מ"ג שמות כא ד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם רִבּוֹנֵיהּ יִתֵּין לֵיהּ אִתְּתָא וּתְלִיד לֵיהּ בְּנִין אוֹ בְנָן אִתְּתָא וּבְנַהָא תְּהֵי לְרִבּוֹנַהּ וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹהִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין רִבּוֹנֵיהּ יִתֵּן לֵיהּ אִתְּתָא אַמְתָא וְתֵילִיד לֵיהּ בְּנִין אוֹ בְּנָן אִתְּתָא וּבְנָהָא תְּהֵא לְרִבּוֹנָהּ וְהוּא יִפּוֹק בִּלְחוֹדוֹי: |
רש"י
[יז] מכאן שהרשות ביד רבו. אבל ליכא למימר חובה, אף על גב דכתיב "אם", יש לפרש חובה כמו כל הנך דלעיל דסוף פרשת יתרו (רש"י כ, כב), דכיון דנוכל לפרש אותו רשות, מנא לן לילף אותו חובה. וכן סבר רבי עקיבא במכילתא דלא צריך קרא למילף ד"אם אדוניו יתן לו אשה" רשות:
[יח] תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה [שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש]. אף על גב דאין יוצא בשש רק איש שנמכר בגניבתו, ואין אשה נמכרת בגניבתה, אין זה קשיא, דהווה אמינא דאיירי כשמכרה אביה. ואין להקשות דפשיטא, דאיך סלקא דעתך דאיירי באמה הנמכרת על ידי אביה, דהא בודאי אי אפשר לאדון שלה ליתן אותה לעבדו לביאה, יש לומר דהווה אמינא דאין הכי נמי דאשמעינן שמוסר לו אמה עבריה לביאה אף על גב דלענין יעוד דווקא הוא או בנו מייעד (פסוקים ח,ט), מכל מקום לענין ביאה מוסר אמה עבריה לביאה, והווה אמינא דילדיה הם לאדון כמו שיש לו מעשה ידיה:
ומה שהוצרך ליתן טעם שהיא יוצאת בשש, תיפוק ליה כיון דיש לה ילדים אם כן בודאי גדולה היא, דודאי בנים הם כסימנים (יבמות דף יב:), והאמה יוצאת בסימנים, אין זה קשיא, דהווה אמינא דהך "ילדיה" איירי שהיא מעוברת מהם, ושייך שפיר "האשה וילדיה", כדכתיב (פסוק כב) "ויצאו ילדיה", דנקראו "ילדיה" העובר, ולפיכך אומר דלא שייך לומר "האשה תהיה לאדוניה", דהא אף היא יוצאה בשש, ואף לפני שש בסימנים. ואם תאמר, דלמא הכתוב איירי היינו עד שש או עד שתביא סימנים, ויש לומר "תהיה" משמע לעולם תהא לאדוניה:
ואם תאמר, אכתי תקשה שמא איירי בישראלית שמכרה עצמה, ומוכר עצמו נמכר לשש ויותר משש לחד תנא (קידושין דף יד:), ויש לומר דבמכילתא דרשו (פסוק ז) איש מוכר עצמו ואין אשה מוכרת עצמה, כך תירץ הרא"ם. אבל אין זה דעת רש"י, שהרי רש"י לא הביא זאת הראיה כלל, והיה העיקר חסר, אלא שסובר כי אין לומר במכרה עצמה "תהיה לאדוניה", שכיון שאם מכרה עצמה לשש - לא שייך בה "תהיה לאדוניה", דמשמע שהיא נשארת לו לחלוטין, הכי נמי אפילו אם מכרה עצמה לו לארבעים שנה, כיון שיש זמן לדבר - לא שייך לומר "תהיה", דסוף סוף כשכלה הזמן - יוצאת, דמאי שנא שש או ארבעים, אין חילוק כלל. ולא נקט (רש"י) 'שש' רק דבא להוכיח שאינה לחלוטין לאדוניה. ואם מכרה עצמה עד היובל, בשביל זה לא שייך לומר טפי "תהיה לאדוניה", דמשמע לחלוטין. ומפני שאין חילוק, נקט רש"י חדא מנייהו, שכמו שיש להוכיח שבשביל שיוצאת בשש לא שייך לומר "תהיה לאדוניה", הכי נמי אם היא יוצאת ביובל לא שייך לומר "תהיה", רק נקט 'שש' דהאמת הוא שאין האשה מוכרת עצמה, ואם כן אי אפשר לומר דאיירי רק במוכר בתו הקטנה, והשתא דייק שפיר. אבל מן הילדים לא הוי מצי לאוכחי, כיון דמעשה ידיהם לאדניה, שמא גם בניהם לאדון, ולכל הפחות הם לאדון לענין דמי ולדות אם הכה אותם, [דכשם ד]משלם דמי ולדות לבעל, ישלם דמי ולדות לאדון, ויתרצו קושיות הרמב"ן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר והוא יצא בגפו, והלא הדבר מובן שיצא בגפו מאומרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה. עוד צריך לדעת למה כפל לומר: אמר יאמר[17]:
אכן כוונת הכתובים הוא, לצד כי יצו האל השתנות הדין: אם בגפו יבא, בגפו יצא, פירוש, שאין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית אלא אם היה נשוי, כאומרם בקידושין (דף כ.), ויאמר האומר: מדוע חקק ה' חוקה זו להשתנות הדין, מה לי היה נשוי או לא? לזה בא הכתוב בחכמה לתת טעם, ואמר, הטעם הוא: אם אדוניו יתן לו אשה שהיא שפחה כנענית, כמובן מהענין, המשפט הוא שהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא - העבד, יצא בגפו, פירוש, בלא אשה כל עיקר.
ולהיות כן, אם יתן לו רבו אשה והוא פנוי, מעולם לא ירצה לצאת מעבדות לצד ב' סיבות: האחד - אהבת אשתו ובניו. והב' -שבצאתו נשאר פנוי; ושתים רעות[18] יש לו ביציאתו, ולצד זה כל עבד איש לא יחפוץ לצאת מאת רבו, מה שאין רצונו יתברך כן, אשר על כן גזר אומר שלא יתן לו רבו אשה אלא אם הוא נשוי, כי בזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין יהיה בעיניו קל לצאת, וכפי פסוק אם אדוניו וגו', נתכוון ה' לומר בסדר הדברים לתת טעם במתק לשון למה שינה הדין, ואומרו: ואם אמר יאמר, פירוש, מלבד אמירה א' שעשה ה' לו תיקון כנזכר, עוד יאמר: אהבתי וגו' והגישו וגו' ורצע וגו', כי זה מעיד שאינו חושש לעולו יתברך וקונה אדון לעצמו:
עוד נראה לפרש הפרשה דרך רמז, כי תצוה התורה להאדם לשום לפניו בתמידות כל הדברים האלה בין עיניו, והוא אומרו: אשר תשים לפניהם, שתמיד ישים האדם ענין זה לפניו, והוא: כי תקנה עבד עברי, הלא ידעת כי האדם נחלק לשנים: חלק אחד רוחני, והוא העיקר; וחלק אחד גשמי, שברא ה' לנשמה לשמשה, שבאמצעותו מקיים כמה מצות אשר צוה ה', ולו יקרא שם עבד, כי אינו אלא שמש לנפש, שבשבילה יקרא 'אדם', כמו שאמר הכתוב (לקמן ל'): "על בשר אדם לא" וגו', שזה יגיד כי לא הבשר יקרא אדם, וכן אמר (יחזקאל, לד): "אדם אתם" - אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם (בבא מציעא דף קיד.), שאין להם נפש רוחנית.
ולזה תצוה התורה להאדם: כי תקנה עבד עברי, פירוש, עברי עובר, כי אינו קיים לעד, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות[19]? על דרך (תהלים, קמד): "כצל עובר", וזמן קביעתו הוא עד ס' שנה[20], על דרך אומרו (איוב, ה): "תבא בכלח אלי קבר", ואמרו בש"ס (מועד קטן דף כח.) כי בן ס' שנה הוא זמנו של אדם ללכת, כחושבן בכלח שאז הוא כעלות גדיש[21], וזה הוא אומרו שש שנים, פירוש, כל ימיו הם ששים, והגם שאמר ׳שש׳, יש חשבון שיכלול כללות א׳, וכאן כולל העשירי.
ובשביעית, פירוש, בעשר שנים השביעית יצא לחפשי העבד, על דרך אומרו (תהלים, פח): "במתים חפשי". ואומרו תיבת חנם, לרמוז על יד מי[22] תהיה היציאה - על ידי חנם, שהוא ס"מ וחילותיו, שהם נרמזים בתיבת חנם, כאומרם בספר הזוהר הקדוש (ח"ב קכ"ח א): כי במילי דמגנא הוא זינייהו דההיא סטרא, ולזה לא שלטי בדבר מצוה שעושה האדם בדמים יקרים; וכן תמצא שכל דבר טומאה בא בחנם[23], מה שאין כן דבר מצוה וקדושה - צריך להם טורח גדול ודמים יקרים:
ואומרו: אם בגפו יבא, צריך לדקדק למה אמר לשון זה ולא אמר לשון הרגיל בלשון הקודש: "אם לבדו", כאומרו (וישלח לב כה): "ויותר יעקב לבדו":
אכן יש לדעת כי אם סיגל מצות ומעשים טובים וקנה לעצמו כח, ימצא כח לעלות ביום התחייה, על דרך אומרו (תהילים, עב): "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (כתובות דף קיא.), וזהו שאמר כאן: אם בגפו, פירוש, לשון גף, על דרך אומרו (משלי, ט): "על גפי מרומי", שרומז אל המצות ומעשים טובים, כאומרם ז"ל (שבת דף מט.): נמשלו ישראל ליונה וכו'.
ואומרו יבא, פירוש, על דרך אומרו (אונקלוס בראשית כח כא): "כי בא השמש" - "עאל שמשא", בגפו יצא, פירוש, באותו כנף יצא מן הארץ בעת התחייה, ואחרי נפלו קימה תהיה לו[24].
וידיעת ההפכים שוה היא, שאם בעולם הזה לא ישתדל בסגל הטוב - אין כח בו לעלות, והוא מאמרם ז"ל (כתובות דף קיא:) בפסוק (משלי, ג): עץ חיים וגו׳, שאין גופות עמי הארץ עומדים, זולת ׳למחזיקים בה׳:
ואומרו: אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו. כאן רמזה התורה סוד גדול, והוא, כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים, ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה. וצריך אתה לדעת מה שאמרו בספר הזוהר (ח"ג צ"א א), במה שאמר הכתוב "שור או כשב או עז כי יולד" וגו׳, כי הבהמות מעת לידתם קונים שֹכל שיש לשור, מה שאין כן האדם - כפי מעשיו: זכה נותנים לו נפש, זכה יתיר וכו', זכה יתיר וכו'. עד כאן. הנה, שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת "אשה", וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תקו"ז תיקון ו').
ולזה אמר: אם בעל אשה הוא, שקנאה כנזכר, ויצאה אשתו, פירוש, אפילו אחר יציאת אשתו - אף על פי כן עודנה עמו, ונשאר חי אפילו אחר מותו. וצא ולמד ממעשה שהובא במסכת שבת (דף קנב:) של הנהו קפולאי[25] וכו' נחר בהו גברא וכו' שהיה מדבר לאחר מותו, וזה הוא אומרם ז"ל (ברכות דף יח.): צדיקים במיתתן קרויים חיים:
עוד יכוין באומרו אם בעל אשה הוא, לומר: אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפילו מאכלו ומשקהו, אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אומרו (משלי, יג): "צדיק אוכל לשובע נפשו" - להגדיל הרוחניות, אדם כזה לו יקרא בעל אשה, כבעל הזה שטורח בשביל אשתו לזון, ולפרנס, ולכלכל ולמלאות רצונה - כן זה האיש עושה לנפשו.
אדם כזה, שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה, במציאות זה תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו אפילו אחר יציאתה:
ואומרו: אם אדוניו יתן לו אשה וגו', פירוש, אם אינו בעל אשה על אופן האמור, אבל אשה הקנו לו מן השמים, כי תמצא כמה בני אדם שזוכים לנשמה טהורה בסוד הזיווג בשעת יצירה, מצד אביו הצדיק, וילדה לו בנים או בנות, פירושו - על דרך אומרם (ב"ר פ"ל): עיקר תולדותיהם של צדיקים וכו', גם כי על ידי מעשים טובים יהיה נולד מלאך טוב, כאומרם ז"ל (אבות פ"ד): העושה מצוה אחת - קנה לו פרקליט אחד כו', וכן הוא מפורש באר היטב בספר הזהר הקדוש, לזה אמר: וילדה לו בנים או בנות: בחינת הבנים, הם מצות הנעשים בהתעצמות גדול, ובחינת הבנות היא מדרגה למטה מבנים, אדם כזה - האשה וילדיה תהיה לאדוניה, לשלול מה שזכה האיש אשר קנה האשה באמצעות התעצמותו, ונעשה בעל האשה להיות עמו תמיד, לא כן הוא זה, אלא תהיה לאדוניה, כי אדם כזה לא קנאה להיות בעלה שבזה לא תפרד ממנו. גם לפירוש ב', זה[26] לא זיכך גופו כדי שיהיה ראוי שלא תפרד ממנו הנשמה, ולזה: תהיה לאדוניה, והוא יצא וגו', פירוש, ובעת יציאתו מהקבר בעת התחייה יצא בגפו, פירוש, זכיותיו שיש לו, ולא תושלל ממנו התחיה בהעדר הדבר האמור:
ואומרו: ואם אמר יאמר העבד וגו', כאן הודיע הכתוב עבודת העבד ישראל המתלהב לעבודת קונו, ואף אחר שאפסו כוחותיו מתאוה תאוה לעבוד האדון, וזהו אומרו: אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, שהם הנשמה והמצות שעושה בעולם הזה, ואינו רוצה לצאת מהעולם הזה לחפשי כמתים[27], וזה יורה על החשק והתאוה בהאדון, לאיש כזה מבטיח האדון כי לו יקרא עבד ה', וימלא תאותו, תאות לבו נתת לו[28], אך לא עתה, כי עתה אין לו עוד בעולם, אלא ועבדו לעולם - לעולם הבא יבחר בו ה' מהמלאכים להיות לו לעבד נאמן, ומצינו שכן היה למשה, שקראו ה' (דברים ל"ד, ה') עבד ה', שנתאוה לחיות ליכנס לארץ ישראל לעבוד ה' ולקיים מצותיו (סוטה דף יד.).
ומה שאמר הכתוב: ורצע וגו' במרצע, תמצא בחשבון מרצע ארבע מאות[29] עולמות הכיסוף, ככתוב בספר הזוהר (ח"א קכ"ג ב). ואומרו ועבדו לעולם, פירוש, יחשוב עליו כאילו חי כל ימי עולם ועבד בה עבודת הקודש מחשבה טובה וכו'. עוד רמז לעולם סוד ידוע ליודעי דעת קדוש[30]:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
כה. וילדה לו בנים. אין לי אלא בנים ובנות, טומטום ואנדרוגינוס מנין, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדוניה, מכל מקום; רבי נתן אומר, אין ת"ל וילדה לו, אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים.
כו. האשה וילדיה, מה ת"ל, מגיד שולדיה כמוה, אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה, נכרית מנין, היה רבי ישמעאל אומר, מה שפחה כנענית שאין לה קידושין מכל אדם ולדיה כמוה, אף כל שאין לה קידושין מכל אדם ולדיה כמוה, ואי זה זה, זה ולד שפחה נכרית.
כז. והוא יצא בגפו. מגיד, שאינה צריכה ממנו גט; אין לי אלא אמה שאינה צריכה גט מן בן ישראל, בת ישראל שאינה צריכה גט מן העבד מנין, ת"ל (ויקרא כה מד) מהם תקנו עבד ואמה, הקיש עבד לאמה ואמה לעבד, מה אמה אינה צריכה מבן ישראל גט, אף בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט.
ד"א והוא יצא בגפו למה נאמר, לפי שהוא אומר שש שנים יעבוד, אין לי אלא עובד שש, שנוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע מנין ת"ל והוא יצא בגפו, להביא את הנרצע; ר' יצחק אומר, אינו צריך, ומה העובד שש שמיעט הכתוב יציאתו, הרי הוא נוהג בו מנהג האמור בפרשה, נרצע שריבה הכתוב יציאתו, אינו דין שינהוג בו מנהג האמור בפרשה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כד. אם אדוניו יתן לו אשה . כבר בארתי למעלה ( משפטים כב ), שלר ' ישמעאל לשיטתיה שסבירא ליה שישראל מותר בשפחה, יש לטעות שמה שאמר אם אדוניו יתן לו , הוא חובה. ולכן כתב אם בגפו יבא ללמד שהוא רשות. ולרבי עקיבא לשיטתו דסבירא ליה דישראל אסור בשפחה, ידעינן ממילא שהוא רק הרשאה ואין צריך לזה קרא דאם בגפו יבא עיי"ש.
והנה רבי ישמעאל ורבי עקיבא פליגי בספרא קדושים ( קדושים נב ) ובכריתות (דף י"א). דרבי ישמעאל סבירא ליה דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי. ורבי עקיבא סבירא ליה דשפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. ועל כן, לרבי ישמעאל ידענו מעצמנו שהיא מיוחדת לו לבדו. דהא הבא עליה חייב באשם שפחה חרופה. אבל לרבי עקיבא, הבא על שפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי, אין חייב באשם, יש לטעות שהיא מופקרת לכל, ופירוש אם אדוניו יתן , היינו שיתן רשות. שמצאנו כמה פעמים לשון נתינה שתרגומו מענין שביקה. כמו שאמרתי בספר התורה והמצווה קדושים ( קדושים צ ). לכן למד ממלת לו, שהוא שתהא מיוחדת לו.
והנה לרבי עקיבא שסבירא ליה שהבא על השפחה עובר על לאו דלא יהיה קדש, הלא יותר טוב לפרש שמה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , היינו אשה ישראלית כגון שמוסר לו בתו לקדושין , אך שא"כ איך אמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה.
כה. וילדה לו בנים או בנות. זה מיותר שהיה די בשיאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה , וידעינן שילדה לו. ואין לומר שבא לומר דוקא אם ילדה בנים או בנות, לא אם ילדה טומטום ואנדרוגינוס. דהא אמר האשה וילדיה, ובשם ילדים נכללו גם טומטום ואנדרוגינוס. וליישב זה, אמר רבי נתן שמה שאמר וילדה לו בנים או בנות , בא להביא את הרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים. ובאור הדברים, כי מה שאמר אם אדוניו יתן לו אשה , אין הפירוש יתן לו דוקא שפחה שלו, רק הפירוש שיתן לו רשות לקחת שפחה, אפילו שפחה של אחרים. כמו שאמרו בתמורה (דף ל') על מה שנאמר במשנה איזהו אתנן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי. והא שפחה לעבד משרי שריא , בעבד עברי, והא שפחה לעבד עברי משרי שריא . מבואר שמותר לתת לו גם שפחה של אחרים [וכמו שהוכיח השע"מ , ובשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא חלק אבן העזר סי' ל"א]. ועל זה אמר, האשה וילדיה תהיה לאדוניה . והיה ראוי שיאמר תהיה לאדוניו, כמו שאמר אם אדוניו יתן לו , רק שלפעמים אינה לאדוניו, אם היא שפחה של אחרים, שאז היא לאדוניה שאינו אדוניו.
ולפי זה פירוש אם אדוניו יתן , היינו נתינת הרשות. שכבר בארנו בספר התורה והמצווה קדושים ( קדושים צ ) שמצאנו כמה פעמים מלת יתן שתרגומו שביקה. כמו ולמות לא נתנני , ולא נתנו אלהים להרע עמדי.והנה מלבד זה יש פה פליאה עצומה. דבקדושין (ס"ח ע"ב) אומר, אשכחן בנכרית דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנלן , אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו, כל היכא דקרינן ביה כי תהין [רוצה לומר דקדושין תופסין ] קרינן ביה וילדו לו,וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו [ר"ל אין הנולד מתיחס אחר אביו], ומסיק שם דגם שפחה ילפינן מזה, דאחר שלא תפסי בה קדושין לא קרינן בה וילדו לו.
והרי מקרא מלא אמר, אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו. הרי נאמר גבי שפחה וילדה לו, הגם שולדה כמותה ואינו מתיחס לו, ועל כן בא רבית נתן ושם כל המעקשים למישור. שבממה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , שהוא נתינת הרשות לקחת שפחה אפילו שאינה של האדון, יצוייר שהעבד יש לו שפחה כנענית קנין כספו והאדון מרשה אותו לבא על שפחתו. ומלמד אותנו, שגם בענין זה הולדות עבדים. וזה מלמד במה שאמר וילדה לו בנים או בנות . שגם אם לקח שפחה כנענית של עצמו שבענין זה יצדק וילדה לו כי הבנים הם שלו מצד הקנין שיש לו בהם שהם עבדיו והם שלו, גם בזה האשה וילדיה תהיה לאדוניה. שהוא העבד שהוא אדוניה יהיו לו לעבדים והוא בצאתו אסור לו לבא עליה. ומוה ידעינן שהרב שבא על שפחתו שילדיה עבדים. ובספרא בהר ( בהר פז ) למד זה מלמוד אחר.
כו. האשה וילדיה תהיה לאדוניה . היה לו לומר יהיו לאדוניהם. וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל קסו ) שפעל הבא על שני נושאים, אם שניהם שוים יבא הפעל בלשון רבים. ועוד בררתי שם ( כלל קע"ו קע"ז ), שדבר שאינו תלוי במעשים ובפעולות יבא הפעל בלשון רבים. מזה למדו חז"ל, שהיא העיקר מפני שילדיה כמוה ונמשכים אחריה. ובמקום שהיא העיקר, יבא הפעל בלשון יחיד כמו ותשר דבורה וברק, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי.
ובמה שאמר שלמד נכרית משפחה מצד שאין לה קדושין מכל אדם. הנה ביבמות (דף כג) אמר שאי אפשר ללמוד משפחה. שמה לשפחה שאין לה יחס, ולמד מן כי יסיר את בנך מאחרי ואליבא דרבי שמעון, דדריש טעמא דקרא. ובקדושין (דף ס"ח) סוגיא אחרת דלרבנן דרבי שמעון למדין מן כי תהיין וילדו לו , דכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין, לא קרינן ביה וילדו לו. ולמד משם שפחה ונכרית [כנ"ל בסימן הקודם]. וקרא דהאשה וילדיה, צריך לדרוש של ריה"ג שהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד, הולד בן חורין כמוה.
ונראה שר' ישמעאל לשיטתו שסבירא ליה בכריתות (דף יא) דשפחה חרופה היינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי. ואם כן קרינן ביה קצת כי תהייין, דהא הגא עליה חייב באשם ויש בה הויה קצת. ואי אפשר ללמוד מן תהיין, ולמד מן האשה וילדיה, ונכרית למד מן שפחה בקל וחומר דהא נכרית אין בה הויה כלל, ובזה נכון הגרסא, אמר בי ישמעאל קל וחומר.
כז. והיא יצא בגפו זה מיותר לגמרי שכבר אמר בגפו יצא. וכבר התבאר ( משפטים כא ), שרבי ישמעאל שפרש בגפו יבא, בלחודוהי יצא, ובאר פה [כי גם יא מדברי ר"י] שמשמיענו שביציאתו נפסק הקשר שבינו לבינה ובזה יוצא בגפו, אחר שאינה צריכה הימנו גט. שאם היתה צריכה הימנו גט אינו יוצא בגפו, כי יש לו אשה שהיא קשורה בו, הגם שהיא קנין אדוניה.
ונראה שר"י לשטתו שסבירא ליה בכריתות (דף יא) ששפחה חרופה דהיינו שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי והבא עליה חייב באשם. והוי אמינא שהתקשרות הזה אינו נפסק בלא גט. ולמד מזה שהוא הדין שאין לעבד קדושין בבת ישראל, דמקיש עבד לאמה לענין זה, וכמה שאמר בספרא בהר ( בהר פז ).
והדבר אחר סבירא ליה, דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין. אבל שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי, אין חייבים עליה אשם ואם כן אין צריך ללמד שאין הימנו גט. והוא מפרש מה שנאמר בגפו יצא בראשי אברים יצא, הינו שאינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני כנ"ל ( משפטים כא ). ואמר שנית והוא יצא בגפו (כצ"ל כגירסת הגר"א ), ללמד שאף הנרצע אינו יוצא בשן ועין כעבד כנעני, רצונו לומר שתמיד יצא בגפו ולא יצויר שיצא בראשי אברים.
ור ' יצחק אמר שאין צריך לזה, שהעובד שש מיעט יציאתו. רצונו לומר, שיוצא בדבר מעט כי יוצא בשש ובגרעון כסף ובשטר וביובל ובכל זאת אין ראשי אברים מועילים. כל שכן נרצע שריבה יציאתו, היינו שיציאתו קשה שאינו יוצא רק במיתת האדון וביובל, שאינו יוצא בראשי אברים.
והת"ק סבירא ליה שנרצע יוצא במיתת האדון ואינו עובד את הבן ובזה קלה יציאתו, ור ' יצחק יסבור כמאן דאמר בירושלמי פ"ק דקדושין שגם עבד עברי אינו עובד את הבן.
ובמכילתא נדפס בכאן שש שנים יעבוד להביא את הבורח, וכבר העתקתיו למעלה ( משפטים יח ) כי שם מקומו
- ^ ככתוב בויקרא (כה נה)
- ^ ואם 'אמר יאמר' העבד
- ^ ע"פ לשה"כ בירמיה (ב יג)
- ^ לשה"כ בתהילים (פט מט)
- ^ כמאמר הכתוב (תהילים צ י): ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת - שמונים שנה
- ^ תָּבוֹא בְכֶלַח [-בעת הזקנה (מצוד"ד)] אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ (איוב ה כו).
- ^ על ידי מי
- ^ ללא כל יגיעה
- ^ על פי: "ויקם שדה עפרון" - תקומה היתה לו (רש"י, ע"פ חז"ל).
- ^ חופרים
- ^ איש פלוני
- ^ כמו שנאמר (תהילים פח ו): במתים חפשי
- ^ לשה"כ בתהילים (כא ג).
- ^ מרצע עולה בגימטריא 400
- ^ וכמש"כ רבינו בכמה דוכתי: "ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון, לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים" (שמות כד יא), "והמשכיל ישכיל דברי אלהים חיים" (ויקרא יז יד), "ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין, והשומע ישמע ולבבו יבין" (תרומה כו א).
- ^ ככתוב בויקרא (כה נה)
- ^ ואם 'אמר יאמר' העבד
- ^ ע"פ לשה"כ בירמיה (ב יג)
- ^ לשה"כ בתהילים (פט מט)
- ^ כמאמר הכתוב (תהילים צ י): ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורת - שמונים שנה
- ^ תָּבוֹא בְכֶלַח [-בעת הזקנה (מצוד"ד)] אֱלֵי קָבֶר, כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ (איוב ה כו).
- ^ על ידי מי
- ^ ללא כל יגיעה
- ^ על פי: "ויקם שדה עפרון" - תקומה היתה לו (רש"י, ע"פ חז"ל).
- ^ חופרים
- ^ איש פלוני
- ^ כמו שנאמר (תהילים פח ו): במתים חפשי
- ^ לשה"כ בתהילים (כא ג).
- ^ מרצע עולה בגימטריא 400
- ^ וכמש"כ רבינו בכמה דוכתי: "ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון, לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים" (שמות כד יא), "והמשכיל ישכיל דברי אלהים חיים" (ויקרא יז יד), "ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין, והשומע ישמע ולבבו יבין" (תרומה כו א).