מפרשי רש"י על שמות כא לג
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק ל"ג | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר׃
רש"י
(שמות כא לג): "וכי יפתח איש בור" - שהיה מכוסה וגלהו.
"או כי יכרה" - למה נאמר? אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן! אלא, להביא כורה אחר כורה שהוא חייב.
"ולא יכסנו" - הא אם כסהו פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב.
"שור או חמור" - הוא הדין לכל בהמה וחיה שבכל מקום, שנאמר שור וחמור, אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאמר (שמות כג יב): "למען ינוח שורך וחמורך", מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאמר במקום אחר (דברים ה יג): "וכל בהמתך", אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולא נאמר שור וחמור אלא [לדרוש] שור ולא אדם, חמור ולא כלים.
רש"י מנוקד ומעוצב
וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר – שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה וְגִלָּהוּ.
אוֹ כִּי יִכְרֶה – לָמָּה נֶאֱמַר? אִם עַל הַפְּתִיחָה חַיָּב, עַל הַכְּרִיָּה לֹא כָל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה שֶׁהוּא חַיָּב (בבא קמא נ"א ע"א).
וְלֹא יְכַסֶּנּוּ – הָא אִם כִּסָּהוּ – פָּטוּר (בבא קמא נ"א ע"א). וּבְחוֹפֵר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דִּבֶּר הַכָּתוּב (בבא קמא מ"ט ע"ב).
שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – הוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "שׁוֹר וַחֲמוֹר", אָנוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ "שׁוֹר"-"שׁוֹר" מִשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כג,יב): "לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרֶךָ". מַה לְּהַלָּן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר "וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ" (דברים ה,יד), אַף כַּאן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר. וְלֹא נֶאֱמַר "שׁוֹר וַחֲמוֹר" אֶלָּא "שׁוֹר" וְלֹא אָדָם, "חֲמוֹר" וְלֹא כֵלִים (בבא קמא י' ע"ב).
מפרשי רש"י
[עד] להביא כורה אחר כורה. תימה, דפרק שור שנגח (בבא קמא דף נא.) לא בעי למימר הך טעמא, וקאמר דכרייה ופתיחה צריכים, דאם כתב כורה, הווה אמינא כורה חייב, אבל פותח אינו חייב. ואי כתב פתיחה, הווה אמינא פותח דסגי ליה בכסוי, אבל כורה (ד) לא סגי ליה בכיסוי, לכך צריכים שניהם, כדאיתא התם בהדיא (בבא קמא דף נ.), ויש לומר, דהא דקאמר התם כך היינו קודם דידעינן "כי יכרה איש", דילפינן מיניה דכורה אחרון חייב, אבל כיון דידעינן קרא ד"כי יכרה איש" דילפינן איש כורה ולא שנים (בבא קמא דף נא.), ומהך קרא למדנו דאחרון חייב (שם), אם כן אין צריך לתירוץ הראשון דתרצינן דקרא נכתב בשביל להודיע דסגי ליה בכסוי, רק דקרא אתא ללמוד דיש כורה אחר כורה. ודרך התלמוד לומר כך מנא לן למילף דאחרון חייב, עד דמסיק תלמודא הדרשה דממנה יליף דאחרון חייב, אבל השתא דיש קרא דאחרון חייב - אם כן קרא כולו להכי הוא דאתי. ואף על גב דהוי מצי לתרוצי דלא קשיא, דצריך "כי יכרה" דאף כורה סגי ליה בכיסוי, כיון דהאמת הוא דהך "כי יכרה" הוא כורה אחר כורה, כדילפינן מ"איש בור", תירץ רש"י האמת, דקרא לכורה אחר כורה, ולמה נפרש דקרא אתא לדיוקא לומר דאף כורה סגי ליה בכיסוי, זהו דעת רש"י:
[עה] הא אם כסהו פטור. דאם לא כן "ולא יכסנו" למה לי, לכתוב "ונפל שמה שור או חמור":
[עו] ובחופר ברשות הרבים כו'. דאם לא כן אלא ברשות היחיד, לימא ליה מזיק לניזק (בבא קמא דף יג:) 'תורך ברשותי מאי בעי' (כ"ה ברא"ם):
[עז] הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף וכו'. לא מהא קרא יליף הוא הדין כל בהמה חיה ועוף, דבב"ק (דף נד:) מפיק ליה מקרא אחריני, דכתיב (פסוק לד) "כסף ישיב לבעליו" כל מידי דאית ליה בעלים, דאי מהאי קרא אימא "שור וחמור" דוקא, דכך פריך בפרק שור שנגח (ריש נד.) ואימא "ונפל שמה" כלל, "שור וחמור" פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים דף ו:). ועוד, איך אפשר ללמוד משבת, דעל כרחך "חמור" מעוטי הוא, וכיון דחמור ממעט מידי, יש לאוקמי גם כן "שור" למיעוט למעט הכל, ולא נילף משבת מידי. אלא מה שפירש רש"י דילפינן "שור שור" משבת, דאי לאו "שור שור" משבת, אף על גב דכתיב "כסף ישיב לבעליו" ריבוי, לא הוי מפקינן קרא מפשטיה - דוקא שור ודוקא חמור, וקרא ד"כסף ישיב לבעליו" הוי מוקמינן למידי אחריתי, השתא דבכל מקום יליף "שור שור" משבת אף על גב דכתיב "שור", ולא הוי מיעוטי, הכי נמי אית לאוקמי הך "שור" שהוא מרבה כל דבר, ושוב ליכא למימר לכל הפחות דלא מסתבר למדרש "כסף ישיב לבעליו" - כיון דקרא כתיב "שור" דמשמע שור ולא מידי אחריתי, דאדרבא, בלשון "שור" משמע כל מידי, דילפינן בכל מקום משבת אף על גב דכתיב "שור" דווקא. אף על גב דכאן לא נוכל למילף משבת, דיש לדרוש כלל ופרט כדלעיל, לזה אהני לן שפיר "כסף ישיב לבעליו" לרבות כל מידי, ולא נדרש כלל ופרט, זהו דרך רש"י ז"ל:
[עח] שור ולא אדם. הקשה הרא"ם דלמה לי 'שור ולא אדם', תיפוק ליה מדכתיב "והמת יהיה לו" ממעטין פסולי המוקדשין בפרק הפרה (ב"ק סוף נא.) מפני שאין המת שלו, דאסור בהנאה, וכהאי גוונא איכא למעוטי נמי אדם דאין המת שלו, דהרי אסור בהנאה, ותירץ דאי לא קרא לא הייתי ממעט מן "והמת יהיה לו" פסולי המוקדשין, דהוי מוקמינן קרא במי שאין אפילו במינו המת שלו, דהיינו אדם, אבל שור פסולי המוקדשין, דיש במינו דהמת שלו, דהיינו שור אחר, לא הוי ממעטינן, לכך צריך קרא "שור" 'ולא אדם', דהשתא מוקמינן קרא דאין המת שלו בפסולי מוקדשין. ואין זה תירוץ ברור, דלמה היינו מפרשים קרא במי שאין במינו (ו) המת שלו, דאטו 'אין במינו' כתיב, ולא נוקי כפשוטיה במי שאין המת שלו. וקושיא זאת קושית התוספות בפרק קמא דבבא קמא (י. ד"ה שהשור), ונטה הרא"ם מן התירוץ של התוספות. והתוספות תרצו כי אין "והמת יהיה לו" קאי על האדם, ולא נוכל למעט מזה האדם, דלא כתיב בקרא רק "שור", ועל זה קאי מעוטי. והביאו התוספות ראיה לדבריהם שם:
אכן הנראה לי דלא מצינו למעט אדם, דהא "והמת יהיה לו" לניזק קאמר, ואם האדם בעצמו הניזק - הרי המת הוא שלו, דהיינו הוא עצמו, ולמה לא שייך בזה "והמת יהיה לו", ודוקא בבהמה שייך לומר כך, מפני דפסולי המוקדשין אין המת של הניזק, דהוא האדם עצמו, אבל כשהאדם בעצמו הוא הניזק, שייך לומר שפיר "והמת יהיה לו", אף על גב שהוא אסור בהנאה, דהא לעצמו הוא:
בד"ה שור או כו' וקושיא זו הקשו התו' בב"ק דף י' בד"ה שהשו' כו' ותירצו שם ב' תירוצי' אחרי' ע"ש: