טור אבן העזר קנט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קנט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אף על פי שיבמה אסורה לזר קודם שתתיבם או תחלוץ, אם קדשה זר, תפסי בה קידושין וצריכה גט.

ואם קדשה במזיד, קנסינן ליה לאוסרה עליו אף אם ירצה היבם לחלוץ לה, אלא יגרשנה ומותרת ליבם אם הוא ישראל וחפץ בה. ואם הוא כהן, אסורה לו וחולץ לה ומתירה. ואם קדשה בשוגג, שלא ידע שהיתה זקוקה ליבם, אם ירצה היבם ליבם כופין את המקדש לגרש, ואם לא ירצה ליבם חולץ לה ומותרת למקדש, וצריך לקדשה פעם אחרת אחר שתחלוץ.

כתב הרמב"ם: אם חזר המקדש וקדשה אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה ממנו. ומשמע מדבריו אפילו אם קדשה תחילה במזיד, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

ואם נשאת לזר, בין במזיד בין בשוגג, בין שיש לו בנים ממנה בין שאין לו בנים ממנה, תצא. וכתב בעל העיטור: אפילו מת היבם תצא, ואפילו חזר ונשאה אחר שחלץ לה היבם תצא, ודינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת ואחר כך בא בעלה שתצא מזה ומזה וכל י"ג דרכים בה. ויש אומרים אף על פי שדינה שתצא, אין הולד ממזר. וכן כתב הרמב"ם: האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בנך וניסת ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים, תצא והולד כשר. וכאשר כתבתי תחילה, כן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

זינתה, מותרת ליבם.

נתיבמה בטעות, כגון ששמעה שמת בעלה ונתיבמה ואחר כך בא, אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה, ואם היתה ארוסה צריכה גט מהיבם, שמא יאמרו תנאי היה לאחיו בקדושין ולא נתקיים ובדין נשאה זה וצריכה גט, ולכך אסורה לחזור לבעלה.

אחר מיתת הבעל נזקקה אשתו לאחיו, וזו היא שנקראת "שומרת יבם", ומחמת אותה הזיקה חשובה כארוסתו ליאסר בקרובותיה, אפילו מת קודם שייבם או יחלוץ, ואפילו נפלה לפני שני אחין שאין ידוע איזה מהם ייבם אותה או יחלוץ, אפילו הכי שניהם אסורים בקרובותיה.

לפיכך אם קידש אחד מהם אחות זקוקתו, אסור לו לכונסה שהיא כאחות ארוסתו, עד שייבם אחיו או יחלוץ לזקוקה ותפקע הזיקה. ופירש ר"י דוקא כשקידש לאחותה, משום שבשעת נישואין הוי כנושא אחות זקוקתו, אבל אם כנסה לחופה, אין צריך להמתין מלבעול, דבשעה שכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי.

ודוקא קידש לאחר שנזקקה לו, שקידשה באיסור, אבל אם קידשה קודם לכן, כיון שלא היתה אחות זקוקתו מעולם, לא גזור רבנן.

מת אחיו, שלא נשארה זקוקה אלא לו, מוציא את ארוסתו בגט ואת היבמה בחליצה. מתה ארוסתו, חוזרת היבמה להיתרה הראשון, רצה חולץ רצה מייבם.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שהיבמה אסורה לזר קודם שתתייבם או תחלוץ אם קדשה זר תפסי בה קידושין וצריכה גט בפרק האשה רבה (דף צב.) אמר ר"י אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר ושמואל אמר בעניותינו צריכה גט מספקא לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו הוא דאתא דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הלכתא כוותיה דשמואל ודייק רבינו לכתוב תפסי בה קידושין וצריכה גט לומר דלא תפסי בה קידושין אלא לענין שצריכה גט אבל לא לענין שיהיו קידושין גמורים שהרי אין קידושין תופסין בה אלא מספק:

ומ"ש ואם קדשה במזיד קנסינן ליה לאוסרה עליו וכו' שם אמר שמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה איתגורי אתגר אם כן מצינו חוטא נשכר אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו וכתבו התוס' ודוקא היכא דבעי יבם ליבומי הוא דאסורה לשני אבל אי לא בעי ליבומי חולץ לה ושריא ליה להאי שקדשה דבקידושין לא קנסינן אפילו בא"א אלא דוקא בשנשאה וכן הורה ר"ת הלכה למעשה באשה שלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה והתירה למקדש אחר חליצת היבם והא דפריך הכא אתגורי איתגר היינו משום דקאמר חולץ לה יבם ושריא לבעלה דמשמע חולץ בע"כ שכופין אותו ואע"פ שברצוני היה מייבם אלו לא קדשה ומ"ה פריך אתגורי איתגר אבל אם מדעתו היה חולץ היתה מותרת לו ואין זה אתגורי איתגר והא לא איצטריך ליה לרב אשי לאשמועינן וא"ת והשתא נמי מאי קמשמע לן דקאמר נותן שני גט דלאשמועינן דבעיא גט לא איצטריך דכבר פסק אמימר בהדיא הלכה כשמואל ואומר ר"ת דקמ"ל דכופין אותו ליתן גט כדי שלא יהיה חוטא נשכר עכ"ל וכתב הרא"ש שבעל הלכות כתב שומרת יבם שנתקדשה נותן לה גט ומותרת ליבם אבל למקדש אסורה עולמית שלא יהא חוטא נשכר ושכן כחב ר"ח מיהו דברי רבינו תם ז"ל עיקר דהיכא דלא ידעה שהיה לה יבם ונתקדשה בשוגג דמותרת למקדש שאף לדברי בעל הלכות מוכח כך שלא אסרה למקדש אלא משום שלא יהא חוטא נשכר והיינו דוקא במזיד ע"כ וכתב יש לפסוק הלכה למעשה: ב"ה וכ"כ הריב"ש סי' תפ"ב על יבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואח"כ נודע שהיבם מסר מודעה והשיב שכופין ליבם לחלוץ ותינשא לשני. ועיין ברבי' ירוחם. וז"ל ה"ה בפ' כ"ה אהא דאסיקנא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו פירשו הגאונים למקדש ודאי בכל גווני אסורה כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו חלץ לה היבם מדעת אסורה וכתב הרמב"ן ז"ל וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למד"ה ונתקדשה שמותרת לחזור לבעלה ואם נתגרשה מותרת נמי למקדש ושמא י"ל התם הוא דנתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה ע"כ וכ"כ הרשב"א שהטעם הוא מפני שהוא במזיד עכ"ל. וגם נמ"י כתב בשם הרשב"א שהסכמתו והסכמת כל רבותיו שאם נתקדשה בשוגג מותרת לשניהם למקדש או ליבם אם רצה היבם חולץ ומותרת למקדש וכן אם היה היבם כהן חולץ לה ומותרת למקדש דליכא למקנסיה וגם ליכא למקנסה כיון שעשתה בשוגג והיא אינה אשת איש אלא יבמה עכ"ל וכן הם דברי רבינו וכתב בת"ה סי' רכ"ב על אשה שהיתה סבורה שמת יבמה כי כן יצא הקול ונתקדשה לאחד מן השוק ואח"כ בא היבם וחלץ לה ונשאת למקדש ודקדק להחמיר לאסרה לבעלה אפי' לדעת ר"ת ואין דבריו נראים בעיני וכתב עוד דלדעת בה"ג דשומרת יבם שנתקדשה אסורה למקדש אפילו נשאת אחר שחלץ לה היבם תצא ודייק לה מדכתב אסורה למקדש עולמית ואין הכרע גמור:

ומ"ש וצריך לקדשה פעם אחרת אחר שתחלוץ פשוט הוא דכיון דאינה מקודשת אלא מספק צריך לחזור ולקדשה קידושי ודאי: וכתב עוד נ"י דהא דאמרינן אם היה יבמה כהן כו' שפירש"י שנשאת לשוק בעד אחד או בשני עדים שאמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בנך הגאונים ז"ל לא פירשו כן אלא כשנתקדשה ובמזידה גמורה שנתקדשה בלא שום עדים ואפ"ה קס"ד שאם היה יבמה כהן חילץ לה ושריא למקדש כיון דלא עבד איסור ביאה ולא כניסה לחופה ופרכינן דא"כ מצינו חוטא נשכר דכיון דבלא שום עדות קדשה חוטא הוא אלא ה"ק אם היה יבמה ישראל נותן לה גט והותרה לו כלומר שחוזרת ליבם ואע"פ שנתקדשה במזיד דלמקדש הוא דקנסינן אבל ליבם לא קנסינן כיון דליכא אלא קידושין וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא קמ"ל דאע"פ דנתקדשה במזיד הותרה ליבם אבל למקדש לא שריא ליה לעולם וכדברי הגאונים ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל אם חזר המקדש וקדש אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה ממנו בפ"ט ומדסתם ולא חילק משמע לרבינו דבכל גווני מיירי אפילו קדשה תחילה במזיד: וכתב הרשב"א בתשובות סי' תת"ב על יבמה זקוקה לכהן שהלכה ונתקדשה לאחר לענין אם נידונת כמורדת איפשר לדעת הרי"ף גבי נודרת הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה שהיא נדונת כמורדת וכן דעת הרמב"ם אבל אין נראה כן לדעת מקצת שאר הגדולים ולדברי האחרונים דעתי נוטה ועל מה שהיא טוענת שיחלוץ לה כיון שאינה ראויה לו אין נ"ל לכופו לחלוץ אע"פ שנאסרה לו שהיא נתנה אצבע בין שיניה. ואם טוענת שהיא מעוברת אם הוא אחר ג' חדשים בודקין אותה ואם אין העובר ניכר דבריה שוא שא"א שלא יהא ניכר אחר ג' חדשים ואם עוברה ניכר והיבם אומר שאינה מעוברת מאחיו אלא מאותו שנתקדשה לו ולנה עמו בתצרה תולין את הולד בראשון ולא בארוס ואפי' לנה עמו בבית אחד ונכנסה עמו לבית הסתר דקי"ל רוב בעילות אחר הבעל ועל מה שתפסה מנכסי בעלה אע"פ שהיא מעוברת ממנו כיון שנתקדשה לאחר הפסידה מזונותיה ומקבלת כל שתפסה בחשבון כתובתה עכ"ל:

ואם נשאת לזר בין במזיד בין בשוגג בין שיש לו בנים ממנה בין שאין לו בנים ממנה תצא בפרק האשה רבה (שם) אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמחלפא באשה שהלד בעלה למד"ה וכתב הרי"ף פי' קידושין אין בה אם נתקדשה לאחר קודם שיחלוץ לה יבמה אינה נאסרת על יבמה אלא אם נשאת נאסרה על יבמה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה וכתב דאיתמר משמיה דרב יהודה גאון שאם נשאת לישראל ויש לה בנים ממנו חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה כדי שלא להוציא לעז על בניה והוא ז"ל חלק עליו ופסק דאפי' היו לה בנים תצא ואסורה לחזור לו לעולם והכריע כן מהירושלמי וכ"פ הרא"ש שם וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב:

ומ"ש רבינו בין בשוגג בין במזיד כ"כ הרא"ש שם וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר ונשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט ואפי' היו לו כמה בנים ממנה ונאסרה עליו ועל יבמה ומשמע דוקא בשבעל אבל אם לא בעל אע"פ שנשאה לא נאסרה עליהם ויש לדחות דלא נקט בעל אלא משום מלקות :

ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור ואפי' מת היבם פשוט הוא דכיון שנאסרה על זה וע"ז כדין האשה שהלך בעלה למד"ה כי מת יבם מאי הוי:

ומ"ש רבי' ואפילו חזר ונשאה אחר שחלץ לה היבם תצא ג"ז פשוט מהטעם הנזכר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב:

ומ"ש ודינה כדין האשה שהלך בעלה למד"ה וניסת ואח"כ בא בעלה שתצא מזה ומזה וכל י"ג דרכים בה ארישא דמילתא קאי דקאמר ואם נישאת לזר כו' תצא ומסיים השתא וקאמר דדינה כדין אשה שהלך בעלה למד"ה וניסת ואח"כ בא בעלה שתצא מזה ומזה וכל י"ג דרכים השנויות בפרק האשה רבה (דף פז:) גבי אשה שהלך בעלה למד"ה ונשאת כך הם באשה זו. והכי סתם לן תנא בפרק הזורק אע"ג דבפרק האשה רבה (דף צב.) אהא דתנן דיבמה לשוק ולדה הוי ממזר אמרינן זו דברי ר"ע שהיה אומר אין קידושין בחייבי לאוין אבל חכ"א אין ממזר מיבמה כתבו התוס' בשם ר"י דאפי' לרבנן הוי ממזר מדרבנן משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה וכ"כ הרא"ש פרק האשה רבה הלכה למעשה דיבמה שנישאת לשוק תצא וכל הדרכים האלו בה כסוגיא דפרק הזורק וכתרי לישני כתנאי דרב גידל וי"ג דרכים הללו נתבארו בדברי רבינו סי' י"ז:

ומ"ש וי"א אע"פ שדינה שתצא אין הולד ממזר לפי שאחד מי"ג דרכים הנזכר הוא שהולד ממזר מזה ומזה כתב שי"א דבזו אין הולד ממזר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ג האשה שהלך בעלה ובנה למד"ה ואע"ג דסתם מתני' בפרק האשה רבה בההיא דהאשה שהלך בעלה ובנה למד"ה וכו' דהולד ממזר הא איתמר עלה בגמרא זו דברי ר"ע אבל חכ"א אין הולד ממזר ומשמע להרמב"ם דאין הולד ממזר כלל ואפי' מדרבנן דא"כ לא הוה סתים לה תלמודא סתומי וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל:

ומ"ש רבינו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל מתוך מ"ש בסמוך בשם הרא"ש יתבאר לך שט"ס יש כאן וצריך להגיה וכאשר כתבתי תחילה כן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. מצאתי כתוב אשה שנפלה לפני יבם מומר והתירוה בית דין להנשא על פי עדות שהעידו שהיבם מת ואח"כ נודע שהיבם חי כתבו גדולי' להתירה כיון שנשאת לא תצא כתב מהר"י וויילא (סי' נ"ד) על אשה שנפלה לפני יבם מומר והיתה סבורה שמת ואח"כ בא המומר וחלצה לו הא דאמרו חכמים היכא דנשאת בלא חליצה מוציאין אותה מבעלה אינו אלא קנסא מדרבנן והכא לא קנסינן לה כיון דלגאוני' ומהר"ם אפי' לכתחילה יכולה להנשא אנן בדיעבד נסמוך עלייהו כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן ועוד דבפ"ב דיבמות (כד:) אהא דתנן ב' שקדשו ב' אחיות וכו' ספק חלוצה לא גזרו רבנן ובפ' החולץ (לו:) מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת אלמא כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן לא מפקינא לה מבעלה כהן ואין לומר שאני הכא דאליבא דרש"י הוי איסורא ודאי דהא בפרק החולץ גבי מעוברת חבירו דאינסיבא לכהן בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי ארשב"ג גבי הא דלא איפשר עבדינן אבל הכא כמאן נעביד וכו' אלמא אי אשכחן שום תנא דסבר דמותר עבדינן כוותיה היכא דלא איפשר אע"ג דאיכא ודאי איסורא לאידך תנא כיון דלא הוי אלא איסורא דרבנן ולא איפשר עכ"ל ואני ראיתי אשה נשואה ונודע שהיה לה יבם מומר והורה מורי הה"ר יעקב בי רב ז"ל שאין מוציאין אותה מבעלה כתב בתשובות המיי' דשייכי לספר נשים מעשה בא לפני ר"ת ביבמה שמת בעלה ולא ידעה שהיה לה יבם והלכה ונתקדשה לשוק ולא היה יודע המקדש שהיא זקוקה ליבם ובעודה ארוסה נודע ולא נשאה המקדש שהיא זקוקה ליבם ושאלו את פי ר"ת אי קנסינן למקדש להוציא והשיב כי לא מצינו קנס בשומרת יבם שנתקדשה לשוק אא"כ נשאה ונמצאו הצרות עריות ואיילונית עכ"ל ובמרדכי פרק האשה רבה (עיין בגיטין פ:) מסיים בה שאם היבם רוצה לחלוץ מותרת למקדש ואם לא ירצה לחלוץ לא יחלוץ ואף השני לא יכנוס: כתב ר"י בשם הרמ"ה הא דתנן האשה שהלך בעלה למד"ה ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה שהבן מת תחילה והיתה זקוקה ליבם תצא דוקא שהזימום עדים אחרונים לראשונים אבל אם הכחישום לא תצא וכן מוכח מסוגיית הגמרא וכתב עוד אהא דתנן אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה ואח"כ א"ל חילוף היו הדברים תצא והולד ממזר מוכח שם דדוקא שבא עד אחד תחילה ואח"כ באו שנים וכו' וע"ש:

זינתה מותרת ליבם ספ"ב דסוטה (דף יח.) אמרי במערבא לית הילכתא כרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וכתב רבינו ירוחם דהיינו דוקא אם היבם ישראל אבל אם היבם כהן אסורה לו מאחר שנבעלה לפסול לה ודבר פשוט הוא :

נתייבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ונתייבמה ואח"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה וכו' בפ' האשה רבה (ד' צד:) תנן אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו בגמרא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למד"ה דאהני הני נשואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסורה אשתו שריא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו לימא מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע הו"ל אחות גרושתו דתניא כל עריות שאמרו אין צריכות ממנו גט חוץ מא"א שנשאת ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה וכיון דאמר ר"ע בעיא גט ממילא איתסרא עליה דהו"ל אחות גרושתו ולאו איתמר עלה א"ר גידל א"ר חייא בר יוסף אמר רב האי אשת אח ה"ד כגון שקדש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי אינשי הך קמא תנאה הו"ל בקידושין והא שפיר נסיב והאי אחות אשה נמי ה"ד כגון שקדש אשה והלכה למד"ה אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הו"ל בנישואין ופירש"י מי איכא למימר תנאה ה"ל בנישואין הא כ"ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות וכתב הרי"ף ז"ל הילכך הו"ל מתני' כוותיה וכיון דמתני' כוותיה הילכתא כוותיה וכתב הרא"ש עמקו ממני דברי רב אלפס שפסק כר"ע נגד רבים משום דדחיק לאוקומי מתני' כוותיה דכ"ש דאתיא כרבנן הן בקידושין הן בנישואין ואי משום דתלמודא שקיל וטרי לאוקומי מתני' כוותיה אורחא דתלמודא בכל דוכתא דמהדר לאוקומי המשניות אליבא דכלהו תנאי אע"ג דלית הילכתא כוותיהו ונ"ל להביא ראיה דהלכה כר"ע מהא דאמר לקמן יבמה רב אמר הרי היא כא"א ושמואל אמר אינה כא"א ומוקי רב הונא פלוגתייהו כגון שחדש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד ויבם את אשתו רב אמר הרי היא כא"א ואסורה ליבם משום דבעיא גט דאמרי אינשי תנאי היה לו לאחיו בקידושין והאי אוקימתא דרב הונא עיקר אע"ג דפריך תלמודא דילמא ליתיה לדרב הונא ובדרב המנונא קא מיפלגי לא מסתבר דפליגי בדרב המנונא דהא בסוטה פסיק תלמודא דליתא לדרב המנונא וגם לא מסתבר דפליגי בקידושין תופסין ביבמה דהא איפליגו בה כבר חדא זימנא והילכתא כרב באיסורי אלמא חיישינן לתנאי קידושין כר"ע עכ"ל וכ"ה ברמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהל' גירושין האשה שנשאה ונמצא הגט בטל או בא בעלה אחר ששמעה שמת אין הבעל הראשון והאחרון זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה וכו' וכן הדין באחיו שקדש אשה והלך ושמע בו שמת וייבם את אשתו ואח"כ בא תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה: ב"ה

ומ"ש רבינו שאם היתה נשואת אחיו מותרת לחזור לבעלה דהיינו מההיא שכתבתי בסמוך יבמה רב אמר הרי היא כא"א ואוקמה רב הונא דקדש אחיו את האשה וכו' ופירש"י שאלמלא נשאה ראשון תרווייהו מודו דמותרת לחזור לו דליכא למימר מחזיר גרושתו הוא דהא הכל יודעים שטעות היתה שאם גירשה לא היתה נשאת לאחיו עכ"ל. נראה מדבריו שהטעם שאמרו בהלך בעלה למד"ה ואמרו לה מת בעליך ונשאת שנאסר על בעלה הראשון לא מן התורה נאסרה עליו שהרי היא כמו אנוסה אלא משום דכיון דצריכה גט משני חיישינן שמא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו משנשאת וכיון דבנשואת אחיו ליכא למימר הכי לא אסרוה על הראשון ואע"פ שבדברי רש"י בראש הפרק גבי תצא מזה ומזה אינם בדרך זה מ"מ לימדנו הרב שם דלא נאסרה על הראשון אלא מדרבנן ומעתה יש לנו לעיין ולכוון דבריו אלה עם אלה ומ"מ לענין מעשה יש להתיישב בדבר לראות אם הפוסקים שם מסכימים בדבר שהרי"ף השמיט הא דרב והרמב"ם שכתבה אפשר דלא כתבה לענין נשואת אחיו אלא לענין שצריכה גט כשקידשה אחיו אבל לענין ליאסר עליו דא ודא אחת היא דאי הוה סבירא לן כפירש"י לא הוי שתיק מלאגמורן :

אחר מיתת הבעל נזקקה אשתו לאחיו וזו היא שנקראת שומרת יבם ומחמת אותה הזיקה חשובה כארוסתו ליאסר בקרובותיה אפי' מת קודם שיחלוץ או ייבם ואפילו נפלה לפני ב' אחים שאין ידוע איזה מהם ייבם או יחלוץ לה אפ"ה שניהם אסורים בקרובותיה לפיכך אם קדש אחד מהם אחות זקוקתו אסור לו לכונסה שהיא כאחות ארוסתו עד שייבם אחיו או יחלוץ לזקוקה ותפקע הזיקה ברפ"ב דיבמות (דף יז:) א"ר הונא א"ר שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ורב יהודה אמר שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל הוא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא ופירש"י עד שיעשה אחיך מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל ורב יהודה וכתב הרא"ש אע"ג דהילכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלי וטרו לתרוצי אליבא דמ"ד יש זיקה:

ומ"ש בשם ר"י דוקא כשקדש אחותה כו' אבל אם כנסה לחופה א"צ להמתין מלבעול כו' ודוקא קדשה לאחר שנזקקה לו כו' אבל אם קדשה קודם לכן וכו' לא גזרו רבנן כ"כ התוס' בפרק הנזכר בשם ר"י והביאו הרא"ש בפסקיו פרק החולץ :

מת אחיו שלא נשארה זקוקה מוציא את הארוסה בגט וכו' ט"ס יש כאן וצריך להגיה שלא נשארה זקוקה אלא לו והדין הוא מבואר במשנה פרק החולץ (דף מח.) שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתורא אמרו המתן עד שיעשה אחיך מעשה מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ופי' רש"י מת היבם ולא נותר לו אח אלא זה ואת אשת אחיו בחליצה אבל ייבומי לא דאחות גרושתו היא:

ומ"ש מתה ארוסתו חוזרת היבמה להיתרה הראשון וכו' שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים כאמוראי דשרו. מעשה שנהרג יהודי אחד והניח אשה ובן קיימא וביום שנהרג מת הולד וספק איזה מת תחילה ועמד האח וחלץ לאשה מספק והנה אותו אח רוצה ליקח אחות זקוקתו וספק אחות חלוצתו מדרבנן כתב המרדכי פרק החולץ שהשיב רבינו ברוך אע"פ שיש למנות ולהתיר אינו רשאי לעשות מעשה לכתחילה :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אע"פ שהיבמה אסורה לזר קודם שתתייבם או שתחלוץ כלומר אבל לאחר כך מותרת לזר ולצדדין הוא דלאחר שתתייבם מותרת לזר אם מת היבם או גירשה אבל כשיחלוץ לה מותרת לזר מיד אחר החליצה ומ"ש אם קדשה זר תפסי בה קידושין וצריכה גט כתב ב"י כלומר דלא תפסי בה קידושין אלא לענין שצריכה גט אבל לא לענין שיהיו קידושין גמורין שהרי אין קידושין תופסין בה אלא מספק כדאיפסקא הלכתא כשמואל בפרק האשה רבה (דף צ"ב) ועיין לעיל בסימן ו':

ומ"ש ואם קדשה במזיד וכו' כ"כ לשם התוספות והרא"ש ומביאו ב"י וכתב בת"ה בסימן רכ"ב על מעשה שיצא קול שמת היבם ונתקדשה לזר ואח"כ בא היבם וחלץ לה מדעתו ונישאת אח"כ למקדש ואוסרה לבעלה אפי' לדעת ר"ת וכתב עליו ב"י ואין דבריו נראים בעיני וגם בעיני יפלא הפלא ופלא להוציא אשה מבעלה בפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן דהא פשט התוספות הוא דר"ת מפרש הסוגיא דאף בנתקדשה מזיד כיון דלא עבדא איסורא שהרי חלץ לה מקמי שנישאת למקדש שריא לאינסיבא למקדש ואף ע"פ שכתבו אח"כ וכן הורה ר"ת הלכה למעשה באשה שלא ידעה שהיה לה יבם וכו' לאו למימרא דוקא דלא ידעה אלא אפי' ידעה נמי ונתקדשה מזיד היה מתיר ר"ת לישא אותה לאחר שחלץ לה יבם אלא המעשה שהיה כך היה בלא ידעה ותו נראה דהתוס' נקטו לא ידעה לאורויי דיוקא דוקא נתקדשה אבל נישאת אפילו לא ידעה תצא דעבדא איסורא קנסינן לה והכי מוכח להדיא באשר"י דכתב תחלה דר"ת מתיר בנתקדשה ואח"כ כתב דה"ג ור"ת אוסרין מיהו דברי ר"ת עיקר וכתב אחר כך דבנתקדשה שוגג אף לה"ג שריא דלא אסרה למקדש אלא משום שלא יהא חוטא נשכר מכלל דלר"ת דשריא למקדש אפי' נתקדשה מזיד שריא ותו איכא לתמוה על מ"ש הרב דהך אתתא דהשגיחה לקול ונתקדשה חשיבא מזידה דכיון דאשכחן בדוכתא טובא דחיישינן לקלא לחומרא כדאיתא פ"ב דכתובות דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן היא ונפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתינן ליה וכו' וכן בסוף גיטין דאמרינן חיישינן לקלא לחומרא בקלא דלא פסיק אע"ג דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן מעתה אין לתמוה על מה שטעתה האשה וחשבה דבכל דוכתא חיישינן לקלא בין לקולא בין לחומרא ולא נקראת מזידה אלא שוגגת והכי משמע בסמוך אצל נתייבמה בטעות שעל ידי שמועה ששמעה שמת בעלה נתייבמה ותו דמה שנסמך הרב על מ"ש באשיר"י בלשון ה"ג דאם נישאת תצא מן המקדש לשון זה לא נמצא בספרי' שלנו לא בתוס' ולא באשיר"י אלא כך הוא הלשון אבל בנתקדשה תצא מן המקדש וכך הוא הנכון וא"כ משמע ודאי דלא אסרינן לה אלא שלא תינשא לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא ותו דמה שנסמך הרב על מ"ש ה"ג דאסורה למקדש עולמית אין זה כלל הוכחה דאפשר דהכי קאמר דאע"פ דגירשה המקדש וחלץ לה אחר כך יבמה אפ"ה אסורה למקדש עולמית ור"ל דאפילו חזר המקדש וקדשה אחר שחלץ לה יבמה מוציאין אותה ממנו ובא להוציא מלב סברת הרמב"ם שכתב דאין מוציאין בזו וכמ"ש רבינו לדעת הרמב"ם דאפי' קידשה תחילה במזיד אין מוציאין ולכן כתב ה"ג אסורה עליו עולמית דכיון דקידש מזיד מוציאין אותה ממנו אפי' חלץ כה יבמה כ"ז שלא נשאת אבל בנשאת לאחר שחלץ לה יבמה הכל מודים דלא תצא דלא קאמר ה"ג ור"ח תצא בדנישאת אלא בנישאת מקמי שחלץ לה דעבדה איסורא אבל בדנישאת לאחר שחלץ לא מפקינן לה מבעלה דלא אמר אלא דתצא מן המקדש ולא תינשא לו לכתחילה אבל בדיעבד כשנשאת לא תצא כיון דלא עבדה איסורא אע"פ שנתקדשה מזיד ואין בזה מחלוקת ואצ"ל היכא דהוה קלא דלא פסיק דמת היבם דפשיטא דלא חשיבא מזידה אלא שוגגת וכ"נ ממ"ש מהרי"ו בתשובה סי' נ"ד וסי' ס"ג דבנשאת לאחר שחלץ לה יבמה אפי' נתקדשה מזיד אין מוציאין אותה מבעלה וכ"פ ב"י בש"ע בסתם דאם חזר ונשאת אחר שחלץ לה יבמה אין מוציאין אותה מידו דאלמא דאפי' קידשה מתחילה במזיד אין מוציאין כשנשאת לאחר שחלץ ומ"ש בהגהת ש"ע די"א דבקדשה מתחילה במזיד אפי' נשאת אח"כ מוציאין מידו וכתב כן לדעת ר"ת נלפע"ד דאינו כן וכ"ש מה שהביא אח"כ דעת מהרא"י ביצא קול שמת יבמה וכו' דתצא אפילו נשאת דנראה דס"ל דיש להורות כך לאיסור לא נהירא אלא כדפי' דאפילו קדשה מתחילה במזיד לא מפקינן לה כשנשאת את"כ ולא הסכים הרא"ש לסברא הראשונה לאסרה למקדש כשקידשה מתחילה במזיד אלא דוקא כשחזר וקידש לאחר שחלץ לה יבמה דאסור לו לישא אותה לכתחילה אלא צריך לחזור ולגרשה אבל אם עברה ונשאת אין מוציאין אותה מידו ודוק:

ואם נשאת לזר וכו' חוזר אמ"ש בתחילת הסימן אם קדשה זר וכו' מקמי שחלץ לה דאיכא חילוק בין מזיד לשוגג ובשוגג מותרת למקדש וקאמר השתא דאם נשאת לזר מקמי שחלץ לה אפי' בשוגג תצא והוא מימרא דרב גידל בפרק האשה רבה (דף צב):

ומ"ש ודינה וכו' פי' זו שנישאת מקמי שחלץ לה דקאמרינן דתצא דינה ג"כ שכל י"ג דרכים בה והולד ג"כ ממזר ואע"ג דאינו ממזר מן התורה מן היבמה שאינו בכרת אלא לאו גרידא כתבו התוס' בשם ר"י דמ"מ הוי ממזר מדרבנן משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה ולי"א והרמב"ם הא דאמרינן בגמרא אין ממזר מיבמה ר"ל אינו ממזר כלל אפילו מדרבנן אלא כשר לגמרי ועיין בב"י:

זינתה מותרת ליבם כתב ה"ר ירוחם דוקא אם היבם ישראל אבל אם היבם כהן אסורה לו מאחר שנבעלה לפסול לה. נתייבמה בטעות וכו' בפרק האשה רבה סוף (דף צ"ה) מוקי לפלוגתא דרב ושמואל כגון שקדש אחיו את האשה והלך למד"ה ושמע שמת אחיו ועמד וייבם את אשתו רב אמר הרי היא כאשת איש ניסת בע"א שאסורה לבעלה וזו נמי אסורה לראשון שהוא עכשיו יבמה דאמרי אינשי תנאה הו"ל בקידושין ולא נתקיים ומותרת לשני ועכשיו יוצאה בגט ונשאה ראשון ונמצא נושא את אשת אחיו ושמואל אמר אינה כא"א ושריא לראשון וכו' והלכה כרב באיסורי דבארוסה אסורה לחזור לבעלה אבל בנשואה מותרת לחזור לבעלה כיון דאינה צריכה גט מהשני ואע"פ דבא"א הניסת ע"פ ע"א אפי' היתה נשואה אסורה לראשון שאני התם דכיון דנישאת על פי ב"ד יאמרו העולם בודאי הראשון גירשה ונשאה השני ומש"ה צריכה גט מהשני שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט ומאחר שצריכה גט מן השני אסורה לחזור לראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל גבי יבמה ליכא למימר שאחיו גירשה והוא נשאה דכ"ע ידעי שגרושת אחיו אסורה ובודאי יאמר דבטעות יבמה ע"ש:

אחר מיתת הבעל וכו' פלוגתא דאמוראי ריש פרק ב' דיבמות והלכה כמ"ד יש זיקה אפילו מתה קודם שייבם ולא אמרינן דמיתה פקעה הזיקה ואפילו נפלה לפני שני אחין וכו' דהו"א כיון דלא ידיע קמיה מאן מינייהו רמיא לא דמיא ככנוסה ולא חשיב למיסר קרובות:

דרכי משה

(א) ובתשובת ריב"ש סימן תפ"ב דהרבה גאונים מתירין אפילו נשאת אם חלץ לה היבם אח"כ אפי' למאן דמחמיר אם אין היבם ברור אלא שיצא קול שיש לה יבם לא תצא וכ"כ מהר"י מינין בסדר חליצה שלו.

(ב) וכ"פ מהר"י מינץ סימן ב' ומשמע שם דאפילו לא חלץ לה המומר בדיעבד לא תצא מבעלה אמנם בסדר מהר"י מינין כתב דתצא אפי' נשאת בשוגג אם לא שיחלוץ לה המומר לבסוף דאזלא תצא וכ"כ בנימין זאב סי' ע"א וע"ג:

(ג) ומשמע דמיירי דלא חלץ לה היבם ואפ"ה אין מוציאין אותה.

(ד) וכתב בנמ"י פרק האשה דף תל"ה ע"א מיהו אסורה לבועל משום קנסא.

(ה) וכתב בסדר מהר"י מינץ בשם ר' יהודה מפרי"ש שכפה יבם אחד פנוי שלא לישא אשה עד שיחלוץ עכ"ל והטעם משום דהוי כנושא ב' נשים ועובר חרם ר"ג אמנם בהגהות מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ג וע"ד כתב באחד שהיתה לו משודכת ובתוך כך נפלה לו יבמה והתירו לו לכנוס משודכתו ואין לחוש בזה לחרם ר"ג וע"ש שהאריך בתשובה בזה.

(ו) והמרדכי ריש פרק כיצד אבל נ"י כתב שם דאין דעת האחרונים כן

(ז) ואפשר דה"ה לא חליץ נמי: