שולחן ערוך אבן העזר קנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכד
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה).

נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה; ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו, או שהתנה עמה קודם שנשאה, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה: אשב עמו בעדים, כדי שלא יבא עלי, שומעין לה.

הגה: יש אומרים דמומר כופין אותו על ידי כותים להוציא (ב"י סימן קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פרק המגרש), ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי). ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם), אלא אם כן פושע לה, כגון שמאכילה דבר אסור (מהרי"ו סימן כ"ב), או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מימוני סוף אישות).
מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש, דלמא משקרים עליו (חידושי אגדה דיבמות):


סעיף ב[עריכה]

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החטם, או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה, ומת, ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ ויתן לה כתובה:

סעיף ג[עריכה]

האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש.

הגה: וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב"א סימן תרצ"ג). ועיין לעיל סימן ע' וסימן ע"ז.
איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה כותים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי, דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואם הלכה מביתו ולותה ואכלה, אם יצתה מכח שהכה אותה תמיד, חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סימן פ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן ע':

סעיף ד[עריכה]

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעת ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה; אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, דינה כדין מורדת.

הגה: ויש אומרים דכל זה בידו או רגלו או עינו אחת, אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו, כופין אותו להוציא (טור והרא"ש):

סעיף ה[עריכה]

איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו: אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.

הגה: מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין על זה לגרש. ומכל מקום אין כופין אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה). ויש אומרים דהוי מום באיש, וכופין לגרש (הרא"ש כלל מ"ב):


סעיף ו[עריכה]

האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואין לה כבר שום בן, ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל אחר כך, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו. ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי, ואחר כך יתן כתובה. ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדק עצמי, שומעין לו. ואם ילדה השניה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה, או ישא שלישית, אם אפשר לה למיקם בספוקייהו. ויש מי שאומר, שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ, יוציא שתיהן ויתן כתובה. ובכל גוונא, אם ידוע שהוא עקר, והיא באה מחמת טענה, יוציא מיד.

הגה: והוא הדין אם שהה י' שנים ולא ילדה, ובאה מחמת טענה, שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, והתם לא מהני מה שאומר: אבדק עצמי ואשא אחרת, דמכל מקום לא אבדה הראשונה כתובתה, הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים. והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ, היינו שידוע שהיו לו כבר בנים, אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ, או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשר"י:

סעיף ז[עריכה]

אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת ואפילו לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה, יתן לה כתובה.

ויש אומרים דאף על פי שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר (ב"י בשם א"ח).

במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.

הגה: ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שרש ע"ב). ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו, תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אשות). ויש אומרים דאפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (מהרי"ק שרש קל"ה בב"י בשם הרשב"א). והוא הדין אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופין אותו להוציא (תשובת הרא"ש כלל מ"ג). אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:

סעיף ח[עריכה]

אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:

סעיף ט[עריכה]

אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה, כי היא אינה צריכה ללכת אחריו:

סעיף י[עריכה]

נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה, כופין אותו עד שיוציא. ואם אמר: איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו, אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת.

הגה: יש אומרים דכל זה דלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע קיימא, אף על פי שלא קיים עדיין פריה ורביה, אין כופין להוציא (ריב"ש סימן ט"ו). ועיין לעיל סימן א' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל. ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו):

סעיף יא[עריכה]

הלך בסחורה בתוך י' שנים, או שהיה הבעל חולה, או שהיתה היא חולה, אף על פי שמשמשים יחד, או שהיו חבושים בבית האסורים, אין עולים להם אותו זמן מהמנין:

סעיף יב[עריכה]

הפילה, מונה מיום שהפילה. אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים, החזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה; ומכל מקום מתרת לנשא לאחר:

סעיף יג[עריכה]

הוא אומר: הפילה בתוך עשר, כדי שתשב עמו; והיא אומרת: לא הפלתי, היא נאמנת:

סעיף יד[עריכה]

הוא אומר: הפילה שנים, והיא אומרת: הפלתי ג', היא נאמנת:

סעיף טו[עריכה]

בכל זה משביעה (שבועת) הסת שלא הפילה, או שהפילה ג', שבטענה זו יתחיב ליתן לה כתובה:

סעיף טז[עריכה]

שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה, מתרת להנשא עם השני. שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, דינה עמו כדינה עם הראשון:

סעיף יז[עריכה]

גרשה, לא תנשא לשלישי. ואם נשאת לשלישי, תצא שלא בכתובה; אלא אם כן יש לו אשה אחרת, או שקים מצות פריה ורביה. ואם הכיר בה, יש לה כתובה:

סעיף יח[עריכה]

שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, אם לא גבתה כתובה מהראשונים, לא תגבה. ואם גבתה, לא תחזיר:

סעיף יט[עריכה]

הוציאה השלישי בלא כתובה, ונשאת לרביעי וילדה, אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי, דשמא עתה נתרפאה:

סעיף כ[עריכה]

כל הנושא אשה בעברה, אפילו באסור דרבנן כגון שניות, כופין אותו להוציא:

סעיף כא[עריכה]

כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים. ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפרוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חיבוך להוציא, ואם לא תוציא מתר לקרותך עברין.

הגה: וכיון דאכא פלוגתא דרבותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעשה (טור בשם הרא"ש). אבל אם יש לו אשה בעברה, לכלי עלמא כופין בשוטים. וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו גם כן (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין לגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לשא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק קל"ה), או למול בניו או לקברם, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח). ובכל חמרא שירצו בית דין יכולין להחמיר בכהאי גונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקים עונה או שיגרש, כי אין זה כפיה רק לקים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז). וכן מי שגרש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מתר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת לה (מרדכי ריש המדיר):

סעיף כב[עריכה]

צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא לעז על הגט.

ומזכירין שרבנו תם גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הנתן:

סעיף כג[עריכה]

אם נשבע הבעל ליתן גט, טוב שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאנס; אך ערבון יתן, אם ירצה.

הגה: ועיין לעיל סימן קל"ד סעיף ד'. ובגט מומר אין צריכין לשאל אם נשבע או נדר, מאחר דצריך לגרש מדינא; אך שואלין אותו אם מגרש ברצון, וכן שואלין לאשתו:

סעיף כד[עריכה]

מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו, מתר לגרש, ואין בו משום מגרש באנס. וטוב לגרשה בשני גטין, ויתנם לה זה אחר זה: