טור אבן העזר קסו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קסו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

מצות יבום וחליצה כך הוא, שתלך היבמה אחר היבם למקום שהוא שם, אפילו מבית דין הגדול לקטן ממנו, ובאה לדיינים והם קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לשניהם, אם הוא עצה לייבם שייבם, ואם הוא עצה לחלוץ, כגון שהוא זקן והיא ילדה או איפכא, שיחלוץ.

בא לייבם, דבר תורה אין צריך לקדש שמן השמים הקנוה לו, אלא בא עליה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם, וחכמים תקנו שלא יבוא עליה עד שיקדשה קדושין גמורים בפני עדים ובשוה פרוטה, וזהו שנקרא "מאמר", ואינו קונה קנין גמור כדלקמן.

ואין עושין בה מאמר אלא מדעתה, כמו שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה. וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

וכותב לה כתובה, כדין כל הנושא אלמנה דעלמא.

ואם בא עליה בלא מאמר, קונה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדש, ומכין אותו מכת מרדות כדין מקדש אשה דעלמא בביאה, וכותב לה כתובה.

ואם נולד לו בן ממנה, אין צריך לקרותו על שם אחיו המת.

מדברי בעל העיטור: כתב הרב המחבר^[1] לעניות דעתי הכונס יבמתו מצוה רבה היא ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על בעילת יבמה" ככל המצוות, דאף על גב דפליגי גבי מצות בעילה דלאו דיבמה איכא מ"ד דלא צריכה לברוכי, ביבמה דברי הכל דצריך לברך. ואיכא למאן דאמר דעל כניסת יבמה כשקידש יבמתו צריך לברך "על כניסת יבמה", וליתא דהא בריך ברכת אירוסין, ואי משום דמוסיף מצות יבום, הא ליתא למצוה אלא בביאה, ואנן כתבינן דכל מצוה התלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתן. עד כאן.

טופס כתובת יבמין: ביום פלוני, כך כך לשנת פלוני וכו', איך פלוני בר פלוני אתא קדמנא וכך אמר לנא "אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת מורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק, ושבק הדא אתתא דשמה פלונית בת פלוני דממתא פלונית דהות נסיבא ליה, וחזי לי מן דאורייתא לייבומה כדכתיב בספר אורייתא דמשה יבמה יבא עליה, ואנא אפלח ואזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא, ויהיבנא ליכי כסף עשרין וחמשה זוזי דחזו ליכי כדהוו כתיבי בכתובה דכתב לך בעלך קדמאה, ועלי מזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ומיעל עלייכי כאורח כל ארעא", וצביאת פלונית בת פלוני דנא ואתייבמת לפלוני בר פלוני יבמה כדי לאוקמי שמיה בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ודא נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה כך וכך, וצבי הוא ואוסיף לה מדיליה כך וכך, וקבל עלוהי פלוני דנא אחריות תוספת כתובה דנא עלוהי ועל ירתוהי בתריה מקרקעי ומטלטלי ואפילו מן גלימא דעל כתפיה וכו' כדכתבינן בשאר כתובה דעלמא.

וצריך לשרטט אותה בשביל הפסוקים שכותבין בה.

והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס, כגון שאנסוהו עכו"ם והדביקוהו ביבמתו בעל כרחו על ידי קושי, בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהיא ערה או ישנה, בין כדרכה בין שלא כדרכה אפילו בהעראה, קנאה.

במה דברים אמורים כשנתכוין לשום ביאה בעלמא, ואפילו לא נתכוין אלא לביאת בהמה ובא על יבמתו קנאה, אבל לא נתכוין לשם ביאה כלל, כגון שהוא ישן או שכור שאינו מכיר כלום, או שנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו, או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו, לא קנה.

וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי באבר מת, לא קנה.

והא דביאת שוגג קנה ביבמתו בכל דרך, דוקא כשנפלה לו מן הנישואין, אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאה^[2] שוגג אלא לירש בנכסי אחיו ולהוציאה בגט ולפטור צרתה, אבל אינו קונה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה.

אבל בהעראה, קונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מצות יבום וחליצה כך היא שתלך היבמה אחר היבם למקום שהוא שם אפילו מבית דין הגדול לקטן ממנו בסוף פרק זה בורר (ד' לא:) היבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רבי אמי אפי' מטברי' לצפורי אמר רב כהנא מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ומשמע לרבי' דאפי' מטבריא לצפורי היינו לומר דאפי' מטבריא שהיו שם כמה בתי דינים חשובים לצפורי שלא היו הבתי דינים שבה חשובים כמו אותם שבטבריא אפילו הכי היבמה הולכת שם וכן פירש בנמוקי יוסף והרמב"ם בפ"ב סתם דבריו וכתב היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם ויש בכלל דבריו דברי רבינו: וכתוב בנמוקי יוסף כתבו בשם הרא"ה דדוקא שמקום דירתו בצפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עירו אלא במקום דירתו ובירושלמי נמי משמע הכי וכדכתיבנא בפרק החולץ עכ"ל :

ומ"ש ובאה לדיינים והם קוראים לו והם נותנים עצה ההוגנת לשניה' אם הוא עצה לייבם שייבם ואם הוא עצה לחלוץ כגון שהוא זקן והיא ילדה וכו' משנה בסוף פרק מצות חליצה (דף קו:) ואיתא נמי בריש ההיא פירקא (דף קא:):

בא לייבם א"צ לקדש שמן השמים הקנוה לו אלא בא עליה מבואר פרק ר"ג (ד' נב.):

ומ"ש וכתובתה על נכסי בעלה הראשון משנה בפרק החולץ (ד' לח.) ומפרש בגמרא (דף לט.) מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ופי' רש"י אשה הקנו לו ליבם מן השמים ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרם בכל עת שירצה:

ומ"ש ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם שם בגמרא ויהיב טעמא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

ומ"ש וחכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה קידושין גמורים בפני עדים ובשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר ברייתא וגמרא בפרק ר"ג (דף נב.) ומתבאר שם בגמרא שהמאמר ג"כ איפשר בשטר כדין קידושי אשה וכתבו ה"ה בפ"א:

ומ"ש ואין עושין בה מאמר אלא מדעתה וכו' בפרק האיש מקדש (ד' מד.) תניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה וידוע שהלכה כחכמים והכי תניא בפרק כיצד (ד' יט:) כרבנן ודלא כרבי וכתב הריב"ש בתשובה סי' א' שיכול לעשות בה מאמר ע"י שליח דומיא דקידושי אשה. ובסימן קס"ב כתב שאם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קנה קנין גמור ואינו צריך לקדשה אחר הבעילה אלא שמכין אותו מכת מרדות משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכתב עוד שם על יבם שעשה מאמר ביבמתו ובלשון הקידושין אמר לה הרי את מקודשת לי בקידושי אחי ובטבעת זו נהי שאם לא נתן לה טבעת אלא שקידשה בקידושי אחיו לבד לא עשה כלום ואפילו היה בעין הדבר שקידשה אחיו בו מ"מ כיון שקידשה גם בטבעת הרי אלו קידושין דדעתה אטבעת דומיא דמלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה:

ומ"ש וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה ברייתא שם ופירש"י מן האירוסין דעדיין רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה:

ומ"ש וכותב לה כתובה כדין כל נושא אלמנה דעלמא בפרק ר"ג (ד' נב.) תניא שטר כתובת יבמין כיצד כותב לה אנא פלוני בר פלוני קבילת ית פלוני' יבמתי עלי לזון ולפרנסה כראוי וכו':

ומ"ש ואם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור וא"צ לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות וכו' בפרק ר"ג (שם):

ומ"ש ואם נולד לו בן ממנה א"צ לקרותו על שם אחיו המת ברייתא בפ"ב דיבמות (ד' כד.) יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן לנחלה אף שם האמור כאן לנחלה:

מדברי בעל העיטור כתב הרב המחבר הכונס את יבמתו מצוה רבה היא ומברך אקב"ו על בעילת יבמה וכו':

טופס כתובת יבמין ביום פלוני כך וכד וכו' זה הטופס שכתב רבינו יש בו תוספת דברים והטופס המכוון כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל סוף פרק מצות חליצה והרמב"ם בפ"ד מה' יבום:

ומ"ש וצריך לשרטט אותה בשביל הפסוקים שכותבין בתוכה הכי אמרינן בסוף פ' מצות חליצה (דף קו:) וכתבו הרמב"ם בפ"ד:

והבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד וכו' ברפ"ו דיבמות (דף נג:) תנן הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס קנה ולא חלק בין ביאה לביאה ופירש"י שוגג. כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: מזיד. לשם זנות ולא לשם מצוה: קנה. וזכה בנחלה ומוציאה בגט אם בא להוציא ובגמרא תני רבי חייא שניהם שוגגים שניהם מזידים שניהם אנוסים אנוס דמתני' ה"ד אילימא דאנסוהו עכו"ם ובא עליה והא אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קשוי אלא לדעת אלא בישן והא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו אלא בנתקע והא אמר רבא נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה אלא שנתכוין באשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. שניהן אנוסים דבי רבי חייא היכי דמי כגון שנתכוין לאשתו ותקפוהו עכו"ם ודבקום זה בזה ובא עליה תניא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה גופא אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבא עליה עד דמכוין לשם ביאה והא תניא בין ער בין ישן בין ערה בין ישנה הב"ע במתנמנם מתנמנם ה"ד אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי אדכרו ליה מדכר אמר רבא נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה הטיח ביבמתו קנה דהא קמכוין לשם ביאה בעולם:

ודע שהנוסחא האמיתית בספרי רבינו כך היא או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה וכן אם הדביקוהו ביבמתו בלא קישוי באבר מת לא קנה ודין זה כתבו התוספות והרא"ש שם אהא דאקשינן והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קישוי אלא לדעת יש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בקישוי מדלא משני כגון שהדביקוהו עכו"ם על יבמתו בלא קישוי ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד [המשמש] מת בעריות פטור ולכך אינה נקנית אלא בקישוי דילפינן קיחה קיחה מעריות א"נ אפילו למ"ד בעינן ביאת יבום דרך הקמת שם וגרע מהעראה ושלא כדרכה דאין דרך ביאה בכך ע"כ:

ומ"ש דשכיר שאינו מכיר כלום לא קנה כ"כ הרמב"ם בפ"ב וכתב ה"ה השוה רבינו שכור לנפל מן הגג ונתקע וישן והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפ"ד מה"א כתב דאין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה עכ"ל:

והא דביאת שוגג קונה ביבמתו בכל דרך דוקא כשנפלה לו מן הנישואין אבל אם נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאה שוגג אלא לירש בנכסי אחיו וכו' שם בגמרא אהא דתנן אחד המערה ואחד הגומר קנה מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום מן הנישואין ד"ה אכלה דהא הות אכלה מעיקרא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקומי במקום בעל לאלומי מבעל לא ואיכא דאמרי מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעל כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת דהא הות אכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה אבל לכל מילי לא ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרב אליבא דלישנא בתרא וכתבו התוספות והרא"ש לענין תרומה לאו דוקא דה"ה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ובביאת שוגג פליגי דוקא אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקני נמי בעלמא אבל בשוגג דרבי רחמנא דוקא הכא פליגי ואע"ג דקבעו מחלוקתם על אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים בה קנה וקאי נמי אשוגג ומזיד ובירושלמי משמע דפליגי בהעראה עכ"ל ומשמע לרבינו ממה שכתבו דבהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר דאף מן האירוסין קנה לכל ומכל מקום יש לתמוה עליו דכיון שכתבו בירושלמי משמע דפליגי בהעראה מידי ספיקא מיהא לא נפקא ולא ה"ל לפסוק סתם דקונה לכל דבר אף כי נפלה לו מן האירוסין והרמב"ם לא הזכיר דבר מזה בהלכות יבום משמע דסבירא ליה דלענין תרומה דוקא הוא דאיפליגו אבל לשאר דברים אפילו מן האירוסין קנה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מצות יבום וחליצה כך היא שתלך היבמה אחר היבם וכו' בס"פ זה בורר אפי' מטבריה לצפורי משמע מלשון אפי' דאתא לאשמועי' אפילו מב"ד הגדול לב"ד הקטן דבשאר משפטים כתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל ביבמה צריכא היא לילך אחריו אפי' מב"ד הגדול לב"ד קטן ומיהו דוקא בדאיכא ב"ד בעירו וכדהוה בצפורי וכדכתיב וקראו לו זקני עירו אבל אם אין לשם ב"ד אין היבמה חייבת להביא ב"ד עמה לעירו אלא חייב הוא לילך אחריה לפני ב"ד שבעירה ואי ליכא ב"ד לא בעירו ולא בעירה אזי חייבים שניהם לילך לפני ב"ד הסמוך לעירו:

בא לייבם ד"ת וכו' עד על נכסי היבם כלומר כל זה דין תורה וא"צ לכתוב לה כתובה אבל חכמים תקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה וכו' ואינו קונה קנין גמור לפוטרה שוב בגט בלחוד אלא צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו ועוד תקנו שכותב לה כתובה כדין כל הנושא אלמנה דעלמא פירוש מלבד כתובתה מאתים כשהיתה בתולה שיש לה מבעלה הראשון ועל נכסי בעלה הראשון ואם אין לראשון נכסים כתובתה על נכסי היבם דתקינו לה מנה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כלומר דיש לה כך מתנאי ב"ד אבל בתר דתיקנו שלא יבא עליה עד שיקדשה תקנו ג"כ שיהא כותב לה כתובה מנה לשעבד לה נכסיו כדין כל הנושא אלמנה דעלמא דאע"פ דאם היו לראשון נכסים כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואין נכסים של יבם משועבדים ויכול למוכרם בכל עת שירצה אבל עכשיו שכותב לה כתובה אין רשאי למוכרם וכן אפי' לא קידשה אלא בא עליה דקונה ק"ג לפוטרה בגט בלחוד תקנו חכמים שכותב לה כתובה מנה כדי שישתעבדו נכסיו ולא יכול למוכרם וע"ל ריש סי' קס"ח: כתב הרב המחבר נראה דלשון בעל העיטור הוא שאמר על הרב שהיה מחבר ספר אחד וכתב בחיבורו לברך ברכה בשעה שנכנס לייבמה דיברך אקב"ו על בעילת יבמה דאע"ג דאיכא פלוגתא גבי בעילת מצוה דהיינו כשנושא אשה בין בתולה בין אלמנה דבביאה ראשונה שהיא נקראת בעילת מצוה לפי שכנסה בחופה וקידושין לבא עליה דאיכא למ"ד דיברך אקב"ו על כניסת אשה בחופה ובקידושין בשעת בעילת מצוה ואיכא למ"ד דא"צ לברך דנפטר בז' ברכות שמברכין בחופה אבל ביבמה ד"ה דצריך לברך דאין ז' ברכות שבחופה שייך כלל ליבמה ואיכא למ"ד דעל כניסת יבמה כשקידש יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתא דהא בריך ברכת אירוסין כשעשה בה מאמר דכך היתה תקנת חכמים שיקדש יבמתו וינהג עמה מנהג שאר נשים שנישאו לאנשים בחופה ובקידושין דמברכין ברכת אירוסין וז' ברכות ותו לא צריך לברך עוד על כניסת יבמה כשעושה בה מאמר ואי משום דמוסיף וכו' ולפי דכתב המחבר דמברך על בעילת יבמה דמשמעו להבא אלמא דסבירא ליה שיברך עובר לעשייתו לכך כתב בה"ע ואנן כתבינן דכל מצוה התלויה באחר כגון הכא דתלויה ביבמה דאיכא לחיש שמא לאחר הברכה תהא מסרבת והויא ברכה לבטלה לפיכך אינו מברך אלא לאחר בעילה ומברך אקב"ו לבעול יבמה:

דרכי משה

(א) כ' בהגהות אלפסי פ' מצות חליצה דתמ"א ע"א דאם היבם דר בין העכו"ם או בין הדיוטות שאינן יודעין סדר חליצה אין לדיינים לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום הוועד ויפטור יבמתו עכ"ל:

(ב) וכן כתב בהגהות מרדכי דיבמות דף תס"ג ע"ג וז"ל ויקדשנה בכסף ויכנוס עמה לחופה על כוונת להקים לאחיו שם עכ"ל.

(ג) ובהגהות פרק ב"ש דף תמ"ה ע"ב דבעינן עדים לזו כמו גבי קידושין אבל בלא עדים אינו קונה קנין גמור וצריכה גט וחליצה

(ד) כתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ו ע"א דהעדאה קונה ביבמה אע"ג שנתכוין לגמר ביאה וע"ש:

1. כלומר בעל העיטור מעתיק מדברי מחבר אחד.
2. אולי צ"ל "בביאת".