ביאור:מדוע פירשו חז"ל את דיני הנזיקין באופן שמקל על המזיק

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!

כל אדם שגורם נזק לרכושו של רעהו צריך לפצות אותו על כך. השאלה היא - איך בדיוק לפצות? יש שתי גישות עיקריות לנושא זה:

  1. גישת ה"פחת": המזיק משלם לניזק רק על ההפחתה בערכו של הרכוש שניזוק;
  2. גישת ה"תיחלוף": המזיק משלם לניזק כל מה שהניזק צריך על-מנת להשיג לעצמו רכוש חלופי במקום הרכוש שניזוק.

יש כמה מקרים שבהם גישת הפחת היא הרבה יותר "זולה" למזיק מאשר גישת התיחלוף, למשל:

  • אם החפץ שניזוק הוא בעל-ערך רק עבור הניזק עצמו, ואין לו מחיר בשוק, או שמחירו בשוק נמוך הרבה יותר מערכו עבור הניזק (למשל, משקפיים שנבנו במיוחד לאדם מסויים, מכונה שנבנתה במיוחד למפעל מסויים, תעודה אישית חשובה). במקרה זה, ההפחתה בערכו של הרכוש היא קטנה יחסית; לכן, בגישת הפחת, הפיצויים שיקבל הניזק יהיו קטנים יחסית, ולא יאפשרו לו לקנות חפץ חליפי במקום החפץ שאבד לו. לפירוט ע' דרכי שומת נזקים לרכוש / אהרן אורנשטיין -> מכללת שערי משפט
  • אם, כדי להשיג חפץ חדש, צריך הניזק להשקיע לא רק כסף אלא גם זמן רב. במקרה זה, בגישת הפחת, הוא יקבל פיצויים רק על ההפחתה בערך הרכוש, ולא יקבל פיצויים על הזמן.

בתורה ישנם כמה פסוקים שמלמדים, על-פי פשוטם, שגישת התיחלוף היא הגישה הראויה יותר; הפסוקים מדגישים את חובתו של המזיק לפצות את הניזק באופן שישיב אותו למצבו הקודם:

  • (ויקרא כד יח): "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ ": כשמישהו הורג את בהמתו של רעהו בזדון, הוא צריך לשלמנה = לשלם אותה, כלומר לשלם בהמה זהה לבהמה שהיכה, נפש תחת נפש.
  • (שמות כא לו): "אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ ": כששור הורג שור אחר, בעל השור המזיק צריך לשלם לניזק שור חדש במקום השור שאבד, כך שהניזק יחזור למצבו הקודם; לאחר מכן, יכול המזיק לקחת את השור המת לעצמו ולמכור אותו כנבלה. סוף הפסוק בנוי משתי צלעות מנוגדות: שור - תחת השור, והמת - יהיה לו; השור החדש יהיה לניזק, והשור המת יהיה למזיק (ראו שור נגח שהמית בהמה - סיכום הפירושים על הפסוק ).
  • (שמות כא לד): "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ ": כששור נופל לבור ומת, בעל הבור המזיק לא בהכרח יכול לתת שור חדש, כי לא בטוח שיש לו עדר של שוורים, מן-הסתם המקצוע שלו קשור לבּוֹרוֹת. לפיכך אי אפשר לחייב אותו לתת שור חדש, אבל התורה מחייבת אותו לתת את הדבר השני הכי טוב - כסף שבעזרתו יוכל לקנות שור חדש בקלות. המילה כסף ישיב לבעליו מלמדת שהמזיק צריך לתת כסף שיוכל להשיב לבעליו את הרכוש שאבד, כלומר, כסף "עובר לסוחר", במטבע המקומי, שאפשר מייד להוציא אותו ולקבל בעדו שור חדש. גם כאן יכול המזיק לקחת לעצמו את השור המת; וגם כאן סוף הפסוק בנוי משתי צלעות מנוגדות: כסף - ישיב לבעליו, והמת - יהיה לו; הכסף יהיה לניזק, והמת יהיה למזיק. כך פירש רשב"ם: "לפי הפשט, כיוון שמשלם כל דמיו, בדין הוא שהמת יהיה למזיק"; וכך גם אברבנאל (ראו נזקי בור - סיכום הפירושים על הפסוק ).

אולם, משום מה, חז"ל פירשו את כל הפסוקים הללו באופן הפוך - הם הסיקו מהם דווקא שגישת הפחת היא הנכונה! נקרא את הסוגיה ב בבא קמא י: (פירוש רש"י בסוגריים); מטרת הסוגיה היא להוכיח, שהניזק הוא זה שמקבל את הנבלה, והוא זה שצריך לטפל במכירתה, והמזיק צריך לשלם רק את ההפרש בין מחיר הנבלה לבין מחיר הבהמה כשהיתה בחיים, כלומר, רק את הפחת. במשנה כתוב " חבתי בתשלומי נזקו ", ובגמרא פירשו:

'חבתי בנזקו' ( דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה ) לא קתני, אלא ' חבתי בתשלומי ' נזקו' ( דמשמע השלמה: שיטול ניזק את הנבילה, וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה).

תנינא להא, דתנו רבנן [ תוספתא פ"א מ"א ]: 'תשלומי נזק' ( לשון השלמה משלים לו לניזק ) - מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ( כלומר נוטלין את הנבילה ).

מנא הני מילי [ שהבעלים מטפלים בנבלה ]?

  • אמר רבי אמי: דאמר קרא ( ויקרא כד,יח ) [ ו ]מכה נפש בהמה יְשַלְמֶנָה [ נפש תחת נפש ] אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'יַשלִימֶנה' ( משמע שישלם המותר).
  • רב כהנא אמר: מהכא ( שמות כב,יב ) 'אם טרף יטרף יביאהו עֵד, הטרפה לא ישלם': עַד טרפה ישלם, טרפה עצמה לא ישלם ( דריש השתא הכי: 'אם טרוף יטרף השור' בפשיעתו של שומר שכר - דהאי קרא בשומר שכר כתיב, כדאמרינן ב'השואל' (בבא מציעא דף צד:): פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר – 'יביאהו עַד הטרפה ישלם': כל ההיזק עַד דמי הטרפה, אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם, דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה).
  • חזקיה אמר: מהכא: ( שמות כא,לד ) [ בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו ] והמת יהיה לו – לניזק; וכן תנא דבי חזקיה: 'והמת יהיה לו' – לניזק; אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת: לא כך היה.' - מאי 'לא כך היה'? אמר אביי: אי סלקא דעתא נבילה דמזיק הויא ( והאי והמת יהיה לו למזיק קאמר ) - ליכתוב רחמנא [ בפסוק ] ( שמות כא,לו ) [ או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו - שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו ] 'שור תחת השור' ולישתוק ( קרא מיניה, דלא אצטריך להכי, דפשיטא לן: כיון דשלם שור תחת השור - נבילה שלו היא ), 'והמת יהיה לו' למה לי? שמע מינה לניזק ( שיטלנו בדמים, ועליו ישלים המזיק).

בכל הפסוקים הללו, פירוש חז"ל נראה הפוך מהפשט:

  • על המילים "ומכה בהמה ישלמנה", רב אמי בפירוש אומר "אל תקרי 'ישלמנה' אלא 'ישלימנה', כלומר, הוא מודה שהפסוק, כפי שהוא כתוב וכפי שהוא נקרא לפנינו, אינו מתאים לגישת הפחת.
  • הפסוק (שמות כב יב): "אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם ", על פי פשוטו, מלמד שהשומר פטור מתשלומים במקרה שבהמה נטרפה, והוא רק צריך להביא את שרידי הבהמה כעדות על כך שהיא נטרפה; וגם אם השומר חייב בתשלומים, הוא צריך גם להביא את הנבילה לבית דין (כפי שפירשו גם בהמשך הגמרא); בדיוק להיפך מפירוש רב כהנא.
  • והמילים "והמת יהיה לו" מתייחסות למזיק, כפי שפירשו רשב"ם ואברבנאל:
  • ע"פ מבנה המשפט: הנושא של המשפט הוא בעל הבור, ולכן המילה "לו" בהכרח מתייחסת אליו. אילו הכוונה היתה שהנבלה שייכת לניזק, היה צריך לכתוב "והמת יהיה לבעל השור".
  • ע"פ התקבולת הניגודית, כפי שהסברנו למעלה: "כסף - ישיב לבעליו, והמת - יהיה לו": הכסף יהיה לניזק, והמת יהיה למזיק. אילו הכוונה היתה שהנבלה שייכת לניזק, היה צריך לכתוב "כסף והמת ישיב לבעליו".
  • ע"פ התוכן: המילים "שלם ישלם שור תחת השור" מלמדות שהמזיק צריך לתת שור שלם במקום השור שמת. ע"פ הפירוש של התנא חזקיה, אין משמעות למילה "שור", שכן המזיק אף פעם לא משלם שור שלם אלא רק את ההפרש בין מחירו של שור שלם לבין מחירה של הנבלה. אילו הכוונה היתה שהנבלה היא של הניזק, היה מספיק לכתוב "שלם ישלם תחת השור".
  • הטענה של התנא חזקיה היא, שאילו היה כתוב רק "שלם ישלם שור תחת השור" היינו מבינים מעצמנו שהנבלה שייכת למזיק, לאחר שנתן לניזק שור חדש, ולא היה צריך לכתוב "והמת יהיה לו"; המילים המיותרות "והמת יהיה לו" מלמדות שהנבלה שייכת דווקא לניזק. אך לענ"ד אין בזה ראיה, כי:
  • הבהמה שנפלה לבור שייכת לבעליה, ואי אפשר להפקיע ממנו את הבעלות על-דעת עצמנו. אילו לא היה כתוב כלום, לא היינו יכולים להחליט שהבהמה שייכת למזיק, והיה עלינו להסיק שזו גזירת הכתוב, שהמזיק ישלם שור שלם, למרות שהנבלה עדיין שייכת לניזק.
  • מכיוון שהתנא מפרש את המילים "שלם ישלם שור תחת השור" לא כחיוב להביא שור חדש אלא כחיוב לתת את ההפרש בין ערך הנבלה לבין ערך השור (להשלים לבעל הבהמה את ערכה), הרי שאילו לא היה כתוב "והמת יהיה לו" היינו יכולים לחשוב (לפי פירוש זה) שהנבלה שייכת לניזק והמזיק צריך להשלים את ערכה לערך של שור שלם;
  • גם אם המילים "והמת יהיה לו" אכן מיותרות, אין זה אומר שאפשר להסיק מהן מסקנה הפוכה לפשט הפסוק; ייתכן שאפשר להסיק מהן מסקנה אחרת, שאינה סותרת את הפשט, כמו למשל המסקנה של רבא "והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין" (בבא קמא נג) , וודאי ישנן מסקנות נוספות שאפשר להסיק.
  • המילים "והמת יהיה לו", בלשון עתיד, מדגישות שיש כאן שינוי בעלות: השור היה של הניזק בעבר, והוא יהיה של המזיק בעתיד. אילו הכוונה היתה שהנבלה נשארת של הניזק, לא היה צריך לכתוב כלום, הרי הבהמה היא כבר של הניזק, ומי יוציא אותה מידיו?

אמנם, אפשר לפרש שהמילים "והמת יהיה לו" אכן מתייחסות למזיק, אך הן מתייחסות לא לנבלה עצמה אלא לערך הכספי שלה, ומשמעותן היא "הערך הכספי של הנבלה, מייד לאחר המוות, נרשם לזכות המזיק, ומתקזז מהסכום שהוא צריך לשלם לניזק"; אך זה עדיין לא מסביר את המילים "שלם ישלם שור תחת השור", שהרי לפי פירוש זה, המזיק לעולם לא ישלם שור שלם, אלא רק את ההפרש בין ערכו של שור שלם לערך הנבלה.

אילו חז"ל היו אומרים, שיש בידם הלכה למשה מסיני שגישת הפחת היא הנכונה, היתה קושיה על הפסוקים; אבל חז"ל לא אמרו כך, הם ניסו להוכיח מתוך הפסוקים את גישת הפחת, וזה לא ברור - מדוע חז"ל הפכו את משמעותם של הפסוקים, באופן שיטתי, לטובת "גישת הפחת", ולטובת המזיק.

אמנם, מדברי חז"ל במקומות אחרים, ניתן לראות רמז גם לגישת התיחלוף - ראו דרכי שומת נזקים לרכוש / אהרן אורנשטיין -> מכללת שערי משפט  

הקלה על המזיק בדברי הראשונים[עריכה]

בדברי הראשונים ניתן למצוא מגמה ברורה להקל על המזיק.

כך למשל, הרמב"ם כתב: "בהמה שהיתה עומדת ברשות הניזק ותלשה פירות מרשות הרבים ואכלתן ברשות הניזק הרי הדבר ספק לפיכך אינה משלמת אלא מה שנהנית ואם תפש הניזק כמה שהזיקה אין מוציאין מידו שהרי ברשותו אכלה. כלב שנכנס לחצר ונטל פת או בשר והוציאן לרשות הרבים או לחצר אחרת ואכלם שם מה שנהנה משלם. אכלם בשדה של בעל החצר משלם נזק שלם כאילו אכלן בתוך החצר שהרי ברשות הניזק אכל. וכן כל כיוצא בזה." ( רמב"ם הלכות נזקי ממון ג ד-ה ) . וכתב ה"מגיד משנה": "דעת רבינו ז"ל, דהיכא דלקיחת הדבר ברשות אחת ואכילתו ברשות אחרת, הולכין אחרי רשות שהאכילה שם, כל זמן שהוא להקל על המזיק, וזו היא הבבא השנייה, ויצאה לו מהסוגיא שעל משנת כלב שנטל את החררה, וכשאמרו למעלה פ"ב ועל החררה משלם נזק שלם, דוקא כשאכלה בגדיש של בעל החררה, וכמו שנתבאר כאן, וכל זמן שרשות האכילה הוא להחמיר על המזיק סובר רבינו שהיא בעיא דלא איפשיטא, וגורס כך: בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי דקיימא ברה"י וקא מיגלגל ואתי מר"ה לרה"י. ובהשגות והיא מיושרת מן הגרסאות שלנו ע"כ:". וכן ה"לחם משנה": "לפי גירסתנו דגרסינן כגון דקיימא עמיר ברה"י ואתי מרה"י לרה"ר קשה שהקשו התוס' לפירוש רש"י ז"ל דהא לקמן גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור א"כ מאי קא מבעיא ליה אבל לגירסתו של רבינו ז"ל שהיא הפוכה וגריס ה"נ כגון דקיימא עמיר ברה"ר וקא מיגלגל ואתי מרה"ר לרה"י ניחא דמ"ש גבי חררה הוא להקל על המזיק, דכיון דהאכילה היתה במקום של פטור פטור ולכך אזלינן בתר מקום האכילה לפוטרו אבל הבעיא אי אזלינן ג"כ בתר האכילה לחייבו או דילמא דלעולם אזלינן לפוטרו ואי מקום האכילה מחייבו אזלינן בתר מקום הלקיחה והא הוי בעיא דלא איפשיטא ולכך כתב הראב"ד ז"ל בהשגות דגירסא זו מיושרת מן הגירסא שלנו מפני דניחא קושיא דכתיבנא:"

בד"כ הרמבם סבור שבבהמה שהזיקה בשן – הולכים לפי מקום אכילה, אבל רק במקום שזה בא להקל על המזיק! אחרת הוא ישקול לשנות את "האלגוריתם" ולומר שאולי הולכים "לפי מקום הלקיחה"! ולכן במקרה שלקחה פירות מרשות הרבים ואכלה ברשות היחיד (הניזק), הרמב"ם סובר שיש כאן ספק ומשלם רק מה שנהנית! (מנחם צוקר).

תגובות[עריכה]

מאת: שלמה ק

אתחיל בציטוט מתוך המאמר של אראל סגל:

"הטענה של התנא חזקיה היא, שאילו היה כתוב רק " שלם ישלם שור תחת השור " היינו מבינים מעצמנו שהנבלה שייכת למזיק, לאחר שנתן לניזק שור חדש, ולא היה צריך לכתוב " והמת יהיה לו "; המילים המיותרות "והמת יהיה לו" מלמדות שהנבלה שייכת דווקא לניזק. אך לענ"ד אין בזה ראיה, כי:

  • הבהמה שנפלה לבור שייכת לבעליה, ואי אפשר להפקיע ממנו את הבעלות על-דעת עצמנו. אילו לא היה כתוב כלום, לא היינו יכולים להחליט שהבהמה שייכת למזיק, והיה עלינו להסיק שזו גזירת הכתוב, שהמזיק ישלם שור שלם, למרות שהנבלה עדיין שייכת לניזק.
  • מכיוון שהתנא מפרש את המילים "שלם ישלם שור תחת השור" לא כחיוב להביא שור חדש אלא כחיוב לתת את ההפרש בין ערך הנבלה לבין ערך השור (להשלים לבעל הבהמה את ערכה), הרי שאילו לא היה כתוב "והמת יהיה לו" היינו יכולים לחשוב (לפי פירוש זה) שהנבלה שייכת לניזק והמזיק צריך להשלים את ערכה לערך של שור שלם;
  • גם אם המילים "והמת יהיה לו" אכן מיותרות, אין זה אומר שאפשר להסיק מהן מסקנה הפוכה לפשט הפסוק; ייתכן שאפשר להסיק מהן מסקנה אחרת, שאינה סותרת את הפשט, כמו למשל המסקנה של רבא " והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין " (בבא קמא נג) , וודאי ישנן מסקנות נוספות שאפשר להסיק.

עד כאן דבריו.

הטענה הראשונה שהעלה כותב המאמר, מופרכת כמעט מאליה, שהרי אין שום הגיון לפרש את דברי האלוקים באופן כזה שיחייב את בעל הבור לשלם את כל דמי השור שנפל לבור וגם להשאיר את הנבלה אצל הניזק, בניגוד לשאר תשלומי נזק שאין עליו לשלם אלא מה שהזיק ולא יותר מזה. הטיעון השני אינו מובן לי. לטיעון השלישי שלו, שנראה הסביר ביותר מכל השלשה, אכן ישנה כבר התייחסות בספר הכתב והקבלה, וחבל שהכותב לא ראה את הדברים: אגזור ואדביק את דבריו:

"והמת יהיה לו . לניזק, מגיד ששמין דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו (מכילתא), וכ"ה לשון רש"י. ולא בירר את דינו, כי אין צורך לומר שנבלה הזאת שיטלנה הניזק בחשבון התשלומין כשיביא אותה לב"ד לשלם הנזק, שאפילו היה למזיק נבלות וטרפות אחרות בביתו יפרענו בהם כפי דמיהם שכבר אמרנו לרבות שוה כסף אפילו סובין, אבל הענין לומר כי הנבלה של ניזק היא וממונו תחשב, ולפיכך אם פחתו דמיה אח"כ או שנגנבה, אין על המזיק לשלם אלא דמי המתה. אם היה השור כשהוא חי שוה מנה וכשמת שוה חמשים זוז, יש עליו חמשים זוז, וזה יטפל בנבלתו וישמרנה לעצמו; וזה הדין בכל הנזקין, וזה שקורין חכמים פחת נבלה, ומפורש הוא בגמרא (רמב"ן). וכתב עליו הרמ"ד בביאורו: תמוה הוא, דבפ' הפרה (ב"ק נ"ג ב') מסקינן ד"והמת יהיה לו" דבור לדרשא אחרינא קאתי, למי שהמת שלו, יצא שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, ואולם פחת נבלה ילפי' מ"והמת יהיה לו" דשור, ע"ש. ואין זו טענה, דאע"ג דלרבא "והמת יהיה לו" דבור אתי לפטור שור פסהמ"ק, ע"כ יודה דלא הך לחוד אתי למילף, דא"כ יקשה עליו הך דמכילתא, דמבואר בו ד"והמת יהיה לו" דבור אתי לשמין לניזק דמי נבלתו, ומאי אבעי לי' לרבא התם, וגם תלמודא לא הוי קא שתיק לאתובי עלי' דרבא ממכילתא, אלא ע"כ דסברת רבא הוא, כיון דטיפול הניזק בנבלתו כבר ידעי' מן "והמת יהיה לו" דשור, לא נוכל תו למימר דהך דינא לחוד אתי גם קרא להורות ב"והמת יהיה לו" דבור, כי אמנם אתי' לאוסופי להורות דדוקא בכה"ג שיוכל הניזק ליהנות מנבלתו הוא דמחייבינן למזיק לשלומי, אבל בשאין יכול ליהנות מנבלתו, כשור שפסהמ"ק דטעון קבורה ואסור בהנאה, המזיק פטור, וכדאסבר לה רבא התם, מדפטר בבור כלים סברה היא למיפטר בשור פסהמ"ק. אמנם עיקר קרא כמשמעו להורות ששמין לניזק דמי נבלתו, וממילא משמע דיוקו פטור בשור פסהמ"ק. ועוד, דאי לפטור שור פסהמ"ק לחוד אתי קרא, למה ליה למיהדר אלישנא ד"והמת יהיה לו", ולמילפי' מדיוקא? הלא יותר מבורר היה הדין אם בתחלת מאמר "ונפל שמה שור או חמור" היה מוסיף "אשר יאכל" (כלשון "ולא יאכל" דבשור הנסקל), והיה מבואר באר היטב הפטור בשאינו מותר בהנאה, אלא ודאי דתרתי אתי לאשמעינן בלישנא קלילא. וראייה לזה, מדאמרי' (ב"ק נ"א א') דגם לרבא תרתי שמעי' מהך קרא, חדא במי שהמת שלו לאפוקי שור פסהמ"ק, וחדא בההוא דעבד מיתה, לחייב כורה שני לחוד, ע"ש. הרי דלרבא ילפי' תרי עניני מהך קרא, אף דלית להו שייכות להדדי, דמאי שייכי' חיובא דכורה שני עם פטור דשור פסהמ"ק, וגם עי"ז משתנה משמעות לשון המקרא, דאי ילפת מניה חיובא דכורה שני, א"כ "והמת יהיה לו" קאי אמזיק, ואי לילפותא דפטור שור פסהמ"ק קאי על הניזק, א"כ כש"כ דהנך תרתי דשייכי להדדי, דהיינו חיובא דניזק בטיפול נבלתו ופטור דשור פסהמ"ק, תרתי ממשמעותא דקרא ילפי' דחדא מגו אידך נפיק, דלא מצינו למילף מן והמת יהיה לו פטור דפסהמ"ק, אי לא מפרשינן ליה תחלה ששמין לניזק נבלתו. (דאע"ג דטיפול הנזק בנבלתו ידעי' מוהמת יהיה לו דשור, מ"מ כיון דאיכא למטען, כמו דלא ילפי' שור מבור לפטור בשאין המתה שלו, לא ילפי' נמי בור משור לטיפול, כמ"ש תוס' שם, לכן אהדרי' קרא דרך גררא גם בבור, והעיקר בו אינו רק פטור דשור פסהמ"ק) הנה התבאר דהך דמכילתא עם מימרא דרבא חדא נינהו ולא פליגי אהדדי ולכן לא מקשה תלמודא ממכילתא אדרבא, וארווחנא בזה עוד דלא צרכינן למימר דקרא אתי למילתא דלא שכיחא, בנזק שור פסהמ"ק, וכללא בידינו שהכתוב אינו מדבר אלא בדבר ההווה ורגיל, אבל קרא כפשטי' נמי קאי, ושפיר ביאר עליו הרמב"ן את דבריו":

הכתב והקבלה מתחיל לבאר לאיזה ענין קבעו חז"ל שוהמת יהיה לו מתייחס לניזק ולא למזיק. ואומר, שעצם הדבר שהמזיק יכול לשלם לניזק חלק מהנזק על ידי שיתן לו את הנבילה, ויקזז את שוויה מהתשלומים, לזה לא צריך כלל את הפסוק "והמת יהיה לו" לומר לנו דבר זה. שהרי בין אם נפרש "והמת יהיה לו" ביחס לניזק ובין אם נפרש "והמת יהיה לו" ביחס למזיק, בכל אופן ברור שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק כחלק מהתשלומים, שהרי אפילו סתם נבילות שיש למזיק בביתו יכול הוא לתיתן לניזק כחלק מהתשלומים, משום שידוע לנו ששווה כסף ככסף, ויכול כל מזיק לשלם את תשלומי הנזק אפילו בסובין ובכל דבר ששווה כסף וניתן למוכרו ולהפיק ממנו כסף. אם כן, מה בכלל החידוש בכך ש"והמת יהיה לו" מתייחס לניזק? (וכאמור, אי אפשר לומר שהתורה באה לומר שהמזיק יתן את הבהמה לניזק ויקזז את תשלומיה, שזה אינו חידוש כלל, וגם אי אפשר לומר שהמזיק חייב לקחת לעצמו את הנבילה, שהרי הוא יכול לתת כל נבילה וכל שווה כסף לניזק בתור תשלומי הנזק, ואין שום סיבה לומר שבדיוק את הנבילה הזו לא יוכל לתת).

לכן, כל הדיון שלנו מה פירוש "והמת יהיה לו" אינו רלוונטי כלל ביחס לדיון של חז"ל. אתה הבנת שחז"ל באו לחדש שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק כחלק מתשלומי הנזק - ולא כך הם הדברים. דבר זה שהמזיק יכול לתת את הנבילה לניזק הוא הנחת יסוד שאינה קשורה כלל למילים והמת יהיה לו. מה אם כן כוונת התורה במילים והמת יהיה לו? - אומר הרמב"ן שהביא בספר הכתב והקבלה, שחז"ל הבינו שהתורה באה לומר שהנבילה נשארת של הניזק, ואם פחתו דמיה - פחתו לניזק.

על הטיעון השלישי של כותב המאמר, שאולי המילים "והמת יהיה לו" באות לומר שהמזיק שור פסולי המוקדשים פטור, עונה בעל הכתב והקבלה שאי אפשר לומר כך שהרי אם כן, היה הכתוב אומר "ונפל שמה שור או חמור אשר יאכל", וממילא היה מובן ששור שאסור באכילה, כשור פסולי המוקדשין, אינו בכלל חיוב תשלומים. וגם רבא, שהסביר את המילים "והמת יהיה לו" שבאות להוציא שור פסולי המוקדשין, זה רק בעקבות הדרשה הקודמת ש"והמת יהיה לו" לניזק, שכיון שפירוש הדרשה ש"והמת יהיה לו" לניזק הוא שעל הניזק לטפל בנבילה, ממילא שור פסולי המוקדשין, שאין לניזק אפשרות לטפל בנבילה, משום שהיא אסורה בהנאה, על זה אין למזיק חיוב תשלומין כלל.

הכתב והקבלה כותב כמובן יותר ממה שהבאתי מדבריו, ותוכל לעיין בו בעצמך (הבאתי את כל הקטע הנוגע לפסוק זה).

מאת:

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בלא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/bq10