל (סוף אות נו),ולפיכך נראה דגמרא דידן לא סבירא הך דמכילתא:
[נט] ועל אבר שיש בו כדי להמית. בספרי מפיק ליה מדכתיב (דברים י"ט, י"א) "וארב לו וקם עליו", עד שהוא ארב לו להכות אותו במקום שימות, דכן משמעות "וארב לו", דהיינו לעיקר גופו שמת בו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בַּשֵּׁבֶט – כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית? תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר לה,יז): "וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ". וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל חָמוּר אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הִכָּהוּ בְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, וְעַל אֵבֶר שֶׁהוּא כְדֵי לָמוּת בְּהַכָּאָה זוֹ, עֶבֶד הַקַּל לֹא כָּל שֶׁכֵּן (מכילתא)?
נָקֹם יִנָּקֵם – מִיתַת סַיִף. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו,כה): "חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (סנהדרין נ"ב ע"ב).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והרמב"ן ז"ל פי' כי הזכיר בשבט בלשון ידיעה לפי שדרך מושל ואדון להיות בידו שבט, והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר וכענין שכתוב (משלי כב) שבט מוסר ירחיקנה ממנו ואינו מקל יד ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכה בלתי סרה וזה טעם תחת ידו שהיה מכה רבה עד שמת. ואמר נקום ינקם ולא הוצרך לפרש משפטו בפירוש אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו רק נקם ינקם כנקמת כל מכה איש ומת שאמר בו מות יומת. ובאור נקם ינקם חיוב מיתה בסייף כענין שכתוב (ויקרא כו) חרב נקמת וגו'.
ורבינו חננאל ז"ל פירש מה שהוציאו בלשון נקמה לפי שהאדון נתכוין להמיתו כשמת תחת ידו ובא לו בדרך ערמה כאדם הרוצה להנקם מאויבו אבל לא שימיתנו, וכיון שהיתה כונתו להמיתו לכך הוציא הכתוב מיתת האדון בלשון נקמה כלומר אף האדון נקם ינקם.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
וכי יכה איש אין לי אלא איש, אשה מנין ( -תלמוד לומר) היה רבי ישמעאל אומר, הואיל ונאמרו כל הנזקין שבתורה סתם ופרט לך וכו'. רבי יאשיה אומר, איש ואשה למה נאמרו וכו'. רבי נתן אומר אינו צריך וכו' כדכתוב לעיל.
עט. את עבדו (ואת) [או את] אמתו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ר' אליעזר אומר, בכנעני הכתוב מדבר. אתה אומר בכנעני הכתוב מדבר, [או] אינו אלא בעברי. תלמוד לומר (מהם תקח עבד אמה (ויקרא כח ) מקיש עבד לאמה ואמה לעבד. (מה) עבד שגדלו וקטנו עבד (אף) אמה שגדלה וקטנה אמה. יצא עבד עברי שאף על פי שגדלו עבד, אין קטנו עבד. יצאת אמה העבריה שאף על פי שקטנה אמה, אין גדלה אמה. אמר רבי יצחק שומע אני עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין במשמע. תלמוד לומר עבדו ואמתו. (מה) עבדו שכלו שלו, (אף) אמה שכלה שלו. יצא עבד של שני שותפין ועבד שחציו בן חורין שאין כולו שלו. רבי ישמעאל אומר, (בכנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי תלמוד לומר) לא יוקם כי כספו הוא. מה כספו שקנינו קנין עולם ורשותו גמורה לו. יצא עבד עברי אף על פי שרשותו קנויה לו אבל אין קנינו קנין עולם. יצא עבד של שני שותפים ועבד שחציו בן חורין אף על פי שקנינו קנין עולם, אין רשותו גמורה לו.
פ. בשבט שומע אני בין שיש בו בדי להמית ובין שאין בו כדי להמית. תלמוד לומר או בכלי עץ. מגיד שאיני חייב עד שיש בו כדי להמית. ומנין אל מקום שהוא כדי להמית תלמוד לומר וארב לו וקם עליו (דברים יט ). מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שיש בו כדי להמית. (עד שלא יאמר יש לי בדין,) ומה אם ישראל שהחמיר בו שאין ביום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ולמקום שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים דין הוא שלא יהא חייב עד שיהא בו כדי להמית ובמקום כדי להמית. (אם אמרת כן הבאת עונש מן הדין, לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין. דבר אחר בשבט למה נאמר. עד שלא יאמר יש לי בדין. אם ישראל שאין בו יום או יומים אינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית, כנעני שהקל בו שהוא ביום או ביומים אינו דין שלא יהא חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית אל מקום שהוא כדי להמית. (לא, אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט.) ומה תלמוד לומר בשבט. אלא מופנה להקיש לדון גזרה שוה. נאמר כאן בשבט, ונאמר להלן בשבט. מה (להלן) להוציא (הלקוח) של שני שותפים, אף (כאן) להוציא (הלקוח) של שני שותפין .
פא. ומת תחת ידו שתהא מכתו ומיתתו ברשותו. הא אם הכהו ומכרו לאחר ומת הרי זה (פטור).
פב. נקם ינקם מיתה. אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון. ר' נתן אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקימה נוקמת נקם ברית (ויקרא כו ), מה להלן חרב אף כאן חרב (שם) (מה כאן בב"ד אף להלן בב"ד).
מלבי"ם - התורה והמצוה
עח. וכי יכה איש את עבדו שעור הכתובים שהתחיל מכה איש ומת וזה כולל כלם אף מכה עבד ואמה. ובאר דין המזיד והשוגג ודין מכה אביו וכו '. ומבאר שיוצא מזה הכלל המכה את עבדו. על ידי שהוא קנין כספו נדון בדין יום או ימים. וזה שאמרו אף עבדו ושפחתו בכלל מכה איש ומת.
ומה שאמר אין לי אלא איש התבאר למעלה. ומה שאמר לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו, אתיא כר' יאשיה דפריך או לחלק. אבל לר ' יונתן גם אם יכתוב ואת אמתו נדע לחלקו וכמ"ש בהתו"ה ( קדושים קא ).
עט. את עבדו או את אמתו כתב הרמב"ן שאינו מדבר בעברי שלא יקרא בשם עבד ואמה סתם. ור ' אליעזר למד ממה שאמר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סכיבותיכם מהם תקנו עבד ואמה (בהר כה). ושם פירשו בספרא שמה שנאמר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך, הוא אם קנו מהם בניהם ובנותיהם. ומה שאמר מהם תקנו, היינו אם מוכרים את עצמם. שלענין אם קנו בניהם לא משכחת עבד בישראל, דאין איש מוכר את בנו. ולענין אם מוכר את עצמו לא משכחת באמה ישראלית, דאין אשה מוכרת א"ע [דלא כהרמב"ן שדעתו שמוכרת א"ע ].
ובזה מודיע שסתם עבד ואמה הם כנענים. ור ' ישמעאל למד לה ממ"ש כי כספו הוא. ולא נקרא בשם מקנת כסף רק הקנוי קנין עולם. וכמ"ש בספרא אמור ( אמור פז ) כסף יצא עבד עברי שאין כסף. אמנם עבד של שותפים ממעט מכנוי עבדו או כספו, שמשמע המיוחד לו. ובזה השוו ר"א ור"י כמו שאמרו בבבא קמא (דף צ) מי לא אמר ר"א כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו.
פ. בשבט. אין לפרש שאף שאין בו כדי להמית. דהא אמר ואם בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו . ומפרש בספרי שם, שאמר זה שנית בכלי עץ (שכבר אמר כן באבן) להוציא לבל נטעה, ממה שאמר כאן בשבט שאף שאין בו כדי להמית. וכיון שבישראל אינו חייב בכלי עץ, רק עד שיש בו כדי להמית, כל שכן בעבד.
רק מה שאמר בשבט, מפני שיש לו רשות להכותו בשבט. שבו מכה גם את בנו ליסרו , כמה שאמר אתה בשבט תכנו (משלי כג ) חושך שבטו שונא בנו (שם יג ). אבל בשאר כל דבר אסור להכותו.
ולדעת הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח) אם הכהו בדבר אחר אינו בדין יום או יומים , רק בשבט מפני שהכהו ברשות. וכן כתב הרשב"ם שבשבט הוא דרך תוכחה אבל בחרב הוא דרך רציחה ונהרג עליו. ואם כן אם הכה עבד של שותפין אינו בדין יום או יומים , כי אסור להכות עבדו של חבירו וכמה שאמר במכות (דף ט) [ובזה תראה שמה שתמה הב"י (בסי' תכ ) על מה שאמר הרמב"ם והטור שהכה עבד כנעני של חבירו והלא אף עבדו אין לו רשות להכותו. לא קשיא מידי שעבדו יש לו רשות להכותו בשבט].
ואם כן במה שאמר כאן כי יכה בשבט שציין עבד שאין בו שותפות שיש לו רשות להכותו בשבט, כן מה שאמר גבי מעשר כל אשר יעבור תחת השבט , היינו בקר וצאן שלו שיש לו רשות להוציאם מן הדיר במכת שבט. לאפוקי של שותפות שאין לו רשות להכותם וצריך לשלם מה שהוזקו על ידי הכאתו, הוא פטור מן המעשר. והמכלתא סבירא ליה ( בא יח ) דאשר יהיו לך בא להוציא המוכר בהמתו לנכרי, ולא כמ"ש בבכורות (נו) שבא להוציא שותפות. והעתקתי המכלחא דפה כפי נוסח הגר"א .
פא. ומת תחת ידו . אי אפשר לפרש שמת תיכף בעוד שידיו מכים אותו. דהא שעורו עד מעת לעת. ועל כן פירש תחת רשותו, לאפוקי אם מכרו לאחר שאז דינו כעבד של אחרים. הגם שההכאה היה בעודו תחת רשותו, כ"ה גירסת הגר"א .
והרמב"ם לא הביא זה, משום דלפי דברי הירושלמי ( קדושין פ"ג ה"א) משמע דלדידן דפסקינן כר"א בב"ק (דף צ) לא ס"ל דיוק זה דתחת ידו עי"ש .
ובגרסא הישנה גרס פטור וכן הוא בתוספתא דבבא קמא . ויש לפרש שמיירי שמכרו לאחר והאחר הכהו גם כן. ואליבא דריב"ב שבהכהו שני ב"א האחרון חייב, פה פטור מפני שההכאה הראשונה לא היה תחת ידו ורשותו, ודוחק.
פב. נקם ינקם . כתב הראב"ע לא פירש הכתוב מהו הנקמה ונרדף בזה אחר הכתובים, נקום נקמת בני ישראל, (במדבר ל) ונהרגו המדינים כולם. ואמר שמשון כי אם נקמתי בכם וגו' ויך אותם שוק על ירך (שופטים טו ) וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים (תהלים קמט). ותפס לשון זה, ללמדם שהעבד אחיהם הוא במצות וצריך שיחם לבבם על רציחתו עד שיהרגוהו דרך נקמה כגואלי דם אחיהם.