ביאור:זהו בור האמור בתורה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
(שמות כא לג): "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, וְלֹא יְכַסֶּנּוּ, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: בַּעַל הבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"
מי אחראי לנזקים - מי שיצר את המפגע, או מי שהמפגע שייך לו?
בתלמוד בבלי, בבא קמא מט:-נ. , נחלקו התנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא, באיזה מקרה מדובר בפסוק:
- " "החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים - חייב, וזהו בור האמור בתורה - דברי רבי ישמעאל"
- " (" "וכל שכן אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרשות הרבים"
- " - רש"י);
- "רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו - זהו בור האמור בתורה"
בהמשך הסוגיה נחלקו האמוראים רבה ורב יוסף לגבי מחלוקת התנאים:
- לדעת רבה, "בבור ברשות הרבים - כולי עלמא לא פליגי דמיחייב" (גם רבי עקיבא מסכים שבור ברשות הרבים חייב), "לא נחלקו אלא בבור ברשותו" (המחלוקת היא רק לגבי בור ברשות היחיד).
- לדעת רבה, המטרה העיקרית של הפסוק היא להטיל על האדם את האחריות לנזקים שהוא יוצר ברשות הרבים, כמו שנאמר בתחילת הפסוק "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו"; על כך כולם מסכימים.
- המחלוקת היא בשאלה, האם אדם אחראי לנזקים שנמצאים בשטחו הפרטי, וליתר דיוק, בשטח ששייך לו באופן חלקי: "הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו" (רש"י) - הוא מרשה לאנשים להיכנס לשטחו, אך הרכוש בשטח זה עדיין שייך לו. לדעת רבי עקיבא, מכיוון שהוא מרשה לאנשים להיכנס לשטחו, מוטלת עליו האחריות לטפל בנזקים שנמצאים שם, כמו שנאמר בהמשך "בעל הבור ישלם" - והוא הרי בעל הבור; ולדעת רבי ישמעאל, מכיוון שזה שטחו הפרטי, למרות שמוטלת עליו אחריות מוסרית למנוע נזקים (ככתוב "ועשית מעקה לגגך" - ראו בור ומעקה ), אין הוא חייב לשלם על הנזקים, ומי שזה מפריע לו - שלא ייכנס: "כי אפקרנא לך רשותי - לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה" (רש"י) .
- ולדעת רב יוסף, "בבור ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי דמחייב" (גם רבי ישמעאל מסכים שבור ברשות היחיד חייב), "כי פליגי, בבור ברשות הרבים" (המחלוקת היא רק לגבי בור ברשות הרבים).
- לדעת רב יוסף, המטרה העיקרית של הפסוק היא להטיל על האדם את האחריות לנזקים השייכים לו, כמו שנאמר בסוף הפסוק "בעל הבור ישלם"; על כך כולם מסכימים.
-
- המחלוקת היא בשאלה, האם אדם אחראי לנזקים שהוא יצר ושאינם שייכים לו; במקרה זה, לדעת רבי ישמעאל, מי שיצר את הבור חייב, כמו שנאמר בתחילת הפסוק "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו"; ולדעת רבי עקיבא, אף אחד לא חייב: "'ממונו שהזיק' – חייב, משום דקרינן ביה 'בעל הבור'; אבל ברשות הרבים - דלאו ממונו הוא - פטור" (רש"י) .
מצאנו מחלוקת דומה במקום אחר - בתלמוד בבלי, בבא קמא כח, במשנה ; המשנה עוסקת באדם שהלך עם כד ברחוב, נתקל ונפל, והכד שלו גרם נזק:
- "נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית – חייב";
- "רבי יהודה אומר: במתכוין – חייב, באינו מתכוין – פטור"
בהמשך הסוגיה הסביר אביי את המחלוקת: "בתרתי פליגי" - שתי מחלוקות יש בין התנאים: "פליגי (כשהזיק הכד) בשעת נפילה, ופליגי (כשהוזק בחרסים) לאחר נפילה":
- " "פליגי בשעת נפילה ב'נתקל פושע'"
- ": במקרה שהכד הזיק תוך כדי הנפילה, המחלוקת היא, האם האדם אחראי לנזקים שגרם בתאונה, כאשר התאונה נגרמה שלא באשמתו (מחלוקת הראויה לדיון נפרד);
- "פליגי לאחר נפילה ב'מפקיר נזקיו'": במקרה שאדם נפגע משברי הכד שנשארו על הקרקע לאחר הנפילה, המחלוקת היא, האם האדם אחראי לנזקים שהוא גרם להם, גם אם גורמי הנזק אינם באחריותו: לפי הדעה הראשונה, מי שיצר את הנזק אחראי לפנות אותו, גם אם הוא אינו ברשותו - גם אם הוא הפקיר את הנזק (כדעת רבי ישמעאל, על-פי פירושו של רב יוסף); ולפי הדעה השניה, רק מי שהנזק שייך לו אחראי (כדעת רבי עקיבא, על-פי פירושו של רב יוסף), ולכן " "במתכוון" [לזכות בחרסים] "חייב, באינו מתכוון" [לזכות בחרסים, כלומר מפקיר אותם] "- פטור" ".
במשנה (המובאת בתלמוד בבלי, בבא קמא מט:) נפסק ש"החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים, או ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר- חייב", כלומר, האחריות מוטלת גם על מי שיצר את התקלה וגם מי שהתקלה שייכת לו, גם אם התקלה ברשות הרבים וגם אם היא ברשות היחיד.
ראו גם: נזקי בור לעומת נזקי אש.
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-12-21.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/bq49