שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ו/דף נט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נט עמוד א[עריכה]

אכלה סמדר רבי יהושע אומר וכו':    אין זה כמשויר שבו דפעמים שהמשויר מתקלקל ולרבי יהושע אפילו נתקלקל המותר משלם כענבים העומדים ליבצר ודוקא בסמדר אבל בחזיז מודה רבי יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן. ודבר תימה הוא אמאי נקט סמדר דהוי ליה למנקט בתבואה מה שכנגד הסמדר בענבים הואיל ואיירי רישא בחזיז. ושמא תבואה ניחא להתקלקל יותר ולא הייתי חושבה בעומדת ליקצר.

ועוד נראה דאין זה אלא קנסא בעלמא ובענבים שייך למקנסיה טפי מתבואה דאי דינא הוא מה טעם שיש יותר מן המשויר שבו. ושמא יש לומר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו'. ונראה דאף על גב דאמר רבי יהושע שרואים אותם כאלו עומדות ליבצר מכל מקום וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ולקמן נמי מפדשינן טעמא לרבי שמעון דמיירי דצריך לשדה שמין אגב שדה לרבי שמעון ופגין או בוסר צריכין לשדה נינהו. תוספות שאנץ.

וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל דאין לומר דרבי יהושע סבר כמשויר שבו דאם כן לימא הכי בהדיא כדאמר רבי יוסי הגלילי אלא עיקר כמו שפירשו בתוספות. וכן אין לומר דרבי שמעון בן יהודה דאמר רואין אותם כאלו הם ענבים עומדים ליבצר דמשלם כאלו הם ענבים תלושים דאמאי אין שמין אותם על גב קרקע דהא בוסר לאו פירות גמורים דהא תנן במתניתין אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אלמא דוקא גמורים אבל שאין גמורים שמין אותם אגב קרקע. וכן משמע נמי לקמן דמפקי טעמא דרבי שמעון מובער בשדה אחר דמשמע מידי דצריך לשדה אחר ובפגין ובוסר מידי דצריך לשדה אחר הוא אלא ודאי אף על פי שרואין אותם כענבים העומדים ליבצר מכל מקום שמין אותם אגב קרקע. וכן רבי יהושע נמי דאמר בסמוך רואין אותן כאלו הן ענבים עומדים ליבצר שמין אותן אגב קרקע. ע"כ.

וכתב כן הרשב"א ז"ל דהא דקאמר רבי יהושע רואין אותם כאלו הם ענבים עומדין ליבצר דאין שמין אלא אגב קרקע דהא רבי שמעון נמי קאמר בענבים העומדות ליבצר ועל כרחך לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר במשנתנו פירות גמורים לא וכדמפרשינן טעמיה בגמרא משום דכתיב ובער בשדה אחר הני מילי היכא דהוא צריך לשדה אחר הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדרבי שמעון נשמע לרבי יהושע. ועוד דהא אמרינן דרבי שמעון היינו דרבי יהושע וליכא בינייהו אלא כחש גופנא. ע"כ.

ומאי ניהו כי האיך דסליק הכא:    משמע דסבר אביי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנדון במשויר שבו. והקשה רבינו תם ז"ל דבריש הניזקין סבירא ליה לאביי בהדיא וכו'. ועוד תמיהה לי איך לא הקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתי בפרק קמא דמכלתין דמיפרשא בהדיא דבדניזק ובדמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק. הרשב"א ז"ל.

ותירץ רבינו תם דאביי דייק מדברי רבי שמעון דסבירא ליה נידון במשויר שבו דהא פשטיה דקרא משמע כרבי עקיבא דבמזיק שיימינן מיטב שדהו ישלם משמע דהאיך דקא משלם כדקאמר רבי עקיבא ואף על גב דרבי ישמעאל קאמר גזירה שוה אין זה גזירה שוה גמורה שלמדה מרבותיו שכל מקום שאומר נאמרה למעלה ונאמרה למטה אינו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש הילכך לא הוה מפיק ליה לקרא מפשטיה אי לא משום דמשמע ליה מיטב דהאיך דסליק דקאי השתא מיטב דקרא כמו שתטיב שדה של ניזק לבסוף ובמיטב דלקמיה לחודיה לית לן לאוקמיה דפשטיה דקרא משמע נמי דבתשלומי עידית מיירי.

ועוד מדקדק רבינו תם מדקאמר דלא כרב אידי בר אבין ולא קאמר ודלא כרב אחא בר יעקב דמוקי פלוגתייהו בדניזק שיימינן או בדמזיק משמע משום דאית ליה לאביי שפיר ההיא דרב אחא בר יעקב. ומיהו זו אינה ראיה דמצינן למימר דלא איצטריך ליה למימר ודלא כרב אידי בר אבין אלא משום דשייכא לדאביי דלרב אידי בר אבין מחייב רבי ישמעאל לשלומי טפי ממאי דאזיק. ועוד נראה לפרש דאף על גב וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וכהאי תירוצא בתרא תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וכתבו עוד דליכא למימר נמי דלא פליגי אלא במשויר שבו ולא בדניזק ובדמזיק דאם כן מאי ק"ו להקדש. ועוד תניא בהדיא מיטב שדהו של ניזק דברי רבי ישמעאל וכו' כדאמרינן בפרק קמא הילכך בתרתי פליגי כדאמרן. ע"כ.

אבל הרא"ה ז"ל פירש וז"ל תמיה מילתא דחא במסכת גיטין אית ליה לאביי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאמר כגון שהיתה עידית דניזק כזבורית דמזיק. ואפשר לומר דהא דהכא מקמי דשמיע לן דרב אחא בר יעקב אבל לבתר דשמיע לן הדרינן לגביה וסביר לן כוותיה. ע"כ.

כרוך ותני במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים וכו':    תמיהא מילתא ואימא כרוך ותני איפכא במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים או סמדר וכו' וכי תימא אם כן לולבי גפנים תאנים ויחורי תאנים למה לי השתא סמדר אמרת לולבי גפנים מיבעיא. הא ליתא דאם כן השתא נמי קשיא באידך פגין ובוסר למה לי השתא סמדר אמרת דמחייב פגין ובוסר מיבעיא אלא מסתבר לי דכרוך ותני דאמרינן לאו דוקא אלא דתני פגין ובוסר והוא הדין לסמדר דסמדר נמי בוסר קרי. והא ליכא למימר ברישא דתני לולבי גפנים והוא הדין לסמדר דלא שייך סמדר בהדי לולבי גפנים דליתנהו בכלליה. הרא"ה ז"ל.

והרא"ש ז"ל תירץ בתוספותיו דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא היה לו להזכיר כלל לולבים אלא הכי הוי ליה למימר במה דברים אמורים בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכללו והוי כמו נעשה. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ דלהכי לא קאמר כרוך ותני במה דברים אמורים שאכלה סמדר או לולבי גפנים דאם כן היינו חכמים דרב. וכתב בשיטה כרוך ותני אבל אכלה סמדר וכו'. וקצת קשה וליתני סמדר ולא מיבעיא פגין ובוסר. וי"ל דלאו דוקא שהברייתא חסרה אלא הוי קצת כמו נעשה והכי קאמר אבל סמדר כמו פגין או בוסר וכו' הלכך לא קשיא מידי. ע"כ.

הקשה ר"מ אמאי לא קאמר דהכי קאמר רבי שמעון כשאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים שמין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הא סמדר נידון כמשויר שבו אכלה פגין או בוסר כאלו עומדים ליבצר ולא תיקשי השתא רבי שמעון היינו רבי יהושע דאיכא בינייהו סמדר. ותירץ מדלא הזכיר כלל סמדר בדבריו אין סברא לומר שיתן לסמדר דין חדש דלא כרבי יהושע ודלא כרבנן דפליגי עליה. הרא"ש ז"ל.

אי הכי רבי שמעון היינו רכי יהושע:    הקשה ר"מ לימא איכא בינייהו תאנים דלרבי יהושע איכא למימר דלא אמר אלא בענבים כי היכי דלא אמר בתבואה כמו שפירש ר"י. ותירץ דשמא ענבים רגילין להתקלקל יותר מתאנים ואם כן מי שאמר בענבים כאלו עומדים ליבצר כל שכן תאנים. הרא"ש ז"ל.

כחש גופנא:    פירש רש"י ז"ל לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו עד הבציר כי הם מכחישין ומתישין כח הגפנים וזה שלקח אותם סמדר הועיל בכך מר סבר דחוששין לכחש זה העתיד להיות וגובהו המזיק מן התשלומים ומר סבר דאין חוששין לזה ומשלם לו הסמדר כאלו הם ענבים העומדות ליבצר ואין מנכין דבר. ולפירוש זה צריך לגרוס בגמרא בסמוך בדאביי מאן תנא דחייש לכחש גופנא רבי שמעון בן יהודה דחייש כהאי גוונא בענין אחר דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר אונס אינו משלם את הצער וכו' וכן כתוב בפירושי רש"י ז"ל וכן מצאתיה במקצת גמרות.

אך מתשובות הגאונים נראה להיפך דכחש גופנא רוצה לומר שמיד כשקטף זה אותו כשהוא סמדר הוכחש הגפן כי נסתתמו משקין המגיעין לחלוחית לענפיו וחולקין אם יש לו עוד לבעל השדה על המזיק זה הכחש חוץ מדמי סמדר שרואין כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. מר אית ליה כחש גופנא כלומר וישלם לו אותו הכחש גם כן ומר לית ליה כחש גופנא ולא ישלם. ולפי זה צריך לומר בגמרא מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא דתניא וכו' ולא גרסינן דחייש לכחש וכו' ורוצה לומר מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא כלומר דפליג אדרבי שמעון בר יהודה ואומר דאונס משלם את הצער וממילא רבי שמעון דקאמר אינו משלם את הצער למה ליה כחש גופנא ולא ישלם כלום. וכך כתובה הנוסחא בדברי הגאונים ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא הוא דתניא וכו'. כן נראה לי. שיטה.

אונס אינו משלם את הצער:    אומר ר"י דצער דמשלם בכל מקום היינו צער שבשעת חבלה עצמה אבל מה שצערו מאריך אחר כך ימים אותו צער אינו משלם בשום מקום דבענין זה לא מתרצא מתניתין דכתובות בפרק אלו נערות גבי הא דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי. ותימא מאי קא בעי וכו' ככתוב שם בתוספות דף ל"ט א'.

וא"ת והא בפרק החובל אמרינן כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף ובכלל זה הוי כל הצער שמצטער אחר כך. וי"ל דאין אומרים אלא להנצל מצער של שעת חתיכה לבד. ובחנם דוחק ר"י דכמדומה דבפשיטות אתיא כולה סוגיא דכתובות דמה שמצטערת וכו' ככתוב בתוספות כאן. תוספות שאנץ.

בן עזאי אומר נכי מזונות:    פירש רש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קשויה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים. ויש מפרשים מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש מזונות כמה שנים. והראב"ד ז"ל פידש מזונות עד שיהיו בני שש דקטנים חייב לזונם. וזה תימה דאם כן יעלו המזונות יותר משומת דמי הוולדות ואם ינכו לו כל כך מה ישלם לו. ויש מפרשים מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשיה ומוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל.

שצ"ד כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה שאינו נישום על גבי הקרקע כלל מפני שהוא חשוב בפני עצמו ואינו נמכר על גבי קרקע מפני שהוא כחרוב המורכב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל. אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש וז"ל בדקלא ארמאה שהוא חשוב הרבה ולפיכך הוא אינו נישום אגב עצמו אלא אגב שדה שלא להכחיש את המזיק אבל דקלא פרסאה אינו חשוב כל כך ואם היה נישום אגב שדה אתה מפסיד את הניזק לפיכך שמין אותו בפני עצמו שלא יהא חוטא נשכר ע"כ.

וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל וכן אם קיצץ דקל חשוב כגון דקלא ארמאה שיימינן דקלא אגב קטינא דארעא בששים ועל נזקי דיקלא פרסאה דלא חשיב שמין אותו בשלשה כמותו כי ההוא דאתי קמי ריש גלותא דהלכתא כוותיה בדקלא פרסאה. כן נראה וצריך עיון. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אדם שקצץ אילן של חבירו או השחית פירותיו המחוברין וצריכין לקרקע שמין אותם בששים כדרך שאמרנו בנזקי בהמתו. ומכל מקום בפירות גמורים ואין צריך לומר בתלושים שמין אותם על פי עצמן אם כן למה אמרו באילן עצמו ששמין בששים והלא כפירות גמורים הם אומר אני מפני שמכל מקום צריך הוא לקרקע. ואילן שאמרנו דוקא אילן בינוני אבל אילן החשוב במינו כגון דקלא פרסאה שמין אותו על גבי שדה שנטע בו ולא בששים. ולענין ביאור קשבא הוא דקל זקן ותילתא הוא דקל בחור כמו שאמרו בפרק החובל חזא תילתא ביני גופני.

וגדולי המחברים נוטים בזה לדרך אחרת. ונראה שלדעתם אילן עצמו אינו בדין זה אלא ששמין אותו בפני עצמו ולא נאמר לדבריהם דבר זה אלא בפירות אילן שאם אכלתן בהמתו או קצצן הוא לחבירו אם פירות של אילן בינוני הוא שמין אותן בששים ואם של אילן חשוב שמין אותן על גבי האילן.

כל פירות שאינם גמורים שאכלם בהמתו או קצצן הואיל והקלנו עליהם לשומן בששים מחמירין בהם מצד אחר ורואין אותם כאלו נגמרו ושמין כמה קרקע בששים של ערוגה זו נפחת מדמיו בחסרון פירות גמורים שבערוגה זו ואין כאן חומר למזיק אף על פי שאפשר שהם נושרים ברוח שהכל נבלע בשומא שהלוקח שם בעצמו ונותן עינו בכל. במה דברים אמורים בשהגיעו לכלל פרי כגון תאנים שהגיעו לפגין וענבים לבוסר ומכיון שבשעה שאכלתן היו פגין או בוסר רואין אותם כאילו הם תאנים או ענבים העומדים ליבצר אבל אכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים או סמדר אוכל כיוצא בזה שלא הגיע לכלל פרי אין רואין אותם אלא כמות שהן ומשערין כמות שהן בששים.

וגדולי הרבנים פירשו בלולבי גפנים שהוא האשכול עצמו קודם שיפרח ויצא לכלל סמדר והוא נראה בחנטת הגפנים וכן יחור בתאנים. ויש חולקין בסמדר לומר שהוא נידון כפגין ובוסר. וכן יראה לפי שיטת הסוגיא אף על פי שביארנו בשיטתנו שאף באילנות הדין כמו שביארנו בנטיעות גוזרי גזירות שבירושלים אמרו שבהמה שקטעה נטיעה אם בת שנתה שתי כסף ואם בת שתי שנים ארבע כסף מכאן ואילך כדין שהזכרנו אם לשיטתנו ואם לשיטת גדולי המחברים.

אכלה חזיז והוא שחת שאינו נגמר רואין אותם כאלו נגמרה ומשערים בששים. כל שרואין אותו כאלו נגמר אין אומרים שנדון אותו כמשויר שבו לכמה יעלה בשעת הגמר עד שאם נשרף המשויר יפטר זה אלא שנדון אותו כאלו נגמר עכשיו בשעת ההיזק ואפילו נשרף המשויר אנו אין לנו. וכן אין משגיחין לנכות מתשלומין מח שתכחיש הגפן יותר אלו היו עומדים הענבים שם עד הבציר. ע"כ.

והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה:    הני מילי בנזקי גופו אבל בנזקי ממונו בששים. הרא"ה ז"ל.

דף נט עמוד ב[עריכה]

הוה סיים מםאני אוכמי משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורים וכו'. כמו שכתוב בתוספות. ויש מתרצין שיש לחלק בין שחור לאוכם והוא שבמסכת סוטה אמרו נתאכמו במקום אתפחמו כלומר שחורות כפחם ואינו מצהיב כלל והוא פחות וגרוע ראוי לאבלות או לבני אדם העסוקים בעבודת קרקע אבל מנעלים שחורים הם מתוקנים יפה ומצהיל. הרב המאירי ז"ל.

והא לא תמרי שקל מינייהו:    תימה תיקשי לעיל דאמר בענבים עומדין ליבצר והא לאו ענבים שקל מינייהו. וי"ל דלעיל מיירי ששמין אגב קרקע ובששים כדפירשתי אבל הכא קאמרי ליה דמי תמרי תלושים ולכך קפריך להו. תלמיד הר"פ ז"ל.

הני מילי מידי דצריך לשדה דאכתי לא נגמרה פריו וכיון שהוא כן ויכולין לעבור עליהם כמה הרפתקי שלא יגמרו דינא הוא דלא לכחוש מזיק אבל פירות שאינם צריכין לשדה שכבר נגמרה מלאכתן דינא הוא דלכחוש מזיק ומשום הכי נישום בפני עצמו שלא להכחיש את הניזק ויהא חוטא נשכר אבל רבנן לא מפלגי בין דגמר בישולן בין שלא נגמרו דכל מידי אף על פי שכוונתו להזיק אין לנו להכחיש את המזיק. והכי חזינן בגמרא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה וכו' דשמו ליה בששים אף על פי שכוונתו להזיק. ה"ר יהונתן ז"ל.

דן רב כרבי מאיר ופסק הלכה כרבי שמעון:    קשה לי מאי שייכי הנך מילי אהדדי ולמה הזכירם ביחד והיה לו לקבוע כל אחד במקומו הראוי לו הלכתא כרבי שמעון בכאן ודן כרבי מאיר בכתובות או במקום אחר. ושמא יש לומר משום דקיימא לן בעירובין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ומשמע ליה לרב בהנך מילי לפסוק כרבי מאיר וכרבי שמעון נגד הכלל הילכך נקטינהו ביחד לומר לך באלו פסק רב כרבי מאיר וכרבי שמעון ואף על פי שאין כן בשאר מקומות. שיטה.

דן רב כרבי מאיר:    מאי דעבד רב כיחידאה חשיב. הרא"ה ז"ל.

כתב לראשון ולא חתמה לו:    כתוב בתוספות וה"ר אליעזר משינץ פירש דטעמא דרב התם דבשטר קונה וכו' ולא משום שטר לחודיה אומר שאבדה אלא משום דהוי כאלו קבלה עליה אחריות וכו' דשמעינן להו דפליגי בהכי בפרק קמא דבבא מציעא דשמואל אמר בהדיא דשעבוד צריך להמלך ורב נמי קאמר התם נמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר שבח אין לו וקא בעי ושמואל פירש לו את השבח מהו טעמא דשמואל דלא פריש ליה שבחא וכו' אבל לרב לא בעי מידי משמע דפשיטא ליה דאפילו לא פירש לו את השבח יש לו שבח משום דרב איירי נמי בלא פידש הוא דקא בעי לשמואל דוקא איירי בלא פירש או אפילו בפירוש ומדקאמר רב יש לו שבח אפילו בלא פירש שמע מינה דאית ליה אחריות טעות סופר הוא. וכי תימא הני מילי בנמצאת שאינה שלו דאפילו ליומיה לא היתה לו שצריך להחזיר הכל לגבי קרן הוא דשייך לחלק אבל גבי שבח כיון דנמצאת שאינה שלו יש לו אף על פי שלא פירש הוא הדין בב"ח וטרפה. תוספות שאנץ.

(שולחן ערוך אבן העזר צ:    יש מי שאומר שאם היו לו שתי שדות ומכר האחת ולא רצתה לחתום ומכר השניה וחתמה שאבדה כתובתה מן השני ומן הראשון אין צריך לומר שהרי הניח לה מקום לגבות אלא שמן השני אינה יכולה לטעון נחת רוח הואיל ולא חששה בזו על הראשון. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ולא יראה לי כן שאין הראשון מתעקש מלפרוע על שאינה חותמת שאינו מקפיד כל כך אחר שהוא מניח מקום ואין כאן אלא חשש אם נשרפו בני חורין שחוזרת על המשועבדים או שמא תהא שדה הנשארת נמצאת שאינה שלו כמו שיתבאר במקומו ואין כאן מריבה כל כך אבל האחרון אין הלוקח פורע עד שתחתום ויש כאן מריבה. הרב המאירי ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כתב לראשון ולא חתמה לו בשדה המיוחדת לכתובה מיירי דקיימא לן שאין כח לבעל למכרה בלא רשות האשה דכיון שקדם שעבודה על אותה שדה היא מוציאה אותה מיד הלקוחות אבל אם מכרה היא תחילה ואחר כך מכר הבעל שוב אין יכולה להוציאה מיד הלקוחות אליבא דדברי הכל ואם מכר האיש תחילה ואחר כך מכרה היא אליבא דדברי הכל היא מוציאה מיד הלקוחות דמצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי.

והשתא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה אם מכר הבעל אותה שדה המיוחדת בכתובה לראובן ולא חתמה לו ולא רצתה להודות לו בפני עדים המכירה ונתבטל המקח ולמחר חזר הבעל ומכר אותו קרקע עצמו לשמעון וחתמה לו והסכימה במכירה וזכה שמעון במקחו ולאחר זמן מת הבעל ולא נשאר לו שום קרקע בעולם שתגבה ממנו כתובתה אבדה כתובתה דברי רבי מאיר דסבירא ליה לרבי מאיר דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי כשהודיתי במכירתו לשמעון דמצי לוקח שני לומר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא אי בעי לך למעבד כלומר כשרצה למכרה לראובן היה לך להודות במכירתו וכיון דלא עבדת איגלאי מילתא למפרע שלא היית יראה מבעלך וברצון לבך מכרת לשמעון ומחלת שעבוד כתובתך מעל אותו קרקע וכיון שאין לו קרקע אחר אבדה כתובתך לגמרי.

ורבי יהודה פליג ואמר דאפילו בכי האי גוונא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון שראיתיו שכעס עלי בפעם ראשונה שבטלתי מקחו שמכרו לראובן וראיתי שמכרה פעם שנית לשמעון לא יכולתי לסבול כעסו והודיתי במכירתו אך לא לרצון נפשי ולא מחלתי זכות שעבוד כתובתי כשיגרשני או כשימות. ויש לפרש אותה בשתי שדות ומכר הראשונה לראובן ולא חתמה לו וכשמכר השדה השניה לשמעון חתמה לו אבדה כתובתה דמראשון לא מציא לגבות ממנו דמצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ומשני נמי לא דאם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד. ואם תאמר כיון דשתי שדות היו למה היה לוקח ראשון רוצה בחתימת האשה הא מצי למימר לה הנחתי לך מקום וכו'. יש לומר לפי שהיה חושש דילמא פסיד בני חורי וקיימא לן אשתדוף בני חורי שאינם כלל בעולם טריף ממשעבדי. ע"כ.

נכסי מלוג לעולם אינן בדין זה שאין נחת רוח במה שהוא נחלתה וכל שחתמה לו קיים הוא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש אף זו אין בה דין נחת רוח אף בנכסי צאן ברזל. ומכל מקום יראה לי שכל שבשטר אחד אין דנין בו תחילה וסוף. וכן מצאתי לקדמוננו שבנרבונה שכתבוה כן בליקוטיהם. ובה' של גיטין יתבאר שלא אמרו ולקח מן האיש תחילה שלא עשה כלום בנכסי צאן ברזל אלא בשלא קבלה עליה אחריות הא אם קבלה עליה אחריות אינה בדין.

וגדולי המפרשים כתבו שאם קנו מידה הואיל וסתם קנין לכתיבה עומד וסתם שטר אחריות הוא אינה בדין נחת רוח אלא אם כן התנה בפירוש שאין לו עליה אחריות. ומכל מקום יראה לי בזו דדוקא מי שקבלה אחריות בפירוש על דרך שכתבנו בפרק הניזקין ובפרק חזקת הבתים בענין לקח מן הסקריקון. ואף מקצת מפרשים ראיתי שכתבו שלא אמרו בלקח מן האשה תחילה שמועיל אלא שמכרה בלא פיוס הבעל דומיא דלקח מן בעל הבית וחזרו ולקח מן סקריקון האמור בה' של גיטין אבל כל שבפיוס הבעל אינו כלום והדברים זרים. וכן יש מי שאומר שאם נתנו לה המעות גמרה ומקניא. ומכל מקום דוקא בכדי שווין כמו שפירשנו בענין מכירת האונס בבבא בתרא. וכן יש מפרשים דוקא בשנתנו לה על מנת שאין לבעל רשות בהם ושהודה הבעל כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו ולעולם אף מעות אינם קונות בזו.

כל שהניח לה מקום לגבות ממנו אין בראשון דין נחת רוח הואיל ולא היה אפותיקי מפורש שהרי מכל מקום אפשר לה לחזור על זה ונמצאו ששה דברים שאין בהם דין נחת רוח והם הניח מקום ואחריות כתב לראשון ולא חתמה, ולקח מן האשה תחילה, ומעות ונכסי מלוג. והרבה מפרשים חולקים בקצתם והם אחריות שלא נכתב בפירוש ומעות ואי חתמה לו משנתגרשה אין צריך לומר שאינה יכולה לטעון דין נחת רוח כמו שכתבנו בי' של כתובות אלא שזו אינה צריכה למנות. הרב המאירי ז"ל.

המגדיש בתוך שדה חבירו וכו':    ואף על פי ששנינו בפרק הפרה הכניס פירותיו בחצר חבירו שהיא כיוצא במשנה זו הכתוב איצטריך למתנייה כמו שכתבו התוספות וכו'. הרשב"א ז"ל.

אמר רב פפא הכא בנטר בי דרי:    כבר כתיבנא לעיל דהלכתא כרבנן ואפילו הכי שמעינן מיהא דדין שדה ובית שוין דמקשינן להו אהדדי ומתרצינן ושלא כדברי הירושלמי. הרא"ה ז"ל.

מתניתין שלח ביד פקח הפקח חייב:    אף בשלהבת ועצים שאין שליח לדבר עבירה ואפילו כשאמר לו לך והדלק והמשלח פטור אף מדיני שמים. ואף על פי שבשוכר עידי שקר לחבירו אמרו שבדיני שמים חייב בזו הוא מפסידו אבל כאן הרי פקח חייב לשלם לו והוא הדין שאם לא יהא לו במה לשלם שהמשלח יש עליו עונש שמים. הרב המאירי ז"ל.

המביא את העצים חייב:    מסתברא דפירושא דמתניתין הכי המביא את העצים חייב לפי שהראשון לא היה במעשיו כלום והאחרון עושה את הכל והוא שהלכה האש ברוח מצויה. ואי נמי ברוח שאינה מצויה אם היתה כבר קודם שהביא העצים הא לאחר מכאן פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל המביא את האור חייב וכגון שלבהו הוא בעצמו. אי נמי שלבתו הרוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דכל היזק דרוח מצויה פשיעותא היא וכהיזקא דבידים דמי והכי אמרינן בפרק קמא לאתויי אבנו וסכינו וכו' והילכך אף על גב שהרוח תיקן את ההיזק כאן מחייבין ליה כאלו הוא עצמו עשאו בידים משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה וכי קתני כאן לבתו הרוח הרי כולן פטורין בלבתו רוח שאינה מצויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ע"כ.

בא אחר וליבה:    כלומר שלא היתה מתלבה עצמה וליבה הוא והלכה בליבויו הוא חייב וכולן פטורין שאין במעשיהן כלום בלתי המלבה. הרשב"א ז"ל.

ליבתה הרוח כולן פטורים:    פירש ר"י דברוח מצויה איירי וכו'. ואם תאמר כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים ואור דבכל דוכתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דליבתו הרוח דמתניתין דפטור ליהוי פירושיה ליבה וליבתה הרוח ואין בליבה כדי ללבות כדפטר ליה בברייתא בגמרא. והכי משמע לישנא דמתניתין דקאמר בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין ומשמע דכולם קאי אכל הנהו דלעיל מביא עצים ומביא עץ וליבה ואם כן הוי הכי פירושו ליבתו הרוח בהדי מלאכה כולן פטורין המביאין עצים ואור גם המלבה כיון שאין בליבוי כדי ללבות אלא אם כן רוח מסייעתו ומאי דקתני פטור במתניתין מפרש בברייתא ועל ברייתא אפרש טעמא דפטורא.

ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב וכו' כשאין הרוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי וכו' ככתוב בתוספות. ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין רגילות לבוי הרוח לסייעו ולא היה לו לחשוב שיתלבה אף על פי שאין בליבויו כדי ללבות לפי שיסתייע מליבוי הרוח ולכך כי איתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור כי זה לא היה לו להעלות על דעתו שיצטרף ליבוי הרוח עם שלו לסייעו דבכהאי גוונא לא שכיח שיצטרפו ולא היה לו ליזהר בכך יותר מברוח שאינה מצויה והכי קאמר אם יש בליבויו ובפני עצמה כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אף על פי שעל ידי רוח מצויה הועיל לו ליבויו לפי שלא היה לו ליזהר בזה משום דלא שכיח.

רבה אמר שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה והכי פירושא דברייתא אם יש בליבויו בינו ובין רוח מצויה כדי ללבות חייב לפי שמצטרף הרוח עמו כמו זורה ורוח מסייעתו ויש בליבויו כדי ללבות מקרי דחשיב כאלו עשאה הכל בפני עצמה ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא על ידי רוח שאינה מצויה שסייעתו נעשה הליבוי פטור דמרוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה. ר' זירא אמר כגון דצמיר צמורי לא נפח באור וכו' ככתוב בתוספות והוי טעמיה כעין טעמא דמצד אחד ומצד אחר דמילתיה דאביי. ובחנם דוחק ר"י לומר דליבתו הרוח כולם פטורים היינו ליבה וליבתו הרוח וברוח מצויה דיותר היה נראה לפרש דליבתו הרוח בפני עצמו ברוח שאינה מצויה וכו' ככתוב בתוספות בדיבור המתחיל ליבתו הרוח כולן פטורים.

וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורים תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניא אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייבין רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרין אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים שהוא בא. משמע דכולן פטורין דמתניתין משום דפעמים שאינו בא. ונלמד נמי משם לאפוקי מדברי האמוראים ולא מחייב מביא עצים ואור אפילו יכול להתלבות ברוח מצויה. ועוד דתימה גדולה לפירושו דמתניתין קתני סתם ליבתו הרוח כולן פטורין ולפירושו צריך לומר שאין ברוח כדי ללבות שאם היה ברוח כדי ללבות היה מתחייב אחרון של מביא עצים ואור.

על כן נראה כמו שפירשתי דליבתו הרוח היינו רוח שאינה מצויה וליבה וליבתו הרוח דגמרא בין במצויה בין שאינה מצויה דכיון שהרוח באה קודם שהתחיל הוא ללבות האש התחיל הוא והרוח ללבות בבת אחת כמו שמשמע הלשון כך שייך לפטור או לחייב בזה כמו זה וכל שאר הסוגיא כמו שפירשה ר"י. תוספות שאנץ.

וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ליבתו הרוח. כתוב בתוספות מדפריך עלה דברייתא וכו' אף על גב דרבא מוקי לה ברוח שאינה מצויה מכל מקום לאו סלקא דעתך למפרך אי לא דסתם מתניתין משמע ברוח מצויה משום הכי סלקא דעתך לפרושי ברייתא נמי ברוח מצויה.

עוד כתוב בתוספות ובאין בליבויו וכו' ולא ברוח וכו' דאי יש ברוח כדי ללבות המביא את האור היה לו להתחייב ומעתה גם המלבה צריך לומר דאין בו כדי ללבות דאי לאו הכי הוי ליה זה יכול וזה אינו יכול. וכן כתוב בתוספות משמע בירושלמי וכו' אומר רב נחמן דלרבה אינו ראיה דדילמא לעולם קאי אבא אחר וליבה ושוב בא רוח של אנסין. וטעות היא דכיון דסוף סוף אנו צריכים לומר דאיירי ברוח שאינה מצויה אם כן למה נדחוק לומר דקאי אבא אחר וליבה. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ליבתו הרוח כלומר רוח שאינה מצויה כולן פטורין והוא שבא הרוח לאחר מעשיהן וכולן דקאמר במתניתין אפילו המלבה וכגון שלא היה בליבויו כדי ללבות וכדתניא בברייתא דגמרא.

וגרסינן בירושלמי ליבתה הרוח כולן פטורין תמן אמרין ברוח של אונסין היא מתניתין אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב רבי יוחנן וריש לקיש תרווייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא וכו'.

ונראה לי דרוח שהעולם מתנהג בו לאו רוח מצויה היא דברוח מצויה היא לעולס חייב מביא אש או העצים אלא שהרוח שהעולם מתנהג בו לעתים ולאפוקי מן מאן דאמר תמן דאינן פטורין אלא בשליבתה הרוח של אונסין שהיא רוח סערה שאין העולם מתנהג בו שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות ולפיכך פטורים דלא הוי לאסוקי אדעתייהו כלל כשהביאו האש והעצים או שליבה מי שליבה אבל ברוח שהיא חזקה קצת יותר ממה שהיא מצויה תדיר שהיא רוח היום חייב שהיה לו לחוש שמא תבוא שפעמים שהוא בנוהג שבעולם. ואתו רבי יוחנן וריש לקיש למימר כל שנשבה הרוח לאחר מעשיהן אם הוא יותר מרוח המצויה תדיר פטורין דלא הוו להו לאסוקי אדעתייהו שפעמים אינה באה אבל רוח מצויה כולם מודים שהם חייבים. ע"כ.

אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל ליבתו הרוח הרי כולן פטורין ואף על גב דאש כשהולך ברוח מצויה ומזיק חייב התם הוא אחר שנעשה האש דברי היזקא כי אזיל ברוח מצויה חייב אבל עד שלא נעשה האש והרוח עושה אותו נמצא שהרוח הוא שעשה הנזק לגמרי. ע"כ.

וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ליבתו הרוח כולן פטורין. בירושלמי פליגי דגרסינן התם תמן אמרין מתניתין ברוח של אונסין פירוש ברוח שאינה מצויה אבל ברוח שהעולם מתנהג בו פירוש היינו רוח מצויה חייב. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברוח שהעולם מתנהג פטור פעמים הוא בא פעמים אינו בא.

ויש לתמוה למאן דאמר דאיירי ברוח מצויה אמאי פטור הא כל חיובא דאש הוא על ידי דבר אחר דהיינו רוח מצויה כדאמרינן אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכן הכופף קמת חבירו בפני הדליקה ואמטייה ברוח מצויה דמחייב. ויש לומר דהני מילי היכא שכבר נעשה האש מלובה ששם האש עליו ואינו צריך רק הולכת הרוח דאבנו סכינו ומשאו מצויין להזיק ואינן מחוסרים רק הולכה אבל בזמן שהאש מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו לא קרינן ביה המבעיר את הבערה ולכך לא מחייב אף על גב דיכול להדליק על ידי רוח מצויה.

ובתוספות הקשו מההיא דלעיל פרק קמא דאמרינן דגחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא פירוש אף על גב שמתנדנדת בטלטול של חרש מעמיא עמיא ואזלא הא אם היה דרכה להתלבות על ידי טלטול של חרש היה המוסרה חייב אף על פי שמסרה לו בלא ליבוי הכא נמי לחייב אף על גב דמחסרה ליבוי כשמסרה לו כיון שמתלבה ברוח מצויה. מיהו יש ליישב דלא דמי למסירת חרש דהוה מחייב אי דרכה להתלבות פירוש בנדנודו של חרש דהכא נמי אי היה הרוח מצויה בעולם בשעה שהביא הגחלת יכול להיות דמחייב דאז הוי דמי למסירת החרש אבל הכא כיון שבשעה שהביא הגחלת עדיין לא היה נושבת הרוח מצויה ולאחר מכאן הוא דבאה רוח מצויה וליבה הגחלת ודאי לא מחייב כדאמרינן בירושלמי דפעמים שאינה באה ולכך לא מקרי מבעיר בהכי. ולא דמי למסירת החרש דהתם החרש היה בעולם ודמי להיכא דכבר באה הרוח בעולם דהתם מחייב. כך נראה למורי שיחיה. ולפי פירוש זה רישא דמתניתין אחד הביא את האור המביא את האור חייב מיירי שהאור היה מלובה והא דקתני בתר הכי בא אחר וליבה מיירי שהאור שהביא הראשון לא היה מלובה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו שנים שהדליקו אחד הביא את האור והשני את העצים או הראשון הביא עצים והשני אור והניחו שם השני שהוא גומר חייב אם נתלבה ברוח מצויה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה הכי. מיחזי מלישנא דמתניתין דקתני המביא את האור חייב ולא קתני אם ליבה אלמא דאף על גב דלא ליבה נמי חייב כיון שנתלבה ברוח מצויה.

ליבתו מעט ואין בו כדי להדליק לגמרי ובאה רוח שאינה מצויה וליבתו פטור. ליבתו רוח מצויה והלכה והזיקה חייב דהוה ליה לאזדהורי. מדברי הר"מ ז"ל נראה שסובר דליבה וליבתה רוח אפילו רוח שאינה מצויה אף על פי שלא היה בליבתו כדי ללבות שחייב הוא דגרמא בנזקין חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח מצויה חייב ואם נתלבתה מעצמה ברוח שאינה מצויה פטור. מכל מקום ממסקנא שמעתא משמע דאפילו ליבה וליבתו רוח מצויה אם אין בליבתו כדי ללבותה שהוא פטור והכי אוקמה רב אשי דהוא בתרא ופליג עליה דרבא דאוקמה כשליבתו רוח שאינה מצויה וצריך עיון. ע"כ.

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה לא שנו וכו':    דפטור מדיני אדם אלא שמסר לחרש שוטה וקטן גחלת דכיון דדרכה של גחלת לעמויי לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שילבה אותה החרש וכשילבה אותו נמי לאו מעשה השולח גרמו אבל שלהבת חייב שדרך שלהבת להתארך ולדלג ברוח מצויה ממקום למקום. ורבי יוחנן קרי לשלהבת נמי גרמא בעלמא שהרי השלהבת לא תעמוד רגע אחד אלא אם כן יהיו עצים מזומנים לה תדיר תדיר והוא לא הניח ביד החרש עצים קטנים או גדולים שישים על השלהבת שלא תכבה ותתבשל בה תבשיל אלא שהחרש הולך לו לקושש קש לבשל התבשיל שעל גבי הכירה. ה"ר יהונתן ז"ל.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל לדעת רבי יוחנן לא סוף דבר שמסר לו גחלת שיכול לומר שעשויה היא לכהות ולכבות אלא אפילו מסר לו שלהבת כגון אבוקה וכיוצא בה פטור אף זו עשויה להכבות עד שימסור לו שלהבת באבוקה או בנר דולק ועצים דקים שהאור מתאחז בהן. וסילתא וגווזא האמורה בגמרא הכל אחד ופירוש קוצים ועצים דקים שבכיוצא בזו מעשיו גרמו. ויש מפרשים סילתא בקעת גסה להעמיד האור עד אותו מקום ומכל מקום הכל לפי מרחק המקום ולמראות עיני הדיין. ולדעת ריש לקיש אף בשלהבת לבד חייב לא נאמר שפטור אלא בגחלת וליבה החרש. וכבר ביארנו בפעם אחרת שגדולי המחברים פסקו כריש לקיש ורוב מפרשים פסקו כרבי יוחנן. ע"כ.

וכתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו אמר ריש לקיש לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה שהוא עשה כל הנזק לגמרי אבל מסר לו שלהבת חייב פירוש ואף על פי שבא החרש והרבה בעצים והגדיל המדורה מאי טעמא מעשיו דידיה קא גרמו. ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת כלומר ובא החרש והגדיל המדורה פטור מאי טעמא צוותא דחרש קא גרים עד דמסר ליה גווזא וסילתא ושרגא דהשתא אף על גב דמדליק להו חרש חייב דכיון דהוא יהבינהו ליה מעשיו חשבינן להו. אבל מודה רבי יוחנן כשבא החרש והוליך האש לגדיש והדליק את הגדיש שהפקח חייב דהוה ליה ככלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דהיכא דפשע בעל גחלת בגחלתו חייב. הכי מסתברא לי והכי פרישנא לעיל. ע"כ.