שולחן ערוך אבן העזר/הלכות יבום

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

הלכות ייבום
איזה נקרא זרע קימא לפטור מן היבום
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שמת אחיו מאביו ולא הניח זרע, מצוה ליבם את אשתו, בין שהיא אשתו מן הנשואין בין שהיא אשתו מהארוסין, דכתיב: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה):

סעיף ב[עריכה]

זה שנאמר בתורה: "ובן אין לו" (דברים כה, ה), אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת, עד סוף כל הדורות, בין מאשה זו בין מאשה אחרת, אפלו היה לו זרע ממזר או ע" א, הרי זה פוטר את נשיו מן החליצה ומן היבום. אבל בנו מהשפחה או מהנכרית, אינו פוטר אפלו נתגיר או נשתחרר הבן (פ"א מהל' ייבום וחליצה). ויש אומרים דהני מלי בנו משפחה אחרת, אבל בנו משפחתו, פוטר:

סעיף ג[עריכה]

אפלו היה הזרע גוסס או פצוע ממכות שאי אפשר לו לחיות, פוטר:

סעיף ד[עריכה]

מי שמת והניח אשתו מעברת, אם הפילה, הרי זו תתיבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם, אפלו מת בשעה שנולד, הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום. אבל מדברי סופרים, עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים גמורים.

הגה: יש אומרים דבזמן הזה אפלו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קימא. ואף על גב דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים (ב"י בשם הרשב"ץ). מיהו, חדשי העבור כל אחד שלשים יום, ולא חשבינן להו כסדר השנים (כן משמע שם).

אבל אם לא נודע לכמה נולד, אם חיה ל' יום, הרי זה ולד קימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהיבום. ויש אומרים דוקא שגמרו שעריו וצפרניו (טור), וכן נראה לי.

ואם מת בתוך שלשים, אפלו ביום השלשים, בין שמת מחלי בין שנפל מהגג או אכלו ארי, הרי זו ספק נפל ספק בן קימא, וצריכה חליצה מדברי סופרים, אבל לא תתיבם. ויש אומרים דאפלו אם נולד מת, ואפלו אם יש להסתפק שכלו חדשיו, חולצת ולא מתיבמת (טור בשם הר"פ):

סעיף ה[עריכה]

אם אין ידוע שכלו לו חדשיו אלא על פיה, אינה נאמנת. יבמה שנשאת לשוק, ועדים מעידים שהולד שילדה אחר מות בעלה חיה שלשים יום, ועדים אחרים מכחישין ואומרים שלא חיה שלשים יום, מתרת לבעלה ואינה צריכה חליצה. ואם אין עדים מעידים שחיה ל' יום, וגם אין עדות ברורה שלא חיה ל' יום, אלא קול לעז, לא אסרינן לה בקלא דבתר נשואין:

סעיף ו[עריכה]

האומר: זה בני או יש לי בנים, נאמן לפטר את אשתו, אפלו החזק באחים. ויש אומרים שאם יש עדים שיש לו אחים, אינו נאמן אחר כך לומר שיש לו בנים:

סעיף ז[עריכה]

אמר בשעת קדושין או אחר כך, (כן משמע מהר"ן), יש לי בנים ובשעת מיתה אמר: אין לי בנים, אינו נאמן לאסרה. ויש מי שאומר שחולצת ולא מתיבמת:

סעיף ח[עריכה]

נאמן עד אחד להעיד שנתן לבעלה בן, להתירה לזר. ויש חולקין (בב"י משם הראב"ד והרא"ש):

סעיף ט[עריכה]

מי שזנה עם אשה, בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר: זה העבר ממני הוא, ואפלו היא מודה לו, הרי זה ספק, וחולצת ולא מתיבמת.

ואם היו חבושין בבית האסורים, שודאי הוא ממנו, פוטר (מרדכי פרק כיצד). ויש אומרים אפלו בזונה אחרת המיחדת לו (המ"מ פ"ג):

סעיף י[עריכה]

האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעלך, מתרת לנשא לשוק:

סעיף יא[עריכה]

הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי ואחר כך מת בני, נאמנת. אבל אם אמרה: מת בני ואחר כך מת בעלי, אינה נאמנת להתיבם, אלא חולצת ולא מתיבמת:

סעיף יב[עריכה]

הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה: נתן לי בן במדינת הים, ומת, ואחר כך מת בעלי, נאמנת. אבל אם אמרה: מת בעלי ואחר כך מת אותו הבן, אינה נאמנת, וחולצת ולא מתיבמת. במה דברים אמורים, כשהיתה פסולה לכהנה, או שאמרה: במערה היינו כשמת ולא היה שם אדם שיעיד. אבל אם אין הדבר כן, לא תחלץ ולא תתיבם עד שיבאו עדים:

סעיף יג[עריכה]

הלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו שנים ואמרו לה: מת בעלך, הרי זו לא תחלץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ואם היתה אסורה לכהנה מתחלה, הרי זו חולצת לאחר ט' חדשים:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני גרים ומשומד, ואיזה נקרא אח ליבום
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שיש לו אח מאביו, אפלו הוא ממזר או עובד ע" א, ואפלו הוא קטן, משיצא ראשו ורבו לאויר העולם קדם שימות אחיו, הרי זה זוקק (פי' קושר, מענין "אסורים בזקים" (איוב לו, ח)) את אשתו ליבום. אפלו הוא גוסס או פצוע מכות שאינו יכול לחיות מהם, לא תנשא כל זמן שהוא חי. אבל אם הוא אחיו מאמו, או שנולד אחר מותו, יבמתו מתרת לשוק. וכן אם היה לו אח מהשפחה או מהנכרית, אינו זוקק את אשתו, אף על פי שהיתה לדתו בקדשה, הואיל והורתו היתה שלא בקדשה:

סעיף ב[עריכה]

אפלו קרוב, או אשה, או עבד, או קטן שהוא מכיר ונבון, נאמנים לומר: זה פלוני אחי פלוני מאביו, וזו היא יבמתו, וחולצים או מיבמים על פיהם:

סעיף ג[עריכה]

גרים שנתגירו ועבדים שנשתחררו, אין להם אחוה כלל, אפלו אחד מהם הורתו שלא בקדשה ולדתו בקדשה, והשני הורתו ולדתו בקדשה. ואפלו הם תאומים ונולדו בקדשה, אין להם אחוה עד שיהיו שניהם הורתם ולדתם בקדשה:

סעיף ד[עריכה]

נפלה לפני יבם משמד, יש מי שמתיר אם היה משמד כשנשאה אחיו; ואין לסמך עליו.

הגה: מיהו, אם עברה ונשאת בלא חליצה, כי לא ידעה שהיה לה יבם, ואחר כך נודע שיש לה יבם משמד, לא תצא (מהר"י מינץ סי' י"ב). ויש אומרים דוקא אם חלץ לה לבסוף (מהרי"ו סי' נ"ד ובנימין זאב). היו לה שני יבמים, אחד משמד והוא הגדול, ואחד קטן והוא ישראל, לא תחלץ אלא מן הישראל; ואפלו בדיעבד לא מהני מן המשמד (כן השיב מוהר"ם וכ"כ מהרא"י ומהרי"ק). אבל אם הוא אנוס, מהני בדיעבד (ריב"ש סימן א'). והמקדש אשה ויש לו אח משמד, יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפל לפני המשמד ליבום שלא תהא מקדשת (מהרא"י ברי"ן):

סעיף ה[עריכה]

אם המת היה משמד, אשתו זקוקה לאחיו. והוא הדין זרעו שיש לו מישראלית (ב"י וד"ע):

סעיף ו[עריכה]

לא היה מחזק באחים, ואמר: יש לי אחים, אינו נאמן. בא אחד ואמר: אני אחיו, אינו נאמן; ואפלו עד אחד או קרוב מעיד עליו שהוא אחיו, אינו נאמן להוציאה מחזקתה:

סעיף ז[עריכה]

היה מחזק באחים, ואמר בשעת מיתתו: אין לי אחים, אינו נאמן. וכן אם אמר על מי שהחזק אחיו, אין זה אחי, אינו נאמן:

סעיף ח[עריכה]

לא היה מחזק באחים, ויצא קול שיש עדים שיעידו שיש לו אחים, והעדים במדינה אחרת, אפלו אמר הוא בשעת מיתתו: אין לי אח, הרי זו חוששת, ותמתין עד שיבאו עדים שאמרו, וישאלו:

סעיף ט[עריכה]

אשה שאין לבעלה בן ולא אח, וחמותה וחמיה במדינת הים, ומת בעלה, מתרת לנשא; ולא חישינן שמא ילדה חמותה זכר והיא זקוקה לו. אבל אם יצאתה חמותה מכאן מעברת, חוששין שמא ילדה זכר והיא זקוקה לו:

סעיף י[עריכה]

אשה שמת בעלה, והיה לו בן במדינת הים, הרי זו מתרת לזר, ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה.

יבם אסור לדור עם חלוצתו, אם לבו גס בה, כמו ארוס וארוסתו (תשובת הרשב"א סימן ר"ט); ודוקא לאחר שחלץ, אבל קדם שחלץ, שרי (מהר"ם פדוואה סי' ז'):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

באיזה אופן אשה נאמנת להתיבם, ואם עד אחד נאמן
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כשם שהאשה נאמנת לומר: מת בעלי, שתנשא; כך נאמנת לומר: מת בעלי, שתתיבם, והיבם נכנס לנחלה על פיה. אבל אינה נאמנת לומר: מת יבמי, שתנשא לשוק. ואין האיש נאמן לומר: מת אחי ואיבם את אשתו. לפיכך, הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או מת יבמי ואחר כך מת בעלי, אינה נאמנת:

סעיף ב[עריכה]

הלכה היא ובעלה למדינת הים לבד, ובאה ואמרה: נתן לי יבם ומת, בין שאמרה: מת בעלי ואחר כך מת יבמי, בין שאמרה: מת יבמי ואחר כך מת בעלי, נאמנת:

סעיף ג[עריכה]

נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה, ומתיבמת על פיו; או שמת יבמה, שתנשא לשוק; או לומר: מת בעליך ואחר כך מת בנך; ואפלו עבד או שפחה או אשה או כותי מסיח לפי תמו, או עד מפי עד, נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל, ודין עדות זו כדין אותו עדות לענין עדים המכחישים זה את זה במיתת היבם לכל דבר.

הגה: ויש אומרים דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה, להתירה לעלמא:

סעיף ד[עריכה]

חמש נשים שאינן מעידות זו לזו שמת בעלה, כך אינן מעידות שמת יבמה:

סעיף ה[עריכה]

שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו אומרת מת בעלה, וזו אומרת מת בעלה, זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו, שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה, כמו שנתבאר. היה לאחת מהן עד שמת בעלה, זו שיש לה עד אסורה מפני יבמה, וזו שאין לה עד מתרת, שהרי העיד העד שמת יבמה, והיא נאמנת לומר שמת בעלה. היו לזו בנים ולזו אין בנים, ולשתיהן אין עדים, זו שאין לה בנים אסורה, וזו שיש לה בנים מתרת:

סעיף ו[עריכה]

לא היו להם לא עדים ולא בנים, והיו כאן יבם או יבמים ויבמו אותן, ומתו גם הם בלא בנים, ואין להם אחים אחרים, אסורות להנשא לזר כמו שהיו בתחלה. אבל אם הניחו אלו בנים, או שגרשום בגט, מתרות להנשא לזר:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

יבמה שנתקדשה לזר אם יש זיקה לאסר בקרובותיו
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הזקוקה ליבם שנתקדשה לאחר בשוגג, נותן לה הזר שקדשה גט, ויבמה מיבם או חולץ. אם היה יבמה כהן, שאינו יכול לשא גרושה, תצא מהזר בגט, כדי שלא יהא חוטא נשכר, וחולץ לה יבמה. ואם חזר הזר שגרשה מהארוסין, ונשאה אחר שחלץ לה יבמה, אין מוציאין אותה מידו.

הגה: ויש אומרים דאפלו חזר ונשאה, מוציאין אותה מידו, הואיל ונתקדשה לו באסור. ודוקא אם קדשה במזיד, אבל אם קדשה בשוגג, שלא ידעו שהיה לה יבם, אם רוצה היבם ליבם, צריך המקדש לגרשה; ואם רוצה היבם לחלץ, חולץ לה ונשאת למקדש, וצריך לחזר ולקדש אותה אחר שחלץ לה יבמה (ר"ת); וכן נראה לי עקר. ויש אומרים דוקא בשוגג גמור, שלא ידעו שיש כאן יבם. אבל היה כאן יבם, אלא שהיה סבורה שמת, כי כן יצא הקול, תצא מן המקדש (ת"ה סי' רכ"ב):

סעיף ב[עריכה]

נשאת לזר, אפלו בשוגג, מוציאה בגט, ואפלו היו לו בנים ממנה; ונאסרה עליו ועל יבמה, וי"ג דרכים שנתבארו בסימן י"ז בה, אלא שאין הולד ממזר. ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן. ויבמה חולץ לה, ואחר כך תהיה מתרת לאחרים. ועין לעיל סימן קנ"ז סעיף ד':

סעיף ג[עריכה]

שומרת יבם שזנתה, לא נאסרה על יבמה, אם הוא ישראל. ויש אומרים דאסורה לבועל משום קנסא (נ"י פרק האשה):

סעיף ד[עריכה]

נתיבמה בטעות, כגון ששמעה שמת בעלה, ואחר כך בא; אם היתה נשואתו, אינה צריכה גט מהיבם, ומתרת לבעלה. ואם היתה ארוסתו, צריכה גט מהיבם ואסורה לבעלה (טור):

סעיף ה[עריכה]

היבם אסור בקרובות זקוקתו, אפלו מתה קדם שיבם או יחלץ, בין שהוא יבם אחד, בין שהם שני יבמים. ואפלו ספק אם זקוקה או לא, אזלינן לחמרא (טור). לפיכך, אם קדש אחד מהם אחות זקוקתו, אסור לו לכנסה, מפני שהיא כאחות ארוסתו, עד שייבם אחיו או יחלץ לזקוקה ותפקע הזקה. ויש אומרים דדוקא בקדשה, אבל אם כנסה, פקעה לה זקה ומתר לבא עליה קדם שייבם או יחלץ אחיו.

הגה: ויש אומרים דעכשו בזמן הזה דאכא חרם רבנו גרשם שלא לשאת שתי נשים, אם נפלה לאחד שומרת יבם, אסור לשא אחרת עד שיחלץ ליבמתו (ר"י מינץ). ודוקא שלא היתה משדכת לו כבר, אבל אם היתה משדכת לו כבר, מתר לכנסה (הגהות מרדכי דכתבות):

סעיף ו[עריכה]

קדש אשה, ואחר כך מת אחיו שהיה נשוי אחותה, כונס את אשתו:

סעיף ז[עריכה]

קדש אחות זקוקתו, ואחר כך מת אחיו שהיתה גם כן זקוקה לו, ולא נשארה זקוקה אלא לזה, מוציא ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה; ואם מתה ארוסתו, חוזרת היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קס (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קס | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב מזונות היבמה וקבורתה, ודין נכסיה וירושתה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

יבמה, שלשה חדשים (הראשונים), נזונת משל בעלה ומעשה ידיה ליבם; מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. עמד בדין לאחר שלשה חדשים (ריב"ש סימן ק"ד) ותבעתו ליבם או לחלץ לפני בית דין, ונתרצה ליבם וארעו אנס, שחלה או שהצרך לברח מחמת ממון או מחמת מרדין, חיב במזונותיה בלא שבועה:

סעיף ב[עריכה]

הניחה מעברת, הרי זו נזונת עד שתלד. ילדה ולד של קימא, הרי זו נזונת כל ימי אלמנותה, כשאר כל הנשים:

סעיף ג[עריכה]

נפלה לפני יבם קטן, אין לה מזונות עד שיגדל.

הגה: ילדה ספק נפל, שדינה לחלץ ולא להתיבם, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ו, נוטלת כתבתה מיד (הג"מ). יש אומרים הא דאינה נזונת משל יבם קטן, הינו מנכסיו, ואפלו נדוניא שהכניסה לבעלה והחזיק בה; אבל לא החזיק בנדוניא שלה, כגון שעדין מנחת ביד שליש, נזונת מנדוניתה, כל שכן במקום שהיא אומרת שיתנו הנכסים לידה והיא רוצה לקים הקרן עד שיגדל הנער ולזון מן הרוח, שנותנין המעות לידה (שם בשם הרי"ף):

סעיף ד[עריכה]

מעשה ידיה שלה לעולם, אפלו היא נזנת. ודוקא לאחר שלשה חדשים (ד"ע):

סעיף ה[עריכה]

נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם, מוכרת ונותנת, וקים, שאין ליבם בהם כלום עד שיכנס. ואפלו עשה בה מאמר. והוא הדין אם נשארת אלמנה מן הארוסין, ונפלו לה בעודה ארוסה, שמוכרת ונותנת, וקים, דלא עדיף יבם מבעל:

סעיף ו[עריכה]

אין ליבם פרות בנכסי מלוג של שומרת יבם. ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, אין לו בפרותיהם אלא מחצה. ויש מי שכתב, שגם בהם אין לו פרות כלל, עד שיכנס.

הגה: והראשון עקר. ויש אומרים דאפלו נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה דינן כנכסי צאן ברזל, ויחלקו בפרות (הרמב"ן והר"ן פרק האשה). וכן יחלקו בירשתה, אם מתה. ובמקום שהפרות שלה, כך יכולה למכר בקרקע כפי חלקה בפרות:

סעיף ז[עריכה]

מתה כשהיא שומרת יבם, יורשיה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל. וכן אם נתן לה היבם מתנה, יורשיה יורשין אותה (מהר"ם פדוואה סימן י"ז). ויורשי הבעל יורשים עקר כתבה ותוספת וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל חיבים בקבורתה.

הגה: ויש אומרים דכל נכסי צאן ברזל שלה הם בחזקת יורשי הבעל, כמו הכתבה (ר"ת והרא"ש), ואין מוציאין מידם אם הם מחזקים (כ"כ הר"ן בתשובה). וכל זה במקום ובזמן שאין כופין לחלץ, אבל במקום ובזמן שכופין לחלץ, אם כן לא היתה ראויה להתיבם, יש אומרים דאין הנכסים בחזקת יבם, ולכך אם מתה אינה יורשה; ולכך, במדינות שכופין לחלץ, אינו יורשה לדעת זה (מהרי"ק שרש צ"א). ולענין מי נקרא יורשי הבעל, צריך עיון, כי יש אומרים שהיבם הוא יורש אף על גב דאביהם עדין חי, והוא קודם בירשת הבעל לכל יוצאי ירכו (מהרי"ו סימן מ"א והר"ן פרק האשה ומהר"ם פדוואה סימן י"ז). ויש אומרים דהאב יורש, דמיד שמתה היבמה פקעה זקת יבמים, ונפלה הירשה לפני הקודם בירשת הבעל (מהרי"ק שרש צ"א). ואף על פי שהסברא נותנת כסברא האחרונה, וכן משמע קצת לשון "יורשי הבעל", אבל סוגית הגמרא והירושלמי פרק האשה שנפלו משמע שהיבם יורש השומרת יבם, ואם כן אין לאב חלק בירשתה, וכסברא הראשונה. ואם היבמים רבים, עין לקמן סי' קס"ה:

סעיף ח[עריכה]

ראובן שמת, ולו שתי נשים ונשארו זקוקות ליבם, ומתה אחת מהן, אין ליבם שום טענה בנכסים, לפי שהשניה בפניו.

הגה: ספק שומרת יבם שמתה, אין יורשי הבעל יורשין אותה, דהם ספק ויורשיה ודאי (ב"י בשם הרשב"ץ), ואין ספק מוציא מידי ודאי כדלקמן סימן קס"ג:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

מי שהיו לו אחים רבים ונשים רבות שמתו אחיו ונפלו נשותיהם לפניו
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שהיו לו נשים רבות, ומת, ולו אח, ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת כלן, ואין היבם יכול ליבם אלא אחת מהן:

סעיף ב[עריכה]

היו בהן פסולות לכהנה, אם בא לחלץ אינו חולץ אלא לפסולה ולא לכשרה:

סעיף ג[עריכה]

היו לו אחים רבים, ונפלו נשותיו לפניהם, אחד מיבם או חולץ לאחת מהיבמות, והתרו שאר הצרות:

סעיף ד[עריכה]

מצוה על הגדול ליבם או לחלץ. לא רצה או שאי אפשר לו לחלץ או ליבם כגון שהיה נשוי אחותה (ריב"ש סי' קנ"ט), חוזרין על כל האחים זה אחר זה דרך גדילתן. לא רצה, חוזרים אצל הגדול ואומרים לו: עליך המצוה, או חלץ או יבם. לא רצה לא לחלץ ולא ליבם, כופין אותו לחלץ ואין כופין אותו ליבם.

הגה: ואפלו אם נשבע הגדול שלא ליבם ולא לחלץ, כופין אותו ולא לקטן. ומכל מקום מתירין השבועה לגדול, אף על פי שאינה חלה, משום מראית העין (שם בריב"ש):

סעיף ה[עריכה]

אמר הגדול: המתינו עד שיגדיל אחי הקטן, או שהיה אחיו חרש ואמר: המתינו עד שיבריא, או שהיה אחיו גדול ממנו במדינת הים ואמר: המתינו עד שיבא, אין שומעין לו:

סעיף ו[עריכה]

לא רצה הגדול ליבם אלא לחלץ, והקטן ממנו רוצה ליבם, ביאת קטן עדיפא. אבל אם אין שניהם רוצים ליבם, אלא לחלץ, חליצת הגדול עדיפא.

הגה: ועין לקמן סימן קס"ה דבזמן הזה מצות חליצה קודמת. ואפלו למאן דאמר יבום קודם, אם היא אינה חפצה ביבום רק בחליצה, חליצת הגדול קודם (תה"ד סימן ר"כ):

סעיף ז[עריכה]

אף על פי שמצוה בגדול ליבם, אם קדם הקטן ויבם זכה.

הגה: והוא הדין אם חלץ לה הקטן, מהני בדיעבד (עין שם). אבל לכתחלה צריכה להדר אחר הגדול, ולתת לו חלקו בממון, כמו שיתבאר לקמן סי' קס"ה:

סעיף ח[עריכה]

היו לו ארבעה אחים, ומתו, ונפלו נשותיהם לפניו, אם הוא עשיר ויכול לזונן, אם ירצה ליבם את כלם, מיבם; ואם לאו, חולץ למי שירצה מהן, ומיבם למי שירצה מהן, אחת מכל בית:

סעיף ט[עריכה]

יבמה שנשארה זקוקה לשני אחים, והגדול הוא מאנוסי הזמן, והשני יהודי, היהודי קודם לחלץ. ואם קדם האחר וחלץ, התרה לשוק. ועין לעיל סימן קנ"ז סעיף ד':



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני צרת היבמה וקרובותיה
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הכונס את יבמתו, נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים, בעשה:

סעיף ב[עריכה]

החולץ ליבמתו, נאסרה החלוצה וצרותיה עליו ועל שאר האחים, בעשה:

סעיף ג[עריכה]

החולץ ליבמתו, אסור מדרבנן בקרובותיה, אפלו בשניות. וכן היא אסורה בקרוביו. אבל האחים מתרים בכל קרובותיה. ואפלו לא חלץ לה אלא מספק, אפלו הכי אסור בכל קרובותיה (מרדכי ריש החולץ):

סעיף ד[עריכה]

מתר אדם לשא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה:

סעיף ה[עריכה]

אסור לשא צרת קרובת חלוצתו:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

המיבם זוכה בנכסי המת, וטענת בני היבם
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

המיבם את יבמתו, זוכה בנכסי המת ועומד במקומו לטל חלקו בנכסי אביהם. ואפלו גרשה אחר כך מיד (נ"י פרק החולץ), ובלבד שהיתה ראויה לו ליבם. ודוקא במחזק, כגון שמת אביהם ואחר כך מת אחיו קדם שחלקו; אבל לא בראוי, כגון אם מת אחיו ואחר כך אביהם. ואפלו במחזק, אינו נוטל אלא בגוף הנכסים, אבל אם השביחו הנכסים, אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח, אפלו אם שבחו אחר יבום, קדם חלקה.

הגה: יש אומרים דכל שמקרי ראוי גבי בכור, מקרי גם כן ראוי אצל יבם (ריב"ש ס' ת"ע). ויש אומרים דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי, רק שאינו נוטל בראוי של אביו, אם מת אחר אחיו (מהרי"ו סי' מ"א); והסברא ראשונה נראה עקר:

סעיף ב[עריכה]

החולץ ליבמתו, הרי הוא כאחד משאר האחים לנחלה. ואם האב קים, הוא יורש הכל; ואם מת, יחלקו האחים ביניהם.

הגה: ואפלו רצה ליבם, אלא שהיא לא רצתה, וחלץ לה, אין לו בנכסים רק כשאר יורש (ת"ה סימן ר"כ). ואפלו קדם שחלץ, אם תפס האב ואמר: קים לי כמאן דאמר מצות חליצה קדם ועל כרחן של אחים יצטרכו לחלץ, אין מוציאין הנכסים מידו (מהרי"ק שרש ע"ג וצ"א). וכל זה מדינא, אבל כבר יש תקנה שהחולץ יש לו חצי הנכסים, ועין לקמן סי' קס"ה:

סעיף ג[עריכה]

יבם היבם בתוך שלשה חדשים, וילדה לסוף תשעה חדשים, ספק אם הוא בן תשעה חדשים לראשון, או בן שבעה לשני, ותובע הספק נכסי המת, שאומר שהוא בנו; והיבם אומר: אני יורשו כי אתה בני, יחלקו היבם והספק ביניהם; אפלו אם אחד מהם מחזק, אין חוששין לחזקתו. ואם מת הספק קדם חלקה, יחלקו הזקן והיבם. ויש מי שאומר, שאם אין אבי המת קים, יטל היבם הכל:

סעיף ד[עריכה]

ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי המת, הוא אומר: אני בן המת ואטל הכל, והם אומרים: אחינו אתה ואין לך חלק אלא כאחד ממנו, החלק שהם מודים לו יטל, והשאר יחלקו ויטל הוא חצי והם חצי. ויש מי שאומר, שכל הנכסים חולקים בשוה, הוא מחצה והם מחצה:

סעיף ה[עריכה]

ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם, לאחר שחלק היבם בנכסי המת, ואומר הספק: אם אחיכם אני תנו לי חלק ומה שלקחתי מנכסי המת עם אביכם אחזיר ונח הכל, ואם איני אחיכם תחזרו לי נכסי אבי שלקח אביכם, אין חוששין לדבריו:

סעיף ו[עריכה]

ספק והיבם שבאו לחלק בנכסי הזקן, ואומר הספק: אני בן המת ויש לי לטל החצי, אין שומעין לו:

סעיף ז[עריכה]

ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי הזקן, ואומר הספק: אני בן המת ויש לי לטל החצי, והם אומרים: אתה אחינו ואין לך אלא השליש, החצי שהוא מודה להם יטלו, והשליש שהם מודים לו יטל, והשתות הנשאר יחלקו, יטל הוא חציו והם חציו:

סעיף ח[עריכה]

זקן ויבם בנכסי ספק או ספק וזקן בנכסי יבם, חולקים:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שהיבמה לא תתיבם ולא תחלוץ תוך שלשה חדשים, ודין אם נתיבמה ונמצאת מעוברת
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

היבמה לא תחלץ ולא תתיבם עד שיהיו תשעים יום ממיתת הבעל, חוץ מיום המיתה ויום היבום או החליצה. ואם יבם או חלץ תוך זמן זה, ולא נמצאת מעברת, הרי זו נפטרה ואינה צריכה כלום; אבל לא תנשא לאחר אף על פי שחלצה, עד שישלימו תשעים יום למיתת הבעל. ואם מת היבם תוך התשעים יום או אחריהם, יש אומרים שצריכה להמתין תשעים יום אחר מיתתו. ואם היו שני יבמים ומת אחד מהם, מתרת להתיבם לשני תוך תשעים יום למיתתו של זה.

הגה: ויש אומרים דכל שחלצה תוך ג' חדשים, בין נמצאת מעברת והפילה, או לא נמצאת מעברת, הוה לה חליצה פסולה וצריכה חליצה אחרת מכל האחין (הגהות מרדכי סוף גטין). ועין לקמן סימן ק"ע סעיף ה':

סעיף ב[עריכה]

החולץ ליבמתו ונמצאת מעברת, וילדה, אם הולד של קימא אין החליצה כלום, הוא מתר בקרובותיה, ולא פסלה מהכהנה, ואם הפילה או ילדה ולא חיה שלשים יום, צריכה חליצה אחרת, שחליצת מעברת לא שמה חליצה, וחולץ לה הוא או אחד משאר אחין. ויש אומרים שלא יחלץ לה הוא אלא אחד משאר האחין (טור בשם הרא"ש):

סעיף ג[עריכה]

ביאת מעברת נמי לא שמה ביאה. לפיכך, הכונס או חולץ ליבמתו תוך שלשה חדשים, ולה צרה, לא תנשא עד שתלד זו או שמא תפיל ולא היתה הביאה או החליצה כלום, והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:

סעיף ד[עריכה]

היבמה לא תתיבם בעת נדתה, אבל חולצת היא. ואם עבר ויבם ובא עליה בעת נדתה, קנאה:

סעיף ה[עריכה]

הכונס את יבמתו ונמצאת מעברת, מפרישים אותם וממתינים לה, אם הפילה יחזר ויקים.

הגה: ויש אומרים דוקא שכנסה קדם שהכר העבר, אבל אם כנסה משהכר העבר צריך להוציאה אף על פי שהפילה (נ"י פרק החולץ). וכשמקימה, צריך לחזר ולבעל, דביאת מעברת לא שמה ביאה (ב"י בשם רבי' ירוחם). ואם רצה להוציאה, צריכה גט וחליצה:

סעיף ו[עריכה]

ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו חדשיו, קרוי נפל. ואם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו חדשיו, אפלו מת ביום שנולד, הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מתרת לאחרים. ואם נתקים הולד שלשים יום אחר שנולד או שכלו לו חדשיו (המ"מ), הרי זה ולד של קימא, ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערוה עליו:

סעיף ז[עריכה]

ילדה ולד של קימא לאחר ששה חדשים משנתיבמה, הרי זה הולד ספק אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון. לפיכך, יוציא בגט, והולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, ונתעברה וילדה, אותו ולד ספק ממזר:

סעיף ח[עריכה]

כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זקת יבם אם לאו, כגון יבמה שילדה ולד שלא נודע שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום או ביום ל', שדינה שתחלץ מספק מדבריהם כמו שנתבאר, אם הלכה ונתקדשה לאחר או נשאת קדם חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה. ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק דבריהם. והוא הדין אם אין היבם כאן, שלא תצא מבעלה ישראל, ומתרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה (ר"י מינץ בתשובה). גרשה הכהן או מת, הרי זו חולצת לכתחלה, ואחר כך תהיה מתרת לאחרים:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

איזה מהם קודם או חליצה או יבום
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מצות יבום קודמת למצות חליצה. ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מהאחים, או בגדול כשרוצה ליבם, בלא טענה מספקת, דינה כמורדת. ויש אומרים שמצות חליצה קודמת.

הגה: ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתיבם. ומכל מקום אין כופין אותו לחלץ, אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו, כגון שאומרים לו: חלץ על מנת שתתן לך מנה (טור בשם ר"ת והרא"ש). ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ד. ואם שניהם רוצים ביבום, אין מניחים אותם ליבם אלא אם כן נכר וידוע שמכונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת). ויש אומרים דאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלץ (טור בשם סמ"ג). ויש אומרים אפלו בלא אשה אחרת, אם אינם מכונים לשם מצוה, והיא אינה רוצה להתיבם, ואין יכולים להטעותו, כופין אותו לחלץ. והמנהג כסברא הראשונה, שאין כופין לחליצה כלל, אפלו יודעין בו שנתן עיניו בממון (מהר"ם פדוואה סימן י"ח), אלא מפשרים ביניהם כפי תקנות הקהלות, כמו שיתבאר למטה. וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתיבם, ואפשר להתיבם שאין חשש אסור ביבומו. אבל אם אומר שאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ, כופין אותו (ב"י בשם ר"ת). ודוקא בבאה מחמת טענה, כדרך שנתבאר לעיל סימן קנ"ד (ת"ה סימן ר"כ). מיהו, אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה, מטעינן לה כדי שלא נצטרך לכף (נ"י מ"כ). ויזהרו שלא ישלישו הממון ביד שליש, כי אז לא יכולין לומר לו: משטה היינו בך (מרדכי פ' החולץ). ועין לקמן סימן קס"ט סעיף נ':

סעיף ב[עריכה]

יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנאה מכל היהודים, כופין אותו שיחלץ לה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשים ממנו שיחלץ לה. וכן אם נתכונה בנדרה אפלו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה, מבקשים ממנו שיחלץ לה.

הגה: היה יבמה כהן, והלכה ונתקדשה לאחר כדי שלא יוכל ליבמה, דינה כאלו נדרה הנאה ממנו. ומכל מקום אין כופין אותו לחלץ, הואיל והיא גרמה שאסורה לו (תשובת הרשב"א סי' תת"כ), ויש אומרים שאם רקקה לפני האחים או כדומה לזה, וגרמה שאסורה ליבם, אין לה דין מורדת הואיל ואי אפשר לה ליבם מעכשו (רשב"א אלף ר"ב). וכבר נתבאר בסמוך שכל חלוקים אלו למאן דאמר מצות יבום קודם, אבל למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אין לה דין מורדת כלל אם אינה רוצה ביבום:

סעיף ג[עריכה]

יבמה שתבעה היבם לחלץ, והיא אינה רוצה אלא לשאר עגונה, אין שומעין לה, אפלו היה היבם נשוי. ודינה כמורדת, ונתבאר דינה סימן ע"ז:

סעיף ד[עריכה]

כל יבמה שדינה שתחלץ ולא תתיבם, הרי זו נוטלת כתבתה ושמין לה בגדים כמו לאלמנה (ריב"ש סי' ש"כ). וכן אם היה יבמה מכה שחין או שאר מומי אנשים שנתבארו בסימן קנ"ד, חולץ לה ונוטלת כתבתה. ואפלו היו המומין ההם בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל.

הגה: והוא הדין למאן דאמר מצות חליצה קודמת, אף על פי שאין כופין אותו לחלץ, צריך לתן לה כתבתה מיד, שהרי דינה כחלוצה (תשובת ר"ד כהן). וכל זה מדינא, אבל הקהלות תקנו תקנה, אם יתרצו היבם והיבמה בחליצה, יחלקו כל הנכסים שהניח, ואפלו אין מגיע החצי לכדי כתבה, ומנכין לה מחלקה כל מה שבזבזה בחיי בעלה, וצריכה לשבע, אם לא שהתפשרו עצמם בלא שבועה. ומה שנתן הוא במתנת שכיב מרע, אין מנכין לה מחלקה כלום (מרדכי פרק החולץ). ואותו החצי שמגיע לחלק יורשי הבעל, נוטל החולץ, ואין לאב ולא לשאר אחין חלק בו. ואפלו תפסו, מוציאין מידן. דעקר התקנה היתה כדי שיתרצו בחליצה, ולכן החולץ עקר בזה (ת"ה סימן ר"כ). ואפלו אם רוצין שאר האחין לחלק עם גדול האחין, ואומרים שהם רוצים לחלץ, אין שומעין להם אם גדול האחין רוצה לחלץ. וכל זה שאין מגיעין חצי הנכסים לכדי כתבתה, דודאי אינה נוטלת יותר מכדי כתבתה. ויש דעות אחרות בענין תקנות הקהלות; על כן נוהגין להתפשר ביניהם, ואפלו יש לה שטר חליצה מן האחין צריכה להתפשר עמהם בממון, אם לא שפרשו בהדיא לחלץ לה בחנם (מהר"ם פדוואה סימן י"ז וכ"ג):

סעיף ה[עריכה]

נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם, אם אינו רוצה ליבם חולץ לה ונותן לה כתבה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם, ושיקדשנה, ואם כונס בביאה באיזו ביאה היא נקנית
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם, ובית דין נותנים לו עצה ההוגנת לשניהם, אם ליבם או לחלץ.

הגה: ודוקא שהיבם במקום דירתו, והוא במקום בית דין; אבל אם הלך למקום אחר, אין כופין היבמה לילך אחריו (נ"י סוף פרק זה בורר). וכן אם הוא דר בין הכותים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה, אין לדינין לילך אחריו, אלא כופין אותו לילך למקום ועד, ויפטר יבמתו (הגהות אלפסי פ' מצות חליצה):

סעיף ב[עריכה]

מן התורה אין צריך לקדשה, אלא בא עליה. וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשנה בפני עדים, בכסף או בשטר, והוא נקרא מאמר.

הגה: ואם קדשה בשטר, נמי מקרי מאמר (מ"מ פ"ב). ואפלו נתן לה פרוטה ואמר לה: הרי את מקדשת לי בזו ובקדושי אחי, הרי זו מקדשת, דהוי כמלוה ופרוטה (ריב"ש סימן קס"ב). וצריכה גם כן חפה אחר קדושין, כמו שאר אשה. ויכול לעשות מאמר על ידי שליח, כמו בשאר קדושין (שם סימן א').

ואם בא עליה בלא מאמר, קנה, ואין צריך לחזר ולקדש, ומכין אותו מכת מרדות. ודוקא שבא עליה בפני עדים:

סעיף ג[עריכה]

אין עושין בה מאמר, אלא מדעתה. וקטנה שנתאלמנה מהארוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה:

סעיף ד[עריכה]

כותב לה כתבה, ואין נכסי היבם משעבדים לה, שכתבתה על נכסי בעלה הראשון. ואם אין לראשון נכסים, כתבתה על נכסי היבם:

סעיף ה[עריכה]

נולד לו בן ממנה, אין צריך לקרותו על שם אחיו המת:

סעיף ו[עריכה]

כתבת יבמים צריכה שרטוט, מפני הפסוקים שכותבים בה. ועין בטור סימן זה טפס הכתובה:

סעיף ז[עריכה]

הבא על יבמתו, בין בשוגג, בין לשם זנות, בין שאנסוהו כותים והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו על ידי קשי, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיא ערה או ישנה, קנה, אפלו בהעראה:

סעיף ח[עריכה]

במה דברים אמורים, כשנתכון לשם ביאה בעלמא, ואפלו לא נתכון אלא לביאת בהמה. אבל אם לא נתכון לשם ביאה כלל, כגון שהוא ישן או שכור שאינו מכיר כלום, או שנתכון להטיח בכתל והטיח ביבמתו, או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו, לא קנה. וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קשוי, אלא באבר מת, לא קנה:

סעיף ט[עריכה]

במה דברים אמורים שביאת שוגג קנה, ביבמתו שנפלה לו מן הנשואין. אבל אם נפלה לו מהארוסין, יש אומרים שלא קנה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה, ויש מי שאומר דהוא הדין להעראה.

יש אומרים שהבא על יבמתו צריך לברך: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על (ביאת) [בעילת] יבמה" (טור בשם העטור):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

קטן פחות מבן תשעה, אין ביאתו כלום; ומבן תשע שנים ויום אחד ואילך, ביאתו קונה ביבמתו כמאמר בגדול. ובאשה דעלמא אינה קונה כלל; לפיכך, נשא אשה ומת, פטורה מהחליצה ומהיבום:

סעיף ב[עריכה]

בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אינו יכול לפטרה בגט, עד שיגדיל ויבא עליה אחר כך. ואם לא בא עליה אחר כך, ובא להוציאה, צריכה גט וחליצה. ואם בא עליה כשהוא קטן, ומת קדם שהגדיל, או מת אחר שהגדיל אבל לא בא עליה משהגדיל, חולצת ולא מתיבמת. ואם משהגדיל נשא אחרת, ולא בא על היבמה משהגדיל, שתיהן חולצות ולא מתיבמות:

סעיף ג[עריכה]

קטן אינו חולץ, עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ויבדקוהו אז וימצאוהו שהביא שתי שערות. אבל אם היו לו שתי שערות קדם שהגדיל, אינו נחשב גדול על ידם, אלא אם כן יביא שתי שערות אחרות אחר שהגדיל. ומכל מקום, אם מוצאים לו שתי שערות אחר שהגדיל, לא חישינן שמא אלו היו בו מקדם:

סעיף ד[עריכה]

קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, ביאתה ביאה לכל דבר; ואם בא עליה יבם, קנאה; אבל אינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ובדקוה אחר כך ומצאוה שהביאה ב' שערות:

סעיף ה[עריכה]

יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה קדם שיגדיל, אינו יכול, דגט קטן אינו גט:

סעיף ו[עריכה]

יבמה שנתיבמה, ואמרה בתוך ל' יום: לא נבעלתי, אף על פי שהוא אומר: בעלתי, וגרשה, כופין אותו שיחלץ לה, הואיל וקדם וגרשה בגט. ואם עדין לא גרש, כופין אותו שיבעל או יחלץ ויוציא בגט. ואפלו מודה לדבריה שלא בעל, צריכה גט וחליצה, דכל כנוסה בחזקת בעולה (המ"מ פ"ב).

גרשה לאחר שלשים יום, והיא אומרת: לא נבעלתי, מבקשים ממנו שיחלץ לה. ואם הוא מודה שלא בעל, כופין אותו לחלץ. היא אומרת: נבעלתי, והוא אומר: לא בעלתי, אינה צריכה חליצה, שאין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה. ויש אומרים דתוך ל' יום הוא נאמן, וצריכה חליצה עם הגט. וצרתה, לעולם מתרת, אפלו הוא והיא אומרים שלא בעל, ואפלו בתוך ל' יום. ויש אומרים דכל ל' יום הוא נאמן לומר שלא בעל, לאסר הצרה (טור בשם הרא"ש):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

משכנסה הרי היא כאשתו, ועל מי חיוב כתבתה
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

משיבם היבם את היבמה, הרי היא כאשתו לכל דבר, שיכול להוציאה בגט ויכול להחזירה:

סעיף ב[עריכה]

גרשה והחזירה קדם שפרע לה כתבתה, דינה כאשה אחרת שגרשה (א) והחזירה, שאין לה אלא כתבה אחת:

סעיף ג[עריכה]

יבמה, כתבתה על נכסי בעלה הראשון. לפיכך, אין היבם רשאי למכר כלום מכל נכסי אחיו. ואם מכר או נתן מתנה, או חלק עם אחיו בנכסי המת, בין קדם יבום בין אחר יבום, לא עשה כלום:

סעיף ד[עריכה]

הניח אחיו פרות מחברים לקרקע, ימכרו, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות:

סעיף ה[עריכה]

הניח פרות תלושין או מטלטלים, ימכרו, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פרות. והוא הדין אם הניח מעות. ואפלו אם היה הוא חיב לאחיו מנה, מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות. ויש אומרים שבפרות תלושין ומטלטלין ומעות, משתמש בהם כמו שירצה. ואם כתוב בכתבה: מטלטלי אגב מקרקעי, לדברי הכל ילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.

הגה: ומכל מקום, כל זמן שלא כנסה, אין נותנים הנכסים לידו, אלא מוציאין כל המטלטלין והמעות מידו ליד בית דין או לאפוטרופוס, (אבל) הקרקעות הוא אוכל פרות (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ו[עריכה]

הנכסים שביד היבמה, מוציאין אותם מידה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות:

סעיף ז[עריכה]

אפלו גרשה וכנסה אחר כך סתם, אינו יכול למכר מנכסי אחיו, אלא אם כן יתנה בשעה שמחזירה שכתבתה על כל נכסיו. ובלא גרושין, אם מתרצה לו על מנת שיכתב לה אחריות כתבתה על כל נכסיו, יכול למכר:

סעיף ח[עריכה]

יבמה שלא היה לה כתבה, או שמחלה כתבתה, זכה בנכסי אחיו, ומוכר ונותן כחפצו, וכשיכניסנה יכתב לה כתבה מנה, ויהיו כל נכסיו אחראין לכתבתה כשאר כל הנשים:

סעיף ט[עריכה]

יבמה שלא היה לה על בעלה כתבה, מפני שהיא אסורה עליו, והיא מתרת ליבם, אם רצה כונס ואין לה כתבה, כדרך שלא היה לה על בעלה. ודוקא שלא כתב לה, אבל אסור להשהותה בלא כתבה (המ"מ פ"ב). ודינה עם יבמה בתוספות, כמו שהיה לה על בעלה. אבל אם לא כתב לה בעלה כתבה [או שמכרה לו], או שמחלה לו, צריך היבם לכתב לה כתבה כדרך כל האלמנות.

הגה: וכן אם לא היו נכסים לבעלה הראשון, יש לה כתבה מנה משני, כדין אלמנה (טור). היו לה בנות מן היבם, אם יש לה כתבה על נכסי יבם, גם הבנות נזונות מן האחים. ואם אין לה כתבה על נכסיו, גם הבנות אינן נזונות מן האחין, מכל מקום האלמנה נזונית כל ימי מגר אלמנותה (ר"ן פרק נערה):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קסט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קסט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

הלכות חליצה
כל דיני חליצה בפרטות
ובו
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטננאנבנגנדנהנו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מצות חליצה בג' דינים ישראלים, ושלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה. ואפלו שנים נשואין שתי בנות אחין, לא יהיו זה עם זה. אבל שני בשלישי, כשר (ת"ה סימן רכ"ו). ואפלו הם הדיוטות, רק שידעו להקרות את היבם והיבמה. ואם חלצה בפני עמי הארץ שאינם יודעים להקרות, כשרה:

סעיף ב[עריכה]

נמצא אחד מהם קרוב או פסול, או גר, פסול. ואפלו היה אביו גר ואמו ישראלית, פסול, עד שיהא אביו ואמו מישראל. ויש אומרים שאם אביו מישראל, כשר (טור בשם סמ"ג). ומיהו, חליצה פסולה מיהא הויא לפסלה על האחים, אפלו בינו לבינה.

הגה: יש אומרים דאסור לקח שכר מחליצה, דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין (ר"י מינץ ומהרא"י), וכן נראה בעיני. בחליצות, יש לזהר שלא ישב בשלשה דינים שיושבים לחלץ מי שנוטל שכר, דהרי בעינן בית דין כשר מדאוריתא, ועין בחשן המשפט סימן ט' איזה שכר מתר לדין לקבל. ואפלו בזה נראה לי להחמיר אם נוטל שכר מן החליצה, משום מראית העין, כמו שמחמירין לענין קרובים ובשאר דברים לענין בית דין של חליצה, יותר מבשאר בית דין. וראיתי ושמעתי שהרב נוטל שכר הרבה מן החליצה, וסומך עצמו במה שמוכר לו סנדל של חליצה; וקלא גדולה היא בעיני, ושומר נפשו ירחק מזה. ולא דמי למה שעדי הגט נוטלין שכר מטעם שכתבתי לעיל סימן ק"ל, גם הרב המסדר הגט כמו שכתבתי לעיל בסדר הגט סעיף ד', כי אותן הטעמים אינם שיכים בחליצה (הכל דעת עצמו):

סעיף ג[עריכה]

לכתחלה מצוה שיוסיפו שנים על הג', ואפלו השנים הם עמי הארץ.

חלצו בג' חליצתה כשרה (טור). ואלו השנים שמוסיפים, לא יהיו קרובים ופסולים; ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד כשר (ב"י):

סעיף ד[עריכה]

צריכים הדינים לכתחלה לקבע מקום לומר: נלך למקום פלוני לחלץ.

מיהו, אם חלצה בלא קביעות מקום, כשר (טור בשם הרמב"ם):

סעיף ה[עריכה]

יש קבעים מקום בו ביום, ויש אומרים לקבע ביום שלפניו:

סעיף ו[עריכה]

אין חליצה כשרה אלא ביום. חלצה בלילה, חליצתה פסולה:

סעיף ז[עריכה]

אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים; ומיהו, בחל המועד, שפיר דמי.

ויש אומרים דאין לחלץ בערב שבת וערב יום טוב, וכן נוהגין:

סעיף ח[עריכה]

צריך שיכירו שהוא אחי המת, ושהיה בעולמו, וזאת היא אשת המת; ואפלו אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם, או אפלו קרוב או אשה או עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון, נאמן בכך:

סעיף ט[עריכה]

צריך שידעו הדינים שיש צ' יום משמת הבעל, חוץ מיום שמת בו ויום שחולצת בו:

סעיף י[עריכה]

צריך שידעו שהיבם בן י"ג שנה ויום אחד, והיבמה בת י"ב שנה ויום אחד, ושהביאו שתי שערות אחר שהגיעו לזמנים אלו. ואם יש ליבמה דדים גדולים, אין צריך לבדק אחר השערות. וכן אם היבם נתמלא זקנו, אין צריך לבדק אחר השערות. ומשפט שתי השערות ובדיקתן, נתבאר בסימן קנ"ה (סעיף ט"ו):

סעיף יא[עריכה]

אין סומכין במנין השנים לא על פי קרובים ולא על פי נשים, אלא על פי עדים כשרים להעיד. ויש אומרים שאם החזק בעיני השכנים, שלא על פי האב, שבא לכלל שנים, או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים, נאמנים להחזיקן בגדולים, אם בדקום ומצאו להם שתי שערות, אבל לא מהני שראו אותו שעלה לספר תורה או שהיה שליח צבור (מרדכי פרק מצות חליצה).

ואפלו בלא חזקת השכנים, אם יש להם רבוי שערות, או שהם ארכות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה, חזקה שבאו לכלל שנים, וחולצים. ועל זה סומכים שלא לבדק אם יש גמות בשערות, מאחר שיש רבוי שערות או שהם ארכות. ואם הם גדולים בקומה, יש לסמך שהם גדולים, אפלו לא הביאו כי אם שתי שערות. ואם יש ליבמה בנים, הרי הם כסימנים (הגהות מרדכי דיבמות):

סעיף יב[עריכה]

ישבו הדינים כמו שצריכים לישב בדין, ויעמדו לפניהם היבם והיבמה, שמצות חליצה לכתחלה, מעמד.

הגה: אבל בדיעבד, אם חלצה מישב, כשר (טור). וכן חולה שלא יוכל לעמד, יוכל לחלץ מישב, דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד (פסקי מהרא"י סימן ק"צ). ועין לקמן סעיף ס"ד בפרוש סדר חליצה:

סעיף יג[עריכה]

מאחר שמסכים היבם לחלץ, יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר, כמו גבי גט; שאם מסר מודעא תחלה, החליצה פסולה.

הגה: וכן אם כפו אותו לחלץ, דינו כמו בגט. ועין לעיל סימן קל"ד. ואף על גב דיש אומרים מצות חליצה קודם, ואם כן כל כפיה היא בדין, מכל מקום אין לכף אלא במקום שנתבאר סימן קס"ה:

סעיף יד[עריכה]

לכתחלה צריך לתת ליבם מנעל החליצה במתנה. ויש אומרים שיהלך בו מעט, כדי שיהא נראה כשלו. ואם לא נתנו לו, כשר (טור):

סעיף טו[עריכה]

המנעל צריך שיהיה כלו של עור. לפיכך, צריך לתפרו כל תפירותיו בעור לכתחלה.

וכן נוהגין; ויש פוסלין אף בדיעבד (טור בשם הרמ"ה). דלא כיש אומרים דבזמן הזה שכל המנעלים תפורין בפשתן צריך להיות תפור בפשתן (בסדר ר"י מינץ בשם ר' שמריה).

אבל רצועותיו אין צריך שיהיו מעור. ויש אומרים דגם רצועותיו מעור (נמוקי יוסף), וכן נוהגין:

סעיף טז[עריכה]

צריך לכתחלה שיהא העור קשה קצת, שיהא דומה קצת לסנדל. ויש אומרים שהתפירה תהיה מבחוץ. יש אומרים מבפנים, כדי שיהא דומה לסנדל. ויש אומרים שלא יהא בגד או עור מבפנים ותפרו בו. ויש אומרים שעושים אותו מחתיכה אחת, כדי שיהא דומה גם בזה לסנדל.

הגה: אבל נהגו לחלץ לכתחלה במנעל שהוא תפור מבחוץ, וגם שהוא משני חתיכות, דהינו שהתחתון שלו שקורין שול"א הוא חתיכה אחרת. וגם הרצועות הם חתיכה אחרת תפורין בו. ויזהרו שלא תהיה העור של הסנדל משוחה בשמן לרככו (בסדרים):

סעיף יז[עריכה]

יש אומרים שלכתחלה עושין אותו מעור בהמה טהורה. גם הרצועות והקרסים שבו, גם רצועות התפירה (כ"כ בסדר ר"י מרגליות), וכן נוהגין:

סעיף יח[עריכה]

יהיו בו שתי רצועות לקשרו בהם, אחת בצד זה ואחת בצד זה. ויש אומרים שרצועות אלו יהיו לבנות.

וגם רצועות התפירה יהיו לבנים. אבל השאר, הכל שחור מבחוץ (הגהות מרדכי דיבמות), וכן נוהגים. אבל מבפנים, אין לחוש. ואם השחרו הרצועות מחמת זקנה, אין להקפיד (פסקי מהרא"י סימן ר"ה), וכן נוהגין. ויהיו הרצועות ארכות, שיוכל לכפל כל אחת שתי פעמים (כל בו):

סעיף יט[עריכה]

יעשו בו כמין קשר, שקורים חמרתא, בצד האחד, שיכנס בנקב שבצד האחר כדי להדקו יפה. ויש אומרים שיעשו שלשה קשרים בענין זה, ולפחות שתים.

הגה: ונוהגים לעשות שלשה. ולא יהיו הקשרים מן המנעל עצמו, אלא רצועה אחרת מחברת בראש המנעל. וכן יעשה הקרסים שבצד השני (הגהות מרדכי) וכן נוהגין. ויתפר אלו הלולאות והקרסים מבחוץ, ולא מבפנים, וכן נוהגין:

סעיף כ[עריכה]

יש אומרים שלא יהיה לו לשון כמו שרגילים לעשות במנעלים, כדי שלא יהא מעל דמעל.

הגה: יש אומרים לתפר שפה סביב המנעל למעלה (ר"י מינ"ץ בשם ראבי"ה), ולא נהגו כן. ויזהר לתפרו בתפירות תכופות זו לזו (בסדר ר"י מרגליות). ועושין אזני המנעל קצרים, שלא יהיו הלולאות והקרסים על המנעל, רק על הרגל, שלא יהיה מעל דמעל (הגהות מרדכי):

סעיף כא[עריכה]

יהא עשוי לצורת רגל ימנית, וינעלו ברגלו הימנית; ויהיה למדת רגלו, שלא יהא גדול עד שאין ראוי לילך בו, ולא יהיה קטן עד שאינו מכסה רב הרגל. ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו:

סעיף כב[עריכה]

חלצה בסנדל של עץ או של שעם שאינם מחפים עור, או ברגל שמאל, או שהיה מנעל גדול עד שאינו יכול לילך בו, או קטן שאינו מכסה רב רגלו, או קרוע שאינו יכול לילך בו, או בסנדל שאין לו עקב, או באנפליא של בגד, חליצתו פסולה.

היה של עץ ומחפה עור, או שבגד פשתן תפור בפנים, או שחלץ במנעל של שמאל בימין, כשרה (טור):

סעיף כג[עריכה]

מנעל של עובדי אלילים שמניחים אותו לרגלי הצורה ומהלכין אותה בו, לא תחלץ בו; ואם חלצה, חליצתה כשרה. אבל בשל תקרבת עבודה זרה, או של עיר הנדחת, או שנעשית לתכריכי המת, אם חלצה, חליצתה פסולה:

סעיף כד[עריכה]

שולט בשתי רגליו, וכן היא בשתי ידיה, יעשו בשל ימין.

ואם היא אטרת יד, תעשה בימין דידה, שהוא שמאל כל אדם (טור בשם י"א):

סעיף כה[עריכה]

אטר ברגלו, יש אומרים שחולץ בשתיהם, במנעל של ימין בימין, ובמנעל של שמאל בשמאל. ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה.

ונהגו כסברא הראשונה, ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף מ':

סעיף כו[עריכה]

ינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף, ולא על בתי שוקים, שלא יהא מעל דמעל. ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים, וגם מטעם זה יש מצריכים לרחץ רגלו הימנית יפה יפה:

סעיף כז[עריכה]

יש מי שאומר, שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקו, כדי שיראו הדינים היטב שאין דבר בין רגלו ובין מנעלו (הגהות מרדכי):

סעיף כח[עריכה]

ינעל המנעל ויכרך הרצועות סביב למנעל ברגלו, ויקשר שניהם יחד שני קשרים זה על זה, ואל יהדק קשר השני בחזק, כדי שתוכל להתירו בימין (כן עשה מהרי"ל וכן משמע בסמ"ג), ועניבה עליהם. וצריך שיהיה הקשר על בשר שוקו, ולא על אזני המנעל, לכך צריך שיחתך במנעל לפניו ולאחריו כמו פגימה, כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף. ויסבב הרצועות פעמים סביב לשוק, עד שישובו ראשי הרצועות (על השוק לפנים) ממעל לאזני המנעל (הגהות מרדכי), על השוק ערם. ויהיו הקשרים על פני השוק ולא מאחוריו. ויכניס הקשרים (שבאזנו) בנקבים שבאזנו השניה:

סעיף כט[עריכה]

מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" (דברים כה, ז) בנשימה אחת. ויש מי שאומר, שצריך גם כן שהוא יהיה יכול לומר: "לא חפצתי" (דברים כה, ח) בנשימה אחת. ויקראו אותה, והיא מעמד, בלשון הקדש: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (דברים כה, ז) ויקראו אותו, והוא מעמד; לא חפצתי לקחתה

ויש אומרים שצריך שידקדקו עמה שהיא תקרא: "לא אבה יבמי", בנשימה אחת (טור). וכן הוא המנהג. גם ב"לא חפצתי לקחתה". ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף ס"ו:

סעיף ל[עריכה]

יעמד אצל כתל או אצל עמוד וישען בו, וידחק רגלו בקרקע, ותתיר קשרי המנעל, ואחר כך הקרסים, הכל בידה הימנית, ותתפס רגלו בידה השמאלית, ותהיה שומטת המנעל מן העקב בידה הימנית, ותחלץ כל המנעל גם בידה הימנית, וכל זה בלי סיוע יד שמאלית. ובכל זה לא תהיה יושבת, ולא על ברכיה, אלא תהיה מעמד, ותכף עצמה. ומשלכת המנעל לארץ.

חלצה בידה השמאלית או בשניה, כשרה (טור):

סעיף לא[עריכה]

גדמת, חולצת בשניה:

סעיף לב[עריכה]

יש אומרים, שאם לא דחק רגלו בקרקע, חליצתה פסולה:

סעיף לג[עריכה]

התיר הוא הקשר, ושמטה היא המנעל מרגלו; או שהתירה היא, ושמט הוא, חליצתה פסולה.

הגה: ויש אומרים דוקא שאינו יכול להלך בו בלא קשירה; אבל אם יכול להלך בו בלא קשירה, וחלצה אותו, החליצה כשרה אף על פי שהוא התיר הקשר (טור בשם הרא"ש):

סעיף לד[עריכה]

היתה רגלו עקמה לאחור, או הפוכה על צדה, או שמהלך על אצבעות רגליו, אינו חולץ:

סעיף לה[עריכה]

חלצה מן הארכבה ולמטה, חליצתה כשרה. מן הארכבה ולמעלה, חליצתה פסולה. ויש אומרים דאקשירה קאי, שאם היה הקשר למעלה מהארכבה, פסולה. אבל אם נקטעה רגלו, אפלו מן הארכבה ולמטה, אינו חולץ. ועל כן לא יהיה המנעל ארך עד למעלה מן הארכבה (מרדכי ריש מצות חליצה).

ויש אומרים דבנקטעה רגלו מירי, שאם נקטעה למטה מהארכבה ונשאר כל כך משוקו שיכול להכניס בו המנעל ולקשרו למטה מהארכבה, חולץ:

סעיף לו[עריכה]

קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתו, פסולה:

סעיף לז[עריכה]

היה לבוש שני מנעלים, וחלצה העליון, אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלית רגלו, חליצתה פסולה.

אבל אם חלצה שניהם, חליצתה כשרה (טור):

סעיף לח[עריכה]

תעמד נגד היבם, ותירק בארץ כנגד פני היבם, רק הנראה לדינים כשיצא מפיה עד שיגיע לפני היבם. ואם לא ראו הדינים כשיצא הרק מפיה, כשרה:

סעיף לט[עריכה]

רקקה וקלטתו הרוח קדם שהגיע נגד פניו, כגון שהיא ארכה ממנו, צריכה לירק פעם אחרת. אבל לאחר שהגיע הרק נגד פניו, אפלו לא הגיע לארץ, כשרה. לפיכך, אם הוא ארך והיא קצרה, קרינן בה שפיר "בפניו" (דברים כה, ט):

סעיף מ[עריכה]

יבמה שרקקה דם, אינה צריכה לירק פעם אחרת. ויש אומרים דדוקא במוצצת, משום דאי אפשר לה בלא צחצוחי רק:

סעיף מא[עריכה]

אכלה שום או גרגר וכיוצא בו, מדברים המרבים רק, והיה רק זב מפיה, אינו כלום. ונהגו למנעה מלאכל כלום.

וכן לשתות, ותמעט בדבור, כדי שיבא הרק מעצמו. גם לא תנקר שניה, כדי שלא תרק דם (כ"ז בסדרים):

סעיף מב[עריכה]

אחר כך מקרין אותה מעמד: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דברים כה, ט-י)(דברים כה, ט י). ומצוה לכל העומדים לומר: "חלוץ הנעל", שלש פעמים. ויש אומרים שגם היבמה תאמר כן:

סעיף מג[עריכה]

נמצא סדר החליצה: קוראה "מאן יבמי" (דברים כה, ז), וקורא "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח), וחולצת, ורוקקת, וקוראה "ככה יעשה לאיש" (דברים כה, ט י) ואין הסדר מעכב. ולא עוד, אלא אפלו לא קראה ולא רקקה, אלא שחלצה בלבד, החליצה כשרה. במה דברים אמורים, כשהיו יכולים לדבר, שהרי הם ראוים לקרות. אבל אלם ואלמת וקטנה, אינם חולצין, ואם חלצו, חליצתן פסולה; ואינה כשוטה וקטן, שלא עשו כלום, שאינה נפסלת לאחים ויכולה להתיבם להם או לו. ויש אומרים דהוא הדין לחליצת חרש וחרשת שאינה כלום. ויש אומרים שחליצתן פסולה, כמו של אלם ואלמת:

סעיף מד[עריכה]

צריך שיכונו היבם והיבמה שתהא מתרת לזר בחליצה זו. נתכון הוא ולא היא, או היא ולא הוא, לא התרה; אבל חליצה פסולה היא לפסלה על האחים. לפיכך, יבמה שגדלה בין האחים, וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם, אסורה להתיבם, שמא כונו לשם חליצה; וצריכה חליצה כשרה, להתירה לזר; אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם, מתרת להתיבם, ואין חוששין שמא חלצה:

סעיף מה[עריכה]

וכן אם רקקה לפני היבם בפני בית דין, נפסלה מלהתיבם. ויש מי שאומר, דהני מלי כשרקקה רק, אבל אם רקקה דם, ואין רק מערב בו, אינה נפסלת בכך:

סעיף מו[עריכה]

יש מי שאומר, שיש לזהר שלא תירק היבמה לפני היבם קדם חליצה, כדי שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזר על כל האחים:

סעיף מז[עריכה]

אם קראה לבד, לא נפסלה בכך מלהתיבם:

סעיף מח[עריכה]

הסומא, אינו חולץ לכתחלה. ואם חלץ, חליצתו כשרה. ויש מי שאומר, שאם אין אח אלא הוא, חולצת לכתחלה, כדי שלא תתעגן (ב"י מ"כ). ולא מקרי סומא, אלא בשתי עיניו (הגהות מימוני פ"ד):

סעיף מט[עריכה]

קטנה שחלצה לגדול, חליצתה פסולה ונפסלה על כל האחים. וכשתגדיל, תחלץ מאחד מהם, ואינה צריכה לחזר על כל האחים:

סעיף נ[עריכה]

חליצה מטעת, שאומרים לו: חלץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, החליצה כשרה, אפלו אינה נותנת לו כלום, ואפלו כפל התנאי. ואפלו אמר לה בשעת החליצה: על מנת שלא תנשאי לאיש, וכפל תנאו, אינו כלום (תשובת הרא"ש כלל נ"ב). ואף על פי שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו, מכל מקום חיבת לתן לו, כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן. אבל אם יש טענה שאינה חפצה בו מפני שאינו הגון לה, והוא חיב לחלץ אלא שאינו רוצה, והטעוהו שיחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז, אינה חיבת לתן לו כלום.

אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות, אינה יכולה לחזר (תשובת רשב"א אלף ר"מ). ועין לעיל ריש סימן קס"ה:

סעיף נא[עריכה]

אמרו לו: חלץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמרו לה: חלץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום, ואם תרצה אחר כך ליבם, תיבם, וכיוצא בדברים אלו, אינה חליצה להתירה, כיון שלא נתכון להתירה, אבל נפסלה בכך מלהתיבם, וכופין אפלו בשוטים לחלץ לה חליצה כשרה:

סעיף נב[עריכה]

אמרו לו: האשה הזאת אינה רוצה בך דרך יבום, אלא חלץ לה ועקר זקתה הימנה והיא נשאת לך דרך נשואין, יש מי שאומר שחליצתה כשרה:

סעיף נג[עריכה]

דין חליצה מעשית על ידי ישראל או על ידי עכו"ם, דינה כדין גט מעשה, שנתבאר בסימן קל"ד. ועין לעיל סימן זה סעיף י"ג:

סעיף נד[עריכה]

מסר מודעא על החליצה, אינה חליצה בטלה, אלא חליצה פסולה היא:

סעיף נה[עריכה]

חליצה פסולה פוסלת על כל האחים, ופוסלת לכהנה, ואוסרת עליו כל קרובותיה, ואינה נשאת לזר עד שתחלץ חליצה כשרה. עברה ונשאת לזר קדם שתחלץ, חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה, ואין מוציאין אותה ממנו, מכל מקום מפרישין אותה מבעלה עד שיחלץ לה היבם:

סעיף נו[עריכה]

לאחר שחלצה, כותבין לה בית דין שחלצה בפניהם, גט חליצה. ואם לא כתבוהו לה, כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו, אף על פי שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה; שבית דין לא חלצו בפניהם אם לא היו מכירים. וצריכין לשרטטו, מפני מקראות שבו.

ועין לקמן בפרוש הסדר סעיף ל"ה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סדר חליצה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סדר חליצה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

סדר חליצה בקצרה
ופירוש סדר חליצה
ובו חמישים ושבעה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטננאנבנגנדנהנונז

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(אמר המגיה גם פה בסדר חליצה כל מקום שלא נזכר בהגהות שם אומרה, סתמן כפרושן שהם לקוחים מהסדרים ובפרט מסדר מהר"י מרגליות)

סעיף א[עריכה]

מצות חליצה בג' דיינים, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו יודעים להקרות. ולכתחילה נוהגין שהחכם שבעיר עם שני חשובי העיר הם הדיינים. גם לוקחים השנים שמוסיפין, מחשובי הקהל; ושלא יהיו סומין אפלו באחת מעיניהם. ויש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום. וטוב שיהרהרו כל החמישה תשובה בלבם, באולי חטאו ופסולין לדון:

סעיף ב[עריכה]

וצריך שיהיו שלשתם אזרחי ישראל; כלומר, ששום אחד מהם לא יהיו אביו או אמו גרים:

סעיף ג[עריכה]

ושלא יהיו קרובים זה לזה, ולא ליבם ויבמה; ואפילו אם נשואים שתי בנות אחים, או שתי בנות אחיות, או אשה ובת אחותה, יש להקפיד, מפני מראית העין. ועיין לעיל ריש סימן זה סעיף א':

סעיף ד[עריכה]

ושלא יהא שום אחד מהם פסול לדון דיני ממונות. ועיין לעיל סעיף ב' ריש הסימן:

סעיף ה[עריכה]

אחר שיוועדו יחד הג' דיינים, יוסיפו עליהם שנים לפרסומי מלתא, ואפילו הם עמי הארץ שאינם יודעים להקרות, או שהם קרובים קורבה שאינה פוסלת מן הדין; אבל כל שאר דברים פוסלים בהם כמו בשלושה הראשונים. ולכתחילה לא יהיו אלו השנים קרובים לדיינים:

סעיף ו[עריכה]

ויקבעו מקום לחליצה, שיאמרו הג' לשנים הנוספים: נלך למחר ונשב במקום פלוני כדי לחלוץ שם.

הגה: ונוהגין שהולכים למקום שרוצים לישב שם למחר, ויושבים מעט. ונוהגין שגם השנים הנוספים הולכים עם הבית דין, אבל אינו מעכב, רק שהב"ד יאמרו אל השנים שילכו, והולכין שם אלו הג', סגי (כן משמע בה"מ). ויש אומרים שאפילו ההליכה אינה מעכבת, רק שיאמרו שלמחר ילכו לחלוץ במקום פלוני (א"ז). ואין צריך שכל ג' דיינים ידברו כך, אלא הגדול שבג' אומר ומדבר בעד שני חבריו (ב"י מ"כ). מיהו, יש מחמירין שכל הג' ידברו כך. ועיין לקמן בפירוש הסדר סעיף י"ב):

סעיף ז[עריכה]

קביעות מקום, צריך שיהיה בערב יום שלפני החליצה. ועיין לקמן בפירוש בסדר סעיף ט"ו:

סעיף ח[עריכה]

אם החליצה ביום ראשון, אין קובעים מקום ביום השבת, כי אם מערב שבת:

סעיף ט[עריכה]

המקום שיקבעו לחלוץ שם, צריך שיהיה בגובה של עיר, כלומר: מקום מפורסם:

סעיף י[עריכה]

ביום שקובעים מקום, שולחים הדיינים להזהיר ליבמה שביום החליצה לא תאכל ולא תשתה שום דבר עד שתחלוץ.

הגה: גם שלא תירק לפני הבית דין שחולצת לפניהם, ושלא תדבר הרבה, (ושלא) תנקר שיניה קדם החליצה. וכן חוזרין ומזהירין אותה על אלו הדברים, בשחרית קדם החליצה גם כן. ונוהגין שירחץ היבם רגלו קודם יום החליצה, כדי שיהא בקל לרחוץ ביום החליצה. גם טוב שיסיר צפרני רגלו. גם יחקרו ביום ההוא אם הם גדולים וראויים לחלוץ. גם שאר הדברים שצריכין לחקור, יותר טוב הוא לחקרן כולם ביום שקודם החליצה. גם ילמדו היבם והיבמה להקרות כראוי בנשימה אחת (כל זה בסדרים):

סעיף יא[עריכה]

אין חולצין בלילה, ולא בשבת ולא ביום טוב, ולא בערבי שבתות וימים טובים אבל בחול המועד חולצין (ב"י):

סעיף יב[עריכה]

ביום החליצה יבואו החמשה דיינים למקום שקבעו, והשלשה דיינים הראשונים ישבו על ספסל אחד הגדול באמצע. והשנים הנוספים ישבו מכנגדם בספסל אחר, ויש אומרים שהם יושבים מן הצד, וכן נוהגין. והיבם והיבמה עומדים באמצע.

הגה: והיבם והיבמה ילכו אל הדיינים, ולא הדיינים אצלם, שנאמר: "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז). מיהו, אם הדיינים הלכו אצלם, אין החליצה פסולה:

סעיף יג[עריכה]

מביאים עוד אנשים שיהיו שם בעת החליצה, ולפחות יהיו ה', שנמצא עם הדיינים הם עשרה.

הגה: ולכן נוהגין עכשיו שהולכים לחלוץ מיד אחר יציאת בית הכנסת שחרית, דאז איכא רוב עם, והגדול שבהם אומר לחברו ברבים: נלך לחלוץ במקום שקבענו אתמול:

סעיף יד[עריכה]

וכל הבאים שם צריכין לישב מרחוק מהדיינים.

הגה: ולא ישב שום אדם על ספסלים שיושבים הדיינים שחולצים לפניהם. גם בוררים שני עדים כשרים ומעמידים אותם אצל הספסלים, לחקור אותם על היבם והיבמה אם ראויה לחלוץ. והיבם יתעטף עצמו כאבל, וכן היבמה תתעטף:

סעיף טו[עריכה]

יזהירו בית דין את היבמה שלא תירק בפני היבם עד שתחלוץ.

הגה: גם יזהרו מאד שלא תעלה בידן חליצה פסולה, שלא תצטרך לחלוץ אחר כך מכל האחין (הגהות אלפסי סוף מצות חליצה) וע"ל סימן ק"ע:

סעיף טז[עריכה]

צריך שהיבם והיבמה לא יהא שום אחד מהם קטן, ולא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ולא אלם, ולא שוטה:

סעיף יז[עריכה]

צריך שלא יהא היבם החולץ סומא, אם יש לו אח שאינו סומא:

סעיף יח[עריכה]

צריך שלא תהא רגל היבם עקומה לאחור או הפוכה על צידה, וגם שלא יהא מהלך על אצבעות רגליו:

סעיף יט[עריכה]

אם היבם הוא גר, צריך שידעו אם היתה הורתו והורת אחיו המת, ולידתם, בקדושה:

סעיף כ[עריכה]

צריך שידעו אם הניח המת זרע.

הגה: וכל החקירות אלו שואלים העדים בשעת החליצה, כדי שיתפרסם הענין ברבים. וכן הוא בסדר חליצה לשאול העדים מכל מה שכתוב כאן מתחילת סימן ט"ז עד סימן כ"ח, ואומרים גם כן ברבים שכבר שאלו מאתמול על סימני האיש והאשה שהם גדולים:

סעיף כא[עריכה]

צריך שידעו בית דין אם יבם זה הוא אחי המת מאב, ואם היתה להם ישיבה אחת בעולם:

סעיף כב[עריכה]

צריך שידעו אם יבם זה הוא גדול האחים:

סעיף כג[עריכה]

צריך שידעו אם היא זאת אשת המת אחיו של זה:

סעיף כד[עריכה]

להעיד על דברים אלו נאמן עד אחד, ואפילו אשה או עבד או שפחה, או קטן שהוא מכיר ונבון:

סעיף כה[עריכה]

צריך שידעו בית דין אם יש צ"ב יום שמת הבעל. ועיין לקמן בפירוש הסדר סימן ל"ט:

סעיף כו[עריכה]

צריך שידעו אם היבם אטר רגל.

סעיף כז[עריכה]

צריך שידעו אם היבמה אטרת יד ימינה:

סעיף כח[עריכה]

מושיבים היבם והיבמה תחילה. ושואלים הדיינים או הגדול שבהם אל היבם מהו מבקש, ויאמר להם שבא לחלוץ ליבמתו, וישאל ליבמתו אם רצונה לחלוץ, ותאמר: הן. ואחר כך יאמר להם: עמדו. ותעמוד היבמה לימין היבם:

סעיף כט[עריכה]

יעמדו היבם והיבמה על רגליהם. ואם היבמה חפצה ביבום, יאמרו ליבם: אי ניחא לך חלוץ, אי ניחא לך יבם, והוא ישיב שאינו חפץ ביבום. ואם היבם חפץ ביבום, והיבמה אינה חפצה, או שהיא מאותם שחולצות ולא מתיבמות, מלמדים אותו תחלה שישיב שאינו חפץ ליבם. וכך יאמרו לו: אתה חפץ לחלוץ ליבמתך זו, והוא משיב: הן.

הגה: ויש אומרים שבכל ענין שואלים אותו אם רוצה ליבם או לחלוץ. ואף על גב דמצות חליצה קודמת, מכל מקום שואלים אותו כדי שיאמר שרצונו לחלוץ, ויראו שכבר היה מרוצה לחלוץ, ויאמר שחפץ בחליצה, וכן נוהגין. ויש מוסיפין, אם יש לו אשה, לומר לו שמתר לישא אותה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשום. וע"ל בפרוש סדר החליצה סימן מ"ד ומ"ו:

סעיף ל[עריכה]

צריך שידעו היבם והיבמה שבחליצה זו היא מותרת לשוק:

סעיף לא[עריכה]

צריך שלא יהא אנוס לחלוץ.

סעיף לב[עריכה]

אם נשבע לחלוץ או שלא לחלוץ, מתירין לו קודם.

הגה: ויזהרו הבעל והאשה שלא ישיבו בתשובתם אל השואל אותם "הן הן" או "לאו לאו", אלא חד הן על דבר הן, וחד לאו על דבר הראוי לומר לאו; גם יאמרו בלשון לע"ז, כדי שיבינו. ע"ל בפרוש סדר החליצה סימן ס"ח:

סעיף לג[עריכה]

צריך שיבטל כל מודעות שמסר על חליצה זו. וכן צריך לפסול כל עדים שיעידו שמסר מודעות על חליצה זו. וכך יאמר לו החכם ליבם: אמור: הריני מבטל כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם שמסרתי על חליצה זו, וכל דברים שמסרתי שהם כשיתקיימו גורמים לבטל חליצה זו הרי הם בטלים. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר שתיפסל חליצה זו מחמתו. והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיתבטל חליצה זו או יורע כחה מחמתו:

סעיף לד[עריכה]

צריך לבית דין שיזהרו שלא תעלה בידם חליצה פסולה:

סעיף לה[עריכה]

צריך לשאול ליבמה אם אכלה או שתתה היום:

סעיף לו[עריכה]

יקח החכם המנעל בידו ויבדקנו, שלא יהא שום טיט דבוק בו מבפנים, ושהוא עשוי כהלכתו:

סעיף לז[עריכה]

ויצוה ליבם לרחוץ רגלו הימני יפה.

הגה: וינגב אותו יפה ויכרוך בגד סביבו וילך בה:

סעיף לח[עריכה]

ויקשור היבם כנף המכנסים למעלה משוקו.

הגה: ויראו הדיינים שרגלו נקיה מכל דבר טינוף:

סעיף לט[עריכה]

יתן בעל המנעל ליבם המנעל במתנה, ויקננו היבם בהגבהה:

סעיף מ[עריכה]

ינעלנו היבם ברגלו הימני כשהוא יחף, בלא בתי שוקיים, אלא דבוק לבשרו. ויהא מכוון למדת רגליו של יבם, ולא יגיע למעלה מארכובה:

סעיף מא[עריכה]

יכניס קרסי המנעל בלולאות.

הגה: ויש סדרים שכתוב בהן שהרב המסדר נועל לו המנעל וקושרו לו כראוי, אבל אין לחוש אם היבם יכול לעשותו בעצמו שפיר דמי:

סעיף מב[עריכה]

יכרוך הרצועות פעמיים סביב שוקו מן הארכובה ולמטה, ויכניסם בנקבים שבמנעל בענין שיגיעו הרצועות בבשר שוקו מאחוריו. ויראה שהרצועות יהיו מכוונים זה אצל זה כל מה שאפשר (כל הנ"ל בסדרים). וע"ל בפי' הסדר סימן נ"ח וסימן נ"ט:

סעיף מג[עריכה]

יקשור השתי רצועות על בשר השוק מלפניו, שני קשרים זה על גב זה, מהודקים, ועניבה עליהם:

סעיף מד[עריכה]

צריך שילך היבם במנעל ברגלו ארבע אמות. וילך לפני הדיינין שיראו איזה רגל ימינו (שם). וע"ל בפרוש הסדר סימן ס"ב:

סעיף מה[עריכה]

יעמידו היבם אצל כותל או עמוד לישען בו. ויזהר שלא יישען כל כך שאם נוטלין העמוד היה נופל, דזה אינו מקרי עמידה:

סעיף מו[עריכה]

בכל עניני החליצה, בין בקריאה בין בחליצה בין ברקיקה, יהיו הדיינים יושבים והיבם והיבמה עומדים. ומעמידים היבמה לפני היבם, כדי שתהא דיבורה עמו לפני בית דין:

סעיף מז[עריכה]

מלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילים, ותהיה יכולה לקרות: "לא אבה" (דברים כה, ז) בנשימה אחת. ואומרים ליבם וליבמה ענין החליצה, ובזה תהיה פטורה ממנו ומותרת לכל אדם, ואומרים להם שיכוונו לזה, והם ישיבו: הן:

סעיף מח[עריכה]

מקרין ליבמה: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (דברים כה, ז) ומקרין אותה מלה במלה זו אחר זו, רק "לא אבה" יקראוהו בפעם אחת. וקריאה זו ושאר קריאות צריכים להיות בלשון הקודש.

ואם טעו באיזו תיבה, יחזור לראש המקרא (בסדר מהרי"ל):

סעיף מט[עריכה]

מקרין ליבם: "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה, ח). וקורין לו מלת "לקחתה" במפיק ה"א. גם יקרא מילות אלו בנשימה אחת:

סעיף נ[עריכה]

צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב:

סעיף נא[עריכה]

ישען היבם לכותל או לעמוד שאחריו, וידחק רגלו בקרקע. ויזהירנו שלא יסייע ליבמה בענין החליצה:

סעיף נב[עריכה]

"ונגשה יבמתו אליו" (דברים כה, ט), ומתרת קשירות המנעל בידה הימנית בלא סיוע השמאלית, ואחר כך תתיר הקרסים, התחתון תחתון תחלה. ותתפוס רגלו בידה השמאלית, ותגביהנו מן הארץ, ותשמיט המנעל מן העקב, וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, וגם בלי סיוע היבם, לא בידו ולא ברגלו, ומשלכת המנעל בארץ, ותשליך אותו למרחוק. ובכל זה תהיה גם היבמה מעומד, כפופה אבל לא יושבת, ולא על ברכיה. ויאמר לה הרב שתאסוף רוק גדול בפיה, ולא פיהוק ועיטוש, גם לא תירק מים בעלמא, רק רוק ממש:

סעיף נג[עריכה]

תעמד היבמה נגד היבם, וירקה בארץ כנגד פניו רוק גדול. וצריכין הדיינים החמישה לראות הרוק כשיוצא מפיה עד שיגיע לפני היבם על הארץ:

סעיף נד[עריכה]

מקרין אותה בלשון הקדש: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (דברים כה, ט י) "בית חלוץ הנעל, בית חלוץ הנעל":

סעיף נה[עריכה]

וכל העומדים שם עונים ואומרים: "חלוץ הנעל" ג' פעמים:

סעיף נו[עריכה]

יחזיר היבם המנעל לדיינים. ואומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבאנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי יבום":

סעיף נז[עריכה]

מצאתי כתוב בסדר אשכנזי: כשיעמדו יאמר הרב: "בא"י אמ"ה אקב"ו במצוות וחוקים של אברהם אבינו". והטעם, מדאמרינן בפרק כסוי דם, בשכר שאמר אברהם "ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג), זכו בניו למנעל של חליצה. ויש לאמרו בלא הזכרת שם ומלכות.

הגה: יש סדרים שכתב בהם לגזור חרם על המוציא לעז על החליצה, ולא ראיתי נוהגין כן:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קע (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קע | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר
ובו עשרים סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטכ

סעיף א[עריכה]

היבמה שנתן לה היבם גט כריתות -- פסלה ופסל צרותיה עליו ועל שאר האחים, מדבריהם. וכל גט שפוסל אשתו מהכהונה, פוסל יבמתו מהיבום; ואינה מותרת לזר, עד שיחלוץ לה:

סעיף ב[עריכה]

וכן המאמר (פי' יבמה נקנית מדאוריתא בביאה, לא זולת, וחכמים תקנו שיקדשנה תחלה, וזהו הנקרא מאמר, פירוש מאמר חכמים), אינו קונה בה קנין גמור; שאם בא להוציאה אחר המאמר, צריכה גט למאמר, וחליצה להפקיע הזיקה:

סעיף ג[עריכה]

מאחר שאין מאמר קונה קנין גמור, ולא גט דוחה דחיה גמורה, לפיכך, מועיל המעשה שנעשה אחר כך, הן גט אחר גט, הן מאמר אחר מאמר, או גט וחליצה וביאה אחר המאמר, או מאמר וביאה וחליצה אחר גט, בין ביבם אחד ושתי יבמות, בין ביבמה אחת ושני יבמים, בין בשתי יבמות ושני יבמים:

סעיף ד[עריכה]

כיצד? יבם שנתן גט ליבמתו, וחזר ונתן גט לצרתה -- נאסר בקרובות שתיהן. או שני יבמין שנתנו שניהם גט ליבמה אחת זה אחר זה -- שניהם נאסרו בקרובותיה. או שני יבמים ושתי יבמות, כל אחד נתן גט לאחת -- כל אחד נאסר בקרובות של אותה שנתן לה גט:

סעיף ה[עריכה]

כשבאים להוציאה, למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים, בשני יבמים ויבמה אחת צריכה חליצה מכל אחד ואחד. ויש מי שאומר, דהוא הדין ביבם אחד ושתי יבמות, ונתן גט לשתיהן, שצריך לחלוץ לשתיהן. ולמאן דאמר חליצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחים, אפילו בשני יבמים ויבמה אחת, די בחליצה אחת.

הגה: ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. והא דחליצה פסולה צריכה לחזור, היינו שהיתה זקוקה לגמרי, ונפסלה, שנקלשה הזיקה. אבל חליצה פסולה מעיקרא, אינה צריכה לחזור:

סעיף ו[עריכה]

וכן יש מאמר אחר מאמר, שאם עשה מאמר בזו ואחר כך בזו, או אחים עשו מאמר בה או בחברתה, כל אחת צריכה גט למאמר, וחליצה לאחת מהם לפטור את שתיהן. וכן אם עשה מאמר בזו, ואחר כך נתן גט, או חלץ לה או לצרתה, או שבא על צרתה, או שאחר המאמר שלו נתן לה אחיו גט, או חלץ לה או לצרתה, או שבא עליה או על צרתה, מועיל מה שנעשה אחר מאמר לאסור בעלת המאמר, ולאסור (בקרובותיה) [בקרובות] במעשה שנעשה אחר המאמר, ולהצריך גט למאמר וביאה שנעשה אחריו:

סעיף ז[עריכה]

וזה תקנתם:

  • עשה בה מאמר ונתן לה גט, צריכה חליצה.
  • עשה מאמר וחלץ, צריכה גט.
  • עשה מאמר בזו ונתן גט לזו, נותן גט לבעלת המאמר, והוא או אחיו חולצים לאחת מהן, ותפטר האחרת. ויש מי שאומר, ששתיהן צריכות חליצה:

סעיף ח[עריכה]

עשה מאמר בזו, ובעל הוא או אחיו לזו, בעלת המאמר צריכה גט, וכן השניה צריכה גט, וצריך לחלוץ לאחת מהן:

סעיף ט[עריכה]

וכן אם נתן לה גט, ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר או בחברתה, או שחלץ לחברתה, או שאחר הגט שלו עשה בה אחיו מאמר או בא עליה, או חלץ לה או לחברתה, מועיל מה שנעשה אחר הגט לאסור בקרובותיה ולהצריך גט למאמר שנעשה אחריו:

סעיף י[עריכה]

וזה תקנתם: נתן לה גט ואחר כך בא עליה או עשה בה מאמר, צריכה גט וחליצה:

סעיף יא[עריכה]

נתן לה גט, ואחר כך בא הוא או אחיו על צרתה, או שעשו בה מאמר, זו שבא עליה או שעשה בה מאמר, צריכה גט, וצריך חליצה לאחת מהן לפטר שתיהן:

סעיף יב[עריכה]

הבעילה קונה קנין גמור, וכן החליצה דוחה דחיה גמורה. לפיכך, אין המעשה שנעשה אחריהם, מועיל, לא לפסל את זו ולא לאסור בקרובותיה. כיצד? בא על יבמתו, וחזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה, אין אותה חליצה כלום. וכן אם אחיו חזר ונתן גט לה או לצרתה, אינו כלום. וכן אם חזר ועשה בה מאמר או בעל, אינו כלום. אבל אם בא הוא או אחיו על צרתה, או עשה בה מאמר, צריכה גט:

סעיף יג[עריכה]

וכן אם חלץ ליבמתו, וחזר הוא או אחיו וחלצו לצרתה, אין אותה חליצה כלום לאסור בקרובותיה. או שני יבמים שחלצו ליבמה אחת, זה אחר זה, אין חליצה אחרונה כלום, ומתר בקרובותיה. אבל אם אחר שחלץ ליבמתו, בעל, או קדש הוא או אחיו אותה או צרתה, תפסי להו קדושין בהם וצריכה גט, בין קדשה לשם אשות כגון שקדשה סתם, בין לשם יבמות כגון שאמר לה הרי את מקדשת לי לזיקת יבמים:

סעיף יד[עריכה]

הא דאין מעשה מועיל אחר ביאה, דוקא בביאה כשרה שלא קדם לה מעשה אחר. אבל ביאה פסולה, כגון שנתן גט לזו ובעל את זו, או עשה מאמר בזו ובעל את זו, מועיל מעשה שיעשו אחריה, שאם יחלץ הוא או אחיו לשלישית, יאסרו בקרובותיה, וגם היא לא סגי לה בגט, דאכתי נשאר בה זיקה. אבל חליצה, אפילו היא פסולה, שקדם לה מעשה אחר, כגון שנתן גט לזו או מאמר בזו, ואחר כך חלץ לה או לצרתה, אפילו הכי אין מועיל אחריה, אם חזר הוא או אחיו וחלץ לה או לצרתה; אבל אם בעל או קדש, תפסו בה:

סעיף טו[עריכה]

עשה מאמר ביבמתו ואחר כך נתן לה גט לזיקתה, פסלה עליו ועל כל האחין, וצריכה גט למאמרה וחליצה לזיקתה. ואם נתן לה גט סתם, הוי כאלו פרש לזיקתה. נתן לה גט למאמרה ולא לזיקתה, נשארה זקוקה כמו שהיתה, ואינה מותרת אלא לשאר אחים, אבל המגרש אסור בה. ויש אומרים שמותרת אף למגרש:

סעיף טז[עריכה]

ביאת בן תשעה כמאמר בגדול. לפיכך, בא על היבמה, פסלה על כל האחים. ואם אחר שבא עליה חזר אחיו הגדול ובא עליה או על צרתה, או עשה מאמר או נתן גט או חלץ לה או לצרתה, פסלה על הקטן. וכן אם חזר הקטן ובא על צרתה, או שאחיו בן ט' בא עליה או על צרתה, פסלה עליו כדין מאמר אחר מאמר. וכן אם עשה הגדול מאמר ביבמה, וחזר אחיו בן ט' ובא עליה או על צרתה, פסלה כדין מאמר אחר מאמר. ומאמר של בן ט' אינו חשוב כמאמר הגדול, ואינו מועיל אלא בתחלה, אבל לא בסוף. כיצד, עשה קטן מאמר, מועיל לפסלה על האחים. אבל אם עשה הגדול מאמר, וחזר בן ט' ועשה מאמר בה או בצרתה, אינו מועיל לפסלה על האח הגדול. אבל מאמרו של בן ט', אחר מאמר בן ט', אכא למימר שמועיל, כיון שמאמר הראשון מבן ט'. וגט וחליצה, אין לקטן כלל, לא בתחלה ולא בסוף:

סעיף יז[עריכה]

גדול שעשה מאמר ביבמה או נתן לה גט, ולה צרה, כשבא לחלוץ לאחת מהן ולהתירן, אין חליצת בעלת הגט או בעלת המאמר פוטרת הצרה. אבל חליצת הצרה פוטרת לבעלת הגט לגמרי, ולבעלת המאמר מחליצה, וצריכה עוד גט למאמרה. ואם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו, חולץ לאיזו שירצה ופוטר השניה, כמו שנתבאר:

סעיף יח[עריכה]

מי שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד, האחת שניה ליבם ואחרת מותרת, כשהוא מיבם מיבם לאחרת, כשהוא חולץ חולץ לשניה. ויש מי שאומר, שאם חלץ לאסורה, לא הותרה צרתה; חלץ לצרה, הותרה האסורה:

סעיף יט[עריכה]

יבמות רבות הבאות מבית אחד, כיון שנבעלה אחת מהן בעילה כשרה, או נחלצה חליצה מעלה, התרו הכל ונסתלקה זיקת היבם מעליהן. ואם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה, או נתן לה מאמר פסול, נאסרו כלם ליבום, וצריכה גט זו שנבעלה או שנתן לה מאמר, וצריכה כל אחת מהן חליצה להתירה לזר, שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פחותה. נחלצה אחת מהן חליצה פחותה, הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלץ גם היא, או עד שיחלצו כל האחים לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה, עד שתחזור על כל האחים, או עד שתחלץ כל אחת מהן. זהו דעת הרמב"ם (ח"ב קי"ח ב'), ונחלקו עליו כמו שהוא מפרש בדברי הטור:

סעיף כ[עריכה]

שני יבמים שיבמו שתי יבמות הבאות מבית אחד, ולא נודע מי יבם תחלה -- שניהם יוציאו בגט, ויותרו לזרים, ואסורות ליבמים. לפיכך, ראובן שהיו לו שתי נשים, אחת בעכו ואחת בצור, ושמעון ולוי אחיו, האחד בעכו והאחד בצור, ושמעו שמת ראובן -- לא ייבם אחד מהם עד שידע מה עשה אחיו. קדם אחד מהם ויבם, אין מוציאין מידו עד שיודע שאחיו יבם תחלה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין שתי יבמות חרשות או קטנות
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שהיה נשוי יתומה קטנה שהשיאוה אחיה ואמה, שאין קדושיה רק מדרבנן, וחרשת, ומת, ונפלו לפני אחיו ליבום, אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. וכיצד תקנתם, מלמדין הקטנה שתמאן בו, וכונס את החרשת. ואם רצה לגרשה, כותב לה גט אחר שיבא עליה, ומתרת לזר:

סעיף ב[עריכה]

היו שתיהן חרשות או קטנות, ביאת אחת מהן פוטרת צרתה:

סעיף ג[עריכה]

היתה אחת גדולה ואחת קטנה, ביאת גדולה או חליצתה פוטרת הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

סעיף ד[עריכה]

אחת פקחת ואחת חרשת, ביאת הפקחת או חליצתה פוטרת את החרשת, ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת:

סעיף ה[עריכה]

היו שתיהן קטנות, ובא היבם על אחת מהן, וחזר הוא או אחיו ובא על השניה, לא פסל הראשונה עליו, אבל אסור לו לקים השניה, אלא מלמדין אותה שתמאן, ויקים הראשונה:

סעיף ו[עריכה]

וכן אם היו שתיהן חרשות, אין ביאת השניה פוסלת הראשונה, והשניה אסורה לו ויוציאנה בגט:

סעיף ז[עריכה]

קטנה וחרשת, שבא היבם תחלה על הקטנה, וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לא פסל את הקטנה, והחרשת צריכה גט, שביאת הקטנה מעלה מביאת החרשת, שהקטנה ראויה לאחר זמן. לפיכך, יקים הקטנה שנבעלה תחלה:

סעיף ח[עריכה]

בא על החרשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, פסל את החרשת. ומלמדין את הקטנה שתמאן בו, ויוציא החרשת בגט. זהו דעת הרמב"ם, אבל אחרים חולקים עליו כמפרש בטור ובנמוקי יוסף פרק בית שמאי:

סעיף ט[עריכה]

אחת פקחת ואחת חרשת, בא היבם על הפקחת, וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת, לא פסל הפקחת, והחרשת צריכה גט. בא היבם על החרשת, וחזר ובא הוא או אחיו על הפקחת, פסל את החרשת; החרשת יוצאה בגט, והפקחת בגט וחליצה:

סעיף י[עריכה]

אחת גדולה ואחת קטנה, בא על הגדולה, וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה, לא פסל הגדולה, ומלמדין הקטנה שתמאן בו. בא על הקטנה, וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן בו, ויקים הגדולה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטומטום, וכן היבמה
ובו ששה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

סריס חמה (פרוש: שנסתרס על ידי קדחת, ערוך), ואילונית (פרוש אילונית, שיש לה טבע זכר, כלומר שאינה יולדת, ואילונית נגזר מאיל שהוא זכר הצאן), אינם בני חליצה ויבום. לפיכך, אילונית ודאית שחלצה, לא נפסלה לכהנה. וכן סריס חמה שחלץ, או שחלצו לאשתו, אינו כלום.

הגה: היה ספק סריס, חולץ. ולא מחזקינן לה בודאי סריס, אלא אם ראו בו, שנולד, אחד מסימני סריס, כגון שהטיל מים ולא עשה כפה; אבל בלאו הכי יש לחוש שנתקלקל אחר לדתו, וצריך לחלץ (ריב"ש סימן תע"ד).

היה לאילונית ודאית, צרה, מתרת להתיבם:

סעיף ב[עריכה]

ספק אילונית, חולצת ולא מתיבמת.

סעיף ג[עריכה]

סריס אדם (פרוש, שנסתרס ונחתך בידי אדם), שהיה לו שעת הכשר, חולצין לאשתו או מיבמין, והוא חולץ ואינו מיבם, מפני שפסול לבא בקהל. ואם עבר ובא עליה, קנה, ומוציא בגט.

ואם היה יבמתו גירת או שאר אשה המתרת לפצוע דכא, מתר ליבמה (נ"י פ' הערל):

סעיף ד[עריכה]

אלו הם סימני אילונית: כל שאין לה דדים, ומתקשה בשעת תשמיש, ואין לה שפולי מעים כנשים, וקולה עבה, ואינה נכרת בין איש לאשה.

ויש אומרים דבאחד מאלה נקראת אילונית (טור):

סעיף ה[עריכה]

אלו הם סימני סריס חמה: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, ובשרו מחליק, וכשמטיל מים אינו עושה כפה, ושכבת זרעו דיהא, ואין מימי רגליו מחמיצין, ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, וקולו לקוי, ואינו נכר בין איש לאשה.

הגה: היו לו שתי שערות בזקנו, אינו סריס אלא עד שיהיו לו כל הסימנים הללו (טור). אבל אם לא הביא שתי שערות בזקנו, אפלו אין בו רק אחד מהסימנים הללו, הוי סריס (המ"מ פ"ה דאשות וכן משמע בטור). היו לו שתי שערות בשאר הגוף, אינו סריס, אף על פי שיש לו כל הסימנין הללו (טור):

סעיף ו[עריכה]

בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאילונית וסריס על פי סימנים הללו, נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אשות, ובסימן קנ"ה.

הגה: סעיף י"ג לענין אילונית, והוא הדין לסריס. ויש אומרים דאין לדון עכשו דין סריס ודאי, דחישינן שמא היה לו שערות ונשרו, או שהיו לו גמות, ואין אנו בקיאין (עין בריב"ש סימן תע"ד), כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ה לענין מאון. לכן דינינן לה בספק סריס, וחולץ, וכן ראוי להורות:

סעיף ז[עריכה]

מי שחתכו או נתקו או מעכו גידיו או ביציו, בידי אדם, נקרא סריס אדם; וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד, נקרא גדול, שאין זה מביא סימנים לעולם:

סעיף ח[עריכה]

אנדרוגינוס, אינו בר חליצה ויבום. ויש אומרים שדינו כזכר לכל דבר:

סעיף ט[עריכה]

טמטום, חולץ ולא מיבם, מפני שהוא ספק. ואם נקרע, ונמצא זכר, רצה חולץ, רצה מיבם. ויש מי שאומר, שהוא ספק, ולחמרא:

סעיף י[עריכה]

הזקן ביותר, שתש כחו וכשל, דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום, אלא שאם בא על יבמתו מתר לקימה:

סעיף יא[עריכה]

החרשת והשוטה והקטנה, מתיבמות ולא חולצות. ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעל אותה, הרי זה מגרש:

סעיף יב[עריכה]

חרש שוטה וקטן, אינם בני חליצה, אבל מיבמין. והחרש, אם נפלה לו מאחיו פקח, אינו יכול להוציא לעולם. אבל אם נפלה לו מאחיו חרש, יכול להוציא בגט אחר שיבעל. והקטן, יוציא בגט, אם בא עליה לאחר שהגדיל; ואם לאו, צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו:

סעיף יג[עריכה]

שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, נשואים לשתי נשים פקחות, מת חרש בעל הפקחת, אחיו הפקח רצה חולץ רצה מיבם. מת פקח בעל הפקחת, אחיו החרש אינו יכול לחלץ, וכונס, ואינו מוציא לעולם:

סעיף יד[עריכה]

שתי אחים פקחים נשואים שתי נשים, אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל החרשת, אין החרשת בת חליצה, אלא כונס, ואם רצה אחר כך להוציא בגט, יוציא. מת פקח בעל הפקחת, אחיו, רצה חולץ, רצה מיבם:

סעיף טו[עריכה]

שני אחים, אחד חרש ואחד פקח, נשואים לשתי נשים, אחת חרשת ואחת פקחת, פקח לפקחת, וחרש לחרשת, מת חרש בעל החרשת, אחיו הפקח כונס, ואם רצה אחר כך, יוציא בגט. מת פקח בעל הפקחת, אחיו החרש כונס, ואינו מוציא לעולם. הסומא, מיבם,

הגה: ואינו חולץ; ואם חלץ, חליצתו כשרה (טור). ונראה לי, שאם אין כאן אח, אלא הוא, חולץ לכתחלה, מאחר שאי אפשר בענין אחר. וע"ל סימן קמ"ט בפרוש החליצה סעיף ס"ד:

סעיף טז[עריכה]

אשת קטן ואשת השוטה, פטורה מן החליצה ומן היבום. אבל אשת החרש, והזקנה, והעקרה, הרי הם כשאר כל הנשים, וחולצת או מתיבמת:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין יבמה האסורה ליבם באסור כרת, ודין צרתה, וסוטה וצרתה, וקטנה שמאנה
ובו שבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

היבמה שהיא ערוה ליבם באסור כרת, חוץ מן הנדה, אינה זקוקה ליבם, ומתרת לזר בלא חליצה, וכן צרותיה פטורות מן החליצה ומהיבום. ואם היה לו אח אחר, ואחת מצרותיה נתיבמה לאותו אח, ולו נשים אחרות, ומת, כלן פטורות מחליצה ומן היבום. ואם היה לו עוד אח אחר, ואחת מהנשים אלו נתיבמה לו, ולו נשים אחרות, ומת, כלן פטורות מהחליצה ומהיבום. וכן עד עולם:

סעיף ב[עריכה]

אבל אם אחת מכל העריות נשואה לזר שאינו אחיו, ומת, מתר לשא צרתה:

סעיף ג[עריכה]

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה, או ספק ערוה על היבם, הרי זו חולצת ולא מתיבמת. לפיכך, מי שקדש אשה בספק קדושין, ואחר כך מת אחיו שהיה נושא אחותה, ונפלה לו ליבום, שהיא ספק אחות אשתו, הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ומוציא את אשתו בגט מספק, ושתיהן אסורות עליו; יבמתו, מפני שהיא ספק ערוה; וארוסתו, מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו:

סעיף ד[עריכה]

היתה היבמה באסור ערוה על הבעל, אינה אשתו. ואם היה לה צרה, חולצת או מתיבמת. וזו שהיתה לבעל באסור ערוה, היא ליבם כמו אשה דעלמא, ומתר בה:

סעיף ה[עריכה]

היתה היבמה ספק ערוה על הבעל, או חולצת או מתיבמת:

סעיף ו[עריכה]

יבמה שהיא ספק ערוה ליבם, והיה לאחיו בה ספק קדושין או ספק גרושין, ולו אשה אחרת, אותה הצרה חולצת ולא מתיבמת:

סעיף ז[עריכה]

היה אחיו נשוי אשה שהיא ערוה ליבם, ולו עוד אשה אחרת, ואחר כך מתה הערוה בחיי בעלה, או גרשה, או שהיתה קטנה ומאנה בו, ואחר כך מת, מתרת צרתה להתיבם. אבל אם לא מאנה בו בחייו, ומאנה בו אחר מותו, צרתה חולצת ולא מתיבמת:

סעיף ח[עריכה]

ספק אם אותה שהיא ערוה ליבם מתה בחיי הבעל או אחר מותו, צרתה חולצת ולא מתיבמת:

סעיף ט[עריכה]

יבמה שהיא ערוה ליבם והיא אילונית, אפלו הכיר בה בעלה, הרי היא כמי שאינה, וצרתה חולצת או מתיבמת. ואם יבם הצרה מפני שהיה סבור שהערוה אילונית, ואחר כך נמצאת שאינה אילונית, תצא מיבמה בלא גט, והולד ממזר:

סעיף י[עריכה]

נשאת הצרה לזר, מפני שהיתה סבורה שאין הערוה אילונית, ואחר כך נמצאת אילונית, תצא מהבעל בגט, ובחליצה מהיבם להתירה. ואם מתחלה לא נשאת לזר, אלא נתקדשה לו בלבד, מתרת ליבם:

סעיף יא[עריכה]

מי שזנתה אשתו תחתיו בעדים וברצון, ומת בלא זרע, ונפלה לפני אחיו, דינה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מהחליצה ומהיבום, אבל אם ספק זנתה אם לאו, היא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה, או חולצת או מתיבמת.

הגה: ויש אומרים דאפלו זנתה ודאי, צריכה חליצה (השגות הראב"ד), והוא הדין לצרתה, ויש להחמיר. ולכן, מי שיש לו אשה שהמירה, אף על גב דודאי זנתה, צרתה צריכה חליצה (מרדכי ריש יבמות וכ"כ מהרא"י סימן רי"ט). אשה שהלך בעלה למדינת הים, ונשאת, ואחר כך בא הבעל ומת, צרתה מתרת להתיבם, ואינה כצרת סוטה (הגהות אלפסי פרק האשה):

סעיף יב[עריכה]

אשת אחיו שלא היה בעולמו, הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה, ופוטרת צרתה. כיצד, ראובן שמת, ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו, ואחר כך נולד לוי אחיו, בין שנולד קדם שיבם שמעון אשת ראובן, בין שנולד אחר שיבמה, ומת שמעון, אסורה על לוי לעולם. ואם היה לשמעון אשה אחרת, גם היא פטורה מחליצה ומהיבום, ופוטרת צרתה וצרת צרתה עד סוף העולם, כדין צרת ערוה. ואם מת שמעון, אפלו קדם שעשה בה מאמר, אשת שמעון חולצת ולא מתיבמת, משום דכיון דקימא לן יש זקה, אפלו לא עשה מאמר הוה לה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו:

סעיף יג[עריכה]

קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו [לאחי אמו] שהיא שניה לו, ומת, ונשאר ונשאה אחיו מאביו, ומת, ונפלה לפניו ליבום ועודנה קטנה, אין אומרים תמאן, לעקר נשואין הראשונים, כדי שתתיבם, אלא צרתה חולצת ולא מתיבמת, שאף היא חולצת אם תמאן:

סעיף יד[עריכה]

קטנה שאינה ערוה עליו, ומת, ומאנה הקטנה ביבם, אסורה לו ומתרת לזר בלא חליצה, אם אין שם אחים אחרים. ודוקא היא, אבל צרתה מתרת לו, ואפלו היא מתרת לשאר אחים שלא מאנה בהם:

סעיף טו[עריכה]

היו לאחיו באשתו ספק גרושין, ונפלה לפניו ליבום, חולצת ולא מתיבמת. אבל אם היה לאחיו ספק קדושין, הרי זו יכולה להתיבם:

סעיף טז[עריכה]

המגרש אשתו גדולה, או קטנה שהשיאוה אחיה, והחזירה, ומת, ונפלה לפני יבם, מתרת לו. אבל קטנה שהשיאה אביה, ונתגרשה בקטנותה על ידי אביה, והחזירה ומת בעודה קטנה, אסורה ליבם. וכן הדין במגרש הפקחת, ונתחרשה, והחזירה, ומת, והיא חרשת; ובין בזו ובין בזו, צרתה מתרת להתיבם:

סעיף יז[עריכה]

החזירה כשהיא קטנה או חרשת, וגדלה ונתפקחה אצלו, ומת, מתרת להתיבם. ואין צריך לומר אם החזירה אחר שגדלה או נתפקחה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין האסורה ליבם באסור לאו ועשה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א[עריכה]

יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות דרבנן, היא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה - או חולצת או מתיבמת. ואין חליצתה פוטרת צרתה, אבל חליצת צרתה פוטרת אותה. ואם עבר ובא עליה -- קנאה, ונפטרת צרתה. ואם רצה להוציאה, מוציאה בגט:

סעיף ב[עריכה]

היתה אסורה לבעלה באיסור לאו או עשה או איסור דרבנן, ומותרת ליבם -- יכולה להתיבם. חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת, שהיא חולצת ולא מתיבמת, וצרתה - או חולצת או מתיבמת:

סעיף ג[עריכה]

אחות חלוצה, אסורה מדרבנן. לפיכך, נפלה לפני יבם, חולצת ולא מתיבמת. וכן צרתה אסורה מדרבנן, וחולצת ולא מתיבמת:

סעיף ד[עריכה]

מי שיש עליה זיקת שני יבמים -- היא או צרתה חולצת ולא מתיבמת. כיצד? שלשה אחים נשואים שלשה נכריות, ומת אחד מהם ועשה בה אחד מהנשארים מאמר ביבמתו, ומת קודם שכנסה, חולצת ולא מתיבמת:

סעיף ה[עריכה]

נתן לה גט, ופרש שהוא למאמרו, הרי בטל המאמר שעשה, ואין עליה אלא זיקת יבם אחד, ומתיבמת. אבל אם נתן לה הגט סתם, אסורה להתיבם:

סעיף ו[עריכה]

קטן שבא על יבמתו, ומת -- חולצת ולא מתיבמת; שאין ביאתו קונה קנין גמור, ויש עליה זיקת שני יבמים:

סעיף ז[עריכה]

מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וקדשה שמעון אחיו, ומתו שניהם, ונפלה לפני לוי אחיהם -- מתיבמת לו, שאינה אשת שני מתים; שאם קדושי ראובן קדושין אין קדושי שמעון כלום; ואם קדושי שמעון קדושין, אין קדושי ראובן כלום:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין יבמה שהיתה אסורה והותרה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

יבמה שאינה ראויה להתיבם בשעת נפילה, משום איסור ערוה -- אסורה עולמית, אפילו אם יפקע האיסור.

כגון שני אחים שנשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה, אפילו אם תמות אשתו אחר כך, שפקע איסור אחות אשה, אפילו הכי אסורה. ואפילו נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו, כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו, וכנסה, ומתה אשתו של זה שהיה נשוי אחותה, ומת השלישי שכנסה, וחזר ונפלה לפניו, אסורה לו. לא שנא מתה אשתו קודם שכנס השלישי, לא שנא מתה אחר שכנס, אף על פי שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה, אפילו הכי אסורה לו, היא וצרתה, כגון שהיה אשה אחרת לאח השלישי, כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה.

אבל אם היתה מותרת לו בשעת נפילה, אפילו אם תאסר אחר כך, אם פקע האסור, חוזרת להתרה.

כיצד? שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונזקקה אשתו לשלישי שאינו נשוי אחותה, ולא הספיק לכנסה עד שמת האח השני שהיה נשוי האחרת, והרי שתיהן אסורות עליו.

מתה האחרונה -- חזרה הראשונה להתרה, כיון שהיתה מותרת בשעת נפילה, אף על פי שנאסרה בינתים.

אבל אם מתה הראשונה -- לא התרה האחרונה, כיון שהיתה אסורה בשעת נפילה.

וכן אם היו שם עוד אחים, וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה, או שהיתה הראשונה אסורה לאחד מהאחים, ויבם את האחרונה, שהרי מותרת לו, הותרה הראשונה לשאר אחים, שהרי האחרונה שאסרה אותה, חלצה או נתיבמה למותר לה.

אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה, הרי הוא מותר ליבם הראשונה, ושאר האחים אסורים בשתיהן, וחולצות ולא מתיבמות:

סעיף ב[עריכה]

שנים מהאחים נשואים לשתי אחיות, ומתו שניהם, ולא נודע איזה מהם מת ראשון, הואיל ואי אפשר ליבם שתיהן, והרי זיקה נפלה על שתיהן -- חולצות ולא מתיבמות.

ואפילו היתה אחת מהם אסורה על היבם משום שניה או מחייבי עשה או מחייבי לאוין, הרי אלו חולצות ולא מתיבמות.

אבל אם היתה אחת מהם ערוה עליו, הרי אחותה מותרת לו, רצה חולץ רצה מיבם, שהרי לא נפלה זיקתו על שתיהן, שאין זיקה על הערוה:

סעיף ג[עריכה]

ארבע אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות, או בזה אחר זה, קודם שהספיקו ליבם לראשונה -- שתיהן חולצות ולא מתיבמות, שאי אפשר לשום אחת מהן להתיבם, משום איסור אחות זקוקה.

ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מהאחיות -- מוציאים אותן מהם. ויש מי שאומר שאין מוציאין:

סעיף ד[עריכה]

היתה אחת מהם אסורה לאחד מהיבמין משום איסור ערוה -- מותר בשניה, שהרי אין הערוה זקוקה לו, ונמצא שאין זקוקה לו אלא אחת. והשני, אסור בשתיהם:

סעיף ה[עריכה]

היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה, והשניה אסורה לשני משום ערוה, האסורה לזה מותרת לזה, שכל אחד אין זקוקה לו אלא אחת. אבל אם אין אסורות עליהם אלא באיסור לאו או עשה, לא נדחית הזיקה מהם, וחולצות ולא מתיבמות:

סעיף ו[עריכה]

שלשה אחים, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ומת אחד מבעלי האחיות, ואחר כך מת בעל אחות השניה, ונפלה גם האחות השניה לפני האח השלישי -- שתיהן אסורות עליו, שהן צרות זו לזו בזיקה, וחולצות ולא מתיבמות.

ואם עשה מאמר בראשונה, ואחר כך נפלה אחותה לפניו -- יוציא בעלת המאמר בגט וחליצה, והאחרונה בחליצה:

סעיף ז[עריכה]

שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, מת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת -- הראשונה יוצאת משום אחות אשה, והשניה משום צרתה. ואם לא כנסה -- בין שעשה מאמר בנכרית, בין שלא עשה בה מאמר -- הרי זו חולצת ולא מתיבמת:

סעיף ח[עריכה]

שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית, גרש אחד מבעלי אחיות אשתו, ומת נשוי נכרית, וכנסה המגרש, ומת -- מותרת לאח הנשאר.

אבל אם מת נשוי נכרית קודם שגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו, אפילו אם לא כנס נכרית ומת -- אסורה לאח הנשאר, מפני שהיתה צרת ערוה בזיקה, אפילו אם גרש הערוה קודם שמת.

והוא הדין אם היה נשוי נכרית, ויש לו בנים, אסורה לו משום זיקת אשת אחיו שיש לו בנים (הגהות אלפסי פ' ד' אחין).

אבל אם כנס בעל (האחיות) [האחות] את הנכרית, וגירש הערוה, ומת, לא שנא גירש קודם שכנס הערוה, לא שנא אחר כך, מותרת הנכרית לאח הנשאר:

סעיף ט[עריכה]

שני אחים פקחים נשואין שתי אחיות קטנות או חרשות, ומת אחד מהם -- תצא משום אחות אשה, שהרי נשואי שתיהן שוות:

סעיף י[עריכה]

היתה אחת פקחת ואחת חרשת; מת בעל החרשת -- תצא משום אחות אשה; מת בעל הפקחת -- בעל החרשת מוציא את אשתו בגט, ואת אשת אחיו בחליצה:

סעיף יא[עריכה]

היתה אחת גדולה ואחת קטנה; מת בעל הקטנה -- תצא משום אחות אשה; מת בעל הגדולה -- מלמדין את הקטנה שתמאן בבעלה, וייבם הגדולה:

סעיף יב[עריכה]

שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, נשואים לשתי אחיות פקחות, או אחת פקחת ואחת חרשת, והפקחת נשואה לפקח. מת חרש בעל החרשת, או חרש בעל הפקחת, תצא משום אחות אשה. מת פקח בעל הפקחת, החרש בעל החרשת, או בעל הפקחת, מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם:

סעיף יג[עריכה]

שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות פקחות או חרשות, או אחת פקחת ואחת חרשת. וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים פקחים או חרשים או אחד פקח ואחד חרש. ומת אחד מהם, תצא משום אחות אשה. ואם היו נכריות, יכניסו; ואם אחר כך ירצו להוציא בגט, יוציאו:

סעיף יד[עריכה]

שני אחים, אחד פקח ואחד חרש, והחרש נשוי שתי נשים פקחות, ואחת מהן ערוה על הפקח, ומת החרש -- שתיהן פטורות מהחליצה ומהיבום.

היו שניהם פקחים, ואחד מהם נשוי שתי נשים, אחת פקחת ואחת חרשת, והחרשת היא ערוה על אחיו, השניה הפקחת חולצת ולא מתיבמת:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קעו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קעו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין יבמה שאינה בת יבום משום ספק זקוקה, ודין נשי התערובות
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שקדש אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו קדש, אפלו לא הכרו מעולם, שלא נתנו לביאה, הוו קדושין וצריך גט לכל אחת ואחת. מת, ולו אח, חולץ לשתיהן. היו לו שני אחים, אחד חולץ ואחד מיבם לשניה. קדמו שני האחים וכנסו את שתיהן, אין מוציאים אותן מידם. ואם נמלכו בבית דין ואמרו להם שיחלץ האחד וייבם השני, והלכו שניהם ויבמו, יוציאו:

סעיף ב[עריכה]

מי שעבר ויבם ודאי אחות זקוקתו, יוציא:

סעיף ג[עריכה]

שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש, ומתו, לזה אח ולזה אח, כל אחד חולץ לשתיהן; ואין שום אחד מהם יכול ליבם. לזה אחד ולזה שנים; היחיד חולץ לשתיהן; והשנים, אחד חולץ לאחת תחלה, ואחר כך ייבם השני לשניה. ואם קדמו השנים וכנסו אחר שחלץ היחיד, אין מוציאים מידם, אפלו שניהם כהנים. היו לזה שני אחים ולזה שני אחים, אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, ואחר כך האח השני של זה מיבם חלוצתו של זה, ואח השני של זה מיבם חלוצתו של זה. אם קדמו שני האחים של האחד וחלצו לשתיהן, לא ייבמו השני אחים האחרים של השני לשתיהן, אלא אחד חולץ ואחד מיבם לשניה. קדמו השנים האחרונים וכנסו אחר שחלצו השנים הראשונים, אין מוציאין מידם:

סעיף ד[עריכה]

מי שהלך בעלה למדינת הים, ושמעו שמת, ונשאת, ואחר כך בא בעלה, ומתו שניהם, לזה אח ולזה אח, אחיו של זה ושל זה חולצים ולא מיבמים. ודין צרתה, עין לעיל סי' קע"ג סעיף י"א:

סעיף ה[עריכה]

האשה שהיו לה בנים ולכלתה בנים, וילדו היא וכלתה שני זכרים במחבוא, ונתערבו הבנים, וגדלו התערובות ונשאו נשים, ומתו; בני הכלה חולצין לשתיהן תחלה, ולא מיבמין; ובני הזקנה, אחר חליצת בני הכלה, חולצין או מיבמין:

סעיף ו[עריכה]

מתו הבנים הודאים של הזקנה והכלה, והספקות קימים; הספקות לנשי בני הזקנה חולצין ולא מיבמין; ולנשי בני הכלה, אחד מהספקות חולץ לה תחלה, והשני מיבם:

סעיף ז[עריכה]

מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת וילדה, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים מהראשון ומהשני, וגדל הספק ונשא אשה ומת; בניה מהראשון ומהשני חולצים ולא מיבמים; וכן הספק, לנשותיהם חולץ ולא מיבם. היו לראשון ולשני, לכל אחד, בן מאשה אחרת, ומתו, זה הספק חולץ או מיבם לנשותיהם. מת הספק, אחד משני הבנים הודאים חולץ לה תחלה, והשני מיבם:

סעיף ח[עריכה]

חמש נשים שהיה לכל אחת בן ידוע, וילדו כלן במחבוא, כל אחת זכר, נתערבו חמשה הולדות ונשאו נשים, ומתו, ונפלו נשותיהם לפני חמשה הבנים הודאים, ארבעה מהודאים יחלצו לאחת, ואחר כך ישאנה החמישי. וכן עושים לכל אחת ואחת. ואם מת אחד מהבנים הודאים, ארבעה הספקות יחלצו לה, ואחד ייבם. היו קצת הודאים כהנים, הכהנים חולצים ולא מיבמים, ושאינם כהנים מיבמים. היו לקצת הודאים שיש להם באלו הספקות אחים מהאם שלא מהאב, וגם יש לו בהם אחים מהאב, (אחים מן האם חולצין, אחים מן האב מיבמין מקצתן כהנים ומקצתן אחים מן האם, אלו ואלו) חולצים ולא מיבמים: