טור אבן העזר קעב
<< | טור · אבן העזר · סימן קעב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]יש יבם ויבמה שאינן בני חליצה ויבום מפני שינוי שבגופם, ומהן מפני איסור שעליהן.
ובאותם ששינוי בגופם, מהם לא מייבמין ולא חולצין, ומהן מייבמין ולא חולצין, ומהן חולצין ולא מייבמין. ובאותם שהאיסור עליהם, מהם לא מייבמין ולא חולצין, ומהם חולצין ולא מייבמין.
כיצד, הסריס והאיילונית אינם בני חליצה ויבום. לפיכך איילונית שחלצה, לא נפסלה בכך לכהונה. וכן הסריס שחלץ או שחלצו לאשתו, אינו כלום. היה לאיילונית צרה, מותרת להתיבם.
ודוקא איילונית ודאית שיש בה סימני איילונית, אבל ספק איילונית חולצת ולא מתיבמת. ודוקא סריס חמה שלקה ממעי אמו, אבל סריס אדם שהיה לו שעת הכושר, חולצין לאשתו או מייבמין, והוא חולץ ואינו מייבם מפני שפסול לבוא בקהל. ואם עבר ובא עליה, קנאה ומוציאה בגט.
ואלו הן סימני איילונית: כל שאין לה דדין, או שתשמיש קשה לה, או שקולה כקול האיש, או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום. ובאחת מאלו חשובה כאיילונית.
ואלו הן סימני סריס: שערו לקוי ורך, או שמחליק בשרו ורך כבשר האשה, או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף, או שאינן מחמיצין כששוהין לעמוד בכלי, או שאינו עושה כיפה, פירוש שאין קילוח השתן הולך למרחוק ועושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד, או שאין בשרו מעלה הבל כשיוצא ממרחץ בימות הגשמים, או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה, או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא שתי שערות בערוה[1]. ואין לו שערות בזקנו כלל, אפילו אין בו אלא אחד מאלו הסימנין חשוב סריס. אבל אם יש לו ב' שערות בזקנו, לא חשיב סריס עד שיהיו בו כל הסימנים.
אבל אם יש בו כל הסימנים, חשיב סריס אף על פי שיש לו ב' שערות בזקן, אף על פי שאם יש לו ב' שערות במקום אחד בכל הגוף מוציאין אותו מחזקת סריס, היינו טעמא לפי שבמקום הזקן רגיל להיות שם שער, לכך אינו יוצא על ידו מכלל סריס, שאם יש לו כל סימני סריס נדון כסריס, ואף על פי שהביא שתי שערות בזקן חשוב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו.
במה דברים אמורים שעל ידי הסימנין נידונים כסריס ואיילונית, כשיהיו בהם הסימנים אחר שהם בני כ' שנה, אבל קודם לכן אפילו יש בהם סימני סריס ואיילונית ולא הביאו שתי שערות, אין נידונין כסריס ואיילונית, אלא תולין הדבר במה שהם קטנים ודינן כקטנים בפחות מבן עשרים, אבל מבן כ' ואילך, אם יש בהן סימני סריס ואיילונית נדונין כסריס ואיילונית אפילו הביאו אחר כן שערות. ואם אין בהן סימנים וגם לא הביאו ב' שערות, אין נידונים כסריס ואיילונית אלא חשובים כקטנים עד רוב שנותיהן, ומרוב שנותיהן נידונין כסריס ואיילונית אפילו אין להם הסימנין.
והרמב"ם כתב דמשהגיע לעשרים שנה פחות ל' יום ולא הביאו ב' שערות ויש בו הסימנין חשוב כסריס. וכתב עוד: במה דברים אמורים בסריס חמה, אבל מי שנחתכו או ניתקו גידיו או ביציו הוא הנקרא סריס אדם, כשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימנים לעולם.
אנדרוגינוס, כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה שאינו בר חליצה ויבום, וכן הוא לדעת רב אלפס, אבל לדעת ר"י דינו כזכר גמור לכל דבר, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וטומטום, כתב הרמב"ם: חולץ ולא מיבם מפני שהוא ספק, ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מיבם. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: אפילו אם נמצא זכר שמא הוא סריס, הלכך אם יש לו אחים אחרים וחלץ הוא פסל עליהן, ואם אין לו אחים אלא הוא חולץ ולא מיבם.
אחים מן האם, וגר ועבד משוחרר אפילו הם תאומים והורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, אינם לא חולצין ולא מייבמים.
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן, לאו בני יבום נינהו אבל חולצין. לפיכך מתו ולהם אחין, מייבמים או חולצין לנשותיהן. מתו אחיהם, הם חולצין ולא מייבמים, ואם בעלו קנו. ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם, יוציאו בגט.
חרשת קטנה ושוטה לאו בני חליצה הן אבל מתייבמות. לפיכך אחת מאלו שנפלו לפני יבם, אינו יכול לחלוץ, אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה.
וכן חרש שוטה וקטן לאו בני חליצה הם אבל מייבמים.
והחרש אינו יכול להוציא לעולם שאין גירושין גירושין. במה דברים אמורים כשנפלה לו מאחיו פקח, אבל נפלה לו מאחיו חרש, כשם שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא ברמיזה.
והקטן יוציא בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל.
שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נשים נכריות פקחות, מת חרש בעל פקחת, אחיו הפקח רצה חולץ רצה מיבם. מת פקח בעל פקחת, אחיו החרש כונס ואינו יכול לחלוץ ואינו מוציאה לעולם.
שני אחין פקחין נשואין שתי נשים נכריות אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל חרשת, אחיו פקח כונס ואינו יכול לחלוץ ואם ירצה יוציא בגט. מת פקח בעל פקחת, אחיו רצה חולץ רצה מייבם.
שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין לשתי נשים אחת פקחת ואחת חרשת, פקח לפקחת וחרש לחרשת, מת חרש בעל חרשת, אחיו הפקח כונס ואם ירצה יוציא בגט. מת פקח בעל פקחת, אחיו החרש כונס ואינו מוציאה לעולם.
הסומא מיבם ואינו חולץ. ואם חלץ, חליצתו כשרה.
אשת הקטן והשוטה פטורין מן החליצה ומן היבום, אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הן כשאר כל הנשים וחולצות ומתייבמות.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש יבם ויבמה שאינן בני חליצה ויבום מפני שינוי שבגופם ומהם מפני איסור שעליהם ובאותם ששינוי בגופם מהם לא מייבמין ולא חולצין ומהם מייבמין ולא חולצין ומהם חולצין ולא מייבמין ובאותם שהאיסור עליהם מהם מייבמין ולא חולצין ומהם חולצים ולא מייבמים כל זה מתבאר והולך בסימן זה ומה שלא כתב גבי מפני איסור שעליהן שיש שמייבמין ולא חולצין כמו שכתב גבי שינוי שבגופם הטעם מבואר דכיון שיש איסור עליהם א"א להתייבם:
ומ"ש כיצד הסריס והאיילונית אינם בני חליצה ויבום לפיכך איילונית שחלצה לא נפסלה בכך לכהונה וכן הסריס שחלץ או שחלצו לאשתו אינו כלום כלומר לא נפסלה בכך לכהונה וכל זה מבואר במשנה פרק הערל (דף עט.) וטעמא דסריס פירש"י מדכתיב ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי ואיילונית אמרינן בגמרא בפ"ק (יב.) דטעמא משום דכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת. ומ"ש היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם בפ"ק דיבמות (דף יב.) אמר רב אסי צרת איילונית אסורה ואסיקנא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית ופירש"י ואע"ג דהכיר בה. אחיו וקיימה והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאיילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפרש בה"ג עכ"ל ודוקא איילונית ודאית שיש בה סימני איילונית אבל ספק איילונית חולצת ולא מתייבמת פשוט הוא:
ודוקא סריס חמה שלקה ממעי אמו אבל סריס אדם שהיה לו שעת הכושר חולצין לאשתו או מייבמין במשנה פרק הערל (דף מט:) איפליגו ר"ע ור"א במילתא ופסקו הפוסקים כר"ע דאמר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצים לאשתו שלא היתה לו שעת הכושר ומשמע דאפי' סריס אדם מייבמין את אשתו אם ירצו ואיידי דנקט בדידיה חולץ דלא הוה מצי למיתני ביה מייבם משום דפסלו לבא בקהל נקט נמי בדידהו חולצין וכך הם דברי רבינו. ומ"ש ואם עבר ובא עליה קנאה ומוציא' בגט שם בברייתא קתני דאם בעל קנה ואסור לקיימה מפני שהוא אסור לבא בקהל ודבר פשוט דכיון שהוא קונה אותה קנין גמור שהוא מוציאה בגט וא"צ חליצה ואמרי' בגמרא פרק הערל שם ה"ד סריס חמה כל שלא ראה מעולם שעה אחת בכשרות מנא ידעינן כלומר שהרי אין סימני סירוס ניכרים בקטנותו אמר אביי כל שמטיל מים ואינו עושה כיפה כלומר וסימן זה ניכר בקטנותו ואע"ג דבהביא שתי שערות בזקן מודה רבי יוחנן דבעינן כולהו כיון שסימן זה ניכר מיד ושאר הסימנים ניכרים כל אחד בזמנו הראשון הוכיח על האחרים שממעי אמו היה לקוי אלא שלא היו האחרים ראויים להכיר סמוך ללידתו ומקשים בתר הכי וליחוש שמא הבריא כלומר והרי היתה לו שעת הכושר ומשני כיון שתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן וכתב הריב"ש בתשובה סימן תע"ד נראה מסוגיא זו דלא דיינין ליה בודאי סריס ממעי אמו אלא א"כ היה לו זה הסימן מתחלת לידתו אבל אם מתחלת לידתו לא היה בו סימן זה שלא נבדק בו איכא למיחש שמא אינו לקוי ממעי אמו ואע"פ שנולדו בו אחר כך סימני סריס ומ"מ ספק סריס הוא דכיון שנולדו בו סימני סריס אח"כ הרי איפשר וקרוב שלקוי היה ממעי אמו וכי אמרינן מנא ידעינן היינו לשוויי' סריס ודאי אבל בלאו הכי הוי ספק וכ"כ הרא"ש וז"ל הא דבעינן לעיל שיהא בו סימני סריס משנולד היינו ליחשב כודאי סריס אבל ספק סריס הוי אע"פ שלא ניכרו בו סימנים בקטנות ולא נתבררו עד שהגדיל ע"כ:
ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדים וכו' שם בפ' הערל (פב:) בברייתא אלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רשב"ג אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים רשב"א אומר כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין אשה לאיש ופירש"י מתקשה בשעת תשמיש. תשמיש קשה לה: שיפולי מעים. כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפרק יוצא דופן עכ"ל וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות אישות בסימני איילונית ד' סימנים אלו וכתב ה"ה פסק רבינו כדברי כולם וסובר שכל אחד מוסיף על דברי חבירו ומ"ש ובאחת מאלו חשובה כאיילונית איפשר שלמד כן מדין סימני סריס שיתבאר בסמוך אבל הרמב"ם בפ"ב מהלכות אישות אע"פ שבזכר כתב אם נראה בו אחד מסימני סריס הרי הוא סריס ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא גבי איילונית כתב נראה בה סימני איילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה סימני איילונית עדיין קטנה היא וכתב ה"ה כתוב בקצת ספרי רבינו יש כל סימני איילונית ואף על פי שיש באיש חילוק סובר רבינו דבאיילונית בעינן כולהו עכ"ל ול"נ דאף לספרים דלא גרסינן כל נמי כיון דלא כתב באיילונית כדכתב בסריס משמע דבאיילונית כולהו סימנים בעינן:
ואלו הן סימני סריס כל שאין לו זקן ושערו לקוי ורך או שמחליק בשרו ורך כבשר האשה או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף או שאינן מחמיצין כששוהים לעמוד מעט בכלי או שאינו עושה כיפה פירוש שאין קילוח השתן הולך ועושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד או שאין בשרו מעלה הבל כשיוצא בימות הגשמים מן המרחץ או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה שם בברייתא אלו הן סימני סריס חמה כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהודה בן יאיר כל שאין מימיו מעלין רתיחות ויש אומרים כל המטיל מים ואינו עושה כיפה וי"א כל שאין שכבת זרעו דוחה וי"א כל שאין מימי רגליו מחמיצין אחרים אומרים כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל רשב"א אומר כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין אשה לאיש ופירש"י לקוי. רך: מחליק. חלק כבשר האשה דרך בשר האיש להיות שעיר: רתיחות. אשקומא: כיפה. קילוח ארוך למרחוק: דוחה. שאינו קשור אלא צלול כמים: מחמיצין. מסריחין כששוהין בכלי: הבל. חמימות כעין עשן וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות כל סימנים אלו משמע דס"ל דהני תנאי לא פליגי אלא כל אחד מוסיף על דברי חבירו כמו שפירש גבי סימני איילונית: ומ"ש עוד רבינו או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות בערוה ואין לו בזקנו כלל אפי' אין בו אלא א' מאלו הסימנים חשוב סריס אבל אם יש לו ב' שערות בזקנו לא חשיב סריס עד שיהיו בו כל הסימנים אבל אם יש בו כל הסימנים חשיב סריס אע"פ שיש לו ב' שערות בזקן אע"פ שאם יש לו ב' שערות בכל הגוף במקום א' מצילין אותו מחזקת סריס היינו טעמא לפי שבמקום הזקן רגיל להיות שם שער לכך אינו יוצא על ידם מכלל סריס שאם יש לו כל סימני סריס נדון כסריס ואע"פ שהביא ב' שערות בזקן חשוב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו כך הוא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים ובקצת ספרים יש בהם קצת חסרון ודברים אלו שם בפרק הערל שם איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כולם רבי יוחנן אמר אפי' בא' מהם היכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ דעד שיהיו כולן כי פליגי בשלא הביא אלא הא דא"ל רבה בר אבוה לרבנן עיינו ביה ברב נחמן אי בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברתאי כמאן כר"ה לא רב נחמן סיכי דיקני הוו ליה וידוע דהלכה כר' יוחנן ופירש"י איתיב ליה ברתאי. אלמא כיון דליתנהו כולהו סימני סריס דבצר ליה האי מחזקינן ליה כסריס: סיכי דיקנא. יתדות הזקן כלומר מקומות ה"ל שער בזקנו וכתבו התוספות דהיכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ עד שיהא בכולן וא"ת והא אמרת לעיל בן כ' שנה ולא הביא ב' שערות וכו' הא הביא ב' שערות קודם כ' לא חשיב ודאי סריס אע"פ שיש בו סימני סריס וא"כ מאי קאמר עד שיהא בכולן אפי' כולן אין מועילין דהא הביא ב' שערות בזקן ואור"י דשערות דזקן אין מועילין לדין הבאת ב' שערות אע"ג דבכל שאר מקומות בגוף מועילין וא"ת כיון דהביא ב' שערות בזקן מאי קאמר עד שיהא בכולן והלא אחד מן הסימנים הוא שאין לו זקן והרי יש לו זקן ואור"י דאין חשוב בהבאת ב' שערות לבד יש לו זקן אא"כ נתמלא זקנו עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל היכא דהביא ב' שערות כ"ע ל"פ דעד שיהיו כולן וב' שערות בזקן לא חשיבי שערות לגדלות לאפוקי מידי סריס אף על גב דבשאר מקומות בגוף מועילים לפי שמקומות הזקן רגיל להביא שערות לכך אינו חשוב גדול על ידם ואם הביא כל סימני סריס חשבינן ליה סריס ואף על פי שהביא ב' שערות בזקן חשיב אין לו זקן כיון שלא נתמלא זקנו עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מה"א וז"ל הגיע לזמן הזה ולא הביא ב' שערות למטה ולא הביא ב' שערות בזקן אם נראה בו א' מסימני סריס הרי הוא סריס ודינו כדין הגדול לכל דבר ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא ב' שערות למטה במקום הראוי להן או עד שיהיה בן ל"ה שנה ויום אחד וכתב ה"ה חילוק זה שכתב רבינו שאם הביא ב' שערות בזקן בעי כל סימני סריס ואם לא הביא א"צ אלא א' הוא כר"י פרק הערל וא"ת והלא שאין לו זקן הוא אחד מסימני סריס וא"כ זה שהביא ב' שערות בזקן היאך אפשר שיהיו כל סימני סריס בו והלא חסר זה מהם תירצו בתוס' דאין לו זקן [ר"ל לא] נתמלא זקנו ומ"מ הלשון שכתב רבינו ולא הביא ב' שערות בזקן אם נראה בו אחד מסימני סריס השיג עליו הרא"ש ז"ל ואמר דכיון דלא הביא ב' שערות בזקן הרי יש לו סימן אחד מסימני סריס וא"צ יותר וי"ל לדעת רבינו שאע"פ שלא הביא ב' שערות בזקן אכתי בעי סימן אחר ולשון הגמרא מוכיח כן דקאמר דפלוגתייהו בלא הביא וקאמר ר"י באחד מהם ואם לא היה צריך לסימן אחר הל"ל הרי הוא כסריס ולדעת הרא"ש ז"ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת ב' שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז"ל וזה תימה שא"כ למה הוזכרו שאר סימנים עכ"ל:
בד"א שע"י הסימנים נדונים כסריס ואיילונית כשיהיו בהם הסימנים אחר שהם בני כ' שנה אבל קודם לכן לא אפי' יש בהם סימני סריס ואיילונית ולא הביא ב' שערות אין נידונים כסריס ואיילונית אלא תולין הדבר במה שהם קטנים ודינן כקטן בפחות מבן כ' אבל מבן כ' ואילך אם יש בהם סימני סריס ואיילונית נידונין כסריס ואיילונית אפי' הביא אח"כ שערות ואם אין בהם סימנין וגם לא הביאו ב' שערות אין נידונים כסריס ואיילונית אלא חשובים כקטנים עד רוב שנותיהם ומרוב שנותיהם נידונין כסריס ואיילונית אפי' אין להם סימנים כך הוא הגירסא הנכונה בספרי רבינו המדוייקים ובקצת ספרים יש חסרון הניכר ודינים אלו בס"פ יוצא דופן (דף מז.) דתנן התם בת עשרים שלא הביאה ב' שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת בן עשרים שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא סריס לא חולץ ולא מייבם אלו דברי בית הלל בית שמאי אומרים זה וזה בני י"ח וידוע דהלכה כבית הלל. ובגמרא ורמינהו אחד לי בן ט' ויום אחד ואחד לי בן עשרים שלא הביא ב' שערות אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס ואם לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו ופירש"י ורמינהו אחד לי בן ט' שנים וכו'. שניהם דין אחד להם וביאתו כמאמר בגדול כדאמרי' לעיל אלמא קטן הוא ובעיא אמתוני: אמר רב שמואל. מתני' כגון שנולדו בו סימני סריס המפורשים בפ' הערל עכ"ל. וז"ל הריב"ש בתשובה סי' תע"ד ידוע שסימני סריס צריך שיהיו בו והוא בן כ' שנה אבל קודם לזמן הזה אין נקרא סריס אפי' יש בו כל סימני סריס ולא הביא שתי שערות כדאמר רבי אבהו בפ' הערל (פ.) סימני סריס וסימני איילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן כ' ותנן נמי בפרק יוצא דופן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן עשרים והוא סריס לא חולץ ולא מייבם ואיתמר עלה והוא שנולדו בו סימני סריס וכן אמרינן עלה נמי בפרק הבא על יבמתו ובפרק האשה רבה (דף צז) ואיכא למידק מינה הא פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות אע"פ שנולדו בו סימני סירוס לא דיינינן ליה כסריס אלא אמרינן עדיין קטן הוא וכן אם הוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות לא דיינינן ליה כסריס אע"פ שנולדו בו סימני סירוס אח"כ אלא אמרינן דכיון שהגיע לעשרים ולא נולדו בו סימני סירוס לאו סריס הוא ומה שלא הביא שתי שערות עד עתה לפי שעדיין קטן הוא ומשעת הבאת סימנים ואילך הוא גדול ואם אח"כ נולדו בו סימני סירוס חולי הוא ואין זה סריס חמה שהוא לקוי ממעי אמו ואם הוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות ונולדו בו סימני סריס אע"פ שהביא שתי שערות לאחר מכאן הרי הוא כסריס לכל דבריו כדאיתא בברייתא בפרק הערל דכיון שהוא בן כ' וקדמו סימני סירוס להבאת ב' שערות כסריס דיינינן ליה ואם הגיע לרוב שנותיו שהם ל"ו שנים ולא הביא ב' שערות אע"פ שלא נולדו בו סימני סירוס הוי סריס ואפי' הביא ב' שערות לאחר מכאן שכיון שנתאחרו כ"כ ודאי סריס הוא כדאמרינן בפ' יוצא דופן וכי לא נולדו בו סימני סירוס עד כמה עד רוב שנותיו ובנדון זה אם ראובן הגיע לרוב שנותיו וידוע שלא הביא ב' שערות במקום הערוה שהוא מקום הבאת ב' שערות וכמ"ש הרמב"ם אף אם לא היו בו סימני סירוס כלל הרי הוא סריס ואין אשתו חולצת ולא מתייבמת אלא שא"א לנו לידע זה בבירור ואפי' בבדיקה שאפי' אם נבדק ולא נמצאו בו ב' שערות קי"ל בפרק יוצא דופן דחוששין שמא נשרו ובפ' בא סימן אמרינן גומות אע"פ שאין שערות והביאוה הרי"ף והרמב"ם ומי יוכל לבדוק במקום הבאת שערות שלא יהא שם לא שער ולא גומא וע"כ צריכה חליצה מספק שמא הביא ב' שערות ולאו סריס הוא ואינה מתייבמת דדלמא לא הביא ונמצא פוגע באשת את שלא במקום מצוה דכיון שנבדק לאחר רוב שנותיו ולא נמצאו לו שערות איתרע ליה רובא ואיכא למיחש לסריס וכ"ש בזה שנמצאו בו קצת מסימני סריס אבל אם לא נבדקו כלל ולא ידענו אם הביא שתי שערות ולא הביא סימני סירוס בזה ודאי אשתו מתייבמת דכיון דע"כ גדול הוא בין הביא ב' שערות בין לא הביא לא דיינינן ליה כסריס דרובא דאינשי לאו סריסים נינהו אלא אמרינן כיון שהגיע לרוב שנותיו ודאי הביא שתי שערות וכתב עוד ואם ראובן זה לא הביא ב' שערות והביא ב' שערות בזקן אלא שלא נתמלא זקנו אם אין בו כל סימני סריס אינו סריס אבל מ"מ כיון שלא הביא ב' שערות ואינו סריס הרי הוא קטן עדיין ואשתו פטורה מן החליצה ומן היבום כדתניא בפ' חרש (קיב:) ואם לא נבדק בהבאת שתי שערות אם לא היו בו סימני סריס היתה אשתו חולצת ולא מתייבמת דאם הביא שתי שערות בהן מתייבמת שהרי גדול היה ואם לא הביא קטן היה ואינה אסורה עליו משום אשת אח ומספק צריכה חליצה שמא הביא ב' שערות דכיון שהגיע לכלל שנותיו חזקה הביא סימנים ולהצריכה חליצה לחומרא אזלינן בתר הך חזחה דהא אמרי' לה במיאון לחומרא לענין שלא תוכל למאן עכ"ל ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם דמשהגיע לכ' שנה פחות ל' יום ולא הביא ב' שערות ויש בו הסימנים חשיב כסריס ז"ל בפ"ב מה"א היתה בת כ' פחות ל' יום ולא הביאה ב' שערות ונראו בה סימני איילונית הרי היא איילונית ואם לא נראו בה סימני איילונית עדיין היא קטנה עד שתביא ב' שערות או עד שתהיה בת ל"ה שנה ויום אחד הגיעה לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות הרי זו נקראת איילונית אע"פ שלא נראה בה סימן מסימני איילונית ואצל הזכר כתב הביא ב' שערות למטה במקומות הידועים לשער והוא מבן י"ג שנים ויום אחד ומעלה נקרא גדול והוא נקרא איש הגיע לזמן הזה ולא הביא ב' שערות אע"פ שנראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד שיהיה בן עשרים שנה פחות ל' יום הגיע לזמן הזה ולא הביא שתי שערות למטה ולא ג"כ בזקן אם נראה בו סימן אחד מסימני סריס הרי הוא סריס ודינו כדין הגדול לכל דבר ואם לא נראה בו סימן מסימני סריס עדיין קטן הוא עד שיביא ב' שערות למטה במקומות הראוי להן או עד שיהיה בן ל"ה שנה ויום א' הגיע לזמן הזה ולא הביא הרי זה סריס אע"פ שלא נראה בו אחד מסימני סריס הגיע לשנת עשרים פחות ל' יום ולא הביא ב' שערות למטה והביא ב' שערות בזקן אע"פ שנולד לו אחד מסימני סריס אינו סריס אלא הרי הוא בקטנותו עד שנולדו בו כל סימני סריס או עד שיהיה בן ל"ה שנה ויום אחד וכ' ה"ה היתה בת כ' פחות ל' יום כו' כך נמצא בספרי רבי' ולפי זה הוא מפרש שמה שאמרו בסוף פ' יוצא דופן שבת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כבת עשרים לכל דבריה ומסקנא דגמרא (עתידין) שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמה וקורא שיצאו אבל כל שאר המפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר דכיון דהיא בת י"ט ושלשים יום משנת עשרים הרי הם חשובים שנה וכאלו נשלמה לה עשרים וכ"כ בהשגות וכ"נ עיקר הגיע לזמן זה כו' שם מבואר ומה שאמר בן עשרים שנה פחות שלשים יום הוא כפי דעתו הנזכר למעלה בדין הבת וכבר כתבתי שחלקו עליו עכ"ל ורבינו כ' בסי' קנ"ה על מ"ש הרמב"ם גבי איילונית היתה בת עשרים שנה פחות ל' יום שט"ס הוא וכך יש לו להיות אם היתה בת י"ט שנה ושלשים יום ויש לתמוה עליו למה כאן גבי סריס הביא דברי הרמב"ם ולא כתב עליו שהוא ט"ס ועוד יש לתמוה עליו למה כתב כאן שהם בני כ' שנה ולא כתב בני י"ט ול' יום וצ"ל שסמך על מה שכתב בסי' קנ"ה:
וכתב עוד בד"א בסריס חמה אבל מי שנחתכו או ניתקו גידיו או ביציו הוא הנקרא סריס אדם כשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימנים לעולם פשוט הוא. גרסי' בסוף פרק יוצא דופן (מז:) כי אתו לקמיה דר' חייא אי כחוש אמר להו אבריוה אי בריא אמר להו אכחשוה דהני סימנים זימנין דאתו מחמת כחשותא זימנין דאתו מחמת בריאותא ופירש"י כי אתו לקמיה דרבי חייא. בני כ' שנה שלא הביאו ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דבר זה דהא ליכא מאן דפליג ביה :
אנדרוגינוס כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה שאינו בר חליצה ויבום בפ"ו מהלכות יבום ואלו שאין להן זיקה כלל סריס חמה ואנדרוגינוס מפני שאינן ראויין לילד ולא היה להם שעת הכושר והוא מבואר בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בספ"ק דיבמות עריות שאמרו לא חולצות ולא מתייבמות מוסיף עליהם אשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס ומשמע דכי היכי דאשת אנדרוגינוס אינה זקוקה ליבום הכי נמי אנדרוגינוס שמת אחיו אין אשתו זקוקה לו גבי סריס חמה נמי אף על גב דלא קתני אלא אשת סריס חמה ה"ה דסריס חמה שמת אחיו אין אשתו זקוקה לו:
ומ"ש אבל לדעת ר"י דינו כזכר גמור לכל דבר וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל בסוף פרק הערל (דף פא.) תנן רבי יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ובגמרא (דף פג:) אמר רב ליתא למתני' מקמי ברייתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע בו אם הוא זכר או נקבה אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס כתב הרי"ף וכן הלכה וכתב הרא"ש מתוך דבריו משמע דהא דפסיק משמיה דרב הלכה כר' יוסי אר' יוסי דברייתא קאי כדאמר רב ליתא למתני' מקמי ברייתא ורש"י פירש דארבי יוסי דמתני' קאי ואמרי בי רב היינו רב הונא כדאמר לקמן ופליג אהא דאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתני' מקמי ברייתא וכן פר"י דאמרינן כי הוינן בי רב הונא כו' ש"מ דפליגי אמוראי בהא מילתא אליבא דרב וכיון דפליגי אליביה דרב מסתבר דהלכה כדאמרי בי רב דשמואל סבר כוותיה דאמר ליתא לברייתא מקמי מתני' ולהאי פיסקא חייבים עליו סקילה מב' מקומות כרבי יוסי דמתניתין עכ"ל ומשמע לפי דבריהם דהוי דינו כזכר גמור לכל דבר ומשמע לרבינו ז"ל דמסקנת הרא"ש כפי' רש"י ור"י מדהביא דבריהם לבסוף ויש לתמוה על זה דא"כ היאך כתב בסוף בפ"ק דיבמות סתם ברייתא דקתני אשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת וצ"ל דס"ל לרבינו שאותה הברייתא אתיא דלא כהלכתא בענין אנדרוגינוס לדעת הרא"ש ז"ל ולא כתבה אלא משום דברים אחרים שנשנו בה דהלכתא נינהו וסמך על מ"ש בפרק הערל וקשה לן דא"כ לא הוה שתיק הרא"ש מלכתוב על אותה הברייתא דקתני דאשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת אתיא דלא כהלכתא כמו שאכתוב בסוף פ' הערל ומדלא כתב כן משמע דסבירא ליה דהאי ברייתא הלכתא היא ופי' רש"י ור"י שכתב בסוף פרק הערל לאו משום דסבירא ליה כוותייהו כתב כן אלא להודיענו דעתם ועוד יש לומר דאפילו אם תמצא לומר דסבירא ליה כפירוש רש"י ור"י שדינו כזכר להאכיל בתרומה ולחייב עליו סקילה מכל מקום לענין יבום וחליצה דינו כסריס חמה כדקתני בברייתא וטעמא משום דאינו ראוי להוליד וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואיפשר דרש"י ור"י נמי הכי סבירא להו כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה אנדרוגינוס חולץ וחולצים לאשתו אבל אינה פסולה לכהונה דספק חלוצה לא גזרו בה רבנן ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם:
וטומטום כתב הרמב"ם חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם בפרק ו' כתב הרב המגיד דין הטומטום פשוט הוא שהרי הוא בספק ואם נקרע ונמצא זכר הרי הוא זכר גמור הנזכר בפרק ב' מהלכות אישות ודלא כרבי יהודה דאמר בהערל טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס עכ"ל. ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל שם סוף פרק הערל אהא דתנן רבי יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס אמרי' בגמרא אמר רבי אמי מאי עביד רבי יהודה לטומטום דבירי דאותבוה אכורסיה ואיקרע ואוליד ז' בנין ורבי יהודה חזור על בניו מאין הם תניא ר"י ברבי יהודה אומר טומטום לא יחלוץ שמא יקרע ונמצא נקבה ואפילו ימצא זכר שמא ימצא סריס חמה מאי בינייהו אמר רבא לפסול במקום אחין ולחלוץ שלא במקום אחין איכא בינייהו ופי' רש"י מאי בינייהו. מאי איכא בין ר"י ברבי יהודה לאבוה וכתב הרא"ש א"ר אמי מאי עביד רבי יהודה לטומטום דבירי כו' משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דלאו סריס הוא וחולץ ומייבם ור"י ברבי יהודה פליג אאבוה ועביד ליה ספק סריס ופסיל במקום אחין וחולץ שלא במקום אחין ואינו מייבם והכי עבדינן לחומרא עכ"ל ויש לתמוה עליו כיון דמשמע ליה מדרבי אמי דרבנן פליגי עליה דרב יהודה אמאי לא פסק כוותייהו וכמו שפסק הרמב"ם וכן נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט הא דאמר ר"י טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ למימרא דלית הלכתא כוותיה ושמא י"ל דטעמא דהרא"ש משום דכיון דלא מפרש בהדיא לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמרא דאיפליגו רבנן עליה דר' יהודה לא סמכינן אמשמעותא דמשמע לן להקל וכיון דר' יהודה ור"י בריה פליגי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו נקטינן כמאן דמחמיר ואע"ג דר"י בר' יהודה מסתמא תלמידא דאבוה הוא וקי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כבר כתבו דלא אמרינן הכי אלא מאביי ורבא ואילך אבל קודם לכן איפשר דהלכה כתלמיד במקום הרב:
אחים מן האם וגר ועבד משוחרר כו' לא חולצין ולא מייבמין אחים מן האם מבואר רפ"ב דיבמו' (דף יז.) ואיכא מאן דיליף לה מדכתיב כי ישבו אחים יחדיו המיוחדים בנתלה פרט לאחים מן האם ואיכא מאן דיליף לה אחוה אחוה מבני יעקב:
ומ"ש וגר ועבד משוחרר אפי' הם תאומים והורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה אינם לא חולצים ולא מייבמים ברייתא בר"פ נושאין (דף צז:) ב' אחים תאומים גרים וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבים משום אשת אח:
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו אבל חולצין לפיכך מתו ולהם אחים מייבמים או חולצין לנשותיהם מתו אחיהם הם חולצים ולא מייבמים ואם בעלו קנו ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם יוציאו בגט ברייתא כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל בספ"ק דיבמות פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן חולצים ולא מייבמים ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' וכתב נ"י פצוע דכא כו' לא מייבמים דחייבי לאוין נינהו ומ"מ כיון שהיתה להם שעת הכושר רמיא קמייהו לחליצה והאי זקן מיירי שתשש כחו וכשל הוא דומיא דסריס דלאו בר ביאה והקמת שם הוא ואם בעלו קנו ומגרשין בגט בלא חליצה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו וז"ל ואלו חולצים ולא מייבמים פצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהן ממיני הסריס והזקן ביותר שתשש כחו וכשל ואם בעל סריס אדם קנה שהרי היתה לו שער הכושר ומוציא בגט מפני שהוא אסור לבא בקהל ובפ"ב דיבמות (דף כ:) תניא פצוע דכה וכרות שפכה סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהם אחים ולהם נשים ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהם ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו הם ועשו מאמר בנשותיהם ונתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא כו' ופירש"י סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו הוי בלאו דבלאו לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא: או מייבמין. לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומיה יבום: שאם בעלו קנו. כדקתני ואזיל והזקן שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ"ל אע"ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוציאנה ממנו בגט: ונתנו גט. כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למפסל עליו ועל כל האחים דאי בעי ליבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה: ואם בעלו קנו. ויוצאות בגט בלא חליצה: ואסור לקיימה. אסיפא קאי מתו אחין ובעלו הן את יבמתו ואפצוע דכא וכיוצא בו ולא אזקן ע"כ וכתבו התוס' פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם פי' שהם סרים אדם לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר אם בעלו קנו ה"ה דנמי לכתחלה שרי כדמוכח לקמן אלא איידי דנקט בסיפא לשון דיעבד נקט נמי ברישא לשון דיעבד עכ"ל:
חרשת קטנה ושוטה לאו בני חליצה הן אבל מתייבמות לפיכך אחת מאלו שנפלו לפני יבם אינו יכול לחלוץ אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה זה מבואר במשנה פרקי חרש בדין יבמה חרשת ודבר פשוט הוא דה"ה לשוטה וקטנה לענין שמתייבמות ואינן חולצות שהרי קטנה נתבאר בפרק מצות חליצה שאינה חולצת ושוטה דינה כחרשת כמבואר בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בספ"ק דיבמות:
ומ"ש רבינו כונס ומוציא בגט אם ירצה דבריו סתומים דמשמע דקאי אשוטה וקטנה נמי והא ליתא שאין דברים אלו אמורים אלא לחרשת לא לשוטה וקטנה דהא שוטה אינה מתגרשת כמבואר בר"פ חרש (קיב:) וקטנה נמי בעודה קטנה נמי לאו בת גירושי הוא כמבואר בפרק התקבל (סד:) ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו הם מכוונים שהרי כתב וזה לשונו אלו שמתייבמות ולא חולצות החרשת והשוטה והקטנה לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין ואם רצה הייבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה ה"ז מגרש עכ"ל. וכן חש"ו לאו בני חליצה נינהו אבל מייבמין בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בספ"ק דיבמות החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין ובמשנה פרק חרש מבואר דחרש מייבם ואינו חולץ ומשמע דה"ה לשוטה כדאיתא בברייתא:
ומ"ש והחרש אינו יכול להוציא לעולם שאין גירושיו גירושין מבואר במשנה פרק חרש גבי יבם חרש כונס ואינו מוציא לעולם ופירש"י ואינו מוציא לעולם דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת יבומי אחיו הראשון:
ומ"ש כשנפלה לו מאחיו פיקח אבל נפלה לו מאחיו חרש כשם שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא הוא ברמיזה נראה שטעמו מדתנן בר"פ חרש חרש שנשא פקחת ופיקח שנשא חרשת אם רצה יוציא ואם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ומשמע לרבינו דה"ה ביבמה שנפלה לו מאחיו שנשאה כשהיה חרש כיון שנישואיה לא היה אלא ברמיזה וגם יבומיה לא היה אלא ברמיזה אם ירצה יוציא ברמיזה אבל הרמב"ם כתב פ"ו כלשון הזה ולכשייבם החרש אינו מוציא לעולם שבעילתו עושה אותה א"א גמורה ואין גירושיו גירושין גמורים ולא חילק בין נפלה לו מאחיו פקח לנפלה לו מאחיו חרש ויש לתמוה עליו מההיא דתנן כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא עצמו ז"ל כתבה לפסק הלכה בפ"ב מהל' גירושין וז"ל אם נשא אשה כשהוא חרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין גמורים מן התורה כשם שהוא כונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ובפ"ד מה' אישות כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנישאת לפיקח אין קידושיהן גמורין מן התורה אלא מד"ס ע"כ והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כמו שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ"ש שבעילתו עושה אותה א"א גמורה והרי הוא כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד"ס ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה"מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפי' נפלה לו מאחיו חרש ה"ל קידושי תורה דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחיו מן התורה ומן התורה ה"ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו והיאך איפשר לומר שקידושי ב' יהיו קידושין גמורין מפני שהיתה מתחלה אשת אחיו לכן נ"ל דלא איירי הרבמ"ם ז"ל אלא כשנפלה לו מאחיו פיקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא וכמו שכתב רבינו אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפרק מי שאחזו (עא:) א"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה אי באשתו הכי נמי הב"ע ביבמתו יבמתו ממאי אילימא דנפלה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח ואי בעית אימא לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש וגזרה אחיו חרש אטו אחיו פיקח אי הכי אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו באשתו לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פיקח והתנן ב' אחים חרשים נשואים ב' אחיות פקחות כו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ופירש"י יכנסו ואם רצו אחר כך להוציא יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פיקח ע"כ וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דשאני לן בין נפלה ליה מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פיקח ע"כ צ"ל דהרמב"ם נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי בסמוך על מ"ש שבעילתו עושה אותה א"א גמורה דע"כ בנפלה ליה מאחיו פיקח דוקא הוא וכמו שנתבאר:
ומ"ש והקטן אם רצה יוציאה בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל בפרח יוצא דופן(מה.) תנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ובגמרא ולכשיגדיל בגט סגי לה והא תניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן ט' צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו אמר רב ה"ק לכשיגדיל יבעול ויתן גט ופירש"י לכשיגדיל ויבעול והך ביאה הוי קנין גמור ואם בא לגרשה אינה צריכה חליצה דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר:
שני אחין אחד פיקח ואחד חרש נשואים לב' נשים נכריות פקחות וכו' ב' אחים פקחים נשואים ב' נשים נכריות אחת פקחת ואחת חרשת וכו' ב' אחין אחד פיקח ואחד חרש נשואים לב' נשים אחת פקחת ואחת חרשת וכו' עד כונס ואינו מוציא לעולם הכל משנה שם בפרק חרש והם דברים מבוארים בהקדמה מה שנתבאר בסימן זה בדין החרש והחרשת:
הסומא מייבם ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה כבר נתבאר בסימן קס"ט דמדתניא בפרק מ"ח (קג.) חולצת מן הסומא חליצתה כשרה למד הרמב"ם דלכתחלה לא יחלוץ ונתן טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ומשם יש ללמוד דשפיר מייבם ואפי' לכתחלה דהא ליכא טעמא למעוטי כלל:
אשת הקטן והשוטה פטורות מן החליצ' ומן היבום בסוף האשה רבה (צו:) תנן גבי ט' שנים ויום אחד נשא אשה ומת ה"ז פטורה ופירש"י נשא אשה שאינה יבמתו ולו אחין הרי זו פטורה ואף ע"ג דביאתו ביאה קידושיו אינם קידושין ואין קנין כלום עד שיביא ב' שערות ובגמ' תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דטעמא משום דכתיב לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן שאין להם אישות כלל:
ומ"ש אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הן כשאר כל הנשים וחולצות ומתייבמות דין אשת החרש מבואר במשנה פרק חרש ודין זקנה ועקרה מבואר בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בספ"ק דיבמות וכתב בנ"י דטעמא משום דהא כמה עקרות וזקנות מצינו. שנפקדו וראויות להקים שם משא"כ באיילונית והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו דטעמא דזקנה ועקרה מפני שהיתה להם שעת הכושר:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יש יבם ויבמה וכו' לשון זה כתב הרמב"ם ריש פ"ו דיבום וכך הוא בברייתא כתבוה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות ת"ר יש חולצות וכו' ור"פ יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו' וע"ש בתוספות דכן דרך התנא וכו': היה לאיילונית צרה מותרת להתייבם מסקנא דגמרא פ"ק (דף י"ב) ואפי' הכיר בה הבעל ואפילו צרת בתו איילונית וע"ש בפירש"י הביאו ב"י ובתוס' (דף ח') בד"ה תרי איסורי ויתבאר בסי' קע"ג: ומ"ש ודוקא איילונית ודאית וכו' איכא למידק הא פשיטא היא דמאשר תלד לא אימעיט אלא איילונית ודאי שאינה יולדת ותו דבסריס נמי ה"ל לפרש דוקא סריס ודאי כדילפינן מלא ימחה דאימעיט סריס ששמו מחוי ודאי אבל ספק סריס שלא ניכרו הסימנים יפה חולץ ולא מייבם ונראה דרבי' ה"ק דוקא איילונית ודאי אפי' הכיר בה כיון דאינה בת חליצה ויבום צרתה מותרת אבל ספק אפי' לא הכיר בה חולצת ולא תימא אפי' בספק נמי פטורה לגמרי דלא דמי לשאר מומין דאפילו קידשה ע"ת וכנסה סתם דאיכא מ"ד דבעינן גט משום דאיכא דמחיל אבל באיילונית אין אדם מוחל והוי מקח טעות ולא בעיא גט וא"כ ג"כ פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה לכך אמר רבינו דליתא אלא דוקא איילונית ודאי וכו' וכמ"ש הרא"ש רפ"ק דיבמות ע"ש התוספות והוא מ"ש רבינו למעלה בסימן מ"ד דספק איילונית אפי' לא הכיר בה בעיא גט ולכן חולצת ולא נפטרת לגמרי והשתא לפ"ז פשיטא היא דבספק סריס אין סברא כלל שלא יהא חולץ דהא ודאי דצריכה חליצה דשמא אינו סריס ואסורה לשוק בלא חליצה:
ודוקא סריס חמה וכו' במשנה פרק הערל (דף ע"ט) אפליגו ר"א ור"ע והעיד ריב"ב על אחד שהיה סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע ועוד דר"א שמותי הוא ועוד מחלוקת ואח"כ סתם משנה באותו פרק הוא וכ"כ הפוסקים ועוד בר"פ יש מותרות קאמר תלמודא שייר פצוע דכא והיינו כר"ע ומ"ש אבל סריס אדם חולצים לאשתו או מייבמין אע"ג דר"ע לא אמר אלא חולץ וחולצין לאשתו מ"מ מעדות של ר"י בן בתירה שמעינן דה"ה מייבמין אלא דר"ע איידי דנקט חולץ אבל יבומי לא משום דאסור לבא בקהל נקט נמי חולצין וכ"כ התוספות (דף עט) בד"ה א"ה יבומי וכן מבואר בר"פ יש מותרות דקאמר שייר פצוע דכא וכו' ועיין במ"ש התוספות לשם:
ואלו הן סימני סריס וכו' שם בברייתא ואיתא תו התם וי"א כל שזרעו דוחה ופירש"י שאינו קשור אלא צלול כמים וכן נמצא בהלכות הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מאישות וכ"כ הסמ"ג בה' מיאון אבל רבינו נמשך אחר פסקי הרא"ש שלא כתבו וצ"ע למה.
ומ"ש או שלא נתמלא זקנו אפילו הביא ב' שערות בערוה ואין לו שערות בזקנו וכו' ט"ס הוא וכך צריך להגיה אפי' הביא ב' שערות בזקנו ואם אין לו שערות בזקנו וכו' ה"א לשם איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהיו כולם רבי יוחנן אמר אפי' אחד מהם היכא דהביא ב' שערות בזקן כ"ע ל"פ דעד שיהיו כולן כי פליגי בשלא הביא וכתב הרי"ף והרא"ש וקי"ל כר"י ודעת רבי' דבאיילונית נמי לרבי יוחנן אפילו באחד מהן דמאי שנא וסריס דנקטיה לאו דוקא ותו דבסוגיא קרי לה לאיילונית נמי סריס דה"א התם אכל חלב מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס וכו' ואתינוקת קאי כדמוכח התם ותו משמע ודאי ה"ה איילונית אלא דנקט סריס משום דתני לה ברישא בברייתא ומשמע דכי היכי דפליגי ברישא בסריס ה"נ פליגי בסיפא באיילונית ומשמע לפי זה דכי היכי דגבי איילונית סגי בסימן אחד ה"ה בסריס סגי בשלא הביא ב' שערות בזקן ולא בעינן עוד סימן אחר וז"ש רבינו בתחלה שערות לקוי ורך וכו' או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות ואחר שכתב הסימנים חזר ומבאר החילוק שביניהם ואמר דאם אין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין בו אלא אחד מאלו הסימנים דהיינו שאין בו כלל מן הסימנים כ"א סימן זה דזקן בלבד חשוב סריס אבל אם יש לו וכו' וכמו שצריך לפרש דברי ר' יוחנן כך הם פי' דברי רבי' שכתב כלשונו וכ"כ התוספות סוף (דף פ') וז"ל כי פליגי בשלא הביא והא דקאמר ר"י אפי' בא' מהן לא שיצטרך סימן בהדי האי אלא בהאי לחודיה חשוב סריס ואין לתמוה על הלשון דבכה"ג אמרינן בפא"ט וכו' ובתשובת הריב"ש סימן תע"ד כתב כן בשם הרא"ש ע"ש ומסתמא כך הוא דעת רבי' כהרא"ש אביו אלא שלא ביאר אבל ברמב"ם ובסמ"ג משמע להדיא שחולקין אכל זה וס"ל דבאיילונית בעינן כל הסימנים ובסריס באין לו ב' שערות בזקן בעינן עוד סי' אחר בהדי האי וע"ש:
ומ"ש אבל אם יש לו ב' שערות וכו' כ"כ לשם התוספות והרא"ש ומביאו ב"י וכתבו עוד התוספות (בדף פ') בד"ה עד שיהא אע"ג דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו ויש סימנים שאין יכולין להיודע משנולד מ"מ כיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים נכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי אלא שלא היו ראויין שיהיו נכרים סמוך ללידתן עכ"ל וכך פי' ב"י בהא דקאמר בגמ' מנא ידעינן ומתשובת הריב"ש בסי' תע"ד העתיק פי' זה ומדברי התוספות למדהו:
בד"א שע"י הסימנים נידונים כסריס וכו' משנה וגמרא בפ' יוצא דופן וה"א בפ' הערל מימרא דר' אבהו (דף פ') וכתב הריב"ש דבן עשרים והביא אח"כ ב' שערות אפי' נולדו בו סימני סריס לאחר שהביא ב' שערות לא דיינינן ליה כסריס אלא הוא גדול מהבאת ב' שערות ואילך ומה שנולדו בו אח"כ סימני סירוס חולי הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דבלא הביא ב' שערות אפי' לא נולדו בו סימני סירוס אלא לאחר כ' ה"ה סריס חמה מיהו כיון דבעינן שיהא לקוי ממעי אמו צ"ל שלא היה עושה כיפה מתחלת לידתו דהשתא אעפ"י דסימנים אחרים לא היו נכרים אלא לאחר כ' אמרינן הוכיח הראשון וכו' כדפי' בסמוך בשם התוספות אבל אם הסימנים האחרים לא נולדו בו אלא לאחר כ' וקודם כ' בידוע היה שבשרו היה מעלה הבל ומי רגליו מחמיצין וכן בשאר סימנים השתא ודאי מה שנשתנה שאין מעלה הבל ושאין מי רגליו מחמיצין שינוי זה מחמת חולי הוא ודאי ואינו סריס חמה ואפי' לא הביא ב' שערות כלל:
ומ"ש ואם אין בהם סימנים וכו' עד רוב שנותיהן נראה דתוך הזמן מקמי שיגיע רוב שנותיהן אם נולדו בו סימני סריס אפי' הביא אח"כ ב' שערות ה"ה סריס חמה והוא שהיה ניכר סימן דכיפה מיד כדפי' אבל הביא תוך הזמן ב' שערות מתחלה ואח"כ נולדו בו סימני סריס אין זה סריס חמה אלא ה"ה גדול מהבאת שערות ואילך והני סימני סריס תלינן בחולי כמ"ש הר"י בר ששת:
והרמב"ם כתב דמשהגיע לכ' שנה פחות ל' יום וכו' בפ"ב מהלכות אישות וטעמו דבס"פ יוצא דופן קאמר עולא דשנת עשרים לא בעינן מע"ל ות"כ ר"י בן כיפר אומר משום ר"א שנת כ' שיצאו ממנה ל' ה"ה כשנת כ' לכל דבריהם ופסקו הפוסקים דהלכה כעולא דת"כ ר"י בן כיפר וכו' ומפרש הרמב"ם שיצאו ממנה ל' דקאמר כלומר שאתה מוציא ל' יום ממנה שלא תהא נחשבת משנה שעברה אלא לשנה הבאה אחריה ה"ה כשנת עשרים לכל דבריהם וטעם דין זה נראה לפי דהשלשים דבסוף שנה נחשבים לתוספ' לשנה הבא אחריה כמו גבי ערלה ושביעית כדאמרינן בפ"ק דר"ה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים וכו' ומייתי לה בפרק הערל והיינו דקאמר עולא דלא בעינן מע"ל ממש כלום אלא בפחות מל' נחשב שנת עשרים כנ"ל דעת הרמב"ם בזה ורבי' לעיל בסימן קנ"ה השיג עליו וכ"כ ה"ה שכל המפרשים חולקים על הרמב"ם דבי"ט שנה ול' יום משנת כ' חשוב שנת כ' ונראה דאעפ"י דפשט הלשון שיצאו ממנו שלשים משמע כפירושם מ"מ לפי הטעם יותר נכונים דברי הרב רבינו משה בר מיימוני דאלו לפירושם קשה מ"ש ל' יום הלא אפי' יום אחד בשנה חשוב שנה אלא ודאי שנה שלימה בעינן אלא דל' יום דבסוף שנת עשרים לא חשבינן ליה לשנה שעברה אלא נחשב לתוס' לשנה הבאה ועל כן הלכה למעשה יש להחמיר כדבריו אף עפ"י שהוא יחיד בדבר זה נ"ל ועכשיו שאין אנו בקיאין בב' שערות דשמא נשרו או שמא איכא גומות לא דיינינן דינא דסריס ואיילונית אלא חולצין לעולם וכן פסק בהגהת ש"ע:
אנדרוגינוס כתב הרמב"ם שדינו כסריס חמה וכן הוא לדעת רב אלפס כלומ' אע"פ שלא כתב הרי"ף כך בפי' מ"מ כיון דבס"פ הערל משמע דסובר כרבי יוסי דבריה בפני עצמו הוא וכדכתב הרא"ש לשם ממילא דדינו כסריס שאינו מוליד אבל מ"ש רבינו דלר"י והרא"ש דינו כזכר גמור לכל דבר ואף לייבם או לחלוץ הוא תימה גדולה דאעפ"י שהוא כזכר לכל דבר מ"מ אינו מוליד כמו סריס חמה שלא ה"ל שעת הכושר מעולם וכתיב להקים שם והאי לאו בר הקמת שם הוא כסריס ומשום הכי להרי"ף והרמב"ם דהוי ספק זכר כדלעיל בסי' מ"ד ואשתו פטורה לגמרי ואפי' חליצה אינה צריכה מספק אלא ודאי דהוי ודאי סריס חמה שלא מצינו מעולם שהוליד ותו קשה דבפ"ק דיבמות הביא הרא"ש התוס' בסתם דאנדרוגינוס לא חולץ ולא מייבם וכך השיב עליו ב"י ומהרש"ל מיהו יש ליישב דרבינו תופס לשונו של ר"י כמשמעו שכתב שדינו כזכר גמור לכל דבר דמשמע אף ליבום ולחליצה ואעפ"י שמעולם לא הוליד אין דינו כסריס חמה אלא כעקר מחמת חולי שזה שיש לו ג"כ נקבות כמו חולי הוא ומה שהקשה עוד בדברי רבינו דכאן כתב ע"ש הרא"ש דמסקנתו כר"י וכ"כ לעיל בסימן מ"ד ולעיל בסימן כ"ב כתב דספק הוא וכ"כ בא"ח סימן שט"ו כבר נתבאר היטב בי"ד הלכות מילה בסימן רס"ה ע"ם:
וטומטום כתב הרמב"ם וכו' בס"פ הערל פליגי בה לרבנן בנקרע ונמצא זכר מוליד כעובדא דטומטום דבירי דאיקרע........... ואוליד ז' בנין וכך פסק הרמב"ם ור' יהודה סובר סריס ודאי הוא ופטורה לגמרי ועובדא דבירי חזור על בניו מאין הם. ור"י בר יהודה עביד ליה ספק סריס וחולץ ואינו מייבם שלא במקום אחין ופוסל במקום אחין וכך פסק הרא"ש דעבדינן לחומרא ונראה דכך הוא העיקר משום דקאמר מילתא מציעתא וה"ל כרבים בכל חדא וחדא דבמ"ש דאינה פטורה לגמרי וצריכה חליצה רבנן נמי ס"ל הכי ובמ"ש דאינו מייבם ר"י נמי ס"ל הכי וכשיטה זו כתבתי פסק הלכה בא"ח סימן ס"ג דקורא שמע והוא מהלך צריך לעמוד עד על לבבך ושיטה זו כתב הר"ן בפ' המדיר וע"ש:
פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן לאו בני יבום נינהו פי' זקן כיון דכחו תשש וכשל לאו בר יבום נינהו לכתחלה מדרבנן אבל אין בו איסור ואם בעל קנה ומותר לקיימה וכך מבואר בפירש"י בפ"ב דיבמות ומביאו ב"י והכי משמע מלשון רבינו מיהו בזקנה מותר לייבמה אף לכתחלה ואין שם אפי' איסור דרבנן וכך הוא בתוספתא הביאה הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות וכ"כ רבינו בסוף סימן זה וכן פסק ראבי"ה כמ"ש המרדכי פ' החולץ והאריך בזה ע"ש. והא דפצוע דכא אסור לייבם אינו אלא ביבמה ישראלי' אבל גיורת דמותרת לפצוע דכא שרי נמי ליבומה ה"א פ' הערל ופשוט הוא:
חרשת קטנה וכו' אבל כונס ומוציא בגט אם ירצה האי מוציא בגט רצונו לומר דאותה שמתגרשת כגון חרשת וכן קטנה כשיש בה דעת לשמור גיטה כדלעיל בסימן קמ"א כאן נמי ביבמה מוציא בגט לאחר שיבעול אותה והיא מותרת לשוק משא"כ שוטה דאינו מוציא בגט לאחר שיבעול אותה וצריך לקיימה:
ומ"ש וכן חש"ו וכו' בד"א כשנפלה לו מאחיו פיקח וכו' ה"א בפ' מי שאחזו וכתב ב"י דאף דברי הרמב"ם הסתומים צריך לפרש כך ע"ש כי האריך:
דרכי משה
[עריכה](א) ובנ"י פרק הערל ד' ת"ל ומיהו אם אשת אחיו גיורת אזי מותרת לפצוע דכא להתייבם עכ"ל.
(ב) וע"ש שעור האריך בדבר. ומ"ש דלא אמרינן סריס הוי מדהגיע לרוב שנותיו ומשמע דבפחות מזה חיישינן שמא סריס הוי או לא נראה דודאי לא אמרינן דסריס הוי דאזלינן בתר רובא דעלמא ואף אם לא ידעינן שהביא שערות ואפשר דעדיין קטן הוא מ"מ לא חיישינן לסריס דלא קי"ל כר' מאיר דאמר דחיישינן למיעוטא:
(ג) ואפשר משום דלא קים לן איזה מיקרי כחוש או בריא לא כתבוהו ומ"מ ספר א"ז הביאו לפסק הלכה.
(ד) וצ"ע דלמה לא מהני האי טעמא ג"כ לגבי זקן כמו בזקינה שהרי זקן אסור לייבם כמו שנתבאר לעיל ועוד שכתבתי לעיל אפי' פצוע דכא יכול לייבם כשהאשה מותרת לו וצריכין לחלק דאלו ראויות לביאה משא"כ בזקן שתש כחו שאינו ראוי לביאה כלל.
- ^ הפרישה הגיה "בזקנו".