מפרשי רש"י על שמות כא ד
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק כ"א • פסוק ד' |
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כו • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃
רש"י
"אם אדניו יתן לו אשה" - מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים או אינו אלא בישראלית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדוניה הא אינו מדבר אלא בכנענית שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש ואפי' לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה שנאמר (דברים טו) אחיך העברי או העבריה מלמד שאף העבריה יוצאה בשש
רש"י מנוקד ומעוצב
אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה – מִכַּאן שֶׁהָרְשׁוּת בְּיַד רַבּוֹ לִמְסוֹר לוֹ שִׁפְחָה כְנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְיִשְׂרְאֵלִית? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ", הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּכְנַעֲנִית, שֶׁהֲרֵי הָעִבְרִיָּה אַף הִיא יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ, וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי שֵׁשׁ אִם הֵבִיאָה סִימָנִין יוֹצְאָה (קידושין י"ד ע"ב), שֶׁנֶּאֱמַר: "אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה" (דברים טו,יב), מְלַמֵּד שֶׁאַף הָעִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְשֵׁשׁ.
מפרשי רש"י
[טז] מכאן שהרשות ביד רבו וכו'. ואם תאמר, ומאי סברא היא זאת, איפכא מסתברא; אם אין לו אשה ישראלית - יתן לו כנענית, ואם יש לו ישראלית - לא יתן לו כנענית, כיון שיש לו כבר אשה, ואין זה קשיא, דודאי מסתבר הוא שאם יש לו ישראלית לא יאמר לו בסוף שש שנים (פסוק ה) "אהבתי את אשתי" הכנענית, דבשביל אהבת אשתו הישראלית יצא, אבל אם אין לו ישראלית, בודאי בשביל אהבת אשתו לא יצא, לכך אסור לו ליתן לו שפחה. ויש בזה עוד דבר נפלא, כי אם יש לו אשה הרי השפחה זאת אינה זוגו, ואין זה רק שפחה שלו, ומותר בה. אבל אם אין לו אשה אסור ליתן לו שפחה, דהא תהיה לו זאת השפחה לזוג לו לגמרי, ואסור שתהיה השפחה זוגו של ישראל:
[יז] מכאן שהרשות ביד רבו. אבל ליכא למימר חובה, אף על גב דכתיב "אם", יש לפרש חובה כמו כל הנך דלעיל דסוף פרשת יתרו (רש"י כ, כב), דכיון דנוכל לפרש אותו רשות, מנא לן לילף אותו חובה. וכן סבר רבי עקיבא במכילתא דלא צריך קרא למילף ד"אם אדוניו יתן לו אשה" רשות:
[יח] תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה [שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש]. אף על גב דאין יוצא בשש רק איש שנמכר בגניבתו, ואין אשה נמכרת בגניבתה, אין זה קשיא, דהווה אמינא דאיירי כשמכרה אביה. ואין להקשות דפשיטא, דאיך סלקא דעתך דאיירי באמה הנמכרת על ידי אביה, דהא בודאי אי אפשר לאדון שלה ליתן אותה לעבדו לביאה, יש לומר דהווה אמינא דאין הכי נמי דאשמעינן שמוסר לו אמה עבריה לביאה אף על גב דלענין יעוד דווקא הוא או בנו מייעד (פסוקים ח,ט), מכל מקום לענין ביאה מוסר אמה עבריה לביאה, והווה אמינא דילדיה הם לאדון כמו שיש לו מעשה ידיה:
ומה שהוצרך ליתן טעם שהיא יוצאת בשש, תיפוק ליה כיון דיש לה ילדים אם כן בודאי גדולה היא, דודאי בנים הם כסימנים (יבמות דף יב:), והאמה יוצאת בסימנים, אין זה קשיא, דהווה אמינא דהך "ילדיה" איירי שהיא מעוברת מהם, ושייך שפיר "האשה וילדיה", כדכתיב (פסוק כב) "ויצאו ילדיה", דנקראו "ילדיה" העובר, ולפיכך אומר דלא שייך לומר "האשה תהיה לאדוניה", דהא אף היא יוצאה בשש, ואף לפני שש בסימנים. ואם תאמר, דלמא הכתוב איירי היינו עד שש או עד שתביא סימנים, ויש לומר "תהיה" משמע לעולם תהא לאדוניה:
ואם תאמר, אכתי תקשה שמא איירי בישראלית שמכרה עצמה, ומוכר עצמו נמכר לשש ויותר משש לחד תנא (קידושין דף יד:), ויש לומר דבמכילתא דרשו (פסוק ז) איש מוכר עצמו ואין אשה מוכרת עצמה, כך תירץ הרא"ם. אבל אין זה דעת רש"י, שהרי רש"י לא הביא זאת הראיה כלל, והיה העיקר חסר, אלא שסובר כי אין לומר במכרה עצמה "תהיה לאדוניה", שכיון שאם מכרה עצמה לשש - לא שייך בה "תהיה לאדוניה", דמשמע שהיא נשארת לו לחלוטין, הכי נמי אפילו אם מכרה עצמה לו לארבעים שנה, כיון שיש זמן לדבר - לא שייך לומר "תהיה", דסוף סוף כשכלה הזמן - יוצאת, דמאי שנא שש או ארבעים, אין חילוק כלל. ולא נקט (רש"י) 'שש' רק דבא להוכיח שאינה לחלוטין לאדוניה. ואם מכרה עצמה עד היובל, בשביל זה לא שייך לומר טפי "תהיה לאדוניה", דמשמע לחלוטין. ומפני שאין חילוק, נקט רש"י חדא מנייהו, שכמו שיש להוכיח שבשביל שיוצאת בשש לא שייך לומר "תהיה לאדוניה", הכי נמי אם היא יוצאת ביובל לא שייך לומר "תהיה", רק נקט 'שש' דהאמת הוא שאין האשה מוכרת עצמה, ואם כן אי אפשר לומר דאיירי רק במוכר בתו הקטנה, והשתא דייק שפיר. אבל מן הילדים לא הוי מצי לאוכחי, כיון דמעשה ידיהם לאדניה, שמא גם בניהם לאדון, ולכל הפחות הם לאדון לענין דמי ולדות אם הכה אותם, [דכשם ד]משלם דמי ולדות לבעל, ישלם דמי ולדות לאדון, ויתרצו קושיות הרמב"ן: