תרומת הדשן/א/רכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · רכ· >>

שאלה רכ[עריכה]

ראובן מת בלא בנים ונפלה אשתו לפני שמעון ולוי ויהודה אחיו, בא שמעון לחלוץ לה ולחלק עמה הנכסים כתקנת הקהילות, השיבה היבמה אין רצוני לחלוץ ולא ליבם אשב כך עגונה. השיב שמעון כוונתיך בזה כדי שלא תצטרך לחלוק עמי הנכסים. השיבה היבמה יהא כן שכוונתי כך הוא. ובאו לוי ויהודה ואמרו לשמעון אם תחלוץ לה ותחלוק עמה נכסים חלקך תחלוק עמנו ואע"פ שגדול אחין אתה. עוד אמרו היבמים ליבמה שמענו שיש לך נכסים מרובים מכתובתיך ואותם נכסים שלנו הן מקודם והכתובה תחלוק עמנו, והיא אומרת אם אחלוץ מאחד מכם אחלוק עמכם כל הנכסים הן רב הן מעט, מה משפט הדברים הללו?

תשובה:

יראה דדברים הללו צריכים ביאור יפה ודקדוק היטב בעיקר תקנות הקהילות, מה ראו על ככה לתקן שיחלקו היבם והיבמה בנכסים לאחר חליצה, ולדקדק ג"כ בתלמוד ובפסקי הגאונים מה היה הדין נותן מתוך ההלכה חוץ מן התקנה הן בממון הן בכפייה לחלוץ או לייבם. פ' החולץ במרדכי כתב בשם מור"ם שבאו לפניו לב"ד היבם והיבמה ודחה אותם שישאלו מהגדולים במלכות מה תקנת הקהילות בין היבם והיבמה. ונראה שהשוו כולם בזה שלאחר שיחלצו לה היבמים שיחלקו הנכסים חציה לה וחציה ליבמין. ומסיק דאם אינה רוצה לחלוץ לא גרועה ממורדת ויהבינן לה הנדוניא שהכניסה לבעל ותו לא, וכל שאר נכסי המת יהבינן ליבמים כדין מורדת כמו שכתב רב אלפס פ' אע"פ דין מורדת. ואם נתרצה לחלוץ חולצין לה וינתן לה כל חצי הממון כתקנת הקהילות, וינכה לה מחלקה כל מה שהפסידה בפשיעותא בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה ובשבועה, ומאותם ס' ליטרא הליי"ש שציוה לחלוק בין אחיו ואחיותיו לא ינכו לה מחלקה כלום בשביל אותה מתנה דכתובה ניגבית ממתנת ש"מ ע"כ. ולפי ההלכה חוץ מתקנת הקהילות מוכח מכמה דוכתין דהיכא דחלץ לה גובה כתובתה משלם מנכסי המת כשאר אלמנה, ומותר הנכסים יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו, ואי ליתא לאב חולקים כל האחים מותר הנכסים בשוה ואין לחולץ זכות בהן יותר משאר אחיו בכלום. הכי איתא בהדיא פ' החולץ ואפי' היכא דהוי בעי ליבומי אלא שהיבמה לא היתה חפיצה ומצדו לא נחסר אפ"ה לא שקיל מידי טפי מן האחין הכי משמע פ' האשה שנפלו /כתובות פא ע"ב/, מההוא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא וכדפירש"י התם. ובתשובה דא"ז חולק לענין גביית כתובתה וז"ל: עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם ברצון מיבם אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סובר אני שאין לה כתובה אפילו חלצה עכ"ל. ובמרדכי פ' החולץ כתב בתשובת הר"ר אביגדור כ"ץ שקבל מרבינו שמחה שאם יש ליבם אשה כופין אותו לחלוץ מכח חרם רבינו גרשון מאור הגולה. ובסמ"ק כתב דהיכא דאין אנו יכולים להטעותו שיחלוץ, אומרים לו אם לא תשמע לעצתינו לחלוץ נשים חרם בינינו להבדילך עד שתחלוץ. ואם יש לו אשה אחרת מנדים אותו בהדיא, וכתב עוד אם אין ליבמה כל בבית כופין אותו לחלוץ, ואם עשירה היא נוהגים לעשות פשרה עם הממון ע"כ. ובא"ז כתב במס' יבמות וז"ל כתב ר"י דהלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מתקנת רבינו גרשון ז"ל, ואומר איני רוצה לחלוץ עד שתתן לי כך וכך אין מניחין אותו לדחוק אותה לשום דבר, אלא כופין אותו ויחלוץ לה. משמע מפרש"י זצ"ל דדוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלה כתובתה וכן פירש ריב"ם זצ"ל עכ"ל. ולענין חליצה וייבום איזה מהן קודם ואימת כופין אותו או אין כופין או מוחים בידם? הגאונים כתבו אם שניהם רוצים אין מוחים בידם ואין כופים לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינו לאטעוייא ליה מטעינן לי' ואי לא מצינן כופין בשוטים לחלוץ לפסק רש"י. ולר"י אין כופין כלל לחלוץ אפילו על ידי אמתלא. ולפי' ר"ת בזמן הזה במקום שידוע לנו שמתכון למצוה כמו שיודעים בודאי שאינו מתכוין לא לשם נוי ולא לשם אישות אין כופין לחלוץ. אבל היכא דלא ברירה לנו שמתכוין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותו מן היבום דקי"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. גם לפי זה אי תבע ליבם לא כפינן ליה אלא מטעינן ליה אם אינה חפיצה. אבל אם אין רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נראה דכופין כך כתבו התוספות בשם ר"י פרק אע"פ /כתובות סד ע"א ד"ה ודיני/. ומסיק התם בהגה"ה באשירי בשם מהרי"ח דדווקא בבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה כייפינן ליה לייבם או לחלוץ, ונראה דלפי תקנת הגאונים כופין לחלוץ אבל מספקא לן לענין כתובה אם יש ליה דין כמו אשה אחרת. ומלישנא דר"י משמע דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה, ואם מתה יש לה שני יורשים ע"כ. ובמרדכי פ' החולץ כתב מספר אבי"ה אם היא תובעת לחלוץ והוא רוצה לייבם אע"ג דמצות יבום קודמת, תיקנו רבנן סבוראי לתת לייבם /צ"ל: ליבם/ מה שיש לה מנכסי בעלה ונכסי דעיילה לבעלה דידה נינהו כדי שיתרצה לחלוץ, תקנה זו כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. והשתא מתוך דברים הללו שכתבנו פסקי הגאונים יתבארו שאילותינו, ובתחילה נבאר יסוד הטעם מהתקנות מהקהילות מפני מה תקנו שיחלקו היבם והיבמה הנכסים לאחר חליצה. ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שראו כמה פעמים שבאו הנשים לידי עיגון, משום דזימנין טובא שהוא חפץ לייבם והיא אינו /שמא צ"ל: אינה/ רוצה משום דסניא ליה או משום דלא ניחא לה באישות וצוותא דיליה, חשו חכמי הדור שעל ידי כך תבא לידי עיגון דאין בידינו לכופה אפילו על ידי אמתלא כדפסק ר"י לעיל. וזמנין נמי שאין בדעתו לייבם ואמר שירצה לייבם כי יודע שהיא לא תחפוץ, ועל ידי כך הוא רוצה לדחוק עבור ממון ומתוך כך תבא לידי עיגון ע"י המחלוקת. וזה הטעם משמע בהדיא במרדכי דאייתינן לעיל דתקנו רבנן סבוראי לתת ליבם מה שבידה כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, פירוש על ידי עיגון. וכן משמע קצת במרדכי פ"ב דיבמות שכתב שמעשה בכל יום שמעגנין את יבמתו עד שיתפשרו. ועדיין צריך טעם למה תקנו הקהילות לחלק ושינוי תקנת רבנן סבוראי כדמבואר לעיל? י"ל דרבנן סבוראי סברי דמצות יבום קודם לכך יהבינן לה כל דין מורדת דמהדר לבעל כל מה שיש לה משלו ושקלא היא מה דעיילא ליה. אבל לדידן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת שפסקו שמצות חליצה קודמת ולדידהו אין כותבין איגרת מורדת על שומרת יבם כדמבואר בתוספות ובפסקי הגאונים, וא"כ לית לה דין מורדת ומדינא תשקול כל כתובתה אם תחלוץ, אלא שבשביל העיגון תקנו הקהילות לחלוק עמו הממון. עוד נוכל לומר טעם אחר דכאן דחיישינן לפסק ר"ח ור"ת, וכתב ר"ת דכל היכא דאינה חפיצה להתייבם מרחיקין את הייבום במילי. וכתב נמי בסמ"ק דלעיל דמשימין חרם ביניהם להבדילו, וכתב דאם היא עשירה נהגינן לעשות פשרה מן הממון, מהאי טעמא נמי תקנו הקהילות בחצי כסף כדי שלא יתבע היבם מחמת חימוד ממון ובזה אנו מרחיקין הייבום. ומהשתא יתבאר שאילותינו: השאלה הראשונה, דהיכא שהיא רוצה לשבת עגונה ואינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ והיבם חפץ לחלוץ כתקנות הקהילות, דין זה חלוק על שני דרכים. האחד אם אינה חפיצה בחליצה מפני שהיא בושה בדבר כי נחשב לה לגנאי, או משום דסניא ליה וקשה עליה להיות שפלה ונכנעת לו, דכה"ג הדין מפורסם במרדכי בשם מור"ם כדלעיל דדינא דמורדת אית לה ויהבינן לה נדונייתה מה שהכניסה לו הכל כדמבואר לעיל. ובמרדכי פ' אע"פ שם מבואר עוד יותר דינא דמורדת. אבל אי ידעינן בהאי איתתא לפי אומדנא דדעתינו דמה שהיא ממאנת לחלוץ אינה מפני הבושה וההכנעה אלא בשביל הממון שצריכה לחלוק עמו אומרת שאינה רוצה לחלוץ, כגון שהיא בת שנים קצת שאינה חוששת על העיגון כל כך וניחא לה למשקל נדונייתה שהכניסה לו ממה שתחלק עמו. נראה דכה"ג יהבינן ליבם כל נכסי המת והיא תשב ותתעגן אם רצונה בכך, דכיון דדינא דמורדת אית לה ובדינא דמורדת כתב במרדכי פ' אע"פ מתשובת מור"ם דכל היכא דאמרה מאוס עלי והדברים מוכיחים דאינו כן אלא מחמת ממון או שיש לה כעס עם בעלה או מחמת אביה ואמה הקרובים דמרגליה קטטה ואלפוה שתקרא לומר מאיס עלי, כה"ג יהבינן כולו לבעל בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא ולית לה מזונות. וא"כ לגבי יבמה נמי כיון דתבע הוא לחלוץ נזקקין לו וכתבינן עליה איגרת מרד משום דכל כמה דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחריתי. ונראה דלאו דוקא פנוי משום דלא יהבינן ליה אחריתי אלא אפי' נשוי נמי אית ליה האי טענה דכל דמה דאגידא ביה אפילו איתתא דידיה מרגלא ביה קטטה ודילמא אימרדא ביה, וכן משמע בהדיא בספר המיימון. ותו דלעיל כתב בשם מהרי"ח דמשמע ליה מלשון ר"י דכל זמן שלא חלצה אין לה כתובה, וא"כ אי לית לה נכסי מלוג כל נכסים דיבם נינהו. וצ"ע אי חולק ר"י אמהר"ם בהא דכתב דיהבינן לה מה שהכניסה היכא דלא בעי לחלוץ. והשאלה השנייה דרוצין האחין הקטנים לחלוק עם הגדול החולץ במה שנפל לחלקו, נראה דאין הדין עמהם. כיון דברירנא לעיל דעיקר תקנת הקהילות לא היתה אלא בשביל שלא תתעגן, והואיל ומצוה הוא בגדול להתייבם וכן לחלוץ וצריכה היא לאהדורי אבתריה למצוה וכשהיא מפייסה אותו שיחלוץ לה תו ליכא למיחש לעיגון. ואע"ג דשאר האחים נמי מצו פטרו לה בדיעבד, מ"מ כיון דהגדול קודם למצוה וגם אם לא רצו כולם בתחלה לא לייבם ולא לחלוץ כייפינן ליה לגדול לחלוץ כדמשמע סוגיית התלמוד פ' החולץ /יבמות דף לט ע"א/ העיגון תולה בו טפי מבאחריני. וא"ת כיון דקיי"ל דביאת קטן עדיף מחליצת גדול כדפסק (סימן) [ס'] אשירי, וא"כ אכתי אתי לידי עיגון דהקטן יתבע לייבום ואיהו קודם במצוה מהגדול בחליצתו והיא אינה חפיצה כלל ביבום ומיעגנה על ידי כך, ולכך היה לנו לתקן שיחלקו כל האחים בממון המגיע לחולץ כדי שיתרצו כולם בחליצה? וי"ל דנהי דביאת קטן עדיפא היינו היכא דהיא ג"כ חפיצה היתה ביבום, אבל היכא דהיא אינה רוצה להתייבם וגדול אחין נמי חפץ בחליצה. ולא מבעיא לפירוש ר"ח ולפירוש ר"ת דקיי"ל דמצות חליצה קודמת דמצוה אפילו לכתחילה לחלוץ לגדול ולא להתייבם לקטן. אלא אפילו לדעת הגאונים שכתבו דמצות ייבום קודמת וכותבין עליה אגרת מרד אי לא חפיצה להתייבם הואיל וגדול האחין נמי חפץ בחליצה אין לכופה אפילו למצוה להתייבם מן הקטן. ונמצא שלא תתעגן כלל כשהיא מפייסה רק הגדול לחלוץ כפי מה שפירשנו לעיל, דתקנת הקהילות נמי היתה בשביל שיתרחק מהיבום כי היכי דלא ליתי לייבום על ידי חימוד ממון. ואותו חשש אינו אלא היכא דאין כאן אלא התובע ליבם כה"ג חיישינן הואיל ולא תוכל להפטר לשוק קודם שתתעגן אפילו זמן מועט תתייבם לו. אבל היכא שיש לפניה הרוצה לפוטרה לכל הפחות בדיעבד לא חיישינן להכי. ולפי מה שכתב בא"ז בתשובה דהיכא דהיבם נשוי ואנוס הוא בתקנה דרבנן שלא יוכל ליבמה אין לה כתובה אפילו חלצה, א"כ היכא דהקטן נשוי והגדול פנוי וכשיחלוץ הגדול צריך לחלוק עמם. ואם היה הקטן חולץ לא היה לה כתובה דמצי למימר לה ברצון הייתי מייבם אלא דאניסנא בתקנתא דרבנן, והיה לנו לומר דלא מצי הגדול להפקיע זכותו של קטן דאית ליה טפי מיניה. מיהו נראה לומר דההיא דא"ז לא מיירי אלא דתרווייהו הוה ניחא להו ביבום, כההיא דכתב לעיל מן התוספות וז"ל היכא דשניהם רוצים להתייבם ואומרים אנו מתכוונים לשם מצוה אין מפרידין אותן לרבינו תם ע"כ, בכה"ג שהיבם היה מזומן ולא שביק ליה אלא משום תקנתא דרבנן מיקרי אנוס ולית לה כתובה אפילו חלצה. אבל היכא דהיא אינה חפיצה להתייבם וקיי"ל דלא כייפינן לה, ובלא תקנתא דרבנן נמי היה צריך לחלוץ או לעגנה, ואם היה חולץ לה בלי פשרה היתה נוטלת כל כתובתה לאחר חליצה מדינא, אלא שהקהילות תקנו שיחלקו הממון כדי שלא תבא לידי עיגון, ולענין זה האחין הנשואין והפנויין שוין הן. וקצת משמע הכי כמו שחלקתי בהא דכתב א"ז לעיל בשם ר"י, הלכה דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשון כו' וצ"ע. והשלישי דדעת היבמה לחלוק בנכסים הן רב הן מעט, נראה אם הנכסים מרובים כל כך שאפילו חצייה הן יותר מכתובתה, בהא לית דין ולית דיין שתחלוק בכל הנכסים, דא"כ היתה נשכרת מאילו ולא /לא/ היתה זקוקה כלל שאז לא היתה נוטלת רק כתובתה ועכשיו תטול יותר. וכה"ג אפילו כתקנת דפרסאי לא הוה אלא היכא דאין הנכסים מרובים כל כך אלא הן בענין זה שחציין מגיעין לפחות מכדי כתובתה או ממש כשיעור כתובתה ולא יותר. וכה"ג אפשר לומר שתקנו הקהלות לחלוק הממון לעולם הואיל ואינה נשכרת ולפעמים כשאין הנכסים אלא כדי כתובתה או פחות היא נפסדת, איכא למימר לא חלקו בתקנותם ויחלוקו לעולם עד שיהיו הנכסים יותר מכדי כתובתה. אבל נראה דמוכח קצת מתשובת מור"ם דלעיל דהיבמין נוטלין כל המותר על הכתובה בראש ואח"כ חולקין עמה שיעור כתובתה, שכתב בתחילה שחולקין בתקנת הקהלות וכתב שאם יש לה נכסי מלוג מה דינה, אבל חקר מור"ם שלא היו לה נכסי מלוג כך כתב. וכתב עוד וז"ל ומאותן ששים ליטרא הליי"ש שצוה לחלוק לאחיו ולאחותיו /שמא צ"ל: ולאחיותיו/ לא ינכו לה כלום מחלקה דכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע כו', כאן לא פירש מור"ם שום חילוק בדין זה אם הנכסים היו מרובין או מועטין. ואפילו את"ל שחקר מור"ם וידע שלא היו הנכסים רק כדי שיעור כתובה, מ"מ היה לנו /צ"ל: לו/ לפרש חילוק הדין כדפירש דין נכסי מלוג, אע"כ סבירא ליה דאין כאן חילוק. והשתא אי אמרת בשלמא דלעולם אין חולקין עם היבמים אלא שיעור הכתובה שפיר קאמר דלא ינכו לה כלום מחלקה מחמת מתנת שכיב מרע ממה נפשך, דאם הנכסים מרובים מכדי כתובתה בעלי הצוואה נוטלין מן המותר כדין כל צוואה הנגבית מן הירושה. ואם אין בנכסים רק שיעור כתובה נמצא אם לא היתה צריכה לחלוק עם היבם בעלי הצוואה לא היו נוטלין כלום, דכתובה קודמת למתנת שכיב מרע, ולכך לא ינכו לה כלום מחלקה. אלא אי אמרת דלעולם חולקים בנכסים אא"כ שחצי הנכסים היו מרובין על הכתובה, אבל אם הם בכדי כתובתה או פחות נוטלת אותם. א"כ משכחת לה שהוא /שהיא/ צריכה לנכות מחלקה בשביל מתנת שכיב מרע, כגון אם כתובתה ארבע מאות והנכסים שמונה מאות או פחות, והוא ציוה במתנת שכיב מרע מאה, דהשתא בעל הצוואה נוטל מן הדין מתנתו שהרי יש כאן הרבה מותר על הכתובה וישארו עוד שבע מאות, ואותן חולקין היבמה והיבם, נמצא נפסדת במתנת שכיב מרע חמישית, שאלו לא יהיו /צ"ל: יהיה/ בעל הצוואה היתה נוטלת ארבע מאות חצייה של שמונה מאות כשיעור כתובתה. אע"כ לעולם אינה חולקת אלא שיעור כתובתה, ולכך אינה צריכה לעולם לנכות מחלקה בשביל מתנת שכיב מרע דמשיעור כתובה אין נוטל בעל הצוואה כדפרישית, והמותר על הכתובה בלאו הכי לית לה חלק בו. והא דכתב סמ"ק אם עשירה היא נהגינן לעשות פשרה מן הממון, רוצה לומר אם היתה עשירה שכתובתה מרובה, ולאפוקי אם לא היה כל בבית דכתיב לעיל מיניה. אמנם בני רינו"ס נוהגין עכשיו שהיבמה יש ברירה וצריכין לחלוק עמה כל הנכסים, או יתנו לה כתובתה משלם, והיינו על דרך שכתבתי שלעולם חולקת היא עד כדי כתובתה, לא ידעתי אם מקובלים הם שתקנת הקהילות הקדמונים כך היא, או אם מקרוב חדשו להם סדר זה.