טור אבן העזר קס
<< | טור · אבן העזר · סימן קס (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
היבמה, ג' חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה, מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם.
עמדה בדין ותבעתו לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם, ואירעו אונס, שחלה או שהוצרך לברוח מחמת ממון או מחמת מרדין, חייב במזונותיה.
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: דוקא ברח יש לה מזונות, אבל לא ברח, אפילו אירע הדבר שנתאחר זמן מועט מלייבם לא תקנו לה מזונות, דלא שכיח שיתאחר מלייבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה, ואין לה מזונות אם לא שתבוא בפני בית דין ותתבע ממנו שייבם או שיתן לה מזונות. ואפילו אם ברח לא מחייב אלא כשנתרצה לייבם, דכיון דסופו לייבם הרי היא כאשתו וחייב במזונותיה, אבל לא נתרצה לייבם אלא לחלוץ ואירעו אונס שהוצרך לברוח, לא מסתבר שתקנו לה מזונות משל יבם. עד כאן.
והרמב"ם אינו מחלק בין לייבם או לחלוץ, ומחייב אפילו בלא נתרצה, שכתב: תבעתו לדין לייבם או לחלוץ וברח או חלה או שהיבם במדינה אחרת, הרי זו ניזונת משל יבם בלא שבועה. הניחה מעוברת, הרי זו ניזונת עד שתלד. ילדה ולד של קיימא, הרי זו ניזונת כל ימי אלמנותה כשאר כל הנשים. עד כאן.
נפלה לפני יבם קטן, אין לה מזונות עד שיגדיל.
מעשה ידיה שלה לעולם, אפילו היא ניזונת.
נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם, מוכרת ונותנת וקיים, שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס, ואפילו עשה בה מאמר. במה דברים אמורים בנכסי מלוג, אבל נכסי צאן ברזל לא תמכור, שיש ליבם זכות בהם.
ואם מתה, כתובתה בחזקת יורשי הבעל, ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ובנכסי צאן ברזל איכא פלוגתא דרבוותא, לרש"י יחלקו בהן יורשי הבעל ויורשי האשה, וכן כתב הרמב"ם, ולרבינו תם כולם בחזקת יורשי הבעל כמו הכתובה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכי היכי דאיכא פלוגתא בנכסי צאן ברזל לאחר מיתה, הכי נמי איכא פלוגתא בחייה ובפירות, לרש"י חולקים בהם היא והיבם, ולרבינו תם הוא נוטל הכל.
נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ומת ונפלה לפני יבם, אין צריך לומר שלא תמכור בנכסי צאן ברזל, שהרי היבם אוכל כל פירותיה, אלא אפילו נכסי מלוג נמי לא תמכור, שגם בהם יש חלק ליבם בפירותיהן, שחציים שלו והחצי שלה. ואם מתה, יחלקו בהם יורשיה ויורשי הבעל, וכתובה ונכסי צאן ברזל הם בחזקת יורשי הבעל. והרמב"ם כתב שאפילו נכסים שנפלו לה תחת הבעל ומת, אין ליבם בהם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל. ולא נהירא.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
היבמה ג' חדשים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם ברייתא בפרק החולץ (דף מא:) ופירש"י ג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להינשא מחמת בעלה ניזונת משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כ"ז שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעלה מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לחופה. כתב הרא"ש בתשובה כלל נ' סי' ד' באותם ג' חדשים שהיא ניזונת מעשה ידיה ליבם בכל מה שתרויח בין במלאכה ובסרסרות ובכל דבר ואינה יכולה לקנות חפצים ומלבושים במעשה ידיה בלא רשות היבם ואם קנתה ונשתמשה בהם הבלאות של היבם עכ"ל. ועיין במה שאכתוב בסמוך אצל עמד בדין וברח:
עמדה בדין ותבעתו לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם ואירעו אונס שחלה כו' שם בברייתא עמד בדין וברח ניזונת משל יבם וכתבו התוס' והרא"ש לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפרק בתרא דכתובות (קז:) פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא דברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ולאו דוקא ברח דה"ה חלה דכיון דלא בשבילה ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח מה לי חלה ובהדיא אמרו בירושלמי פרק אע"פ דה"ה חלה ולא כמו שפירש"י דדוקא ברח אבל לא חלה והא דבעי בריש כתובות (ב.) חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת זמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהו"ל לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס כתב הריב"ש בתשובה סימן ק"ד בנדון זה אין כאן העמדה בדין כי מה שתבעה לייבם או לחלוץ תוך ג' חדשים אינו כלום גם תביעתה להגבות לה הכתובה אינה כלום. בסימן שס"ג כתב בנדון שלפנינו שנראה שלא עמד בדין אלא ששאלה בינה לבינו ולא בב"ד דבר ברור הוא שאין לה. וכתב עוד דאפי' להרמב"ם דסבר דאלמנה משביעין אותה בתחילה ובסוף יבמה אינה צריכה שבועה וכ"כ הוא ז"ל בפי"ח מה' אישות :
וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא ברח יש לה מזונות אבל לא ברח אפי' אירע הדבר שנתאחר זמן מועט מלייבם לא תיקנו לה מזונות כו' וכתבו בספרי רבינו אבל לא נתרצה לייבם ולא לחלוץ וכ"כ בספר א"ח ונראה שהוא טעות סופר וצ"ל אלא לחלוץ וכ"כ המרדכי בפרק הנזכר בשם ר"י וכן הוא בתוס':
והרמב"ם אינו מחלק בין לייבם או לחלוץ ומחייב אפי' בלא נתרצה כלומר אינו מחלק בין נתרצה לייבם לנתרצה לחלוץ ולא עוד אלא אפילו לא בירר עדיין אם רוצה לייבם או אם רוצה לחלוץ כיון שברח או חלה אחר שתבעתו בדין חייב במזונותיה שהרי סתם וכתב בפי"ח מה' אישות תבעתו לדין וברח או חלה כו' ה"ז ניזונת משל יבם ונראה שהטעם משום דכל שתבעתו לדין אם אינו פוטרה לאלתר הרי אינה מעוכבת מלינשא אלא מחמתו ולפיכך חייבוהו חכמים במזונותיה:
ומ"ש הרמב"ם או שהיה היבם במדינה אחרת אין לפרש כדמשמע לכאורה שהיה כבר היבם במדינה אחרת דהא לא מחויב אלא דוקא כשברח אחר שהעמידתו בדין אלא היינו לומר שאחר שעמד בדין הלך לו למדינה אחרת וכ"כ ה"ה דבר פשוט ומבואר הוא בדברי רבינו שדין חלה והלך למד"ה אינו אלא כשחלה והלך למד"ה אחר העמידה בדין אבל חלה או הלך ולא עמד בדין קודם לכן אינה ניזונת משל יבם וכן מתבאר בירושלמי וכ"כ ז"ל עכ"ל וז"ל הירושלמי חלה כמי שברח הלך למדינת הים כמי שברת ע"כ ומיהו אפשר לומר דמדשני הרמב"ם לכתוב או שהיה היבם במדינה אחרת נתכוון לומר דהא דלא מיחייב במזונותיה אחר העמידה בדין אא"כ ברח או חלה היינו דוקא כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה דכיון שאינו דר עמה במדינה דינו כברח או חלה:
ומ"ש הרי זו ניזונת משל יבם בלא שבועה פשוט הוא: ומ"ש הניחה מעוברת ה"ז ניזונת עד שתלד כתב ה"ה הטעם מפני שכל ימי עבורה בג' חדשים הראשונים ככל יבמה שבעולם שכשם שאינה יכולה להתייבם ולא לחלוץ תוך ג' חדשים כך כל ימי עיבורה אינה יכולה לא להתייבם ולא לחלוץ וא"צ לומר לינשא לאחר לפיכך ניזונת משל בעלה ודבר פשוט הוא:
ומ"ש נפלה לפני יבם קטן אין לה מזונות עד שיגדיל בפרק החולץ נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה מבעל מאי פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א אית לה וחד אמר לית לה והילכתא לית לה משמיא קנסוה: כתוב בהגהות מרדכי דכתובות יבמה שנפלה לפני יבם קטן והיתה מעוברת וילדה ומת הולד בתוך ל' יום גובה כתובתה לאלתר : כתוב בתשובת רב שמואל בן חפני יבמה שנפלה לפני יבם קטן נותנים לה כלי תשמישי הבית לפי כבודה וכבוד בעלה ונדוניא וכל מה שכתב לה בכתובתה ולא עשה לה או כלים שעשה לה ובלו אם קבל אחריותן עליו וקנו מידו גובה מן הקרקע שלו עכ"ל. ואיני מוצא מקום לתחילת תשובה זו דהיאך יתנו לה כלי תשמישי הבית כיון דאין לה מזונות כתב המרדכי בפרק החולץ יבמה שתפסה כל הממון ואומרת שאינה רוצה לחלוץ מוציאין מידה:
ומ"ש מעשה ידיה שלה לעולם אפי' היא ניזונת שם אהא דתניא עמד בדין וברח ניזונת משל יבם כתבו התוס' והרא"ש דאע"פ שניזונת משלו אין מעשה ידיה שלו כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (קז:) אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה וכתב עוד הרא"ש שכן נראה דקי"ל מזוני עיקר ותקינו רבנן שיהא מעשה ידיה שלו משום איבה וכל זמן שאינה יושבת תחת בעלה אין לחוש לאיבה עכ"ל ולעניות דעתי נראה דאי מהא לא איריא שהרי אלמנה דעלמא תוכיח שניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהם. ויש לתמוה על הרא"ש שבתשובה שכתבתי בראש סימן זה כתב שבג' חדשים שהיא ניזונת מעשה ידיה של יבם ושמא י"ל דשאני ג' חדשים מדין עמד בדין וברח:
נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וקיים שאין ליבם בהם כלום עד שיכנוס משנה בפרק החולץ (דף לח.) ופרק האשה שנפלו (דף פ:):
ומ"ש ואפי' עשה בה מאמר כ"כ הר"ן בפרק האשה שנפלו נ"מ שנפלו לה כשהוא שומרת יבם מוכרת ונותנת וקיים ואפי' עשה בה מאמר דמאמר לב"ה אינו עושה ספק נשואין וכדאמר עולא בריש סוגיא דפרק החולץ ולא אשכחן מאן דפליג וכ"נ מדברי הרמב"ם בפכ"א מה"א: ב"ה וכתב הה"מ ה"ח אם נשארה אלמנ' מהאירוסין שאפילו נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל:
ומ"ש בד"א בנכסי מלוג אבל נכצ"ב לא תמכור שיש ליבם זכות בהם דברים תמוהים הם דבנכסי שומרת יבם מאי מלוג ומאי צ"ב שייך בהו ודוחק לומר דבעודה שומרת יבם הכניסתם לו בנ"מ או בנכצ"ב ואין לפרש דבנכסים שהכניסה לבעלה הראשון במלוג או בצ"ב מיירי דא"כ מאי בד"א דקאמר דמשמע דאנפלו לה בעודה שומרת יבם קאי ועוד דאי בנכסים שהכניסה לבעלה הראשון מיירי הכא כתב דמוכרת ונותנת וקיים ולקמן בסימן זה כתב דאפי' בנ"מ נמי לא תמכור וצ"ע:
ואם מתה כתובתה בחזקת יורשי הבעל בנ"מ בחזקת יורשי האשה ובנכסי צ"ב איכא פלוגתא דרבוותא כולי בפרק החולץ שם ובפרק האשה שנפלו תנן גבי שומרת יבם מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב"ש אומרים יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ופי' רש"י בכתובתה בנדוניא שהכניסה לו ושמאתן לו בכתובתה וקבל עליו אחריותן: ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה. הן נ"מ שאין שמין אותן עליו ואינו רשאי להוציאן אלא כשנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה: יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בנ"מ אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל ואע"ג דנקט רישא מה יעשה בכתובתה תניא ושבקה: ובה"א נכסים. דצ"ב בחזקתן ובפרק מי שמת מפרש בחזקת מי הם: כתובתה בחזקת יורשי הבעל. ק"ק ותוספת הראויים לבא לה משל בעלה בחזקת יורשי הבעל וכתב הרא"ש בפרק החולץ וז"ל בפרק מי שמת תנן כי הא מתני' גבי מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ופליגי בגמרא בחזקת מי ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל בר קפרא אומר יחלוקו ופירש"י בפ' האשה שנפלו דכי היכי דפליגי התם פליגי הכא ובפרק מי שמת פסק רב אלפס כבר קפרא דהוה רביה דר' יוחנן ועוד דהויא מסקנא דשמעתא. ור"ת אומר דלא דמיא ההוא דהתם לדהכא דהכא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנ"מ דוקא כדקאמר בגמרא דכתובתה שיירא ודייק מדתנן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב אבל התם קתני סתמא יחלוקו ומשמע דבכתובתה נמי איירי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחילה הויא האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה ועוד את"ל דפליגי הכא בנצ"ב כי התם א"כ למ"ד בחזקת יורשי האשה הוי נצ"ב בחזקת יורשי האשה לב"ש טפי מנ"מ דבנכסי מלוג יחלוקו ובנכסי צ"ב מודו ב"ש לב"ה ולקמן בפרק אלמנה ובכמה דוכתי מוכח איפכא אלא הכא כ"ע מודו שהם בחזקת יורשי הבעל ורבינו מאיר נדחק ליישב פירש"י ומ"מ לפי' ר"ת רווחא שמעתתא הוא עיקר עכ"ל: ומ"ש רבי' שהרמב"ם פסק כרש"י הוא בפכ"ב מה"א וכתב ה"ה שהרשב"א כתב דלשיטת רש"י הא דנ"מ בחזקת יורשי האב דוקא בשנפלו לה ועודה שומרת יבם אבל בנפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינם כנצ"ב וחולקין בהן ורבינו אינו מחלק בנ"מ בין נפלו לה בעודה שומרת יבם לנפלו לה מחיים דבעל אלא בכל גווני הם דוורשים ויש בזה שיטה אחרת לקצת גאונים ז"ל והם גורסים במשנה כתובה בחזקת יורשי הבעל ואינם גורסים וכתובה וזהו פירושם נכסים בחזקתן כיצד הכתובה ר"ל העיקר ותוספת ונכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים ר"ל נ"מ בחזקת יורשי האב ודוקא נפלו לה בעודה שומרת יבם אבל נפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינן כנצ"ב ואם מתה יורשי הבעל יורשים אותה וזה דעת קצת מפרשי אחרונים ולר"א שיטה אחרת בהשגות שהוא סבור שנצ"ב כולם ליבם ונכ"מ שנפלו תחתיו דבעל יחלוקו ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולם שלה ולברר דעות אלו מן הגמרא יארכו הדברים וכבר פי' הרמב"ן הסוגיא ביבמות לדעת רבינו ונראה שהוא מסכים לדעתו ודע שאין המאמר מועיל בזה כלום וכ"כ רבינו בפ"ג מה' נחלות עכ"ל. והר"ן כתב שיטות אלו בארוכה בפרק האשה שנפלו ודקדק מדברי הרי"ף בפרק הכותב שהוא מפרש משנה זו כפי' הגאונים שכתבתי בסמוך וכתב הר"ן בתשובה סי' מ"ו אחר דברי רש"י ודברי הגאונים ואנו בעניותינו שאין לנו להכריע כך אני דן שנצ"ב שהאשה באה להוציא מיד יורשי הבעל לא כל הימנה שאין עושין מעשה להוציא כנגד הגאונים אבל נ"מ אפי' נפלו לה תחת הבעל כל שהם קיימים בזה נותנים מקצתה ליורשיה כדברי רש"י כיון שאותם נכסים ממש הוחזקו למשפחת בית אביה עכ"ל ובסימן נ"ט כתב על ענין תנאי השיור אינו אנא אם תמות אשתו בחייו אבל בחיי יבם אין לנו (וע"ל סי' קי"ח):
ומ"ש וכי היכי דאיכא פלוגתא לאחר מיתה ה"נ איכא פלוגתא בחייה ובפירות לרש"י חולקין בהן היא ויבם ולר"ת הוא נוטל הכל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ב מה"א אין ליבם פירות אפילו בנצ"ב שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס וכתב ה"ה מ"ש ואין ליבם פירות כולי בנ"מ הוא מפני שאין היבם חייב לפדותה כנזכר פרק י"ח וכבר נתבאר פרק י"ב שפדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה ועוד שאם מתה יורשי אביה יורשים נ"מ שלה כנזכר בסמוך אבל מ"ש שאפילו בנצ"ב אין לו פירות הוא תמוה למה לא יזכה במחציתן כמבואר בסמוך ואולי שהוא סובר שאין לו זכות אלא בגוף הקרקע ליורשה אם תמות אבל לא בפירות ולא ידעתי מאין הוציא זה והרבה מן המפרשים חלוקים עליו בזה ודעת הרמב"ן ז"ל ביבמות שבפירות יש לו המחצית עכ"ל והר"ן ג"כ בפרק האשה שנפלו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שהרמב"ם ז"ל חולק על מה שכתב שאפי' בנצ"ב שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכניס וזה ודאי תימא למה לא יזכה במחצית כיון שאם מתה יורש מחציתן עכ"ל וז"ל ריב"ש בתשובה סימן ק"ד אע"פ שהרמב"ם כתב שאין ליבם פירות כבר דחו דבריו וגם מגיד משנה לא מצא לו זכות בפירות נצ"ב ובתשובה אחרת סימן שפ"ה כתב אין בכל הפוסקים שראיתי דבריהם שיהיה דעתו שאין לו פירות כלל זולתי הרמב"ם שכתב כן ונדחו דבריו מההיא דאמרינן בפרק החולץ אדמיפלגי בגופה לאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות ואף הרב בעל מ"מ המהפך בזכותו של הרמב"ם בכל מה שאפשר לא מצא לו זכות בנצ"ב כי אם בנ"מ ואמר כי היה דעת הרמב"ם בנ"מ מפני שפרקונה תחת פירות נ"מ וכיון שאין היבם חייב לפדותה אין לו פירות ולי נראה שמפני טעם זה אין לנו לדחות אותה סוגיא שבפרק החולץ דמה שתקנו פרקונה תחת פירות היינו תחת כל פירות ר"ל נ"מ שנפלו לה קודם שנשאת ושנפלו בעודה תחתיו אבל יבם אין לו פירות בנכסי מלוג שנפלו לה בעודה זקוקה אלא בפירות נכסים שנפלו לה בעודה תחתיו דבעל משום דיבם במקום בעל קאי עכ"ל. כתב רב סעדיה בתשובה שאין היבם חייב ברפואתה בק"ו מפרקונה ולענין קבורתה הא איפשיטא בר"פ אלמנה ניזונת שאין ב"ה טעות סופר יש כאן וצריך להעביר הקולמוס על תיבת שאין וכך צריך לכתיב הא איפשטא בפרק האשה שנפלו שהיבם חייב בקבורתה היבם חייב בה דינים דשייכים לסימן זה עיין במישרי' נכ"ג חי"ב: וכתב עוד הר"ן ז"ל בפרק הנזכר כתב הרשב"א דבנ"מ שנפלו לה תחתיו דבעל דאמרי' בהו יחלוקו אם רצתה למכור מחציתן מוכרת ונותנת דהא אין ליבם במחציתן כלום והרי זה במחציתן כמי שנפלו לאחר שנעשית שומר' יבם אבל המחצית האחר לא תמכור שהרי הוא יורשה אם מתה ואין היבם מוציא מיד הלקוחות עד שתמות לפי שאין היבם אוכל פירות קודם כניסה כלל דבגופו של קרקע הוא שיש לו זכות שאם מתה יירשנה אבל פירות בחייה לית ליה כלל דהא לא תקינו פירות ליבם ואפילו לבעל לא תיקנו אלא משום פרקונה ויבם אינו פודה וכדתניא בפרק נערה שנתפתתה ונראה היה לומר דאין היבם אוכל פירות נ"מ שלה ואפילו לאחר שכנס שהרי אין לה כתובה עליו וכיון דאין לה כתובה עליו תנאי כתובה נמי אין לה עליו דמההיא דפרק החולץ משמע דאית ליה כדאמרינן התם אדמיפלגי בגופה של קרקע ולאחר מיתה ליפלגו מחיים ולפירות. והר"ן ז"ל כתב דודאי ההיא דהחולץ מוכחא בהדיא דאותו זכות עצמו שיש ליבם בגופה של קרקע יש לו באכילת פירות ויישב מה שהוקשה להרשב"א ז"ל על זה:
נפלו לה נכסים בעודה תחת בעלה ומת ונפלה לפני יבם אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפי' נ"מ נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק בפירותיהן שחציים שלו והחצי שלה דברי רבינו בכאן תמוהים שכ' שנ"מ נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק ליבם בפירותיהן שחציין שלו ולפי טעם זה חציין מיהא יש לה רשות למכור וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א: ב"ה והיאך כתב שלא תמכור דמשמע שלא תוכל למכור כלל : והר"ן ז"ל וגם מ"ש בסתם ואם מתה יחלקו בהן יורשיה ויורשי הבעל וכתובה ונצ"ב הם בחזקת יורשי הבעל והרי בסמוך במחלוקת שנאה שרש"י והרמב"ם חולקים ואומרים דנצ"ב נמי יחלוקו ואם נתכוון לסתום דבריו כר"ת ללמדינו דהלכה כוותיה כבר כתב בסמוך שהרא"ש הסכים לדעת ר"ת וכבר נודע שדעת רבינו מסכמת לדעת הרא"ש אביו ורבו ז"ל וכן יקשה על מ"ש בסתם אין צ"ל שלא תמכור בנצ"ב שהרי היבם אוכל כל פירותיה והיינו לדעת ר"ת אבל לדעת רש"י והרמב"ם אינו אוכל אלא חציים ואין לומר דלעיל מיירי בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם וקודם שיכנוס הכניסתם לו בתורת נ"מ או נצ"ב והתם הוא דאיפלגו רבוותא אבל בנפלו לה בעודה תחת בעלה ומת ונפלה לפני יבם לד"ה נצ"ב כולם לבעל דא"כ תחלה ה"ל להשמיענו זה ואח"כ הוה ליה להשמיענו דין המכירה:
ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל כבר נתבאר בסמוך כתב הרשב"א בתשובה סי' תפ"ו על ראובן שמת ולו שתי נשים ונשארו זקוק ת ליבם ומתה אחת מהן אין ליבם שום טענה בנכסים לפי שהשנייה בפניו ואם יבם סילק זיקת יבום מעל זו ואינו יורשה וכן אם חלץ סילק זיקת יבום מעל כל הבית ואם עדיין לא ייבם ולא חלץ מ"מ כיון שזו לפניו ומצוה עליו לחלוץ או לייבם לזו שהראשונה כבר מתה וכבר נסתלקה זיקתו מהראשונה ועמדה על זו מה שאין כן בשומרת יבם אחת שמתה שכיון שהיתה זקוקה לו ואין אחרת שיחול זיקתו עליה ה"ה יורשה כפי הדינים שנאמרו בגמרא כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח על ראובן שייבם יבמתו ולו בנים במ"ה ומתו הוא ובניו ואין ידוע אם האב מת תחלה או הבנים ואח"כ מתה האשה ולוי אחי ראובן רוצה לירש והשיב כיון שהוא ספק אם מת ראובן קודם בניו או אח"כ יורשי האשה הם ודאי בירושה ולוי היבם הוא ספק ואין לספק במקום ודאי כדאיתא בפרק החולץ. ומה שצוה ראובן שימכרו הספרים ויקנו ס"ת וגם הניח הקדשות אחרות ופרעה האשה מקצתן ועכשיו יורשיה אינם רוצים למכור הספרים לקנות ספר תורה מן הדין היה שכיון שהנכסים מטלטלים ותפסתם האשה לאחר מיתת בעלה הרי הם בחזקת יורשיה בפרעון כתובתה ואם יש קרקעות כיון שלא נשבעה האלמנה ימכרו הקרקעות ויקנו ס"ת וישלימו ההקדשות אבל אם הדבר ברור שכשהתחילה לפרוע ההקדשות היה בדעתה להשלים צוואת בעלה אלא שקפצה עליה מיתה הרי היא כמו שהודית בשעת מיתה שנשארו בנכסי בעלה לקיים מצותו וחייבים היורשים לקיימה אפילו ממטלטלי ואם אין הדבר ברור אין מוציאין מיורשים :
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
היבמה ג' חדשים הראשונים וכו' ברייתא פרק החולץ סוף (דף מ"א) ופי' רש"י ג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להינשא משמת בעלה ניזונית משל בעלה וכו' כלומר דצריכה להמתין ג' חדשים דלא תתייבם תוך ג' שמא היא מעוברת ויהיה בר קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא וגם לא תחלוץ דכתיב אם לא יחפוץ וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ולמסקנא אפי' שאר כל הנשים צריכות להמתין ג"ח כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני וכיון דמחמת בעלה מעוכבת מלהינשא ניזונת משל בעלה מכאן ואילך שאינה מעוכבת מחמת בעלה אינה ניזונת משל בעלה וגם משל יבם אינה ניזונית דכיון שלא כנסה לא עדיפא מארוסה שאין לה מזונות:
עמדה בדין וכו' פירוש תבעתו בבית דין בהגעת הזמן לייבם או לחלוץ דהיינו אחר ג"ח ונתרצה לייבם ונתאחר עד שאירעו אונס חייב במזונותיה דהו"ל לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס אבל אם לא תבעתו בב"ד ואירעו אונס אפי' תבעתו בינו לבינה אינו חייב במזונותיה ונראה מדברי רבי' שהיה גורס עמדה בדין פי' תבעתו בב"ד אבל בכל הספרים גרסינן עמד בדין משמע דאפילו תבעתו בב"ד אינו חייב אא"כ שבא לפני ב"ד ועמד בדין וכך כתב הרמב"ם פ' י"ח דאישות ע"ש:
ומ"ש וכתב א"א הרא"ש דוקא ברח וכו' פי' אף על פי שתבעתו בתחילה לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם ונתאחר אינו חייב במזונות אם לא שחזרה ותבעתו בב"ד שייבם או יתן לה מזונות ופסקו ב"ד לה מזונות אם לא ייבם מיד ולפ"ז נראה ודאי דאם מתחילה תבעתו בהגעת הזמן שייבם או יחלוץ או יתן לה מזונות ונתרצה לייבם ופסקו לה ב"ד שאם לא יהא מייבם מיד שנתן לה מזונות חייב מיד במזונות ואינה צריכה לתבעו שנית:
והרמב"ם אינו מחלק וכו' שכתב תבעתו לדין לייבם או לחלוץ ועמד בב"ד וברח וכולי כצ"ל דתרתי בעינן דתבעתו וגם עמד בדין ופסקו לו דין שחייב לזונה מיד אם לא ייבם או יחלוץ לה מיד לאחר ג"ח כדפי' בסמוך:
ומעשה ידיה שלה לעולם אפי' היא ניזונית פי' לאחר ג"ח לעולם מעשה ידיה שלה דבין לא תבעתו בב"ד דאין לה מזונות ובין תבעתו ועמד בדין דיש לה מזונות מ"מ מעשה ידיה שלה לעולם דכיון דלא כנסה לא משעבדא ליה ומה שניזונת אינו אלא מתורת קנס לפי שלא פטרה כמו שפסקו לו ב"ד וכמו שפירש"י להדיא דקנסינן ליה אבל בג' חדשים הראשונים ביבמה וכן כל אלמנה דניזונת מדינא משל בעלה מתנאי ב"ד גם מעשה ידיה של יורשים דמשעבדא להו משעה שנכנס לחופה עם בעלה וכדלעיל בסימן צ"ה וכן ביבמה בג' חדשים הראשונים כמ"ש הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י ועיין בתוס' לשם בד"ה עמד וברח:
נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וכו' משנה פרק החולץ (דף לח) ומשמע מדכתב רבינו בסתם דבין בנפלו כשהיא ארוסה ובין נפלו כשהוא נשואה מוכרת וכו' דרבה ואביי ורבא כולהו ס"ל דרישא איירי אפי' בנשואה דמוכרת ונותנת וקיים ואפילו לעולא דמוקי רישא דוקא בנפלו כשהיא ארוסה אבל נישואין לא היינו דוקא לב"ש אבל לב"ה דפליג בסיפא בדנפלו כשהיא נשואה וס"ל דנ"מ בחזקתן היינו נמי שמוכרת ונותנת וקיים:
ומ"ש ואפילו עשה בה מאמר ה"א התם לאוקימתא דאביי רישא דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה נכסים הילכך זיקה לא מהני ולא מידי אף לב"ש ומוכרת ונותנת וקיים סיפא דעבד בה מאמר ומאמר לב"ש קני ועושה ספק נישואין וחולקין ולב"ה אפי' מאמר לא קני ומוכרת ונותנת בנ"מ וקיים ולא אשכחן מאן דפליג עליה דאפשר דעולא ורבה ורבא מודו לאביי בהא דאפי' עשה בה מאמר לב"ה לא קני מידי בנ"מ וכך כתב הר"ן ומביאו ב"י:
בד"א בנכסי מלוג אבל נצ"ב וכו' הקשה ב"י דמאי מלוג ומאי צאן ברזל שייך בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם וצ"ע ותימה הלא בתוספות לשם בד"ה ובית הילל מחלקין ג"כ בשומרת יבם שנפלו לה נכסים בין נ"מ לנצ"ב ורבינו לא כתב פסקיו אלא על פי מסקנת הרא"ש שהוא כמ"ש התוס' לר"ת אבל הדבר פשוט שגם בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אפשר שהיבמה קודם שנתייבמה עשתה עם היבם מעמד באלו הנכסים שנפלו לה עתה שהשדות כך וכך יקבל עליו אחריות ויהיו נצ"ב ושדות כך וכך יהיו נ"מ ויאכל בהם פירות ואין זה דוחק כלל וכך מוכח בסוף סימן זה:
ואם מתה וכו' עיין בב"י מבואר טעם מחלוקת רש"י ור"ת ע"פ דברי התוספות והרא"ש ולשם מבואר דל"ק לר"ת דהכא כולהו ליורשי הבעל ולעיל בסימן צ' כתב דיחלוקו דהתם גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אם הבעל מת תחלה חשובה האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה עכ"ל ומביאו ב"י:
ומ"ש וכי היכי וכו' שם בגמ' א"ל רבה לעולא אדמיפלגי בגופא ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אלמא דחד דינא אית להו ומשמע דכל היכא דאית ליה פירות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם מכרה מוציא היבם מיד הלקוחות דהא זכה בנכסים לאכול הפירות וכ"כ ב"י על שם הר"ן בשם הרשב"א:
נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' שם אוקמה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם הלכך מודים ב"ש דמוכרת לכתחילה סיפא דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון וקסבר אביי ידו כידה פי' נשואה ידו כידה ולא יותר וכשמת ואין ליבם אלא זיקה ידו גרועה מידה ונ"מ בחזקתן לב"ה ואין ליבם בהם כלום ולב"ש נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו ופליג עליה רבא ואמר לב"ה נמי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו בנ"מ והלכה כרבא כדכתב הרא"ש ושכך הוא דעת האלפסי וז"ש רבינו שחציים של נ"מ הם ליבם ולפ"ז משמע דכך הם פי' דברי רבינו נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' א"צ לומר שלא תמכור בנצ"ב בין נצ"ב שהכניסה לבעל הראשון קודם כניסה לחופה ובין נכסי צאן ברזל מאותן נכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה כשקבל הבעל עליהם באחריותו שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפילו נ"מ מאותן נכסים נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק ליבם וכו' כלומר לא תמכור כולם אבל חציין ודאי יכולה למכור וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א והר"ן אבל הב"י הבין מלשון רבינו שהיבמה אינו יכולה למכור כלל בנ"מ ותמה עליו ואין כאן קושיא ועי"ל דאפילו נאמר דדעת רבינו שלא תמכור כלל בנ"מ ודלא כהרשב"א והר"ן נמי ניחא דס"ל לרבינו דאעפ"י שחציין שלה אפ"ה לא תמכור בלא רשותו דכיון דידו כידה יש לו זכייה בכל הנכסים וצריכין לחלוק בפני ב"ד וכל זמן שלא עשו חלוקה בפני ב"ד לא תוכל למכור ואם מכרה אינה מכירה וז"ש אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב אלא אפילו נ"מ נמי לא תמכור דמשמע הלשון דכי היכי דבנצ"ב לא תמכור כלל ואם מכרה אינה מכירה ה"נ בנ"מ כל הדין כמו בנצ"ב:
ומ"ש ואם מתה יחלקו בהם יורשיה ויורשי הבעל זה פשוט דכיון דבחייה אין ליבם בהם אלא חציים א"כ אף אם מתה אינן יכולין לירש אלא החציה ול"ד לנפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם דכיון דהכל מודים דבחייה מוכרת כל הנכסים ונותנת וקיים דאין ליבם בהם כלום א"כ אם מתה הכל ליורשיה וכן בנצ"ב בנכסים שנפלו בעודה תחת בעלה כיון שהבעל קבל עליו אחריות בעודה נשואה חשובים הם כנצ"ב שקיבל עליו אחריות בשעה שכנסה לחופה ואם מתה הם בחזקת יורשי הבעל ול"ד לנצ"ב שקיבל עליו היבם אחריות בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם דכתב לעיל לרש"י דזיקת נשואה עושה ספק נשואה וחולקין דשאני הכא דבאים הנצ"ב מכח ודאי נשואה שנפלו לה בעודה תחת בעלה וקיבל עליו אחריותו דאף רש"י מודה שהכל ליורשי הבעל וב"י לא נתיישב לו דברי רבינו ולפע"ד דבריו נכונים אין בהם גמגום כי כל דבריו ע"פ סוגיית הגמרא והרמב"ם כתב וכולי ולא נהירא עיין בב"י שהאריך בזה מדברי האחרונים כולם תפסו על הרמב"ם בזה:
דרכי משה[עריכה]
(א) בתשובת ריב"ש סי' ש"ג דכ"ש אם חלץ לה אלא שלא נתן לה עדיין הכתובה שאין לה מזונות כלל:
(ב) ומסיים והוי ספק נפל אע"פ שאין לה מזונות עד שיגדיל מ"מ כתובתה נוטלת לאלתר דאזלינן בתר רוב נשים דיולדות ולד קיימא והאריך שם אימת אזלינן בתר רובא:
(ג) מצאתי בהגה"מ ד' תכ"ז באשה אחת שמת בעלה תוך שנה הראשונה ועדיין היתה הנדוניא מונחת ביד שליש לראות אם יתנהג עמה כשורה והיה היבם קטן ופסק אע"ג דאינה ניזונת משל יבם אפילו מן הנדוניא שהכניסה לו היינו דוקא שזכה בהן הבעל אבל כל זמן שמונח ביד שליש ולא זכה בהן הבעל ניזונת מהן כ"ש שהיבמה רוצה לקבל עליה לקיים סכו"ם הקרן עד שיגדיל היבם ולעשות ממנו מה שיצוו לה חכמים שנותנין המעות לידה כן כתב הר"ף בר אליהו עכ"ל.
(ד) הל' משמע דיורשי הבעל הם יורשין וכל הקודם בירושתו יורשים נכסי אלו ואם האב קיים האב יורשן וכ"כ מהרי"ק שורש צ"א וכ"נ קצת מדברי מהרא"י בתרומת הדשן סימן ר"ך אמנם בהר"ן פרק האשה שנפלו דף תק"י ותקי"א משמע דהיבם יורשן וכ"נ מדברי מהר"ם פדוו"א בתשובה סימן י"ז וכ"פ מהרי"ו בהדיא בתשובה סימן מ"א וצ"ע דלשון יורשי הבעל לא משמע כן וראיתי מי שחלק דאין היבם יורש אלא מה ששייך לאשה כגון נכצ"ב או כתובה משום דזקוקה היא לו ויורש כחה אבל אם היו שם נכסים אחרים היתרים על הכתובה האב יורשן וליתא כדפריך בכתובות פרק האשה שנפלו אמתניתין דשומרת יבם שמתה ולימא אח אני יורש אשתו אני קובר ש"מ דהיבם יורש אחיו ולא השומרת יבם וע"ש בתוס' דמפרש שם הא דקאמר אח אני יורש דר"ל מכח אח אבל יוכל להיות דהיבם יורש השומרת יבם וכן משמע בירושלמי שם דהיבם הוא יורש אותה.
(ה) וכ"כ נ"י בפרק החולץ דף תע"ו ע"ב דנכסים שנפלו לה בעודה ארוסה אין ליבם רשות בהן לא בחייה ולא לאחר מיתה וכתב ג"כ דנכסי מלוג שנפלו תחת הבעל והיא נשואה הם בחזקת יורשי הבעל:
(ו) וכן הוא מסקנת הטור לקמן כתב מהרי"ק שורש צ"א הא דנכסים בחזקת יורשי הבעל היינו במקום שאין כופין לחלוץ אבל במדינות הללו שנוהגין לכוף לחלוץ א"כ אין הנכסים בחזקת יבם ולכך אם מתה אינו יורשה וע"ש וקצת משמע כן מדברי תשובת הרשב"א שכתבתי סוף סימן זה וצ"ע בתרומת הדשן סימן ר"ך.
(ז) ודבריו צ"ע דהא אדרבה בגמרא פרק האשה שנפלו איתא שתיבם חייב לקוברה ואולי טעות נפל בספרים כמו שנפל טעות במה שכתב שהאבעיא היא כאלמנה ניזונית והוא פרק האשה (ועי' בב"ה):
(ח) דבפירות נצ"ב כל האחרונים דחו דברי הרמב"ם אבל בפירות נ"מ כתב המ"מ פי"ח דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דאין היבם יורש כנכסי מלוג שנפלו לה תחת בעלה ולכן אינו אוכל פירותיהן.
(ט) כתב מוהר"ם פרוו"ה בתשובותיו סימן י"ז אם נתן הייבם מתנה ליבמה ומתה אינו יורש אותה מתנה אע"ג דלא כתב לה אם מתה איני יורשתו וע"ש שהאריך בזה:
(י) ע"ל סי' קס"ח דין הנכסים של בעל בעודה שומרת יבם ומי שולט בנכסים בעת ההיא: