תשובות ריב"ש/טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תשובות ריב"ש · טו· >>

תשובה טו[עריכה]

לדייני ומנהיגי קהל תנסי"ש צ"ו

מליצי ריעי ראיתי שאלתכם על דבר האיש אנשמואל עראמה שרצה לישא זקנה אחת בת תשעים שנה או יותר והיא אלמנת אנבונפוש פרג' מבלנסיא והקהל מיחו בידו ולא נתנו לו רשות לישאנה לפי שאינו נושאה לשם נשואין אלא שנתן עיניו בממון כי הזקנה הנזכרת יש לה כמו פ' כפולות של זהב. ועוד שאין לו בנים ואנשמואל הנזכר הטיח דברים כנגד הדיין וקצת מבני הקהל עד שהלך לאדון העיר ואמר לו אדוני אלו היהודים מנעוני מלישא אשה איני יודע על מה ועל מה רק שטענו לפי שהיא זקנה לא תנשא ואין זה מחק השם יתברך ואינו מדין תורתנו אלא כל הרוצה ליטול כמו שיזדמן, קטן לזקנה וזקן לקטנה. וכך הוא מנהגינו בכל עיר ועיר. ואתם השבתם לאדון העיר כי לא יעשה כן בישראל עד שלא קיים פריה ורביה. והוא עודנו מחזיק. והסכמתם עם אדון העיר לכתוב אלי, אודיע לכם דעתי בזה לפי הדין. זאת היא שאלתכם.


תשובה:    מי שאין לו בנים אין לו לישא אשה אלא בת בנים, ומי שיש לו בנים וכבר קיים מצות פריה ורביה נושא אשה אף על פי שאינה בת בנים כדתנן בפרק הבא על יבמתו "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה דכתיב "זכר ונקבה ברא אותם"". ואמרינן בגמרא דאין לו בנים נושא אשה בת בנים, יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים.

וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (פרק טו) מהלכות אישות וז"ל: "לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה", עד כאן.

ובודאי שאם לא קיים מצות פריה ורביה ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים ובא לישא אשה שאינה בת בנים -- שורת הדין שבית דין מונעין אותו מלישאנה שהרי שנינו "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל". ובברייתא תניא עלה "יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה". ובכתובות פרק המדיר אסיקנא דכופין אותו בשוטי להוציא, ואף על גב דהיא אמרה דאירנא(?) בהדיה בסהדי, לפי שאין כפיה זו מצד האשה, אלא אף על פי ששניהם רוצים לעמוד יחד, בית דין כופין אותו להוציאה כדי שיקיים מצות פריה ורביה באחרת, דכל כמה דאגיד ביה לא יהביה ביה אחריתי כדאמרינן בפרק אף על פי. ואם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, שעדיין לא החזיקה להיות עקרה, שהרי כשגרשה זה מותרת לינשא לשני, ואף על פי כן כופין הראשון בשוטי לגרש שמא לא זכה ליבנות ממנה ואף על פי שכבר נשואה לו -- כל שכן הוחזקה להיות עקרה כגון מה ששנינו שהתה עם השני י' שנים ולא ילדה -- לג' לא תנשא אלא אם כן יש לו אשה ובנים, שאם בא השלישי לישא אותה שמונעין אותו בכפיה שלא ישאנה כיון שאין לו בנים.

והוא הדין לזקנה. וכל שכן הוא, שהרי העקרה מקרה הוא שקרה לה מחמת חולי ואפשר לה להתרפאות ממנו, דהא אמרינן בנישאת לג' למי שאין לו בנים שתצא בלא כתובה שאם נשאת אחר כן לרביעי והיו לה בנים אינה יכולה לתבוע הכתובה מן השלישי משום דאמרינן לה השתא הוא דבריית, מה שאין כן בזקנה שאין לה רפואה שמכיון שפסק ממנה האורח מחמת זקנה שוב אין לה תקנה מדרך הטבע.

ואפילו מי שיש לו בנים כבר קיים מצות פריה ורביה אף על פי שאינו חייב מן התורה לישא אשה בת בנים -- אמנם ממצות חכמים לכתחלה יש לו לישא אשה בת בנים דקיימא לן כר' יהושע דאמר "נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, הוליד בנים בילדותו יוליד בנים בזקנותו שנאמר "בבקר זרע זרעך וכולי".

ולזה כתב הר"ם ז"ל בפרק טו הנזכר וזה לשונו: "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצוה מדברי סופרים שלא יבטל מפריה ורביה כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת מישראל כאילו בנה עולם", עד כאן.    אלא שזהו לכתחלה לבד. אבל אם נשא כבר אין כופין להוציא כיון שיש לו בנים, דרבי יהושע לא קאמר אלא יוליד בנים בזקנותו והיינו לכתחלה.

אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא. אבל מה נעשה -- שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה; ואף אם אין לו בנים. ומן הדין היה לבית דין לכוף אותו -- או להוציאה או לקחת עליה אשה בת בנים. ואפילו אם יש לו כמה זכרים עדיין לא קיים מצות פריה ורביה אם אין לו זכר ונקבה כדברי בית הלל וכמו שכתבתי למעלה.

ואף אם נאמר דכל שיש לו ממנה ילד של קיימא אין כופין להוציא, כי כן דעת קצת מפרשים ז"ל דדוקא קתני מתניתין "שהתה עשר שנים ולא ילדה", הא אם ילדה ולד של קיימא אף על פי שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה מכל מקום אין כופין להוציא -- היינו דוקא בשהתה עשר שנים שעדיין לא הוחזקה בעקרה ואפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה ליבנות ממנה. אבל בזקנה שאין לה תקנה אף על פי שילדה לו כיון שאין לו בנים כשעוד צריך לקיום המצוה -- כופין להוציא. אין צריך לומר לדעת מי שאומר דשהתה עשר שנים ולא ילדה ארישא קאי, כלומר שלא ילדה השעור הצריך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

וכן לא ראינו בית דין שנזקק למחות במי שנושא קטנה ואף על פי שהגיע הוא לפרק חיוב פריה ורביה ואין לו בנים, ואף על פי שדינה כזקנה כמו שכתב הר"ם ז"ל. ואפילו מי שיש לו בנים אין לו לישא קטנה כמו שאמרו בפרק כל היד דהני דנסבי קטנות מעכבין את המשיח. וכן אמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. ומימינו לא ראינו מי שמיחה בזה.

וכן בבת כהן או בת תלמיד חכם לעם הארץ, וכן בת עם הארץ לתלמד חכם. ולזה אם היו בית דין נזקקין לדקדק על פי שורת הדין בענייני הזווגים ובאו לכפותם היו צריכים לכפות את כולם, ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא, וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה. ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזווגין שלא למנעם, אין צריך לומר שלא להפרידם, כל ששניהם רוצים ואין בנשואין ההם לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה. ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו, ועל זה 'ונגשו אל המשפט ושפטום' על פי התורה.

ולכן בנדון שלפניכם, אם הזקנה ההיא ניחא לה דליפוק עלה שמא דאישות ושיהיה לה הבעל במקום בן חוטרא לידה ומרה לקבורה, ומצאה זה שרוצה לישאנה מפני דוחקו, ואם אין לו בנים אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות גדולות וטובות מלאות חכמים ואנשי מעשה -- הרשות בידכם. וכל שכן שהם גרים בארץ ואינם מתושבי קהלכם. אף כי לפי הדין אם היה נושא עמה אחרת בת בנים אין למונעו מזאת.

ואף אם הוא נושאה לשם ממון -- כי מה שאמרו ז"ל בפרק עשרה יוחסין "הנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנין" -- זהו באשה שהיא פסולה לו כדמייתי עלה קרא "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וגומר". וכן פירש רש"י ז"ל "בנים זרים מאשה פסולה לו ולשם ממון נשאה כדמסיים קרא "עתה יאכלם חדש את חלקיהם"", עד כאן.

וכן אפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת בת בנים מטעמא דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי, שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כל כך ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלים, שכך נהגו, ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל.

אמנם, אם תרצו להחמיר עליו ולהיות מדת הדין הגמור מתוחה כנגדו מפני שהטיח דברים כנגד הדיין וקצת קהלכם לפי מה שבא בשאלתכם -- הרשות בידיכם, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי אני הדורש שלומכם ובאהבתכם נאמן, העלוב יצחק ב"ר ששת זלה"ה שעל הכתב גדולי' בחכמה ובמנין יושבי אהל ומקנה וקנין, משיבי מלחמתה של תורה כהלכה, ושואלין כענין הנכבדים דייני ומנהיגי קהל תנס י"ש צ"ו.